השנה החקלאית החלה עם בוא הגשמים והתרככות האדמה, כאשר ניתן היה להתחיל לחרוש. החרישה והזריעה נעשו בדרך כלל בד בבד. לכן כונתה העונה, לחילופין, באחד מהשמות שלעיל. גורמים שונים קבעו את אורכה של העונה: סוג האדמה, זמני הזריעה האופטימליים למינים וזנים שונים, האקלים המקומי, זמינות כוח העבודה באדם ובבעלי-החיים, הרס הנבטים כתוצאה מגורמי טבע שונים, דבר שדרש זריעה מחודשת. אולם,הגורם העיקרי היה משטר הגשמים -פיזורו במהלך העונה, עוצמתו וכמותו. עבור האיכר, היה זה שילוב של שיקול דעת והימור, אם לטמון את הזרעים באדמה או להשתמש בהם למאכל. תקופה זו הייתה מלווה בחששות. בשל פגיעותו, חיפש האיכר סימנים חיצוניים שונים בטבע, כגון הופעתם של כוכבים, נדידת ציפורים ועוד, כדי שהללו 'יעזרו' לו להחליט. אולם בעיקר צריך הייה האיכר לסמוך על עצמו. אחת הדרכים להתמודד עם הכישלונות הצפויים, הייתה לפזר את זמני הזריעה על פני טווח של שבועות ואף חודשים, על מנת לצמצם את הסיכון. לכן היו, שזרעו כבר לפני בוא הגשמים. כמו כן זרעו גם במהלך חודשי החורף, מעבר לזמן האופטימלי, בשעה שכבר הואט קצב הנביטה. למצב זה ניתן ביטוי ספרותי ענֵף בצורה של מעשיות, פתגמים ושירה. בשל חשיבות העונה, בעיני האיכר, הועתק שמה כביטוי לכלל ימות הגשמים (חורף).
לאחר בוא הגשמים הייתה לנביטתם של העשב, צמחי הבר והתבואה, חשיבות רבה למשק החי. העשב הטרי והירוק היווה את תקופת המרעה העיקרית. ישנה התאמה ברורה בין מחזור הייחום וההזדווגות של הצאן המקומי לבין עונה זו. תקופה זו הייתה אידיאלית ליצירת חלב עבור היונקים וסיפקה מזון, שניתן לעכלו בקלות, עבור אלו שכבר נגמלו. כמו-כן, מהעשב הטרי ניתן היה להכין מספוא. המקרא מתאר תקופה זו בשפע של מליצות . עושר לשוני קיים גם ביחס לעשב הטרי. ב'סרך היחד' כונתה עונה זו באופן כללי - 'דשא', וכך גם במקורות מסופוטמיים שונים ואצל הפלאח. סביר, ששתי חלוקות בלוח גזר מבטאות שתי פעילויות חשובות לגבי עונה זו: 'לקש' מבטאת את תקופת המרעה העיקרית, ו'עצד פשת' את זמן הכנת המספוא.
בספרות חז''ל, אין ביטוי לעונה חקלאית זו, למרות שלא הייתה ירידה בהיקף הרעייה ומשק החי ואולי הייתה אף עלייה. גישתם של חז''ל לנושא הרעייה ולרועים הייתה שלילית. יתכן, שעל רקע 'אידיאולוגי' זה, נדחק שמה של עונה חקלאית זו מכתביהם, אם כי, ללא ספק, נשארה עונה זו משמעותית במשק הכלכלי גם בתקופת המשנה והתלמוד.
עונה חקלאית נוספת המתרחשת במהלך עונת המרעה היא 'עת הזמיר', המוזכרת בשיר השירים (שיר השירים ב, יב). יתכן, שהמושג מתייחס, לזמירת הגפנים - פעולה חיונית להתפתחותם. הזמירה נעשתה בדרך כלל במשך חודשי החורף - טרם התעוררות הפקעים שבגפן. פעולה זו נחשבה על פי המקורות כמקבילה בחשיבותה לזריעה.
הדגן היה המוצר החקלאי החשוב ביותר בכלכלה הקדומה, לכן ניתן דגש מיוחד במקורות לעונת הקציר. הייתה זו עונה ממושכת, ובשל חשיבותה כללה גם תת-עונות בעלי דגשים שונים. חלוקה אחת התבססה על זמנם השונה של קציר שני סוגי הדגן העיקריים - החיטה והשעורה. חלוקות אחרות קשורות לאקלים, למצב ההתפתחות של הדגן ולמגוון הפעילויות שנעשו במהלך העונה.
הדגן הראשון להבשיל הייתה השעורה. גידולה היה פשוט בשל הסתפקותה בכמות גשמים מועטה ואדמה דלה. לכך היה יתרון, במיוחד בעתות רעב. בתקופת המקרא, היה לשעורה ערך כלכלי רב. בשל כך הייתה לשעורה גם חשיבות סמלית והיא הובאה כמנחה בטקס הנפת העומר. בשלהי בית ראשון, בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, ירד ערכה של השעורה כמזון לאדם, בשל איכותה הירודה בהשוואה לחיטה, אם כי, כמזון במשק החי נותרה בחשיבותה. אך גם בתקופת בית שני, למרות שערכה הכלכלי ירד, המשיכה השעורה לשמש בטקס הנפת העומר. יתכן שבשל חשיבותה הסמלית, המשיכו מקורות חז''ל לכלול את עונת קציר השעורים במקצב העונות החקלאי.
עונת קציר החיטים החלה שבועות ספורים לאחר קציר השעורים. החיטה הייתה הדגן החשוב ביותר. לכן, פעמים, כשהמקורות מתייחסים לעונת קציר, הכוונה היא לקציר החיטים בלבד.
כשם ש'חריש/זרע' הפך למושג נרדף ל'חורף', כך הפך ה'קציר', למושג נרדף לימות החמה (קיץ).
המילה 'אביב', המתקשרת למושג 'אֵב', מעידה על מצב צעיר. האביב הינו שלב בהבשלת הדגן: לאחר ההשתבלות והפריחה מתחילים הגרעינים להתמלא בחומר מוצק ובמים. בהגיעם למצב ההתמלאות המקסימלי, מגיע מצב האביב לשיאו. לאחר מכן פוחתת כמות המים והגרעינים מתקשים ומצהיבים ומגיעים להבשלה מלאה. במצב שבו הגרעינים כבר מלאים בתוכן, אך עדיין רכים, ניתן כבר לאכול אותם, הן במצב טרי - כמלילות, והן במצב קלוי - ככרמל. לשלב זה ציפו בקוצר רוח במיוחד בעתות רעב. מצב האביב בשיבולת נמשך בין שלושה לארבעה שבועות, ואילו השלב שבו ניתן כבר לאוכלו, נמשך כשבוע .
השפעתה וחשיבותה של עונה קצרה זו, חרגה הרבה מעבר לזמנה הריאלי וחשיבותה הכלכלית: מצב האביב בשעורה הקדים את מצב האביב בחיטה בכמה שבועות. טקס הנפת העומר, שהיה מנחת כרמל מהשעורים, סימל את ראשית התבואה ואת פתיחת עונת הקציר. המקרא אינו מציין את תאריכו של הטקס בלוח קלנדרי, בשל התנודות האקלימיות האופייניות לתקופה זו. אך הרצון לקיים את הטקס בתאריך קבוע, יצר פלוגתות בקרב קבוצות שונות בעם ישראל בתקופת בית שני (ואף מאוחר יותר). הפרושים קבעו את התאריך בט''ז בניסן. אחרים קבעו זאת בתאריכים אחרים וכך נוצר פילוג בעם. קביעה זו השפיעה על מבנה הלוח הירחי - שמשי של הפרושים ושל חז''ל, ממשיכיהם. בלוח שנה, המבוסס על חודשים ירחיים, צריך מדי פעם להוסיף חודש. בחודש אדר היו נערכות בדיקות בחבלי הארץ השונים, שמטרתן הייתה לבדוק, אם השעורה תהייה במצב אביבי בתאריך היעד. במידה שהגיעו למסקנה, שברוב חבלי הארץ לא תהיה השעורה במצב זה, תרם גורם זה למערכת השיקולים אם לעבר את השנה.
זמן ההבשלה, בעיקר של החיטה, מתקיים בעונת המעבר המאופיינת בשרבים. היובש והעלייה בטמפרטורות חשובים בתהליך הבשלת הדגן. אולם, כאשר השרבים מייבשים את השיבולים בטרם התמלאו הגרעינים, גורם הדבר לשידפון. כמו כן, עלולים השרבים לגרום להאצת ההבשלה ולפיזורם של הגרעינים עוד בטרם קצירם. גם לאדם קשה לעבוד בתנאים אלו, והמקורות מציינים מקרי מוות במהלך הקציר. על פי השקפתם של הקדמונים, קשיים אלו מתאזנים במידת מה על-ידי הטללים. לתקופה זו נוספו לעתים בעיות קשות, גם אם חריגות, כגון גשם שלא בעיתו או שריפות.
גם את העונה הקשה הזו אפיין החקלאי על ידי סימנים מוגדרים. ירמיהו (ה,כד), רומז לכך בביטוי 'חוקות קציר', (אולי 'שבועות חוקות קציר'). כמו כן כתוב: 'שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות ועשית חג שבעות לה.' (דברים טז,ט-י.) הספירה הייתה בבחינת סימן לכך, שבחלוף חמישים הימים, תחלוף גם התקופה הקשה. תקופה זו, ידועה בימינו כימי 'ספירת העומר'.
לאחר העברת העומרים מהשדה לגורן, החל פרק זמן שצוין כעונת הגורן. תקופה זו נחשבה לתקופה הממושכת ביותר בעונת הקציר. תחילתה של העונה ומשכה, היו תלויים במרחק של הגורן מהשדה, בכמות היבול ובזמינות בעלי-החיים, שהיו אמורים לעבוד במדושה. בדייש ובזרייה שהתקיימו בגורן, היה צורך בתנאי שרב ורוח בהתאמה. תנאים אלו השתנו במהלך היממה, וכך היה האיכר טרוד בגורן במשך שעות רבות. אך בכל מקרה, לא נהוג היה לעזוב את הגורן, מחשש לגנבים. לכן התרכזו החיים בה במשך מספר חודשים. משכה של העונה מבטא גם את העובדה, שבמשך כל אותם חודשים, לא חשש האיכר מירידת גשם. בשל אורכה, הפכה עונת הגורן לשמה הנרדף של עונת הקציר בכללה.
הפעולה האחרונה שנכללה כחלק מעונת הקציר, הייתה מדידת כמות הכרי בגורן. לאחר המדידה, שנתבצעה בשיטות שונות, הועבר חלק מהגרעינים כמעשר ותשלומים לגורמים שונים. ממקורות חז''ל למדים, כיצד שימשה הגורן מקום להסדרת חובות וביצוע פעולות עסקיות שונות.
פירוש התרגום לפרק הזמן 'עת הִדריכה' המצויין אצל ירמיהו (נא,לג), יתכן שרומז לכך, שהכנת משטח הגורן לפני הדייש והזרייה, נחשבה גם כן לפעולה חקלאית הראויה לציון כעונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקורות המסופוטמיים. כמו כן, פרק הזמן של העברת האלומות אל הגורן שנמשך בממוצע כמחצית ימי הקציר, יתכן שצוין כתת-עונה חקלאית בפני עצמו וכונה בשם 'גדיש'.
בארץ-ישראל נודעה חשיבות רבה לעצי הפרי. שתי פעילויות חקלאיות, שעל שמן נקראו עונות חקלאיות, היו קשורות לגפן ולתאנים - עונת הבציר ועונת הקיץ. זמנן מקביל ופעמים רבות הן מופיעות כצמד. בשל חשיבותן נתנו לפרק זמן זה, שני כינויים. מבין השתיים נחשבה הגפן לחשובה יותר. לפיכך מוצאים יותר התייחסות לעונת הבציר מאשר לעונת הקיץ. הקטיף ועיבוד הפרי נפרשו על פני תקופה ממושכת, לכן היו, שהעבירו את מושבם לכרם.
הפעילות בבציר כללה את השלבים מהבצירה ועד הפקת היין. תנאי האקלים לא אפשרו להשהות ולהפריד בין התהליכים השונים. הדריכה בגת הייתה מלווה בקריאות עידוד וגם עונת הבציר, בכללה, נחשבה כזמן שבו הרבו לרקוד ולשמוח. יתכן שזו הסיבה שלוח גזר כינה עונה זו - זמר. את עונת הבציר חלקו גם לתת-עונות: ימי ביכורי ענבים, בציר, עוללות 'גת' ועוד.
גם 'עונת הקיץ' מתייחסת לכלל הפעולות מהארייה ועד תום עיבוד התאנים היבשות, מאותה סיבה אקלימית. לא ברור אם שמה של העונה החקלאית נתן את שמו לעונה האקלימית של ימות החמה. יתכן שההפך הוא הנכון. לגבי עונת הבשלת התאנים מוצאים במקורות ביטויים שונים המבטאים את תת-העונות. לכך כמה סיבות: מחזור יצירת הפרי בתאנה מורכב לעתים מכמה ניבות; משך ההבשלה של הפרי ארוך; קיימים זנים שונים אשר להם זמני הבשלה שונים. 'ביכורות', 'קייץ', 'סייפות' הם חלק ממגוון הביטויים הבאים לבטא את תת-העונות.
עונה זו מבטאת את פעולות ההעברה מהשטח ואסומם של כלל היבולים בבית ובאוצרות של מוסדות השלטון והדת. פעולת האיסוף נמשכה זמן רב, כדברי חז''ל - 'כל אחד ואחד בשעת אסיפו.' (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (עמ' 218) כג, טז). המניע לאסיף והבאת הפרי למקום מוגן, היה בואם של הגשמים. כמו כן, לא היה טעם להשאיר את הפרי בחוץ, מחשש למזיקים וגנבים. על פי המקרא ומקורות חז''ל, בחג הסוכות - חג האסיף, עדיין לא הסתיים תהליך האיסוף של כל היבול. על כך העירו חז''ל, בשיקולי עיבור השנה: 'השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג ברוב אסיפת כל הפירות.' (ספרא אמור (עמ' 416)
יב, טו). יש לשער שעד מועד זה נאסף כבר הכרי בעוד שבגיתות עדיין לא הסתיים איסוף היין. בתרבויות מקבילות אופיינה עונה זו בחגיגות של שתיית יין - כנראה יין צעיר. יתכן שתקופה זו אופיינה גם בהסדרי תשלומים שונים שהועברו מהשדה ומהכרם לנושים, ולאנשי השלטון והדת.
יום השוויון הסתווי חל במהלך תקופת האסיף. יום זה שימש בתרבויות שונות, כולל בארץ-ישראל, כציון לשנה הרשמית החדשה. תאריך זה, כמו העונה החקלאית כולה, ציין את ההכנות הפיזיות והנפשיות לקראת מחזור עונות חקלאיות חדש.
עונת המסיק חלה במקביל לסוף ימות החמה ולתחילת ימות הגשמים. עונה חקלאית זו חותמת את איסוף הפרי של השנה החקלאית. אך בפועל היא מתרחשת בתחילת השנה החקלאית החדשה - עונת חריש/זרע. מכיוון שמבחינה מעשית ונפשית, מכוון האיכר את עיקר מרצו לפעילות של העונה החדשה, יוצא, איפוא, שעונת המסיק למרות חשיבותה הכלכלית, כמעט אינה מוזכרת כעונה חקלאית במקורות, כפי שמוזכרות העונות של הענפים החקלאיים האחרים.
שתי תכונות בולטות במקצב העונות החקלאיות:
א. כל הפעילויות שנבחרו לייצג את העונות החקלאיות הן כאלו, שנשענות על חקלאות בעל.
משמעות הדבר, שהן מושפעות ישירות מהאקלים של ארץ-ישראל, המתאפיין בשתי עונות
מרכזיות - ימות הגשמים וימות החמה.
ב. המקצב נותן ביטוי לחקלאות אזור ההר בלבד.
למרות מגוון מצומצם זה, מקצב זה היה כל-כך מושרש בתרבותו של עם ישראל, כך שנודעה לו השפעה רחבת היקף בתחומים מגוונים, כגון בהעברת מסרים מתחומי חיים שונים, בציון אירועים והתרחשויות, בחגי עם ישראל, בעצוב לוח השנה ועוד.
