|
מלחמה בשבת בתקופת החשמונאים בספר חשמונאים א' ב' מסופר: |
ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת ויאמרו להם: עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך קומו נא וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח: ויענו ויאמרו לא נצא כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל: ויגשו אל המערכה ויערכו כלי מלחמה לקראתם: והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה: ויאמרו אליהם נמותה הפעם בניקיון כפנו והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו, ויפלו עליהם ביום השבת ויהרגו כל אשר במערה וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם: ויהיו המתים כאלף איש: ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד: ויאמרו איש אל אחיו אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו עוד מעט והשמידונו: ויועצו כלם ביום ההוא לאמור אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות.
|
|
ובספר חשמונאים ב' פ"ו (י"ט) ג"כ מוצאים תאור קצר ושונה של המאורע הזה וכן נאמר שם: |
ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות העיר לעשות את השבת: ויודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל את השבת.
|
|
ושם לא נזכרת ההוראה החדשה שהחליטו עליה החשמונאים לאחר האסון הזה. וגם נראה שבגלל הגזרה שגזרו על שמירת השבת ברחו למערות כדי שיוכלו לשמור שם שבת. אבל בספר "קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו יב ו' ב', הוא מספר שמתתיהו נאם בפני אנשיו ושכנע אותם שאם ישנו הכרח עלינו להלחם ביום השבת, והוא מסיים שם ש"חוק זה נוהג אצלינו עד היום הזה", והכוונה לפסק הדין הסופי של מתתיהו.
המשמעות ההלכתית לפסק הדין של החשמונאים |
"אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו ולא נמות כמות אחינו במערות",
|
| שפירושה של הוראה זו שרק אמצעי התגוננות ישירים כאשר נשקפת סכנה ישירה לנפש ע"י התקפת האויב ביום השבת גופה הותרו לבסוף, ולא אמצעי לחימה מונעת, ולא אמצעי התגוננות לטווח רחוק אלו לא הותרו בשבת. זה נלמד גם מספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שהבין את הוראת מתתיהו ורעיו כך: |
"כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת" (ספר ר' פ"ז ג').
|
|
ובהמשך המאמר תתברר באריכות אותה פרשה של פומפיוס במלחמת היהודים עם הרומאים. אבל ברור שדעתם הייתה שמלחמה בתור שכזאת אינה דוחה שבת, אין צריך לאמר מלחמה יזומה על ידינו, אלא אפילו כשאנו מותקפים ונמצאים במצור אסור לנו לפעול בשבת אלא כאשר נשקפת סכנה ישירה באותו יום לנפשות המתגוננים. ומאחר שבאותה תקופה הוקם בית דין מיוחד של החשמונאים שגזר גזרות ותיקן תקנות לעשות סייג לתורה, כאמור בתלמוד במס' סנהדרין פב א', בע"ז לו ב, וחז"ל התחשבו מאד עם תקנות אלו, משמע שהיו בעלי הלכה, ויש אפוא לברר את פסק דינם ההיסטורי החשוב לאור ההלכה שבידינו על פי התלמוד והמדרשים.
והנה באשר לאיסור לחימה בשבת כאשר אין נשקפת סכנת נפשות ישירה לנפש, יש לפסק הלכה זה על מה להסתמך מאחר וכבר נתברר שכן היא דעת רוב המדרשים של רבה ותנחומא ופרקי דר"א וכ"ה שיטת הגאונים של רס"ג ופרקוי דבן באבוי, כפי שעוד תתברר להלן שיטתם בזה. מכולם יש ללמוד שאין מצות הלחימה עצמה או מצות הכבוש של א"י דוחה שבת, רק במידה שע"י כך נשקפת סכנת נפשות ישירה ומידית למתגוננים או ללוחמים, שהחלו במלחמה מלפני שבת, רק אז מותר להתגונן שלא יפלו קורבנות ביום השבת. ורק אמצעי הצלה ישירים על הנפש מותר ולא הצלת העיר או השטח מכיבוש, זוהי המשמעות ההיסטורית האמיתית שנתנו בתקופות הבית השני לפסק הדין של החשמונאים, לפי דבריו של יוסף בן מתתיהו הכהן. ובהמשך הדברים תתברר יותר דעתו על בטחון בשבת, לאור כמה עובדות מיוחדות המסופרות בספריו השונים של פלויוס כולל ספרו "חיי יוסף", אשר ממנו למדים עד כמה חזקה הייתה תחושת השבת בקרב היהודים בתקופת הבית השני. השקפת לוחמי המערות בראשית תקופת החשמונאים אולם תמיהה זו תירצנו אותה כבר במאמרנו המיוחד "מלחמת החשמונאים לאור ההלכה" שנתפרסם ב"מחניים" לחנוכה תשי"ד, מאחר והיתה זאת בתקופת השמד, כי היוונים גזרו להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ובמיוחד הייתה נטושה מלחמתם של היוונים נגד עבודת ה', נגד שמירת שבת ומילה, ושלא יעסקו בתורה, כמבואר בחז"ל במגילת תענית פי"ב: |
"שגזרו מלכי יון על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיעבדו לאלילים, וברית כרותה לישראל שלא ימוש ספר תורה מתוכם וכו'".
|
| וכן מבואר בספרי החשמונאים. ומאנשי המערה דרשו היוונים במיוחד לחלל את השבת, ולכן באו והתנפלו עליהם דווקא ביום השבת, כי זאת הייתה עיקר מגמתם לגרום להם חלול שבת, ואם היו משיבים מלחמה בשבת, ומחללים ע"י כך את השבת - לפי השקפת היוונים, ולפחות למראית עין, היו ממלאים בזה את גזרת המלך ואת רצון היוונים, ואז יתכן שהיו עוזבים אותם לנפשם, וכך מפורש בספר החשמונאים בפרשה זו: |
ויענו ויאמרו לא נצא כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל,
|
| והרי הלכה מפורשת בידינו בסנהדרין עד א שלא אמרו בכל התורה יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצווה קלה יהרג ואל יעבור, ואפילו לשנות ערקתא דמסאנא, שאין בזה אלא מנהג יהודי בלבד, יהרג ואל יעבור, וכן הלכה פסוקה ביד חזקה להרמב"ם בפ"ה מהל' יסודי התורה הל"ג שכתב: |
"אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם, או מצווה מן המצוות, יהרג ואל יעבור".
|
|
לכן מצד הדין המפורש היו חייבים שוכני המערה למסור את נפשם על קדוש השם, ולא להתגונן ע"י פעולות הכרוכות עם חלול שבת, מאחר וזה היה מתפרש ע"י היוונים כאלו מלאו היהודים את רצונם לחלל שבת, וזאת רצו היוונים להכריח אותם לסתום את פי המערה ולמנוע מהם מנוחת השבת, ומאחר והיתה זאת בזמן גזרת השמד, לכן, היו חייבים על פי הדין לקדש שם שמים בפני קהל ישראל ולמסור את נפשם על כך, ככתוב: ונתקדשתי בתוך ישראל, והכל בכדי לא למלא אחרי גזרת ורצון המלכות לעבוד ביום השבת.
היתר לחימה בשבת גם בשעת גזרת שמד |
אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו... עוד מעט והשמידונו,
|
| ובמקום שהדבר נוגע לכלל ישראל ולעצם קיומו וקיומה של התורה בעתיד, אין עליהם לההרג ולעבור על גזרת המלכות, כמקרה זה, שעל פי הדין מותר היה להם להתגונן בשבת מטעם פקוח נפש הדוחה שבת, אלא שמטעם גזירת השמד שלא ייראו בפני היוונים כמחללים שבת נהרגו, ולכן החליטו המכבים של יתגוננו ע"י פעולות הגנה בלבד, הנראות כחלול שבת בעיני היוונים, וכממלאים את מצות המלך, אלא ע"י התקפות נגד ובהכותם בשבת באויבים לא ייראו כמקיימים גזרת השמד של המלך מאחר והאיסור הוא מטעם ולא תחללו את שם קדשי, ובצאתם לקרב נגדי כלפי היוונים הרי זה קדוש השם, ואין בזה משום מראית עין שמקבלים עליהם גזרת המלך, אלא להיפך. ולכן כתוב בספר החשמונאים שהחליטו: |
"אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו",
|
|
שפירושו לא רק התגוננות פסיבית כי אם הגנה אקטיבית תוך התקפה, שע"י כך נהפכת ההגנה לקדוש השם, ואין עליה הדין של יהרג ואל יעבור בגלל גזרת השמד.
המשמעות ההיסטורית לפסק הדין של החשמונאים |
וישמע בכחידס ויסע לקראתם ויבוא בחיל גדול על שפת הירדן ביום השבת: ויאמר יונתן אל אנשיו לאמר: קומו ונלחמה בעד נפשנו כי לא כתמל שלשם היום הזה: הנה האויב מפנים ומאחור, ומי הירדן מקצה מזה ויערות ובצאות מקצה מזה ומקום לנוס אין... ויהי כי החלו להלחם... ויפלו מאנשי בכחידס ביום ההוא כאלף איש.
|
|
ברור אפוא שזה היה בשבת, ולכן לאחר שנוכחו לראות שאין להם אפשרות לנוס החליטו לא רק להתגונן פסיבית, אלא להקדים ולהתקיף את האויב מיזמתם, והרגו בהם כאלף איש. נראה אפוא, כי מאז שהתירו את ההגנה על הנפש בשבת, התירו גם התקפה לשם הגנה, לאחר שצפויה סכנת התקפה מצד האויב. ובספר "קדמוניות היהודים" יג א ג מפורש שהתקפת יונתן הייתה בשבת, וכי הוא הורה להתקיף בשבת, משום שלא היה להם כל מוצא אחר, כי היו מוקפים.
ויותר מזה אנו למדים ממקום אחר בספר חשמונאים ב' פרק טו שלא רק התגוננות, או התקפה לשם התגוננות מקומית, הותרה ביום השבת ע"י החשמונאים, אלא גם פתיחת מערכה על כל אורך החזית, מעבר למקום המצומצם ממנו נשקפת סכנת ההתקפה של האויב, גם כן הותרה בשבת, כאשר חששו להתקפה מקומית של האויב עלינו. שכן במערכה הגדולה נגד נקנור (שבעקבות הניצחון הזה נקבע יום נקנור בי"ג באדר כיום טוב, כמפורש שם, ובמגילת תענית פי"ב ובתלמוד), מסופר שם: |
וישמע נקנור כי נאספו יהודה ואנשיו אל גבול שומרון ויאמר הבה נא אבוא עליהם ביום השבת: ויאמרו לו היהודים אשר החזיק בם ללכת אחריו לאמר: אל נא תעשה עמנו הרעה הגדולה הזאת, וחדל ממנו ותן כבוד ליום אשר כבדו אלקים ויקדשהו: וישאל להם הרשע ויאמר מי הוא זה אשר נתן לכם את השבת... ויענו ויאמרו הוא האלקים אלקי השמים אשר נתן לנו את יום השבת ויצוהו לקדשו: ויאמר הנה אנכי אלהי הארץ וצויתי אתכם להחלץ ולעשות את מצות המלך וכו'.
|
| ואחריו כתוב שם שיהודה המכבי: |
"אחרי העירו את רוח העם וכל בחורי כח בדברי תנחומים כאלה ויקראו כלם פה אחד ויאמרו: לא נגבל מקום למחנה אך נסעה ונלכה חושים לקראת אויבינו ונכם ונכתם עד תומם. לכן נקומה נא ונלחמה בעד קריתנו הקדושה ובית מקדשנו".
|
| ואם כי לא נזכר שם תוך המלחמה שהיא אמנם הייתה בשבת, וכן לא נזכרת השבת במלחמה זו בספר חשמונאים א' פ"ז, מ"מ ברור מן הדברים הנ"ל בספר ב' שלא נרתע נקנור מתכניתו לבוא עליהם ביום השבת, וכי אמנם נתלקחה המערכת ביום השבת לפי יזמתו של נקנור, אלא שחילות יהודה המכבי הקדימוהו בהתקפתם כמסופר שם: |
"ויהי ככלותו להתפלל ונקנור וחילו נוסע לקראתו ויריעו בחצוצרות וירימו קול תרועת מלחמה, ויהודה ואנשיו החלו להתגר בם",
|
| ורדפו אחר היוונים כל אותו יום כמסופר בספר חשמונאים א' פ"ז: |
"וירדוף יהודה אחריהם דרך יום אחד מחדשה ועד גזר".
|
|
רואים אפוא שלאחר פסק הדין של מתתיהו ובניו בדבר היתר ההתגוננות בשבת, הותרו כל סוגי לחימה והתקפה במטרת הגנה, כאשר נשקפת סכנת התקפה מידית מצד האויב, וכאשר החלו במלחמה אפשר להחריב אותה ולרדוף אחרי האויב עד כלותו.
קבורת החללים ואיסוף השלל אינם דוחים שבת |
וישובו מרדוף אחריהם כי קרוב יום השבת: ויהללו וישבחו את ה' אלקיהם אשר הושיעם ביום ההוא... ויהיה ככלות השבת ויחלקו מן השלל לאלמנות וליתומים ולאביוני העם וכו'.
|
| ברם אין משם ראיה לנושא שלנו, מאחר והרדיפה הזאת, אותה הפסיקו בגלל השבת, לא הייתה אחר האויבים שנלחמו אתם, אלא אחרי הסוחרים שנלוו לנקנור בן פטריקלי, לקנות את שבויי היהודים כעבדים. שכן כתוב שם במפורש: |
וידלקו אחרי האנשים אשר התקבצו לקנותם לעבדים, וידביקום ויקחו את כספם. ואחרי כן כתוב וישובו מרדוף אחריהם וכו'.
|
|
ומאחר ולא הרגו את הסוחרים כי אם לקחו את כספם משמע שלא החזיקום כאויבים ממש ולכן לא דחו על כך את השבת. כי הקרב עצמו נגד האויבים נסתיים לפני השבת, שכן כתוב שם לפני זה: כי הכו תשעת אלפים איש לפי חרב, ורבים מהם החלישו בפצעים והשרידים הניסו.
נוסף על ההשקפות הנ"ל בנושא הלחימה בשבת בספרים החיצוניים, אנו יכולים גם ללמוד משם הלכה נוספת שהייתה מקובלת בידם שאיסוף החללים וקבורתם אינם דוחים שבת, שכן מצינו בספר חשמונאים ב' פי"ב במלחמת יהודה המכבי נגד גורגיאש: |
ויהי כי קרב יום השביעי ויתקדשו כמשפט לעשות את השבת: ויהי ממחרת השבת ויבואו אל יהודה ויאמרו לו: נלכה נא ונאסוף את החללים לקבור אותם אל אבותם וכו'.
|
|
משמע שנמנעו מלעשות כך ביום השבת.
|
לפרק הבא
חזרה לתוכן
