משנתו ההיסטורית של ר' יהודה הלוי

מבוא: ריה"ל - חייו ותקופתו

הסקירה על ריה"ל ועל תקופתו מצויה בחוברת לתלמיד, בעמ' 11

כרקע לספר "הכוזרי" של ריה"ל אנו מביאים בחוברת לתלמיד מבוא היסטורי וביוגרפי, האמור להציג לתלמיד את קווי היסוד לתנאים האובייקטיביים ששררו בספרד בסוף המאה ה-11. בד בבד עם נתונים אלו נמצא גם אפיונים לביוגרפיה של ריה"ל.

אנו יוצאים מההנחה כי אי-אפשר לדון בהגותו של אדם ללא ידיעת התנאים והנסיבות שהוא חי בהם. לכן חשוב להכיר את התקופה הסוערת שבה פעל ריה"ל. כתיבתו ופעולתו הן תגובה אישית למצבים היסטוריים שלתוכם הוא נקלע. עיוננו ההיסטורי איננו אפוא מטרה בפני עצמה, כי אם אמצעי להבין את הגותו של ריה"ל. כוונתנו היא למצות מתוך הנסיבות ההיסטוריות את מה שמזין את הגותו ההיסטורית של ריה"ל, ולא לפרוש יריעה היסטורית נרחבת המסיטה את המבט מתחום דיוננו המוגדר, שיפורט להלן.

בדיון ההיסטורי ראוי, לדעתנו, להדגיש לתלמיד כמה מוקדים מרכזיים הנובעים זה מזה:

א. עליית רוח צבאית הן באיסלאם והן בנצרות. רוח צבאית זו ניזונה ממניעים דתיים קיצוניים, ומוצאת את ביטויה הן בתחום התוך-דתי והן בתחום הבין-דתי:

1. בתחום התוך-דתי ניתן למצוא הן בנצרות והן באיסלאם מגמות ברורות של קריאת- תיגר נגד ההידרדרות הדתית הקיימת וחזרה אל השורשים. בנצרות התופעה בולטת בהקמת מסדרי היחפנים, הדומיניקנים והפרנציסקנים, אשר קראו לחזור לעקרונות היסוד של ישו, מייסד הנצרות. באיסלאם התבטאה התופעה בפלישת המראבטון (בשנות 80-ה למאה ה-י"א והמווחידון (שנות 40-ה למאה ה-י"ב) מצפון-אפריקה לספרד, פלישה המלווה בקריאת-תיגר נגד ההידרדרות בעולם האיסלאם ובקריאה נמרצת לחזור לשורשיו (פרטים נוספים עליהם - בחוברת לתלמיד).

2. בתחום הבין-דתי בא הדבר לידי ביטוי הן במסעי-הצלב שבאו לגאול את הקבר הקדוש של ישו מידי המוסלמים שהשתלטו עליו מחד גיסא, והן ברקונקיסטה, הכיבוש המחודש של ספרד מידי המוסלמים, מאידך גיסא. אלה הן שתי התפרצויות נוצריות - כלפי מזרח וכלפי מערב - הפורצות ממש באותן שנים ומשלבות בתוכן להט דתי וכוח צבאי. הקריאה לחזור אל שורשי הדת, בנצרות ובאיסלאם, בד בבד עם גיבוש עצמה צבאית המוכנה להילחם נגד המפריעים לחזרה זו מבפנים ונגד העוינים לה מבחוץ - אלה הם גורמים חיוניים להבנת מצבם של היהודים באירופה במחצית השנייה של המאה ה--י"א, הן במובן הפוליטי-הצבאי והן במובן הדתי.

ב. במגמה זו של הקצנה דתית-צבאית מסתמן שוני לעומת הדורות הקודמים בנצרות ובאיסלאם. שתי הדתות נטו לזהות את עדיפות הכוח הפוליטי-הצבאי עם עדיפות האמת הדתית. דהיינו: ביד החזק מצויה האמת הדתית. הייתה זו אחת ההנמקות שהשתמשו בה הן הנוצרים והן המוסלמים בוויכוחים עם היהודים. עד המחצית השנייה של המאה 11-ה לא לבש ויכוח עקרוני זה לבוש מעשי. מעתה לובש הוויכוח הדתי לבוש צבאי מובהק. היהודי נרדף על-ידי שני המחנות ונטחן על ידיהם, והוא אינו יכול להשיב להם בלשונם - לא בתחום הפוליטי ולא בתחום הדתי.

ג. מכך נובעת עלייה בחריפות ה"חוויה" ששמה גלות עבור היהודי.

ההחרפה מתבטאת בשני מישורים:
1) במישור הפיסי - החרפת הרדיפות.
2) במישור הדתי - הרדיפות נטענות משמעות דתית.

ד. משום כך האתגר העומד בפני ריה"ל הוא הצורך לנתק את הנחיתות היהודית הפיסית מעליונותה הרוחנית. לשון אחר: עם ישראל הוא עם מושגח - שלא כשאר עמי העולם ודתותיו - אך ההשגחה אינה חייבת להתבטא דווקא בהצלחה החומרית ובעדיפות הפוליטית, אלא היא תכונה מהותית של כל הקורות את העם היהודי, ברגעי רום כבשעות שפל. ההשגחה האלוהית אינה מתייחסת כלל לתהפוכות ההיסטוריה.

חוט שני זה יעבור דרך רבים מקטעי ספר "הכוזרי"; למשל:
1. כותרת המשנה של הספר מציגה אותו כספר הבא להגן על היהדות ולהשיב לטוענים נגדה.

2. המלך הכוזרי נמנע מלשאול את היהודי על דתו, לאחר שנואש מן הפילוסוף, בגלל "שפלותם ומיעוטם ושהכול מואסים אותם" (מאמר א': ד').

3. ב"כוזרי" מופרכת הגישה הנוצרית והמוסלמית כי קיים קשר בין הכוח לאמת, שהרי גם הנוצרים וגם המוסלמים מעריצים דווקא את קדושיהם, דהיינו את החלשים בגופם אך החזקים באמונתם. לפי קנה-מידה זה חובה עליהם להעריך בצורה שונה את היהודים, שהרי הם כולם עם של קדושים (מאמר א': קי"ג).

4. ריה"ל משמיע דברי ביקורת כלפי היהודים המצויים פיסית בגולה אולם אינם חשים את תחושת הגולה, אלא "מנסים להסתדר" בה ולחיות חיים נוחים. בכך הם לומדים מדרכי הגויים ומשתבחים בכוח מדומה. אליבא דריה"ל, כל אימת שהיהודים משתבחים בכוח מדומה בגולה - שם חולשתם, וכל אימת שנראים חלשים - שם גבורתם (מאמר א': קט"ו).

עצם עזיבתו של ריה"ל את ספרד, למרות כל ההישגים שהישיג בה בחומר וברוח, והליכתו לארץ-ישראל בדרך חתחתים - מעשים אלה הם ביטוי מובהק שריה"ל אינו רק נאה דורש, אלא אף נאה מקיים. מעשה זה מעמיד אותו כשולל הגולה הבולט ביותר בימי-הביניים, שכן ברור היה, כי העלייה לארץ-ישראל לא תקדם כלל את ענייניו החומריים ולא תרבה את נכסיו, אלא להפך, תגרום לאיבודם.

נוסף למוקדים שהערנו עליהם לעיל ראוי להפנות את התלמיד תוך דיון בכיתה לכמה השלכות אקטואליות, השלכות שהן משמעותיות לקיומנו כיום:

א. דווקא העובדה שהנצרות והאיסלאם יוצאות - ובמוצהר - מנקודת מוצא יהודית, ורק מפרשות אותה באופן שונה מאתנו, דווקא עובדה זו הופכת את המאבק בין הפרשנויות שלהן ושלנו על אותו מקור למאבק אלים ונוקשה יותר, וכל צד טוען לבלעדיות על דרך פרשנותו. הטענה לבלעדיות היא איבוד הראייה הפלורליסטית והסובלנית של דרכים שונות. כיצד יתייחס התלמיד החי בעולם ליברלי-מודרני ליהודי ביניימי שאינו מוכן, כמו הנוצרי וכמו המוסלמי, לגלות סובלנות כלשהי כלפי הדת היריבה?

ב. בהקשר זה עולה בעיה אקטואלית ממעלה ראשונה: בעיית סובלנותה, או חוסר סובלנותה, של הדת. עצם העובדה שדת מקבלת רק דרך ישרה אחת אל האל עושה אותה בלתי סובלנית כלפי דרכים אלטרנטיביות לה. הבעייתיות האקטואלית במדינת ישראל עולה מאליה.

להבהרת העניין ראוי להעיר: כל חברה, תהא ליברלית ככל שתהא, עשויה להעמיד "קו אדום" לליברליותה, והוא עצם קיומה. דהיינו: חופש הבעת הדעה וחופש המעשה לגיטימיים כל עוד הם אינם חותרים תחת עצם קיומה של אותה חברה שהעניקה לנמנים עליה את החופש. ברגע שחופש זה עבר את "הקו האדום", ברור שאותה חברה לא תהא מוכנה לשלם את עצם קיומה כמחיר הליברליות. ראוי להציג לפני התלמידים בעיה דומה: האם הם היו מתירים את חופש הדיבור והמעשה לגוף המצהיר בריש גלי על שאיפתו לחסל את מדינת ישראל? סביר להניח, כי אף הדבקים העקביים ביותר בחופש הדעה והמעשה ייסוגו מעקביותם כאשר ייתבעו לשלם את קיום המסגרת שהם חיים בה כמחירו של עקרון זה.

אם נקיש ממצב זה לדת, נוכל להבין, כי אף הדת תהא מוכנה להעניק את חופש המעשה ואת חופש הבעת הדעה, כל עוד אין אלו פוגעים בעצם המסגרת הדתית. דהיינו: כל עוד המשתמשים בהם מצויים בתוך המסגרת ומקבלים את החיובים הדתיים כמוטלים עליהם. כאשר עקרונות אלו באים לפגוע בעצם המסגרת, פוקע תוקפם מנקודת מבטם של החרדים לשלומה ולשלמותה של המסגרת.

כללו של דבר: אליבא דכולי עלמא, חופש המעשה והבעת הדעה יש להם תנאי בסיסי: עצם קיום אותו גוף חברתי המעניק זכויות אלה. זו אולי אחת הסיבות לתדמיתה של הדת כבלתי סובלנית כלפי אנשים בלתי-דתיים.

כדרכנו, אין בכוונתנו לשכנע, כי אם ליצור אמפתיה.

ג. הצורך של היהודי להוכיח, ללא ליאות וללא הפסק, את חיוניותו לשלטון הקיים ו"לשחק את המשחק הנכון" במאבקי הכוחות הפוליטיים והצבאיים בעולם הסוער שהוא חי בו. זאת משום שאיננו עוסקים במצב של חילופי שלטון סדירים, או של יחסי שכנות טובים בין ממלכות שכנות או בין חלקים שונים של אותה ממלכה. כיצד ישקיף התלמיד הישראלי על הערבי השוכן בתוכנו? היש דפוס "אובייקטיבי" של התנהגות של מיעוט נשלט כלפי רוב שולט הנתפס על ידי הנשלט כעוין אותו?

ד. מהו "טעם ההוויה" של היהודי בתנאים כאלה? כיצד הוא יכול לגבש לעצמו יעדים חיוניים ובעלי משמעות אופרטיבית יום-יומית, יעדים הנותנים טעם לקיומו ואשר ניתן לשאוף ולפעול לקראתם במצב נתון כזה?

ה. המתח היסודי בין ראיית הגלות כזמנית וביטויי הערגה היום-יומיים לציון לבין הצורך "להסתדר" בגלות, שהרי זהו כורח הקיום. מתי הופך כורח הקיום להנצחת המצב הקיים ולבגידה באידאולוגיה?

ו. מה הם סיכוייו של אדם בודד, תהא מעלתו הרוחנית אשר תהא, להניע את בני דורו - הן בהטפה והן במעשה אשר יש בו משום דוגמה אישית - לנטוש את בתיהם ואת נכסיהם וללכת אל "ארץ לא זרועה"? נבקש מהתלמידים להביא דוגמאות. למשל, בן-גוריון, שעבר להתגורר בשדה-בוקר, וניסה להניע נוער ישראלי לישב את הנגב.

ז. במה רואה התלמיד בבעיות שהזכרנו מן האקטואלי לגבי הבנת הגולה, ואילו טיעונים ומעשים יכול היה להציע לקידום העלייה לישראל ולחיזוק יחסינו עם יהדות הגולה?

ראוי לנצל סיטואציה היסטורית זו כדי ליצור אמפתיה של התלמיד לגבי מצב היסטורי זה, שאמנם נוגד בתכלית את מצבנו האקטואלי במדינת ישראל, אך - ובכך טמונה הבעיה - הוא המצב המאפיין את תולדות רוב קיבוצי היהודים בחלקים מכריעים של תולדות עם ישראל. אף שהיהודי הביניימי נעדר, עקב נסיבות הכפויות עליו מבחוץ, אפשרויות ליכוד כטריטוריה, ממלכתיות, צבא, שפה אחידה וכיו"ב - הוא רוצה להיות מאוחד, ואת פרי פעילותו בכיוון זה יש למצוא בתחום היצירה הרוחנית. הצורך להבין את סוד קיומו, אחדותו והישרדותו של היהודי הביניימי מאלץ את המעיין ואת הלומד הרציני לנטוש את תחומי המדיניות, הצבא, הכלכלה, החברה וכו' כתחומי ניתוח בלעדיים, ולפנות גם אל בית-הכנסת ואל בית-המדרש כמוקדי דיון עיקריים.

בתחומים המדיני והצבאי היה היהודי פסיבי בהיות החברה הסובבת אקטיבית, או שהפך אקטיבי כדי למתן או לנטרל לחצים חיצוניים. ניתוח התחום הכלכלי והחברתי יכול להסביר את מסגרת הקיום ואת אמצעיה החומריים. תחום היצירה הרוחנית הוא התחום היחיד היכול להסביר לנו את סוד הקיום, את טעמו ואת הרצון להמשיך לחיות בדרך הקוראת תיגר כנגד כל העולם הסובב והנשללת על ידו.

ההתוודעות אל סוד קיום זה יש בה משום אתגר חינוכי אקטואלי מהדרגה העליונה, שכן כיום מצבנו הפוך בתכלית: אנו נהנים מאמצעי ליכוד טריטוריאליים, פוליטיים כלכליים, לשוניים וכיו"ב, אולם מהבחינה התרבותית אין אנו מגובשים ומעוצבים כלל. כאשר אנו מגיעים לדון ביהדות הגולה בדורנו עלינו לשאול את עצמנו: היש משהו המשתף את חלקיה עם חלקיה האחרים, או אותנו עמה? לשון אחר: מצב היסטורי זה שאנו דנים בו, בהקשר של ריה"ל ושל ספר "הכוזרי", הוא שיקוף על דרך ההיפוך למצבנו האקטואלי, ובעיותינו הרוחניות - ואולי הן הן בעיותינו האמיתיות - ראויות להיות נדונות בכיתה לאורך העיסוק במשנתו של ריה"ל.