הקדמה כללית [לספר "משנה תורה"]
מאחר שקדם לנו החיבור המפורסם שבו כללנו פירוש כל המשנה ומטרתנו באותו החיבור היתה להסתפק בביאור עניין כל הלכה והלכה שבמשנה, וכוונתנו בו לא היתה לכלל דין כל מצווה עד תום ולהקיף כל מה שצריך מאיסור ומותר וחייב ופטור, כמו שמתברר למי שמעיין באותו החיבור - ראיתי גם לנכון לקבץ קבץ שיכלול את כל דיני התורה ומעשיה עד שלא ידח ממנו נידח. ו[בקבץ זה] אשתדל, כמו שמנהגי לעשות, להמנע מלהזכיר המחלקות והדברים שנידחו, ולא אקבע בו אלא הלכה פסוקה, כך שיהיה אותו הקובץ כולל כל דיני תורת משה רבנו - הן הדרוש מהם בזמן הגלות והן מה שאינו דרוש.
הספר לא יכלול שמות חכמים
החיבור בלשון המשנה - ויכלול כל התורה
כללו של דבר: שלא יהא צורך אחרי התורה בספר אחר זולתו, כדי ללמד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה, בין מדאורייתא בין מדרבנן.
מבנה הספר
אז נתברר לי, שחלקתו הטובה ביותר תהיה שיסודר הלכות הלכות במקום המסכתות שבמשנה, כך שיאמר בו:
"הלכות סוכה,ושאחלק כל [הלכה] כוללת לפרקים והלכות כמו שעושה המשנה, עד שיהיה דרך משל בהלכות תפילין: פרק ראשון ופרק שני ופרק שלישי ורביעי; ושכל פרק יהיה מחולק הלכות הלכות, כדי שידיעתו על פה תקל למי שירצה ללמד ממנו איזה דבר על פה.
הלכות לולב,
הלכות מזוזה,
הלכות ציצית";
וברור שאם תהיה החלוקה כך - בין שהמצווה המסימה "עשה" או "לא תעשה" אין ראוי לחלק דיניה בין שתי הלכות כלליות אלא כל החלקה הדרושה תעשה בתוך הפרקים שבאותה ההלכה הכוללת. ופעמים תהיינה בהלכה כוללת אחת מצוות מספר, או מפני שיש להן עניין אחד הכוללן, או שתהיינה מצוות רבות [נוגעות] לתכלית אחת.
למשל: כשאדבר על עבודה זרה, אקבע להלכה כוללת זו את הכותרת: הלכות עבודה זרה, ואז אדון בהלכה כוללת זו על מצוות מספר: מסית ומדיח, ומעביר למלך, ומתנבא בשמה, ועובד אותה וזולתן מן המצוות המייחדות לעניין עבודה זרה.
וכן אם אומר "הלכות איסורי מזבח", אדבר באותה הלכה כוללת על שאור ודבש ובעלי מומין ואתנן ומחיר וכיוצא בהן, כיון שכל המצוות האלה יש להן עניין אחד הכולל והוא: שאלה דברים שאסור להקריבם.
מניין המצוות
שיטת חלוקת המצוות
כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה - כולם נמשכו אחר בעל "הלכות גדולות", ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטיה מעטה, כאילו קפאו הדעות במאמר האיש הזה. ואפילו בעל "ספר המצוות" המפורסם, ראיתי ששם לב לחלק קטן מדמיונות בעל ההלכות, והיה רחוק לדעתו למנות ביקור חולים וניחום אבלים כמו שמנה בעל ההלכות; ומה שהיה רחוק בעיניו הוא באמת רחוק אלא שהוא הרחיק יותר ממנו ונמשך אחריו במה שהוא יותר מוזר, כמו שיתברר למי שיעיין בדברנו זה.
וה' יתעלה יודע ועד, כי ככל שהרהרתי על דמיונותיהם במה שמנו - שהם מונים מה שנראה [אפילו] בעיון ראשון שאין למנותו, ושנמשכו זה אחר זה בעניין זה בלי התבוננות - גדל בעיני אסוננו ונתאמת הכרח איומו ית' עלינו:
"ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום,
אשר יתנו אתו אל יודע הספר לאמר: קרא נא זה,
ואמר לא אוכל כי חתום הוא" (ישעיה כט, יא).
מחברי "אזהרות" השתבשו בעקבות "הלכות גדולות"
וכן כל פעם ששמעתי את ה"אזהרות" רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים, לא רבנים, ואת הראוי להם מצד אמנותם, היינו: מתק הדיבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות - אבל בתוכן השיר נמשכו אחר בעל "הלכות גדולות" וזולתו מן הרבנים האחרונים.
מאחר שהרהרתי בכך וידעתי את פירסום המניין הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המניין האמיתי, שראוי למנותו, סתם בלי ראיות - הרי הקורא הראשון שיקראהו ידמה מיד שזו טעות, ותהיה אצלו הראיה שזו טעות, שהוא מנגד למה שכתב פלוני ופלוני. הרי כך היא דעתם [אפילו] של רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאינם בוחנים אמתת הדבר ב[תכן] עניינו אלא בהסכמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם [ההוא עצמו. ואם יחידי הסגולה כך] - ההמון על אחת כמה וכמה.
שיטת המניין
אבל אין כוונתי בחיבור זה לפרט דיני איזו מצווה מן המצוות, אלא למנותן בלבד. ואם אמנם אפרש מהן משהו בשעת הזכרתן, הרי אפרשנו על דרך פירוש השם [בלבד], כדי שיודע מה הוא העשה או הלאו הזה, ולאיזה דבר נתן השם הזה. וכשתושג ידיעת מניינן על פי ראיות מן החיבור הזה, אז אזכירן בדרך סתם בראש אותו החיבור הכולל, כמו שהזכרנו.
ועתה אתחיל בזיכרון הכללים שראוי לסמוך עליהם במניין המצוות, והם ארבעה עשר כללים. אך אקדים [ואומר], שכלל המצוות שכולל ספר התורה, שציוונו השם בהן - הן שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מהן - מצוות עשה רמ"ח, כמניין אברי גוף האדם; ומהן - מצוות לא תעשה שס"ה, והן כמניין ימות החמה. ומנין זה נזכר בלשון התלמוד בסוף גמרא מכות. אמרו:
שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני:ועוד אמרו על דרך הדרש על שמצוות עשה כמניין האברים, כלומר: כל אבר ואבר אומר לו לאדם: עשה בי מצווה; ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר: כל יום ויום אומר לו לאדם: אל תעש בי עברה. וזה לא נעלם מאף אחד מכל מי שמנה את המצוות, כלומר: שזהו מניינן, אלא שדימו דמיונות [שוא] בדברים המנויים, כמו שיתבאר בחיבור זה, וזאת מפני שלא ידעו ענייני י"ד הכללים האלה שאבארם עכשיו.
שס"ה כנגד ימות החמה
ורמ"ח כנגד אבריו של אדם.
הכלל הראשון מהם: שאין למנות בסכום הזה את המצוות שהן מדרבנן.
הכלל השני: שלא כל מה שנלמד באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או בריבוי, ראוי למנותו.
הכלל השלישי: שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות.
הכלל הרביעי: שאין למנות ציוויים הנוגעים לכל מצוות [התורה כלה].
הכלל החמישי: שאין למנות טעם המצווה כמצווה בפני עצמה.
הכלל הששי: שהמצווה שיש בה עשה ולא תעשה, יש למנות עשה שבה עם מצוות עשה ולאו שבה עם מצוות לא תעשה.
הכלל השביעי: שאין למנות פרטי הלכות המצווה.
הכלל השמיני: שאין למנות שלילה עם הלא תעשה.
הכלל התשיעי: שאין למנות את [עצם] הלאווין והעשה, אלא את העניינים שמוזהרים מהם ושמצווים עליהם.
הכלל העשירי: שאין למנות את ההקדמות שהן לאיזו תכלית שהיא.
הכלל האחד-עשר: שאין למנות חלקי המצווה, כל חלק בנפרד, אם כללם מצווה אחת.
הכלל השנים-עשר: שבפעולה שמצווים על עשייתה אין למנות כל פרט שבה לבדו.
הכלל השלושה-עשר: שמספר המצוות אינו גדל לפי מספר הימים שבהם נוהגת מצווה מסוימת.
הכלל הארבעה-עשר: איך ראוי למנות קיום העונשים כמצוות עשה.
והנני חוזר לבאר כל כלל מהם ולהביא ראיות עליו, אם רצה השם.
