דע שעניין זה לא היה צריך להעיר עליו, כי הוא ברור. שהרי כיון שלשון התלמוד הוא: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני" איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין?

אלא העירונו על כך, מכיון שכבר טעו בזה ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום וניחום אבלים וביקור חולים וקבירת מתים והלבשת ערומים וחישוב תקופות ושמונה-עשר יום לגמור בהם את ההלל.

אכן יש להסתכל בתמהיהה במי שומע את דבריהם "נאמרו לו למשה בסיני" ו[בכל זאת] מונה קריאת ההלל, שבו שבח דוד לפני השם יתעלה, [כאילו] בזה נצטווה משה; ומונה נר חנוכה, שקבעו אותו חכמים בבית שני, וכן מקרא מגילה! אבל [שנניח] שנאמר למשה בסיני שיצווה אותנו, שאם בסוף מלכותנו יקרה לנו עם היוונים כך וכך שנתחייב להדליק נר חנוכה - אינני חושב שמישהו ידמה זאת ולא יעלה בדמיונו.

"לא תסור" אינו הופך דרבנן לדאורייתא

אך נראה לי, שמה [שהטעם] והכשילם בכך הוא, שאנו מברכים על דברים אלו: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מקרא מגילה, ולהדליק נר חנוכה, ולגמור את ההלל"; וגם שהתלמוד שואל: היכן ציוונו? ואמרו: מ"לא תסור". ואם אמנם משום כך מנו - היה ראוי שימנו כל דבר שהוא מדרבנן, כיון שכל מה שציוונו חכמים לעשות וכל מה שאסור עלינו, הרי כבר נצטווה משה רבנו בסיני שיצווה אותנו לקימו. שכן הוא אומר: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" (דברים יז, יא). והזהירנו מלעבור על דבריהם בשום עניין ממה שגזרו וקבעו ואמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (שם). אבל אם נכון למנות כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות, כיון שהוא נכנס לכלל אמרו יתעלה: "לא תסור", ו"על המשפט אשר יאמרו לך תעשה" מדוע נתייחדו אלו מזולתן?! והרי כמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה, כך היה נכון למנות נטילת ידיים ומצוות ערוב, שהרי אנו מברכים: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידים, ועל מצוות ערוב, כמו שאנו מברכים: על מקרא מגילה, ולהדליק נר של חנוכה והכל מדרבנן!

ובפירוש אמרו: מים ראשונים מצווה. מאי מצווה? אמר אביי: מצווה לשמוע דברי חכמים. כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה: היכן ציוונו? מ"לא תסור". וכבר נתבאר, שכל מה שתיקנו הנביאים, עליהם השלום, שעמדו אחרי משה רבנו - הוא גם כן מדרבנן. ובפירוש אמרו: בשעה שתיקן שלמה ערובין וידיים יצתה בת קול ואמרה: "חכם בני ושמח לבי וכו'" (משלי כז. יא). ובמקומות אחרים בארו, שערובין - דרבנן, וידיים - מדברי סופרים. ובכך נתבאר לך, שכל מה שתיקנו אחר משה רבנו נקרא: דרבנן.

הנה ביארתי לך זאת, כדי שלא תחשוב במקרא מגילה - כיון שהוא תיקון נביאים - נחשב מדאורייתא, שהרי ערובין מדרבנן, אף על פי שהם תיקון שלמה בן דוד ובית דינו.

הטעות במניית מצוות דרבנן

וזה מה שנעלם מזולתנו, ולכן מנה הלבשת ערומים, לפי שמצא בישעיה: "כי תראה ערם וכסיתו" (ישעיה נח, ז). ולא ידע שזה נכנס לכלל אמרו: "די מחסרו אשר יחסר לו" (דברים טו, ח). כי עניין הציווי הזה - ואין בזה שום ספק - שנאכיל את הרעבים, ונלביש את הערומים, וניתן מצע למי שאין לו מצע, וכיסוי למי שאין לו כיסוי, ונשיא את הפנוי שאין לו יכולת להתחתן, ונרכיב מי שדרכו לרכוב, כמפורסם בדברי התלמוד שכל זה נכנס לכלל אמרו: "די מחסרו". אך כאילו לשון התלמוד מחובר אצל אלו בלעגי שפה ובלשון אחרת; ולולא כך - לא מנו מקרא מגילה וכדומה בין המצוות שנאמרו לו למשה בסיני. ולשון הגמרא בשבועות:

אין לי אלא מצוות שנצטוו על הר סיני; שעתידין להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? תלמוד לומר: "קיימו וקיבלו" (אסתר ט, כז) - קיימו מה שקיבלו כבר,
והוא: שיאמינו בכל מצווה שיתקנו הנביאים והחכמים לאחר מכן.

אבל תמהני: מדוע מנו מצוות עשה שהן מדרבנן, כמו שהזכרנו, ולא מנו גם כן מצוות לא תעשה שהן מדרבנן? הרי כמו שמנו בין מצוות עשה נר חנוכה ומקרא מגילה ומאה ברכות והלל, היה להם למנות גם כן בכלל מצוות לא תעשה - עשרים שניות כעשרים מצוות לא תעשה? כי כמו שכל ערווה וערווה היא לא תעשה דאוריתא, כך כל שניה ושניה היא לא תעשה דרבנן, כמו שביארו ואמרו: שניות מדברי סופרים. וכבר נתבאר בתלמוד, שמה שאמרו במשנה "איסור מצווה" רצונם לומר: השניות. ואמרו: מאי מצווה? מצווה לשמוע דברי חכמים. וכך היה להם למנות בתוך הכלל אחות חלוצה, שהיא מדברי סופרים!

כללו של דבר: אלו מנינו כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן, היה העניין מגיע לאלפים רבים! וזה דבר ברור שאין בו נסתר כלל, והוא: שכל מה שהוא מדרבנן אינו נחשב בכלל תרי"ג מצוות, לפי שהסכום הזה כולם פסוקי תורה ואין בהם שום דבר מדרבנן, כמו שנבאר.

אך זה שהם מונים מקצת דברים שהם מדרבנן ומניחים מקצתם לפי בחירתם - זה דבר שאי אפשר לקבלו בשום פנים, יאמרו מי שיאמרו.

וכבר ביארנו עניין הכלל הזה וראיתו עד שלא נשאר שמץ ספק לשום אדם.