יש לפעמים, שדין אחד שהוא מצווה אחת יש לו חלקים רבים. כגון: מצוות לולב שהיא ארבעה מינין (ויקרא כג, מ); הרי אין אומרים, שפרי עץ הדר מצווה בפני עצמה, ועץ עבות מצווה בפני עצמה, וערבי נחל מצווה בפני עצמה, וכפות תמרים מצווה בפני עצמה, לפי שכל אלו הם חלקי המצווה; שכן הוא צוה לאחדם, ואחרי איחודם תהיה המצווה לקיחת הכל ביד ביום הידוע.

ובדיוק לכך אין ראוי למנות אמרו במצורע, שהוא טהור בשתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש (שם יד, ד-ה) - כשש מצוות; אלא טהרת המצורע מצווה אחת, על כל תאריה ההכרחיים בה - אלו וזולתם, כלומר התגלחת, כי כל אלה הם חלקי המצווה שהוטלה [עלינו] והיא טהרת מצורע; הינו שתהיה באופן כזה ובאופן כזה.

ודין זה עצמו הוא בהיכר שנצטווינו לעשות למצורע במצב טומאתו כדי שנתרחק ממנו, והוא: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (שם יג, מה) - כי אין כל פעולה מאלו מצווה בפני עצמה, אלא כללם הוא המצווה. והוא שנצטווינו לעשות היכר למצורע כדי שיכירהו כל רואהו ויתרחק ממנו, ודרך הכרו תהיה בכך וכך כשם שנצטווינו לשמוח לפני ה' ביום ראשון של סוכות, וביאר שאותה השמחה תהיה בלקיחת זה וזה.

כלל זה קשה מאד להבינו, ואופן הקושי שבו מה שאספר לך.
והוא שכל מה שאמרו חכמים עליו, שדבר פלוני ופלוני מעכבין זה את זה - הרי ברור שזו מצווה אחת, כגון: ארבעה מינים שבלולב, ולחם הפנים עם לבונה זכה הנעשית עמו שאמרו בהם: "הסדרים והבזיכים מעכבין זה את זה" - הרי ברור, שזו מצווה אחת. וכך כל מה שיתברר לך, שהתכלית המבוקשת לא תושג בחלק אחד מאותם החלקים - הרי גם כן ברור, שכללותם היא העניין המנוי, כגון: היכר המצורע שנתבאר לך, שאם בגדיו פרומים בלבד אבל לא פרע ראשו ולא עטה על שפם ולא קרא: "טמא! טמא!" - שלא עשה כלום ולא הושגה הכרתו עד שיעשם כולם. וכן לא תושג טהרתו אלא בכל מה שנזכר: הצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת - אז הושג הטהרה.

גם מצוות שאינן מעכבות זו את זו הן אחת

אך נקודת הקושי היא בדברים שאמרו בהם: "אינם מעכבים זה את זה". כי העולה במחשבה ראשונה הוא, שהואיל וחלקים אלו כל חלק מהם אינו זקוק לחברו, יהיה כל חלק מצווה בפני עצמה, כגון אומרם: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת". שכן היינו אומרים, שלבן ותכלת נמנים כשתי מצוות, לולא מצאנו עליהם מאמר מפורש במכילתא דר' ישמעאל, והוא אומרם שם:

"יכול שהן שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן?
תלמוד לומר: והיה לכם לציצית -
מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות".

הנה נתבאר לך, שאפילו החלקים שאינם מעכבים זה את זה, פעמים הם מצווה אחת אם העניין אחד; שהרי המטרה בציצית "למען תזכרו", לכן נמנית כללות הדבר המביא לידי זכירה.

אם כן, לא נשאר לנו לתן לב במניין המצוות לאומרם "מעכבין" ו"אין מעכבין" - אלא לעניין בלבד: אם הוא עניין אחד או עניינים רבים, כמו שביארנו בכלל תשיעי מכללים אלו שאנו משתדלים לבארם.