(ידוע ש)יש שמצווים אנו לעשות איזה מעשה, ואחר כך יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויפרש את השם שהזכיר ויאמר מה הוא כולל - אך אין למנות כל ציווי שבא באותו הביאור כמצווה בפני עצמה.

לדוגמה אמרו: "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח) הרי זו מצוות עשה אחת מכלל המצוות, והיא, שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו, ואליו יבואו ובו תהיה הקרבת הקורבנות, ושם יתאספו במועדים. אחר כך התחיל לתאר פרטיו ואיך הם נעשים אבל אין למנות כל מה שאמר בו "ועשית" מצווה בפני עצמה.

ועל דרך זו עצמה יהיה הדבר בקורבנות שנזכרו בויקרא, והוא, האחת היא כלל העבודה המתוארת בכל מין ממיני הקורבנות.

המשל בזה העולה: שאנו נצטווינו שתהיה עבודת העולה כך, היינו, שתישחט ותופשט ותנותח וייזרק דמה באופן כזה וכזה ויקרב חלבה; אחר כך יישרף בשרה כליל עם שיעור ידוע מן הסולת הבלול בשמן, ושיעור ידוע מן היין והם הנסכים, ושיהא עורה לכהן המקריב אותה. הנה העבודה הזאת בכללותה היא מצוות עשה אחת, והיא תורת העולה, כי התורה חייבה, שכמו העבודה הזאת תעשה כל עולה.

וכך גם עבודת החטאת כולה - שחיטתה והפשטה והקרבת מה שקרב ממנה ורחיצת הכלים אשר יזה מדמה עליהם ורחיצת הכלים, שהיא מתבשלת בהם או שבירתם - הכל תורת חטאת, וזו מצווה אחת.
וכך תורת האשם היא מצווה אחת; וכך תורת זבח השלמים, ושהוא על תודה עם לחם או בלי לחם, ולקיחת הכהן ממנו חזה ושוק הם כלל מיני הקורבנות שחיובם חוזר ליחיד וצבור, חוץ מן האשם, שהוא קורבן יחיד לעולם, כמו שבארנו בהקדמת סדר קדשים.

הסדר הזה בעבודות הוא מצוות עשה, ואין למנות כל פרט ופרט מפרטי העבודה כמצווה בפני עצמה, זולתי אם יש צוויים הכוללים את כל מיני הקורבנות, ואינם מיוחדים לאחד המינים להוציא את זולתו כי כל ציווי מאלו צריך למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שאז אינו פרט מפרטי עבודת קורבן מסוים.
כך, למשל, אזהרתו יתעלה מלהקריב בעל מום,
או ציוויו שיהא תמים,
וציוויו שלא יהא מחוסר זמן - והוא אמרו: "ומיום השמיני והלאה" (ויקרא כב, כז);
וציוויו למלוח כל קורבן - והוא אמרו "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם ב, יג);
ואזהרתו מלבטלו-כמו שאמר: "ולא תשבית מלח";
וציוויו לאכול מה שיאכל ממנו -
שכל אחד מן הציווים האלה מצווה בפני עצמה, לפי שאין אף אחד מהם פרט מעבודת קורבן מסוים, אלא הם ציוויים הכוללים כל קורבן כמו שנבאר בשעת מנייננו.
וברור, כי זה שהכהן לוקח מה שראוי לו לקחת פרט מפרטי המצווה, כמו שהזכרנו בעור העולה.

וכך גם בראשית הגז. כלל המצווה הוא, שנפריש ראשית הגז ונתנהו לכהן; וכן שנפריש מעשר ראשון ונתנהו ללוי. וכבר טעו בזה עד שמנו עשרים וארבע מתנות כהונה כעשרים וארבע מצוות, אחר שמנו מקצת המצוות שאותה המתנה היא פרט מהן, על הדרך שביארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.

ולפי שנעלם כלל זה מזולתנו ולא הרגיש בו כל עיקר ולא שם לב, הגיע לכך שמנה כמצוות בפני עצמן: יציקות, בלילות, פתיתות, מליחות, הגשות, תנופות, קמיצות והקטרות - ולא ידע שכל אלו פרטי עבודת המנחה, והוא, שנצטווינו להקריב מנחה. אחר כך התחיל לבאר על איזה דבר חל השם הזה - והיא תורת המנחה ואמר, שתהיה מסולת או מלחם אפוי באופן מסוים, כלומר: מחבת או מרחשת או מאפה תנור; ובוללה בשמן בשיעור מסוים, ופותתה, ונותן עליה מלח ולבונה, ויגיש ויניף ויקמוץ ממנה ויקטיר כסדר שביארנו ובררנו במקומו במסכת מנחות. וכל אלו פרטי העבודה, ועל הדבר הנעשה לפי כל התאור הזה נופל שם מנחה.
אם כן המצווה היא: הצווי שנצטווינו שתהיה עבודת קורבן הלחם או הסולת שנקריב לפי כל הסדר הזה.

והדברים האלה במצוות מנחה, כלומר: היציקה והבלילה והפתיתה והמליחה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, כמו שאמר בחליצה: "וחלצה נעלו וגו' וירקה בפניו וענתה ואמרה" (דברים כה, ט). וכשם שמצוות חליצה אחת ואין אנו מונים חליצה ורקיקה וקריאה, כיון שכללותם מעשה החליצה וזו מצווה אחת-כך גם לא נמנה: ויצקת עליה שמן, ושמת עליה לבונה, במלח תמלח, והניף, והגיש, וקמץ והקטיר. וזה לא יעלם אלא ממי שתופש את העניינים בעיון ראשון, בלי שיחזור וישקול את העניינים בדעתו, כמו שאומרים [חכמים] ע"ה: "אגב שטפה אמרה", כלומר: אמרו בלי התבוננות אלא לפי המחשבה הראשונה העולה על הדעת.

אם כן כלל זה ברר לנו מצוות הקורבנות כולם ואיך ראוי למנותם, כדי שלא יקרה בהם שום משגה ולא ערבוב כלל, כמו שנבאר במניננו בעזרת השם.