ברוך ה' אלוהי ישראל אשר לו יאות עניין האחד האמיתי,
הקדמון במציאותו, המתמיד טובתו,
אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו,
ויצר יצירות לעד על גבורתו.
והחל חדשות להעיד על חכמתו וגודל טובו.
כדכתיב (תהילים קמה) דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו.
וכתיב (שם) יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה,
כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו.
להודיע לבני האדם גבורותיו כו'.

[החכמה היא הגדולה בטובות האלוהים]

והגדולה שבטובות אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים, אחרי המציאו אותם על תכונות הכרתם בהן גמורה והבנתם שלמה, היא החכמה אשר היא חיי רוחם ונר שכלם, והמביאה אותם אל רצון האלוהים, והמצלת אותם מקצפו בעולם הזה ובעולם הבא.
כאשר אמר הכתוב (משלי ב) כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה.
ואמר אליהוא (איוב לב) אכן רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם.
ודניאל אמר (דניאל ב) יהב חכמתא לחכימין וגו'.
ואמר הכתוב (ישעיה מח) אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך.

[שלושת חלקי החכמה]

והחכמה מתחלקת לשלושה חלקים:
החלק הראשון חכמת היצירות שקורין לה בלשון ערב אלע'לם אלטבעי והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן.

והחלק השני היא חכמת השימוש שקורין לה בלשון ערבי אלע'לם ריאצ'י. והיא חכמת המניין והשיעורים וחכמת הכוכבים וחכמת הניגון הנקראת מוזיקה.

והחלק השלישי קורין לה בלשון ערבי אלע"לם אל"די, והיא חכמת האלוהות, והוא דעת האל יתברך ודעת תורתו, ושאר המושכלות כנפש וכשכל וכאישים הרוחניים.

וכל חלקי החכמה לפי מחלוקת עניינה המה שערים פתחם הבורא ית' למדברים, להשיג בהם התורה והעולם.
אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לעניין התורה, ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם.

ואשר הצורך אליהם יותר לעניין העולם,
היא החכמה התחתונה, אשר היא חכמת טבעי הגופות ומקריהן.
והחכמה התיכונה, שהיא חכמת השימוש.
ושתי החכמות האלה מורות על כל סודות העולם הזה ותועלותיו והנאותיו ממנו, ומורות על כל עניני המלאכות, ומיני התחבולות לצורכי הגופות ולענייני קנייני העולם.

אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה, היא החכמה העליונה, והיא החכמה האלוהית. ואנחנו חייבים ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו.
אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו.
ואמרו רבותינו (נדרים סב,ב): תניא: 'לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו', שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא.
ואמרו (שם): עשה דברים לשם פועלם, ודבר בהם לשמם, ואל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך בהם.
ואמרו (עז יט,א) אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאוד: אמר רבי אלעזר: במצוותיו - ולא בשכר מצוותיו.

כדתנן: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס,
אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס,
ויהי מורא שמים עליכם.

והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלושה.
האחד מהם השכל הניצל מכל פגע.
והשני ספר תורתו הנתונה למשה נביאו.
והשלישי הקבלות שקבלנו מקדמונינו, שקיבלו מן הנביאים עליהם השלום.
וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה במה שיש בו די.

אך חכמת התורה מתחלקת לשני חלקים:

האחד מהם לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית.
והשני לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה.

חובות האברים יחלקו לשני חלקים:

האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה.
והחלק השני מצוות השמע שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר בחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם, ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם, ועילת חיוב מה שנתחייבנו מהן.
אך חובות הלבבות, כל שורשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת השם.

וכל המצוות הם נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצוות האברים, מפני שהם ידועות לכל. אבל אני זוכר ממצוות עשה ומצוות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי, כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזר ה' יתברך.

וממצוות עשה שבחובות הלבבות:

שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין,
ושאין כמוהו,
ושנקבל עלינו יחודו,
ושנעבדהו בלבנו,
ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו,
ושנבטח בו,
ושניכנע מפניו,
ושנירא אותו,
ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו,
ושנכסוף לרצונו,
ונייחד מעשינו לשמו,
ושנאהב את אוהביו כדי להתקרב אליו,
ונשנא את שונאיו.

והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים.

אך הלאוין שבחובות הלבבות, מהם הפך כל אלו. וגם מהם:

שלא נחמוד
ולא נקום ולא נטור את בני עמנו, כדכתיב (ויקרא) לא תקום ולא תיטור.
ומהם שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם

ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם, ולא ישקיף עליו זולתי הבורא.
כדכתיב (ירמיה יז) אני ה' חוקר לב בוחן כליות.
וכתיב (משלי כ) נר אלוהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.

ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני עניינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בענייני המצוות חיבורים רבים לעמוד מהם על חכמת העניין הנסתר.

[שלושה סוגים בספרים שנתחברו על המצוות]

וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלושה עניינים:
האחד מהם לפרש ספר התורה והנביאים, וזה על שני דרכים:
או לבאר פירוש המילות והעניינים כמו שעשה רבנו סעדיה זיכרונו לברכה ברוב ספרי המקרא.
או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו, ולתקן מילותיו, כספרי בן גנאח מה שיש בו די, ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם.

והעניין השני לחבר ענייני המצוות על דרך קצרה או כולן, כספר רב חפץ בן יצליח זיכרונו לברכה; או מה שאנו חייבים בהן בזמן הזה, כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם; או חלק מחלקיהן כספרי קצת הגאונים, בתשובת שאלות במצוות הגוף ופסקי דינים.

והעניין השלישי ליישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת אפיקורסים, כספר האמונות והדעות, וספר שורשי הדת, וספר המקמץ והדומה להם.

וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון.

[חכמת חובות הלבבות לא זכתה לספר]

וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה, ושהיא כארץ עזובה, ולא סדרוה בחיבור שיקיף כל פרקיה.
ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות אין אנחנו חייבים בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר, להורות הדרך הנכונה והישרה. וכמוהו כמו התוספות [=הוספות על המצוות] שהם רשות, שאין אנחנו נתבעים בהם ולא נענשים אם נתעלם מהם. ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר.

עד שחיפשתי על חובות הלבבות מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו. ומצאתים שהם יסודי כל המצוות. ואם יארע בהם שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האברים.

[חובות הלבבות] מן השכל

שאמרתי כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו:

האחד נראה.
והשני אינו נראה.

ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה.

והגלויה חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולמדה, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים.

אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו, מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.

וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם, ותאוות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין ליבותינו חייבים לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבים בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו.

וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכולתם, מפני שבהם גמר העבודה.
ועל כן נתחייבנו בחובות גילויינו ומצפונינו, כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.

[חובות הלבבות מן הכתוב]

וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי שמא העניין הזה איננו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו ענייניו. עד אשר ביקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות:
כמו שאמר (דברים ו) ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך.
ואמר (שם ל) לאהבה את ה' אלוהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו.
ואמר (שם יא) לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
ואמר (שם יג) אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואתו תיראו.
ואמר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך,
ואמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה,
ואמר (שם) ואהבתם את הגר וגו'.

והיראה והאהבה מחובות הלבבות,
ואמר בלאוין שבהן (שם ה) לא תחמוד אשת רעך ולא תתאווה וגו'
(ויקרא יט) לא תקום ולא תיטור.
(שם) לא תשנא את אחיך בלבבך וגומר.
(במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.
(דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך,
ורבים כאלה.

ואחר כך השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון.
כמו שנאמר (שם ל) כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווך היום וגו', לא בשמים היא וגו', ולא מעבר לים היא וגו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
ובשאר ספרי הנביאים האריכו בעניין והשיבו אותו בכמה מקומות.
ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים.

[חובות הלבבות מן הקבלה]

וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל, חיפשתי עליו בדברי רבותנו זיכרונם לברכה, ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל.
קצתו בכלל כמו שאמרו: רחמנא לבא בעי. ואמרו ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו.
וקצתו בפרט במסכת אבות, שאין צריך להאריך בזכרו.
ומצאתי הרבה ממנו במידותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על ענייניהם.
כמו שאמרו רבותנו זיכרונם לברכה 'במה הארכת ימים?'.
וראיתי מצד הכתוב עוד, במכה נפש בשגגה, שאינו חייב מיתה. ומי שהוא שוגג במצוות אשר לא תעשינה, שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מארבע מיתות בית דין או כרת, שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם.
וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפים במעשה. הלב בכוונתו והגוף בתנועתו.

וכן אמרו במי שעושה מצווה ולא נתכוון לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיון שקוטב המעשה ועמודיו בנויים על כוונת הלב ומצפוניו, ראייה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים.

[מדוע לא נכתב ספר על חובות הלבבות?]

[אולי אין החובה תמידית?]

וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה אמרתי שמא המין הזה מן המצוות, אין אנו חייבים בו בכל עת ובכל מקום, כשמיטה וכיובל וכקורבנות.
וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבים בו תמיד כל ימינו בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו [=בהזנחתו].
כמו יחוד אלוהינו בלבבנו, ועובדו במצפוניו, וליראה ולאהבה אותו, ושנכסוף לעשות המצוות שאנחנו חייבין בהן.
כמו שאמר הכתוב (תהילים קיט) אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך.
ושנבטח בו, ושנמסור נפשותינו אליו.
כמו שנאמר (שם סב) בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם וגו'.
ולהסיר השנאה והקנאה מלבנו, ושנפרוש ממותרי עניני העולם שטורדים אותנו מעבודת השם, כי כל זה אנו חייבים בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל עניין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו.

והדומה לזה, עבד שציווהו רבו לעשות שתי מלאכות: האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות.
אם יעברו העתים ההם, או אם לא ימצא [=יוכל] לעשות מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו.
אבל המעשה שציווהו לעשות בביתו, אינו מסתלק מעליו כל ימי עומדו בו, ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד.
וחיוב המעשה תמיד עליו כשיפנה.

וכן מצוות הלב שאנו חייבים בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן, אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים עניין בוראנו.
כמו שנאמר (ישעיה ה) והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו:

[אולי אין החובה נפרטת למצוות רבות?]

ואמרתי שמא המין הזה מן המצוות אינו מתיילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותם ולא חיברו בהם ספר מיוחד.
וכאשר חקרתי על מספר מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאוד בהתיילדם.
עד שחשבתי כי מה שאמר דוד עליו השלום (תהילים קיט) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד, אמרו על מצוות הלבבות. כי מצוות האברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי"ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאוד, עד כי אין לתולדותיהן מספר.

[אולי החובה ידועה לכל ואין צורך בספר?]

ואמרתי עוד שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל וכל בני אדם דבקים בהם עד שלא נצטרכו לחבר בספר.
ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות, אלא הזריזים הפרושים בהם, כפי הנזכר עליהם. אך השאר כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם.
וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת מצוות האברים, כל שכן במצוות הלבבות.

ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, הוא מתכוון רק לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ, ושיתואר במדע אצל הגדולים המדומים. ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה, ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשורשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם.

כמו אמונת הייחוד:
- אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו,
- או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת,
- או אם אנחנו חייבים לחקור על עניין "האחד האמת" ו"האחד העובר", להבדיל העניין אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים, אם לא.

והעניין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו:
דכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תיגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם.
והיא החכמה הצפונה אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות.
ועליה אמר הכתוב (תהילים נא) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.
ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם חבריו היה אומר 'הבו האור הצפון', רצונו לומר חכמת הלבבות.

ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין.

והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך?!
והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו.
והאריך להוכיחו ולביישו על זה.

וחכם אחר אמר:

למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה.

ואמר חכם אחר:

יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר,
אשר אם יסתירוהו לא ישיגנו אדם,
וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו.

וזה כמו שאמר הכתוב (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה.
רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו, ובכוח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל, ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה, לגלותו ולהראותו, וישאבנה מלבו כאשר יחקור על המים אשר במעמקי הארץ.

[האם הקבלה תבוא במקום העיון?]

ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה, במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו.
אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים. אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות האל ובתורתו - הוא נענש על זה, ואשם על אשר התעלם ממנו.

וזה הדבר דומה לעבד שציווהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו, ושימנה המעות וישקלם וירצם [=יבדוק אותן].
והיה העבד פיקח בכל אשר ציווהו המלך, ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים, עד אשר האמין בהם.
והביאו הממון אליו, ואמרו לו כי הוא שלם במניינו ובמשקלו ובמרצהו, והאמין להם, והתעצל לעמוד על בירור דבריהם., והקל במצות המלך.
וכאשר הגיע הדבר אל המלך, ציווה להביא הממון לפניו.
וכאשר שאל אותו על משקלו ומניינו, לא יכול להשיב על הדבר.
וחייבו המלך על אשר הקל במצותו, וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם.
ואילו לא היה בקי בעניין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם.

וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל עניין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצות השמע, הייתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה.

[שילוב הקבלה עם העיון]

אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על בירור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים - אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין, ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.

וזה יתבאר משני פנים:

אחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם בין דין לדין, וגומר, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, וגומר. וכשאתה מסתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינים, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל.
הלא תראה, שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל. כי לא אמר: כשתסתפק בעניין הייחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמידותיו, ובשורש משורשי הדת בעבודת המקום, ובטוח עליו והיכנע לפניו, וייחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד וענייני התשובה מן העבירות, ולירוא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו, והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד.
אבל אמר: שתשוב על דעתך, ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושיקול דעתך, עד שיתברר לך האמת ויידחה השקר.
כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'.
וכן אומר במה שנוכל לעמוד על בירורו מדרך השכל, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מפני שדעת עניין הייחוד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל. וכיון שיתחייב בו - יתחייב בכולם.

והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו'. אמר 'הלוא ידעת', על הידיעה שהיא מצד הראייה. ואמר 'הלא שמעת' - על דרך הקבלה והסמך.
וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם. הקדים הידיעה מצד הראייה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.
וכן אמר משה רבנו (דברים לב) הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם וגו'... זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך וגו'.
וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה - ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחלה - אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה, מי שיוכל לדעת בירורה בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל, ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.

[חקירת חכמת המצפון]

אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצות הלבבות, ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד, והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינם כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם, והיה מחסד האלוהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.

[הקדמונים עסקו בחובות עצמם ולא בדינים נדירים]

וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות הקשות. ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים, ולברר עניין איסור והיתר. ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות ליבותם.
וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם.

וכשהיו צריכים לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקיבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא.
ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם.
ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים.
ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב.
כמו שאמרו על הסנהדרין: נשאלה שאלה לפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדים למניין. רבו המטהרין - טיהרו. רבו המטמאים טימאו.
ומעיקר שבידם: יחיד ורבים הלכה כרבים.
וחיברו במסכת אבות מוסרם ויושר מידותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.

ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם. והוא מה שאמרו (תענית כד,א):

בשני דרב יהודה, כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן טובא.
ואילו רב יהודא כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא,
ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן - ליכא מאן דמשגח בן.
אמרי ליה: קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם,
אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם.

ואמרו (עבודה זרה יז,ב): אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר (ד"ה ב טו) וימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת. אלא - בתורה וגמילות חסדים.

והתברר לי, כי שורשי כל המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך, הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון.
ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו.
כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו'.
ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה.
ואמרו קדמונינו ז"ל בזה (ירושלמי ברכות א): אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי.
ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'.
ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה' אכף לאלוהי מרום האקדמנו בעולות וגו'. והייתה התשובה: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך וגו'.
ואומר (ירמיה ס) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' וגו'.

ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכיי והכרת חסדיי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות.

[מצוות הלבבות - היות תוכו כברו]

וצריך שתדע כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו.
והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באומרו (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך.
ואמר (בראשית ו) תמים היה בדורותיו.
ואמר (תהילים טו) הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
ואמר (שם קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי.
ואמר במי שאין תוכו כברו ( מלכים א יא) ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו.
ואמר (תהילים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו וגו'.

ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו, ומכזיב קצתו את קצתו בדיבור או במעשה, אין מאמינים בצידקו, ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק גלוינו על נסתרנו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפונינו - לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת.
כמו שנאמר (ישעיה א) לא אוכל און ועצרה.
ואמר (שם סא) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה.
ואמר (מלאכי א) וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכו'.
ואמר (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב וגו'.

ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצות רבות כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מירא אלוהים שוקלת מצוות רבות מזולתה.
כאשר אמר ה' לדוד (ד"ה ב ו) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו'.
ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.
ואמרו ז"ל בפירושו (שבת סג,א) מאי ולחושבי שמו, אפילו חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

[על כתיבת הספר הזה]

וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצות הלבבות, החילותי להרגיל את נפשי בהם, ועמסתי עליה משא ידיעתם ועשייתם. וכל אשר נגלה אלי מהם עניין, גילה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב העניין והיה לי קשה לזכור אותו תמיד בלבי.
ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם, והתכת מה שקפא ברעיוני מענייניהם, עם מיעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהם. והסכמתי לכותבם על ספר, ושאחברם בחיבור שיהיה כולל שורשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם, ואחייבנה לעשותם.
ובמה שיהיה מהם פועלי שווה עם דיבורי - אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו. ובמה שיהיה מהם חולק עליו ומקצר מהגיע אליו,
אאשים את נפשי, ואוכיחנה,
ואטען עליה ממנו,
עד שיתבאר לה עוולה מצדקו,
ונטותה מיושרו,
ועוותה מתיקונו,
וקוצר מעשיה מתמותו.

וראיתי לשומו דבר קיים, ומטמון צפון,
ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך אשר ילכו בה.
וקוויתי שתהיה תועלת זולתי בו מתועלתי,
והוראת בלעדי מהשלמת חפצי.
ואמרתי בלבי שאחבר בעניין הזה ספר שיהיה מתחלק על שורשי חובות הלבבות ומצות המצפונים, ולשומו מאסף לכל -

ושיהיה מספיק בעניינם,
ומורה הדרך הטובה והישרה,
ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים,
ומעיר משנת הפתיות,
ומעמיק בדקדוקי החכמה הזאת,
ומזכיר דעת האלוהים ותורתיו,
וגורם להצלת הנפש,
ומזרז העושה ומעורר המתעלם,
ומישר המקדים ומרגיל המתאחר,
ומאשר המתחילים,
ומראה הדרך לנבוכים:

[היסוסי המחבר]

וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחיבור הספר הזה, ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו. ושיערתי בנפשי כי כוחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני, וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג העניינים. ושאינני בקי בצחות לשון הערבי אשר בה חברתי אותו, מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו, ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קוצר כוחי, ושאעבור בו את המידה הנכונה. עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו.

וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה לשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה. ויראתי שיהיה רצון התאווה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה, ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות.
וידעתי כי כמה שכרים אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד.
וזכרתי דברי האומר:

מן הזהירות - שלא תרבה להיזהר.

ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר ייגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים עליהם השלום, אשר בחרם השם לשליחותו ואימצם בעזרתו. ואלו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מידות הטוב ולא יכול להשיגם, מניח מה שיזדמן לו מהם - היו כל בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה. והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים.

והבינותי כי הנפשות תאוותם רבה להשיג תכלית הרע,
ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד,
ומתעצלות להקדים אל הטובות,
והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה.

ואם נראה אליהן מראה תאווה שיקרא אתהן -
בודות דברי שקר לנטות אליו,
וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו
ולחזק אודותיו ולחבר פרידותיו.

ואם יאור להם נר האמת לקרוא אותן,
בודות דברים בטלים להימנע מנטות אליו,
וטוענות עליו ומחטיאות את שביליו
וסותרות את ענייניו,
להפריד חיבורו ולהיפרד ממנו.

וכל אדם אויבו בין צלעיו,
אלא אם יהיה לו עזר מאלוהיו,
ומוכיח מזומן לנפשו,
ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבל העבודה,
ויבלמנה ברסן הצדק,
ויכנה בשוט המוסר.
וכאשר יחשוב לעשות טובה, אל יאחר.
ואם ישיאהו לבו לדרך אחרת,
יגער בו ויתגבר עליו.

על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבול טורח חבור הספר הזה, ולבאר עניינו בכל לשון שאוכל, ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן העניין מהם. ואזכור מתולדות חובות הלבבות מה שיבוא לידי, ולא אטרח להביאם כולם, כדי שלא יארך הספר. אך אזכיר מן הדברים הצריכים לכל שורש משורשיו בשער שלו, מה שראוי לו.

ובאלוהים האחד האמת איעזר, ועליו אבטח, וממנו אשאל ברחמיו לאמצנו ולהורות אותי בו את הדרך הישרה אשר הוא רוצה בה, ושהיא מקובלת בעיניו בדבור ובמעשה בסתר ובגלוי.

[שיטת הספר]

וכאשר נגמרה עצתי והסכמתי לחברו, תיקנתי אשיותיו, והצעתי מכונותיו, ובניתי אותו על עשרה שורשים מקבצים כל חובות הלבבות. וחלקתי אותו לעשרה שערים, כל שער מהם מיוחד לשורש אחד משורשיו, כולל את גבוליו ומחלקותיו, והעניינים התלויים בו והפנים המפסידים אותו.
ואני אוחז בו הדרך הקרובה להעיר להורות ולהשכיל, בלשון המבואר הקרוב והנוהג, כדי שיהיה מה שאני רוצה לבארו קרוב להבין. ואניח הלשון העמוק והמילות הנוכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הניצוח, שקורין אותה אנשי חכמת הדיבור בלשון ערבי אלג'דאל, והמחקרים הרחוקים אשר לא ייתכן להתיישב עליהם בספר הזה, מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלוהית.

וכמו שאמר הפילוסוף:
אין ראוי שנבקש בהשגת כל מחקר מציאותו על דרך המופת,
כי אין כל מחקר שכלי נמצא במופת,
ולא שנבקש בחכמת השימוש הדבר המספיק,
ולא בחכמת האלוהיות להרגיש ולהמשיל,
ולא בתחילת החכמה הטבעית מופת,
ולא בראשית המופת - מופת.
כי כאשר נשמר מן הדברים האלה,
יקל עלינו להגיע אל בקשתנו.
ואם לא נעשה כן, נטעה מדרך ענייננו
ויקשה עלינו למצוא מה שהייתה כוונתנו אליו.

ומפני שהיה ספרי זה מן החכמה האלוהית, נשמרתי בו מן הראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדיבור וחכמת השימוש, אלא בשער הראשון ממנו, כי אפשר שידחקנו הצורך אליהן מפני דקות מחקרנו בו.

ושמתי רוב ראיותי עליו מן הדברים המושכלים, וקירבתים בדמיונים הקרובים אשר אין בהם ספק, וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים. ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקבלנו מרבותינו זיכרונם לברכה, ומן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו, מפני שקויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם. כמו דברי הפילוסופים ומוסרי הפרושים ומנהגיהם המשובחים.

וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כתוב אחד אומר (יחזקאל יא) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם, וכתוב אחד אומר (שם ה) לא עשיתם. הא כיצד? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם.
ואמרו: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא 'חכם'.
ואמר בהבאת המשלים לקרב העניינים הקשים בהם (ערובין כא,ב) "אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה".
והחכם אמר (משלי א) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:

[מבנה הספר]

אמר המחבר: כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות, כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן -
ושמתי שורשן העליון ויסודן הגדול יחוד האל בלב שלם.

ואחר כך עיינתי במה שאנו חייבים לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה, כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת, ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך. והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים -
שמתי הבחינה שורש שני לכלל מחובות הלבבות.

והתבוננתי במה שראוי לאחד האמת מן האדנות, ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו -
שמתי קבלת עבודת האלוהים שורש שלישי לכלל מחובות הלבבות

ואחר כך נתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתייחדו בהנהגת הכל, ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו, התחייבנו לבטוח עליו ולהימסר אליו -
שמתי הביטחון שורש רביעי לכלל מחובות הלבבות.

ואחר כך חשבתי בעניין האחד האמת מהתייחדו בכבודו, ושאיננו משתתף עם דבר, ואינו דומה לדבר, הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו, כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עמו -
שמתי המעשה המיוחד לשם האל שורש חמישי לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגדלו, מפני שאין כמוהו, הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכלתנו -
שמתי את הכניעה שורש שישי לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם, במה שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך, והדרך שיכולים לתקן בה מעוותם וקיצורם הוא התשובה ובקשת הכפרה -
שמתי התשובה שורש שביעי לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר חיפשתי להשיג אמיתת מה שאנו חייבים לה' יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות, וידעתי כי לא יתכן לקיים אותן, עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך, ושנדקדק עליהם -
שמתי החשבון עם הנפש שורש שמיני לכלל מחובות הלבבות.

וכאשר השיבותי אל מחשבתי בעניין "האחד האמת", ראיתי כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שיכור ביין אהבת עולם, ונוטה אל תאוותיו הבהמיות. ואם ישתדל לפנות אל לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים הייחוד השלם בלבו, ויעל אל מעלתו -
שמתי הפרישות שורש תשיעי לכלל מחובות הלבבות.

ואחר כך חקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך, אשר הוא תכלית כל תאווה וקץ כל תקווה, כי ממנו התחלה ואליו התכלה. ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו אשר המה תכלית הטובה והרעה.
כמו שאמר הכתוב (תהילים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו וגו'.
שמתי אהבת האל יתברך שורש עשירי לכלל מחובות הלבבות:

וכאשר עלו בידי מדרך הסברא, חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידנו, ומצאתי בהם במקומות רבים, ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו יתברך.

וקראתי לספרי זה שם מעניין כוונתי בו והוא: ספר תורת חובות הלבבות .
וכוונתי בו להתחכם, ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות אשר יעיד השכל בבירורן ואמיתותן, ולא יכחש בהן כי אם אנשי החנף והשקר. מפני שהאמת כבד עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם.
ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא הייתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו, אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משורשי דתנו, וטמון בנפשותנו מקטבי תורתנו.
וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמיתתם במצפונינו, וייראו מאוריהם על אברינו.

וזה דומה לאחד מחכמי החוזים, שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון.
חקר עליו, וימצאו כסף שחור נשתנית צורתו מן החלודה שעלתה עליו.
לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו,
עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו.
ואחר כך צווה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן.

ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלוהים ולהידבק בו.

וכאשר תקרא, אחי, את ספרי זה, ותעמוד על עניינו, קחהו אליך לזיכרון, ודון על נפשך דין אמת, והפוך בו וילדהו, והדבק אותו אל לבך ומצפונך.
ואם תראה בו שום טעות - תקנהו, או חסרון - השלימהו, וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו. ואל תכווין לקנות השם ולהתפאר בחכמתו, ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה, ובמה שיראה מקוצר ידי בענייניו ובמיליו, מפני שמיהרתי לחברו ולא התמהמהתי, כי יראתי שימהרני המוות וימנעני ממה שקויתי בו.

ותדע כי הכוח הבשריי קצר מהשיג, והטבע האנושי חסר מהשלים.

כמו שאמר הכתוב (תהילים סב) אך הבל בני אדם, כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד.
וכבר הקדמתי להתוודות על קוצר כוחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו.

וראוי שתדע כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שורשים אשר חיברתי בספר הזה, צווייהם ולאויהם, בהכנסת הרבה מן המצוות תחת (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך, ותחת דברי הכתוב (תהילים טו) לא עשה לרעהו רעה, ותחת מה שנאמר (שם לד) סור מרע ועשה טוב.
הדבק אותם אל מחשבתך והשיבם אל רעיונך תמיד, ויראו לך תולדותיהם בעזר השם כשיראה מלבך שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם.
כמו שכתוב (שם כה) מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

[חתימה]

וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניינו, ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה. והבינהו בקראך אותו, והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם.

והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי, לבחון בהם את דעתם.
הזריז מהם והנלבב שבהם, בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלושה מינים: טוב ובינוני ופחות.
ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו, ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מגוונים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה, וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם.
והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו, ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו.
וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב, והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.

וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלושה חלקים:

האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר.

ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם.

ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כיתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים, וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו, ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת, ובחכמת הדיבור שמהם תהיינה ההקדמות לחכמת האלוהית.

כי מי שאינו בקי מהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע עניני גופו, כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר, בעומדו על ספר האלוהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו בענייני העולם, ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאווה ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם.
והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר, וברוב אולתו ישגה.

בחן אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך, והתבונן מספר תורת אלוהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבנו סעדיה זיכרונם לברכה, שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה, ומורים הפתי ומזרזים העצל.

והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו: (תהילים טז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח:

וזאת הסדרת שערי הספר הזה על סדריהם:

השער הראשון בביאור אופני חיוב יחוד האל בלב שלם.
השער השני בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלוהים עליהם.
השער השלישי בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוהים עלינו.
השער הרביעי בביאור אופני חיוב הביטחון באלוהים יתברך לבדו.
השער החמישי בביאור אופני חיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהיזהר מן החונף.
השער השישי בביאור אופני חיוב הכניעה והשפלות מפניו.
השער השביעי בביאור אופני חיוב התשובה וגבולותיה והדברים התלוים בה.
השער השמיני בביאור אופני חיוב חשבון האדם עם נפשו לאל יתברך.
השער התשיעי בביאור אופני חיוב הפרישות מה שראוי לנו ממנה.
השער העשירי בביאור אופני חיוב אהבת האלוהים ומעלותיה.