|
תוכן: מבוא בחירת עם ישראל השגחה משמעות הסבל של עם ישראל |
|
מבוא כללי: לדמותו של הרמב"ם בנוסף לאיום שהיה בארצות האיסלאם, היתה סכנה גדולה גם בארצות נוצריות: הרמב"ם חי בתקופת מסע הצלב השני (1146) - שלווה בפרעות איומות ביהדות אשכנז. אלפי יהודים נטבחו ונשחטו על קידוש ה', וקהילות שלמות הוכחדו. על פרעות אלו כותב הפייטן אליעזר בן נתן: |
הלא אתה אלוקים זנחתנו לשכחה
יותר מאלף שנים ביגון ואנחה, ותזנח משלום נפשנו בפרץ וצווחה, כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה.2 |
|
הרמב"ם נחשב ללא ספק לאחד מגדולי ישראל בכל הדורות. חוץ מידיעותיו התורניות העצומות- השכלתו הכללית היתה רחבה מאוד. לאחר נדודיו השתקע במצרים, שם התפרנס מסחר באבנים טובות שניהל אחיו דוד. ב 1177 טבע אחיו בים בשעה שהיה בהפלגה עם רכוש רב- ומלבד האבל הכבד שנפל על הרמב"ם הוא הוצרך למצוא פרנסה, שכן לא רצה להנות מעיסוק בתורה. הוא מונה לרופא ע"י צאלח-א-דין, וריפא גם אנשים רבים שהמתינו בפתח ביתו לשובו מחצר המלכות. כיוון שהרמב"ם היה מקורב לסולטן הוא יכל לפעול לרווחת היהודים, ואכן בימיו הורשו יהודים לגור בירושלים, דבר שהיה אסור בימי השלטון הנוצרי. ספריו של הרמב"ם התפרסמו בכל קהילות ישראל, ומהווים עד היום את אחד הבסיסים של ארון הספרים היהודי. ספריו שנועדו לפשוטי העם נכתבו בד"כ בערבית, בעוד שמשנה- תורה3, למשל, כתוב בעברית. הרמב"ם עסק רבות גם בפילוסופיה, והגותו מושפעת מהם: הן אם קיבל את דעתם והן אם חשב אחרת. על רקע מבוכתו של תלמידו כשראה אותו עוסק בפילוסופיה כתב את "מורה נבוכים" - בו הראה איך לצאת ממבוכות אמוניות. לאחר פטירתו העלו תלמידיו את ארונו לטבריה, שם נקבר. בתולדות ישראל התקבלה האמירה לגביו: "ממשה עד משה לא קם כמשה"- ממשה רבינו עד למשה בן מימון לא קם אדם בעל שיעור קומה כה עצום. הגותו של הרמב"ם על הסבל של עם ישראל נובעת הן מהתיאוריות האמוניות שלו, אך בה בשעה מבוססות גם על נסיון חייו וראיית מצב היהודים בתקופה- שודאי השפיעו על הלך מחשבתו. בחירת עם ישראל השאלות היסודיות הנ"ל כמעט ולא עולות בכתבי הרמב"ם. עם זאת, ממספר מקורות בהם מתייחס הרמב"ם לשאלה באופן ישיר4 או עקיף עולים הדברים הבאים: הקב"ה בחר בעם ישראל- לא בגלל כמותם או 'איכותם', וגם לא כי היו ראויים לכך, אלא מכח זכות אבות, שנאמר (דברים ז, ז-ח): |
"לא מרובכם מכל עמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם...".
|
|
מהקביעה הזאת עולים שני עקרונות: אין לעם ישראל סגולה גנטית, תכונות מיוחדות, מולדות, או אופי מסויים שנובע מהיותו עם נבחר5- כי הסיבה לבחירה היא זכות אבות- "בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו"6- ולא מידות מסויימות של האנשים שנבחרו. מתעוררת השאלה: מה עשו האבות שבזכותם נבחרו צאצאיהם? על כך עונה הרמב"ם שאברהם אבינו היה הראשון שלימד את האנושות לפנות במחשבתו מהריבוי (פוליתיאיזם7) לאחדות (מונותיאיזם). 8 לדעת הרמב"ם9, תולדות האנושות יכולים להילמד כמסכת נסיונות התקרבות של האדם לאלוקיו, תוך כדי טעות יסודית שקרתה לבני האדם בהקשר זה. עצם הידיעה על מציאות האלוקים נטועה בלב האדם, אבל כבר בדורות הראשונים השתבשה הידיעה הזאת, ומאז התחילו נסיונות רבים של התקרבות חלקית לאמת: החל מדורו של אנוש- דור שלישי לבריאה- שבו טעו בני האדם לחשוב על הכוכבים, השמש והירח כמנהיגי העולם, כמייצגי אותו כח עליון ונשגב, דרך הפיכת גרמי השמים לתמונות ופסלים, שמאוחר יותר נהיו אלילים בפני עצמן, וכבר לא סימלו את הכוכבים, שנתפסו כמלאכים שהאלוה רוצה ביקרם. לאט לאט התרחקה האנושות מההכרה הטבעית בקיומו של אלוקים, כח עליון יחיד שברא ומנהל את העולם, ושקעה בעבודת אלילים. לתוך מציאות זו- של עבודת כוכבים וסגידה למזלות, נולד אברהם אבינו, שגילה שהאלוקים אינו אל בין אלים, אחד מיני רבים, אלא האחד שברא את העולם כולו. הוא הסיבה הראשונה10. אברהם הגיע למסקנתו בכח ההשגה השכלית- מתוך התבוננות, מחשבה, ניתוח והתעמקות בדברים. המדרש מספר ש- |
"כשהיה אברהם בן שלוש שנים יצא מן המערה, הרהר בליבו: מי ברא שמים וארץ ואותי? התפלל כל היום כולו לשמש. לערב שקע השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח. כשראה את הירח וכוכבים סביב לירח, אמר: זה שברא השמים והארץ ואותי, והכוכבים הללו שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. לבוקר שקע הירח במערב וזרח השמש במזרח. אמר: אין ביד אלו כח; אדון יש עליהם אליו אתפלל ואליו אשתחווה."11
|
|
הרמב"ם מוסיף על כך וכותב ש- "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו"12 , מה שמדגיש את העניין שהכרתו את ה' היתה מתוך "ההשגה השכלית", מחשבה מעמיקה שאי-אפשר להשיג בגיל שלוש. את הסתירה בין המדרש (שאומר שאברהם גילה את בוראו בגיל שלוש) לרמב"ם (שאומר שההכרה היתה בגיל ארבעים) מיישב ר' יוסף קארו בכותבו: |
"...אפשר לקיים זה וזה דבן שלוש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר בוראו, אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו"13,
|
|
כלומר- תהליך הכרת ה' היה לאורך זמן, לא בבת אחת הגיע אברהם לוודאות מוחלטת ולאמונה שלמה בקב"ה: תהליך החיפוש היה ארוך (37 שנה!), ורק בסופו הגיע אברהם ל'השלמת ההכרה'. בנוסף לבשורת "אחדות האלוה"- הביא אברהם לעולם גם את בשורת יחידותו של אלוקים. "יחיד", כלומר- אין לו דומה בכל נבראיו. הנבראים כולם גופים, דוממים או בעלי נפש, ואילו הקב"ה- אין לו גוף ולא נפש, הוא הוויה שלמעלה מן המקום- "העולם אינו מקומו של האלוה, כי אם יצירתו"14. רעיון זה מובא בהלכות יסודי התורה שבמשנה-תורה לרמב"ם: |
"...ואלוקינו ברוך הוא הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד. אין כוחו כח גוף. והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר. לפיכך אי-אפשר שיהא אלא אחד... וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות. לא חיבור ולא פירוד. לא מקום ולא מידה. לא עליה ולא ירידה. לא ימין ולא שמאל..."15.
|
|
כלומר, בגלל שהוויתו של הקב"ה היא למעלה מן הטבע, אי-אפשר לתת לו שמות ותארים שמתאימים למציאות של העולם הגשמי. כשם שמהותו של הקב"ה שונה ממהותם של שאר הנמצאים- כך גם תיאוריו וכינוייו שונים, כי איך אפשר לתאר בתמונות ובאותות את זה שאין לו תמונה ואות? את רעיון הייחוד והאיחוד ניסה אברהם להפיץ באור כשדים: שבר את צלמי אביו וקרא לעבודת ה'- אך איש מבני המקום לא היה מוכן לקבל את טענותיו. הם ראו באמונת הייחוד כפירה באלים הגדולים, שכל-אחד מהם תקפו וגבורתו עמו, וכתוצאה- רדפו אחריו והשליכו אותו לכבשן האש. אף על פי שהרעיונות החדשים שהביא לעולם היו למעלה מהשגת בני דורו- הרי בגלל שנשענו על ההשגה השכלית האנושית נשארה התקווה שביום מהימים יתקבלו על דעת בני האדם. אך בינתיים- אברהם זכה להשגה שונה לגמרי מההשגה השכלית, השגה חדשה- שרק הוא מכל בני דורו שהתווכחו איתו קיבל: אחרי שנים בהם הוא קרא בשם ה'- ה' קרא אליו, דיבר איתו, ציווה עליו מה לעשות ובירך אותו בצאצאים. כשנענה אברהם לציווי "לך לך" - ידע כי הוא הולך לקראת חיים חדשים הנובעים מההתגלות לה זכה, שלימדה אותו מושגים חדשים: מאותו רגע ידע כי ההשגה השכלית היתה רק הכנה לקראת השגת הנבואה16. החידוש בנבואה הוא שהאלוה לא רק ברא את העולם ומנהיג אותו, עליון מהמציאות- אלא גם קרוב אל האדם, מדבר אליו, מכוון אותו, מדריך אותו, ויותר מזה: בדברו עם אברהם גילה לו הקב"ה את דרכו הוא, "דרך ה'", ולימד אותו ללכת בדרך זו: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). אברהם מצווה את בניו אחריו- לשמור את דרך ה', ומגלה להם את מה שנגלה לו: דרך זו היא דרך המוסריות, דרך משפט וצדקה. את ה"משפט וצדקה" רואה אברהם בברית בין הבתרים, שם נגלה אליו הקב"ה כשופט כל הארץ: את זרעו של אברהם הוא דן לגלות, את האמורי- הוא דן על עוונם ואת המצרים על ששיעבדו את בנ"י. והדין- במידה הנכונה: הוא עוד לא מעניש את האמורי כי עוונו לא שלם, ויחזיר את הדור הרביעי של בנ"י, אחרי שהעם יזדכך ויצורף בגלות. הוא עושה משפט לחוטאים וצדקה עם הסובלים. יצחק, שזוכה גם הוא לנבואה, מעביר זאת ליעקב, יעקב (שאף הוא זכה להתגלות ה') לבניו, והם לבניהם, שסללו את הדרך לדורות הבאים באמונתם בא-ל עושה צדקה ומשפט, שומע צעקות סובלים ועוזר לעשוקים. אך הימים ימי גלות מצרים, ובנ"י משתקעים במ"ט שערי טומאה. שם ה' כמעט ונשכח- כשבנ"י חוזרים על אותה טעות קדמונית ומחליפים את הקב"ה בפסלים ומסכות, אך למרות זאת זכרון האבות נשאר, וכשהשיעבוד מחמיר הם זועקים לאלוקי אבותיהם. אז - מכח אהבתו של ה' את עם ישראל, ומכח השבועה לאבות- "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב..." (שמות ג, א) הוא מתגלה אל משה רבינו, ומוציא את עמו ממצרים. |
"כיוון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה- הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה"17
|
|
הבחירה של ה' בעם ישראל התבטאה בההבדלתם משאר אומות העולם, באמצעות התורה- "שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם".18 במעמד הר-סיני באה ההתגלות האלוקית הראשונה בהסטוריה שכוונה לעם שלם. כל עם ישראל שיצאו ממצרים- גברים, נשים, זקנים כצעירים, שמעו את קול ה' בוקע מתוך הענן. נכרתה ברית בין הקב"ה לעם ישראל, שנהפך מ'עם הנבואה' ל'עם התורה'.19 במעמד הר-סיני קיבל העם על עצמו ללכת בדרך שה' יצווה עליו, הווי אומר- לשמור את חוקיו ומשפטיו- את התורה. בכך שהתורה מטילה על מאמיניה מצוות רבות הם לומדים מידות טובות ומעשים טובים: בעיקר מצוות שבין אדם לחברו, מצוות העדות ומצוות הזיכרון. בטעמי המצוות מסביר הרמב"ם שכל מצוות התורה מכוונת להנחיל את האדם מידה טובה או הרגל למעשים טובים, כשאלה הינם אמצעים לפתיחת הלב ולהכינו לקראת דעות אמיתיות. בלי מעשים הדעות לא מתקיימות- "הדעות, אם לא יהיו להם מעשים, שיעמידום ויפרסמום ויתמידון בהמון לנצח- לא יישארו".20 בהקדמה לחלק ב' של מו"נ, כותב יהודה אבן שמואל: |
"שלוש מלחמות דעות נלחמת תורת ישראל: בכופרים, במשתפים, במגשימים. טעות כולם אחת היא, לדעת התורה: כפירתם הגמורה במציאות הרוח או השגתם הפגומה במהות הרוח ובפעולתה."21
|
|
לפי הבנה זו של דברי הרמב"ם- תפקידו של עם ישראל הוא הרחקת הדעות והאמונות המסולפות והמוטעות מהעולם: הכפירה- ז"א אנשים שכופרים במציאות אלוה, ומאמינים לעדות החושים בלבד: רק מה שניתן לראות, לשמוע, למשש או להרגיש בשאר החושים- קיים. הם מאמינים רק בקיומם של גופים ממשיים. "כי לא יראו ההמון דבר חזק המציאה, אמת אין ספק בו- כי אם הגשם"22 במילים אחרות- הם לא מאמינים בקיומו של אלוקים ש"אין לו דמות הגוף ואינו גוף", אחד מי"ג עיקרי האמונה ביהדות. יותר מזה: הם אינם מאמינים בקיומו של אלוקים בכלל. אין כח עליון המנהיג את העולם. דעה שניה הסותרת את אמונת תורת משה היא השיתוף. המשתפים הם בני כתות אליליות מפותחות, שמאליהים את הטבע: הם מאמינים ברוחניות הסיבה הראשונה, כלומר בכח עליון, אבל זו נתפסת בעיניהם לא כנבדלת מגוף העולם, אלא ככח בו: הרוחניות שוכנת בתוך גרמי השמים, פסלים או תמונות. כלומר- אותם דברים גשמיים הם אלוהי העולם, מנהיגיו ושולטיו. טעות שלישית היא הגשמת האלוה: אמונה כי הפסל או התמונה הוא-הוא האלוה. לא אצמעי, לא משכן-רוחניות (כמו המשתפים), אלא האלוה עצמו. הם מגשימים את האלוה- נותנים לו גוף וצורה. אם כן, תפקידו של עם ישראל הוא לסלק את הדעות המסולפות ולקרוא בשם ה', כדי להכין את העולם למצב בו יהיה מוכן ליום בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". זוהי נקודה מעניינת מאוד: עם ישראל נבחר בגלל מעשיו של אברהם אבינו- גילויו את הקב"ה והפצת שמו בעולם, והנה צאצאיו מקבלים על עצמם את המשימה בה התחיל אביהם, במעין "מעשה אבות סימן לבנים". הרמב"ם עצמו הוא דוגמא לכך: המילים שבהן הוא בוחר לפתוח את מו"נ הן "בשם ה' א-ל עולם". הרב קאפח, בתרגומו של הספר לעברית מעיר כי- |
"ברור כי פתיחה זו באה בעקבות האמור באברהם אבינו: "ויקרא בשם ה' א-ל עולם, לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם לפרסם אמיתת ייחוד ה' בעולם... כך נוהג בכל ספריו..."23
|
|
לסיכום: עולה מדברי הרמב"ם שלעם ישראל אין תכונות מולדות, מיוחדות, שבגללן נבחרו וקיבלו את התורה. הבחירה היא בזכות מעשיו של אברהם אבינו, ש'גילה' את הקב"ה, ולכן זכה למתנת הנבואה. אברהם העביר ליצחק, שהעביר ליעקב, שהעביר לבניו- את האמונה בא-ל אחד, יחיד, נעלה ונשגב, אך משגיח ודן. כשבנ"י שוקעים בעינויי גלות מצרים הם זועקים אל אלוקי אבותיהם, שמכח אהבתו לאבות, וההבטחות שהבטיח להם- גואל אותם. במדבר נותן להם הקב"ה את התורה, שבאמצעותה הם מובדלים משאר האומות. התורה מצווה על דרך חיים של מוסר ואמונה- כהכנה להשגת דעות אמיתיות, ודרכם- על עם ישראל לקרוא בשם ה' ולהפיץ את שמו בעולם. השגחה לפני שהרמב"ם מביא את תשובותיו לשאלות אלה, הוא מביא חמש גישות קדומות לנושא ההשגחה האלוקית. הסתכלות על גישות אלו תתן תמונה מקיפה ועמוקה יותר, שתעזור בהבנת דברי הרמב"ם. הדעה הראשונה (דעתו של אפיקורס) טוענת שאין השגחה על העולם. כל המציאות היא מקרית. אפיקורס הסביר שהעולם מתנהל בעזרת "חלקיקים" (אטומים), "שהם מתערבבים כפי שמזדמן ומתהווה מהם מה שמזדמן".24 - העולם הוא מקרי, מתגלגל בלא מטרה, ללא בורא, מנהיג או שופט, כך שממילא- אין השגחה (כי אין מי שישגיח, ואין מקום אליו צריך לנווט את העולם). הרמב"ם מציין שאפילו אריסטו שלל דעה זו והוכיח שהיא אבסורדית, כך שברור שדעה זו יורדת מהפרק ככל שנוגע להשקפת הרמב"ם. הדעה השניה אותה מביא הרמב"ם היא דעתו של אריסטו, שסובר כי ההשגחה היא חלקית: יש דברים מושגחים ויש דברים מופקרים. הדברים הקבועים - מושגחים, והדברים המשתנים אינם מושגחים. תנועת הכוכבים ("הגלגלים" בלשון אריסטו), למשל, מושגחת, וכן שאר הדברים הטבעיים הטבועים מקדמונו של עולם. יש דברים עליהם יש השגחה חלקית: פעם היתה ועכשיו אין. אלוקים נתן לכל מין בטבע כוחות ותכונות שיעזרו לו לחיות ולשרוד, אך ההתנהלות היומיומית של פרטי המין- מקרית. אלוקים נתן חושים, אינסטינקטים ואפילו שכל ליצורים- אבל מה שקורה להם אינו מושגח. אם נושבת רוח ששוברת ענף שגורמת לאבן ליפול מגדר אבנים לתוך ים, שגורם לים לסעור וכתוצאה סירה טובעת - אין הבדל בין נפילת הענף לטביעת הסירה. כל התהליך הנ"ל הוא מקרי. נובע מזה שאין, לדעת אריסטו, השגחה על בני אדם. אין הבדל בין שור שדרך על נמלים וגרם למותם, לבין בניין שנסדק וקרס על האנשים שבתוכו. אין הבדל בין חתול שטרף עכבר, לבין אריה רעב שטרף נביא. דעתו של אריסטו נובעת ממחשבתו שהעולם הוא קדמון "עזב אלוקים את הארץ" (יחזקאל ט, ט) - ולכן הדברים העקביים, הטבעיים, מושגחים (כי אלוקים טבע בהם סדר זה), אך שאר הדברים - מופקירם ומקריים. הדעה השלישית נוגדת את הדעה השניה. דעה זו, של כת האשעריה25, טוענת ש- |
"אין בכל המציאות דבר מקרי כלל, לא פרטי ולא כללי. אלא הכל ברצון, כוונה והנהגה. וברור שכל המנהיג יודע."26
|
|
המשותף בינם לבין אריסטו הוא ששניהם טוענים שנשירת עלה מעץ ומוות של אדם שווים, אלא שכאן מסתיים הדמיון ביניהם. בעוד שאריסטו טוען שהמשותף הוא המקריות - אנשי האשעריה טוענים שהמשותף הוא ההשגחה. אלוקים השגיח על נשירת העלה באותה מידה שבה הוא משגיח על בני האדם. נשירת העלה קרתה דווקא האותו רגע, לא לפני ולא אחרי. הכל מתוכנן מראש, אין בחירה חופשית או מקריות. מעשי האדם אינם משנים את גורלם, ואין ערך למצוות או למעשים טובים, בגלל שהכל כבר חתום ומעשי האדם אינם משנים או משפיעים על קביעותיו של אלוקים. ממילא מושגים כמו שכר ועונש אינם רלוונטים - כי אדם לא בוחר את מעשיו, והגורל קבוע עוד לפני שהאדם התחיל לפעול. אדם שסובל לא סובל כי הוא חטא ואדם שחי ברוגע לא חי כך כי הוא צדיק- אלא כי "כך חפץ האל"27. הדעה הרביעית (דעתם של המעתלזה28) מושתתת על האמונה שמעשיו של אלוקים מיוסדים על חכמה, "ושאי-אפשר שיעשה עוול, ושאין הוא מעניש עושה טוב"29. הם מאמינים ביכולתו של האדם להחליט, ובכך שהחלטותיו משפיעות על גורלו, ולכן יש מטרה וערך למצוות ואיסורים, ויש מושגים כמו שכר ועונש. על השאלה העולה בעקבות העובדה שיש אנשים שנולדים בעלי מום בלי שחטאו, הם עונים בתירוץ ש "זה בהתאם לחכמתו, וטוב יותר בשביל אותו איש שיהיה כך מאשר שיהיה שלם, אלא שאיננו יודעים מהות הטוב הזה, ואין זה בתור עונש לו, אלא בתור הטבה לו"30 . הם גם מאמינים בהשגחה על כל הנמצאים: החל הנשירת עלה ורמישת נמלה. כל עניין שלכאורה נראה כבעיה בצדק האלוקי (בין אם מדובר בסבל של אדם, ובין אם בשחיטת בהמה או מעיכת פרעוש- שגם הם מושגחים) נפתר באמונה העולם-הבא, בו יקבל הסובל פיצוי. הדעה החמישית היא דעת היהדות, ("תורת משה" בלשון הרמב"ם), והיא כוללת אמונה שלאדם יש חופש בחירה מוחלט. |
"יסוד תורת משה רבנו עליו השלום... הוא שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושה כל מה שניתן לאדם לעשות מבלי שיברא לו דבר חדש כלל. וכן כל מיני בעלי-החיים נעים ברצונם"31
|
|
עם זאת, היהדות מאמינה גם ש"לא ייתכן עוול מלפניו יתעלה בשום פנים, ושכל הייסורים הפוגעים בבני-אדם וכל הטובות המשיגות אותם, יחיד או ציבור, כל זאת בהתאם למה שהם ראויים במשפט צודק שאין בו עוול כלל ועיקר"32. במילים אחרות- קיימת השגחה אלוקית על הנעשה בעולם, כששכר ועונש ניתנים בהתאם למעשיו של האדם. אדם מקבל הנאה, או ייסורים, בהתאם למה שמגיע לו - "כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד)- כי ה' שופט בצדק. חז"ל דנו רבות בעניין זה, ומשפטים רבים שלהם עוסקים בהשקפת "במידה שאדם מודד בה מודדין לו"33. מכאן ואילך ממשיך הרמב"ם להסביר את משמעות המושג ההשגחה האלוקית34, בהתבססו ראשית כל על דברי התנ"ך וחז"ל, ומדי-פעם גם פילוסופים והוגים אחרים שאת קיצור דבריהם פירטתי לעיל. הרמב"ם מחלק בין שני סוגי השגחה הקיימים בעולם: השגחה פרטית, והשגחה כללית. השגחת הקב"ה היא רק על המין האנושי, כלומר- אין השגחה על בע"ח וצמחים. אם, למשל, עלה נושר מעץ, או בע"ח אחד טורף בע"ח אחר- זה תוצאה של מקריות. יותר מזה- גם אם אדם היה מעורב בפעולה שפגעה בבע"ח, למשל- צעד ודרך על נמלה, זה לא בגלל תכנון או רצון אלוקי אלא תוצאה של מקריות בלבד. לא פעם ולא פעמיים מביעים הנביאים פליאה על-כך שיש השגחה על האדם- "מה אדם ותדעו" (תהילים קמד), "מה אנוש כי תזכרהו" (תהילים ח) ועוד, ואם האדם נחשב כקטן ונחות מדי להשגחה ע"י מלך העולם- קל וחומר שבע"ח וצמחים רחוקים מקרבה זו. עליהם יש "השגחה מינית"35, כדברי הרמב"ם. זאת-אומרת שהקב"ה דואג לכל מין למזון הדרוש לו לקיומו ולתנאים שלהם הוא זקוק, אך ההשגחה אינה פרטית על כל יצור בנפרד. בנקודה זו- הרמב"ם מסכים עם אריסטו בכך שעל צמחים ובע"ח אין השגחה אישית, וההשגחה מסתכמת בכך שהקב"ה נתן להם את הכלים הדרושים להם על-מנת לחיות ולשרוד. |
"...מכיוון שכך, מתחייב... שכל פרט מבני האדם שבהתאם להכנת החומר שלו וללימודיו זכה לחלק גדול יותר מהשפע הזה, תהיה ההשגחה עליו בהכרח גדולה יותר, אם ההשגחה הולכת בעקבות השכל, כפי שציינתי. לכן אין ההשגחה האלוקית שווה על כל פרטי מין האדם. אלא השוני בדרגת ההשגחה עליהם הוא כשוני בדרגת שלמותם האנושית."36
|
|
הרמב"ם סובר שההשגחה האלוקית הולכת בעקבות השפע האלוקי (=השכל), ומכיוון שהשפע האלוקי נדבק באדם- הן האדם הוא בעל השכל (שמקורו באלוקים), נובע שההשגחה חלה על המין האנושי בלבד. אבל, עצם קיומו של השכל אצל האדם אינה ערובה להשגחה פרטית: היא תלויה בשימוש בו. במילים אחרות- ההשגחה היא פונקציה של השכל. ככל שיש יותר מאמץ שכלי (שמביא בהכרח להתקרבות לשלמות) כך ההשגחה פרטית יותר. ככל שהאדם מתקרב לקב"ה- כך מתקרב הקב"ה אליו, וככל שהאדם אינו מתאמץ לפיתוח שכלו ולהשגת שלמות, וע"י כך נמנע מלהתקרב לה' - כך הקב"ה משגיח עליו בצורה כללית יותר. "לפי מידת השכל המגיעה אליו- תהיה מידת מה שמגיע אליו מן ההשגחה".37 יש אנשים "בורים וממרים"38 שדרגת ההשגחה עליהם היא כמו על בע"ח, כלומר- הם משתלבים במערך ההשגחה הכללית, ולעומתם נמצאים הצדיקים, שבשיאם- הנביאים, שעליהם יש השגחה פרטית מאוד. הוכחה לכך שההשגחה היא אישית, (כלומר תלויה באישיות), נמצאת בדברי הקב"ה לאבות ולנביאים: לאברהם נאמר (בראשית טו, א): "אנוכי מגן לך", ליצחק (בראשית כו, ג) "והיה עמך ואברכך", ליעקב (בראשית כח, טו): "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", למשה (שמות ג, יב) "כי אהיה עמך", וליהושע (יהושע א, ה) "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך". המשותף לכל האמירות הנ"ל הוא שהן מכוונות לאותם אנשים בתור יחידים, ונאמרו בהתאם לשלמותם האישית. ה' מבטיח לאבות, למשה וליהושע- אנשים שהיו בדרגה גבוהה מאוד (וההוכחה לכך היא שזכו לנבואה) שישגיח עליהם ויהיה איתם. ומכלל הן למדים על לאו- אם עליהם ההשגחה כזאת, אזי על מי שלא בדרגתם הרוחנית ההשגחה עליו פחותה. פסוק נוסף שמביא הרמב"ם לחיזוק דבריו הוא "רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך ידמו, כי לא בכח יגבר איש" (שמואל א' ב, ט). שכן, כמו שמסביר הרמב"ם: |
"מה שחלק מבני האדם שמורים מפני פגעים בעוד שבחלקם פוגעים פגעים- אין זה בהתאם לכוחותיהם הגופניים והכנותיהם הטבעיות... אלא זאת בהתאם לשלמות וחיסרון, כלומר, קרבתם אל האל או ריחוקם ממנו. לכן הקרובים אליו מוגנים ביותר: "רגלי חסידיו ישמור", והרחוקים ממנו חשופים למה שפוגע בהם במקרה...כמי שהולך בחושך אשר מובטח שתארע לו חבלה"39.
|
|
המציאות הטבעית, לדעת פרופ' ישעיהו ליבוביץ, מתנהלת על-פי מערכת סיבתית שהטביע הקב"ה בעולם: |
"לרמב"ם ברור שכל אדם, באשר הוא חלק של המציאות הטבעית, כפוף לסיבתיות הגלומה בה ולתוצאותיה; ומבחינה זו קורותיו נכללות במערכת הכללית של סיבות ומסובבים, שהטביע הבורא בעולמו. אולם הכרעותיו הרצוניות של האדם אינן נובעות ממציאות כללית זו, והן מסורות בידי כל פרט ופרט"40.
|
|
אדם לא בוחר את המציאות לתוכה הוא נולד או את המאורעות הקורים לו, אבל התנהגותו ומעשיו - תלויים בו ובהחלטותיו. לאדם יש חופש בחירה מוחלט- כך שמידת ההשגחה שתהיה עליו תלויה בו. הרמב"ם לא כותב במפורש על השגחה מיוחדת לעם ישראל, או על העדרה, אולי בגלל השקפתו כי ההשגחה היא פונקציה של אישיות והשגות שכליות, ולא תלויה בגורמים אובייקטיבים כמו לידה לעם מסויים. עם זאת, יש מספר מקומות בהם הרמב"ם מצביע על מעשים של הקב"ה שמכוונים ספציפית כלפי עם ישראל, כדוגמת יציאת-מצרים, שנעשים מתוך קשר מיוחד (אהבה, כח הבטחה) לעם כולו ולא רק ליחידי סגולה בתוכו. משמעות הסבל של עם ישראל השאלה החדה מתקהה מעט עם הבנת תפיסתו של הרמב"ם את מושג ההשגחה, שכן- לא בהכרח הסבל הוא תמיד בהשגחה מלאה של הקב"ה. אם מדובר באנשים (יהודים) שלא מיצו את יכולתם השכלית, אזי כדרגת דבקותם בקב"ה כך השגחתו עליהם, מה שאומר שההשגחה עליהם כללית ולא פרטית. כלומר, יש מקרים בהם יתכן שאין כלל מטרה לסבל. עם זאת, יש מספר מקומות בהם מתייחס הרמב"ם במפורש לעניין הסבל של עם ישראל. העיקרי מביניהם הוא איגרת תימן, שנכתבה כמענה לשאלה זו- של סיבת יסוריהם של יהודים. איגרת תימן נכתבה כתשובה למכתב של רבי יעקב בן ר' נתנאל (אלפיומי), מנהיג יהודי תימן, לרמב"ם- בדבר המצב הקשה הפוקד אותם: מחוץ- גזירות שמד, שהעמידו את יהודי תימן לבחור בין המרת דת לאיסלאם או מוות, ומבית- מומר שכתב לשלטונות כתבי שטנה נגד אמונת ישראל, וטען על קיומם של רמזים בתורה המוכיחים את אמיתות שליחותו של מוחמד, וכן בקיעים ופרצות שנגרמו מהייאוש והתחילו לפרוץ את חומת האמונה התמימה של יהודי תימן. חוץ מהמהססים- נבעה סכנה רוחנית גם מאלה שחשבו שהעינויים הם סימנים להתקרבות הקץ. היתה תסיסה משיחית שהכינה את הקרקע לאמונה בחישובי הקץ ולבואו של משיח-שקר, שאכן הגיע. הוא עבר בין ערים וכפרים ושכנע כי ה' נגלה אליו ובישר שיום הגאולה קרוב. רבי יעקב בן ר' נתנאל חזה את התהום הצפויה כתוצאה מהתרופפות האמונה ומהאכזבה הצפויה מהתסיסה המשיחית- ושלח איגרת לרמב"ם עם שאלה כיצד להתמודד עם המצב: איך לעקור את היאוש, לעודד את האמונה בקב"ה, ואת האמונה בעתיד ישראל. תשובת הרמב"ם (שנכתבה בשנת תתקל"ב, 1172) למכתב זה היא איגרת תימן. בראשית דבריו מציין הרמב"ם כי זו אכן תקופה קשה מאוד ליהודים- הן במזרח, במדינות האיסלאם, והן במערב, במדינות הנצרות, אך "ודבר זה (השמד והרדיפות) לא יהרהר בו בעל אמונה, ולא ישליכהו מי שיש לו במשה אמנה."41 העינויים העוברים עליהם אינם סיבה לעירעור האמונה בקב"ה ובתורה. הנביאים כבר חזו את התקופה הזאת- של אינספור עינויים, וקבעו שהם "חבלי משיח" - כמו הצירים הקודמים ללידה, כך בואו של המשיח יוקדם בכאבים. (חכמים אף ביקשו לא להיות בתקופה חבלי-המשיח: "ייתי ולא אחמיניה"42, מרב הצרות שיהיו בה). דניאל גם חזה שבאותה תקופה "יצאו רבים מן הדת ויתחדש להם ספק ויטעו"43 - הבלבול יגבר והאמונה תיחלש, "וסיבה זו (לעזיבת הדת) תהיה בראותם דלדולנו ותוקף יד מונינו (-מענינו) והתגברותם עלינו"44. עם זאת- יהיו גם אלה שיצאו מחוזקים ומחושלים מהמצב הקשה - כהיתוך כסף בתוך כור. תוך כדי ההיתוך והשריפה המשכילים יחזיקו מעמד, כמו הכסף, אך הרשעים- יפלו, כמו הסיבים. שנאמר "יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו כל רשעים, והמשכילים יבינו" (דניאל יב, י). לפני שהרמב"ם מגיע לתשובה התיאולוגית-אמונית לסיבת הסבל, הוא מביא תשובה אנושית-הסטורית, ומפרט 3 סיבות לדרכי התמודדותן של העמים עם שנאת ישראל שקיננה בהם- וגרמה להם לפרוע ביהודים פעם אחר פעם. מאז שניתנה לנו התורה, שהבדילה אותנו משאר האומות, מקנאים בנו הגויים ללא הפסקה. מלחמתם אינה רק בנו, אלא גם בקב"ה: "ורצונם להילחם בה' ולעשות מריבה עמו"45, ובתורה: "לסתור תורתנו ולהפוך דתנו"46. כל מלך מאומות העולם שכיבד את עצמו היה יוצא נגד דת ישראל ואלוקיו באחת מהדרכים הבאות: היו, כמו עמלק, סנחריב, ונבוכדנצר- שיצאו במלחמה פיזית. כוונתם היתה להשמיד את עם ישראל בעזרת הכח- בחרב ושדה הקרב. היו גם אלה שנלחמו במישור הדתי-אמוני, שניסו להפר את אמונת ישראל ולהעבירם על דתם. מלחמה זו נעשתה ע"י פולמוסים וויכוחים, והובילו אותה האומות היווניות והפרסיות- האומות החכמות יותר, ששאפו להוכיח את עליונות דתם על-פני היהדות. דרך שלישית להילחם היתה המצאת דת חדשה, המתדמה ליהדות, ושמתחרה מול היהדות על נפש המאמינים. דת חדשה זו נלחמה הן בנשק פיזי והן בנשק רוחני. היא מסתירה את כוונתה האמיתית ומעוררת מבוכה בכך שאומרת שאינה סותרת את התורה- אלא רק מוסיפה עליה תורה חדשה, שגם היא מה'. (מה שמעורר מבוכה רבה, שכן שתי התורות שהנצרות אומרת שמקורן באותו אלוה- סותרות זו את זו. מה שאחת אוסרת- השניה מתירה, ולהיפך.) גם מוחמד ("משוגע" בפי הרמב"ם) והאיסלאם נכנסים לקטגוריה שלישית זו. שניהם מנסים (או לפחות ניסו בהתחלה) לדמות את דתם ליהדות, אולם זהו אינו אלא חיקוי, שההבדל בינו לבין המקור הוא כהבדל בין אדם חי לפסל. חיצונית הם אולי דומים, אך- האחד מלא חיים והשני חלול. בסיום הסקירה של שיטות הגויים להילחם בישראל- כותב הרמב"ם: |
"ושלושת המערערים האלה, כלומר: הכת האנסית (בכח הזרוע), והכת הטוענת טענות, והכת המתדמה לדתנו - כולן יאבדו. ואם תראה להם שום גבורה וניצחון בשום זמן - לא תעמוד להם הגבורה ההיא ולא יאריך להם הניצחון ההוא"47
|
|
גם אם היום דתות אלו נמצאות בעמדות כח- הן יאבדו, ועם ישראל, לעומתם, למרות הלחצים שלוחצים אותו ישאר לעולם. |
"שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה ולא נסור מלעולם מלהיות אומה חסידה. וכמו שאי-אפשר שתתבטל מציאותו של הקב"ה- כן אי-אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם"48.
|
|
אחרי ההסבר ההסטורי-אנושי, מגיע הרמב"ם להסבר הרעיוני-אמוני, וכך הוא אומר: |
"ואתם, אחינו, חיזקו ואימצו... שכל העניין הזה אינו רק (-אלא) נסיון ובחינה להראות אמונתכם וחיבתכם בעולם"49.
|
|
ממשפט זה נובע שלסבל שתי מטרות: מטרה ראשונה לסבל היא "להראות בעולם": להראות לעולם את גודל אמונתנו וחיבתנו לקב"ה, שאנו מאמינים בו למרות המחיר הכבד שזה גובה, ולמרות שזה לא קל... כשהגויים רואים שאנו דבקים בדרך ה' למרות הכל- נעשה קידוש ה'. המטרה השניה: שרק מי שבאמת מאמין בקב"ה יישאר חלק מעם ישראל- "ושלא יחזיקו בדת האמת בעיתות אלו אלא החכמים יראי ה'..."50; תוך כדי השריפה והעינויים ישרו אלה שאמונתם אינה חזקה דיה, הסיבים, וישאר ה"כסף הטהור", הצרוף, שהזדכך במהלך הקשיים. יישארו אלה שאבותיהם עמדו במעמד הר-סיני, שמעו את הדיבור מפי הגבורה, וקיבלו על עצמם "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). שכן, הקב"ה ערב לנו שכל מי שנכח במעמד הר-סיני - הוא, ובניו עד עולם, יאמינו בנבואות משה רבינו. "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט). ומוסיף הרמב"ם: "לפיכך יש לדעת: שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם"51. הוא מוסיף ומביא משפט של חז"ל (שמקורו אינו ידוע), שכל מי שמטיל ספק בנביאים "לא עמדו אבותיו על הר סיני". מעמד הר-סיני היה מעמד כ"כ נשגב ומלא הוד, זמן בו שמעו כל הנוכחים את קול ה' בוקע מתוך הענן, והוא נועד לחזק את לב ישראל בכל ניסיון בו יעמדו. הרמב"ם ממשיך ומסביר את נקודות האור שהוא רואה, שמנצנצות מתוך חשכת הגלות; את הטוב שמסתתר בתוך הייסורים. התורה שווה שיסבלו עבורה, היא הנחמה לסבל. |
"ויש עלינו לשמוח במה שנסבול ונישא מן הצרות ואבדת הממון והגלות והפסד עניינינו (עסקים, מסחר וכו'), שכל זה לתפארת היא לנו לנגד בוראינו וכבוד גדול. וכל מה שיפיל ממנו בעניין הזה הוא חשוב כקרבן כליל על גבי המזבח."
|
|
הרעיון של שתי המטרות של הסבל (הגדלת שם ה' בגויים ובירור האמונה אצל היהודים) מתאים בצורה מושלמת למטרת עם ישראל כעם. הרמב"ם כותב (כפי שפירטתי בפרק הראשון) שמטרתם היא לפרסם את שם ה' בעולם, ולהגיע באמצעות התורה- שמצווה על מעשים מוסריים- לדעות אמיתיות. אם כך יוצא שהסבל עוזר לעם ישראל למלא את מטרתו: כשלמרות הסבל נשארים אנשים דבקים בקב"ה- הגויים רואים זאת, ושם ה' מופץ ומתקדש (השגת המטרה הראשונה). גם המטרה השניה מושגת כי הסבל מעורר חשיבה רבה בתוך עם ישראל, ואלה ששורדים מתנערים מהסיבים ומגיעים לאמונה אמיתית, ולדעות אמיתיות- וזוהי המטרה השניה. מקום נוסף בו הרמב"ם מעלה עניין זה הוא בהלכות איסורי ביאה פי"ד. |
"וזה שתראה ישראל בצער העולם הזה טובה היא צפונה להם, שאינן יכולין לקבל רב טובה בעולם הזה כאומות. שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא כעניין שנאמר "וישמו ישורון ויבעט". ואין הקב"ה מביא עליהן רב פורענות כדי שלא יאבדו אלא כל העכו"ם כלין והן עומדין".52
|
|
כלומר, עם ישראל אינו יכול לקבל את מלוא הטוב המגיע לו בעולם הזה- ולחיות חיי נחת ושלווה, כי חיים כאלה עלולים להביא לזחיחות הדעת ולעזיבת ה'; הקשיים והסבל גורמים לכך שעם ישראל לא יעזבו את הקב"ה. כתוצאה מכך שישארו דבקים בה' יוכלו לקבל את מלוא שכרם בעולם הבא. בעוד שהעמים האחרים מקבלים את כל המגיע להם בעולם הזה, הן לטובה והן לרעה (הטוב שהם מקבלים מביא עליהם, בסופו של דבר, כליה) - עם ישראל לא מקבל את כל הטוב המגיע לו, ולהיפך- מקבל ייסורים רבים - אך בזכות זה הם אינם אובדים. (גם את כל הרע שמגיע לו עם ישראל לא בהכרח יקבל, כך שגם בתחום הזה הדין לא שלם בעולם הזה.) לסיכום: כדי לענות על שאלת הסבל של עם ישראל מביא הרמב"ם קודם כל את הסיבות של הגויים לייחסם אלינו. קנאתם בעם ישראל גורמת להם לדרכי התמודדות שונות: דרך מלחמה, דרך ויכוחים ופולמוסים אידיאולוגים ודרך של הקמת דת מתחרה שפועלת בשתי הדרכים הנ"ל. מבחינה אמונית, וזו הרי עיקר השאלה- נראה, שהסבל נועד לעזור לעם ישראל למלא את תפקידו- דרך הסבל מתפרסם שם ה' בעולם (שכן הם רואים את דבקותם של עם ישראל בקב"ה למרות צרותיהם), ומזדככת האמונה של השורדים, שמתנערים מהסיבים (הרוחניים והפיזיים גם יחד)- וזוכים לדעות אמיתיות- לאמונה מבוססת וחזקה. הסבל הוא הכרחי גם כדי למנוע מעם ישראל לעזוב את הקב"ה, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט". בעקבות הצרות- משלימים עם ישראל את תפקידם בעולם, וגם זוכים לשכר מוגבר בעולם הבא, שכן נשארו דבקים בה'. הרמב"ם עונה על כל השאלות שהצגנו במבוא: סבל של יחיד מעם ישראל יכול להיות מקרי, תלוי בהשגתו השכלית ורמתו האישית, אך הסבל של כלל ישראל קשור לבחירה. הבחירה מחייבת ייסורים שכן כרוכה בה אחריות רבה, ותפקידים שקשה מאוד לגלותם בלי לעבור את המשרפות המצרפות. על בסיס הנ"ל, אני מרשה לעצמי להוסיף הגיג אישי. לפי תפיסה זו- אולי, אם היינו עושים את עבודתינו בנאמנות- לא היינו זקוקים להתראות ועזרה בצורת פוגרומים ופיגועים? אם היינו באמת מתאמצים ומקדישים את כל-כולנו לפירסום שם ה' בעולם, ועובדים על עצמנו כדי להגיע לדעות אמיתיות, וממילא- דבקים בה', אולי היה נחסך ממנו הסבל? הסבל הוא הרי אמצעי בו הקב"ה משתמש על-מנת שנגיע למילוי תפקידנו. האם לא נוכל למלא את התפקיד בלי הייסורים? אולי ההיסטוריה מוכיחה שעד כה לא הצלחנו בכך כעם. |
הערות: 1. ראה בהמשך פרק זה, עמ' 31. 2. א. קובנר, מגילות האש, הוצאת כתר, ירושלים, 1981, עמ' טז. 3. סיכום שלא נעשה כמוהו מאז חתימת המשנה- אוסף של כל המצוות לפי סדר וכללים, עם פסקי הלכה, כך שבעלי שאלות יוכלו לפנות ישירות לתשובה ולא יצטרכו לפתוח גמרא ולהבין את המסקנה. 4. איגרת תימן בתוך: איגרות הרמב"ם, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"א. (להלן: איגרת תימן). עמ' קיד-קטו. 5. בגלל שאין סגולה גנטית אין לגר מעמד נחות. ברגע שאדם מתגייר הוא יהודי לכל דבר, ולא נחשב בעל בדרגה נמוכה יותר מיהודי מבטן ומלידה. (מבוסס על איגרת הרמב"ם לר' עובדיה הגר. איגרות הרמב"ם כרך א', בעריכת י. שילת, הוצאת מעליות, ירושלים, תשמ"ז. עמ' רלג-רמא) דעה זו היא בניגוד לדעת ריה"ל- שסובר שבגלל שלעמ"י יש סגולה מיוחדת, גנטית, גר לעולם לא ישווה לגמרי ליהודי מלידה. הסגולה היא מולדת, ואין דרך לרכוש אותה- גם לא באמצעות גיור. (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, כו-כז). 6. איגרת תימן עמ' קיד. 7. "פוליתיאיזם- אמונה באלים רבים, פולחן אלים רבים, עבודת אלילים - להבדיל מן "מונותיאיזם" (אמונה בא-ל אחד)". מתוך: א. אבן-שושן, המילון העברי המרוכז, הוצאת קרית ספר, ירושלים, תשל"ט. 8. משנה תורה לרמב"ם, חלק מדע, הלכות עבודת כוכבים פ"א. 9. יהודה אבן שמואל, יסודות הפילוסופיה הדתית על פי הרמב"ם, הקדמה למו"נ חלק שני פרק א', הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ט, (להלן: יהודה אבן שמואל, יסודות הפילוסופיה הדתית על פי הרמב"ם), עמ' ד. 10. הסיבה הראשונה: מקור הכל. בניגוד לגישה האומרת שהעולם הוא קדמון, ואין לו בורא- אמונה בסיבתיות מחייבת נקודת התחלה. נקח לדוגמא את משחק הדומינו, בו מעמיקים קוביות בשורה, וע"י הפלת הקוביה הראשונה- יפלו, בשרשרת, שאר הקוביות. אם נסתכל על הקוביה השלישית שנפלה, ונשאל מה גרם לכך- נענה: הקוביה השניה, זו שלפניה, שנפלה עליה. אך אם נמשיך לשאול- ומה גרם לנפילת הקוביה השניה? והקוביה הראשונה? נגיע לסיבה הראשונה, שבמקרה זה- נראית כמו האדם שנתן את הדחיפה (אם כי אם היינו ממשיכים לשאול- ומה גרם לו לבצע את אותה דחיפה? היינו מגיעים בסופו של דבר לתשובה: הקב"ה). הקב"ה הוא מקור העולם, הוא הסיבה הראשונה, שגורם לשאר הסיבות לפעול. 11. ח.נ. ביאליק וי.ח. רבינצקי, ספר האגדה חלק א', תל-אביב, הוצאת דביר, תשמ"ז, עמ' כד. 12. משנה תורה לרמב"ם, חלק מדע, הלכות עבודת כוכבים פ"א ה"ג. 13. שם (פירוש הכסף משנה). 14. יהודה אבן שמואל, יסודות הפילוסופיה הדתית על פי הרמב"ם, עמ' י. 15. משנה תורה להרמב"ם, חלק מדע, הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז, הי"א. 16. לדעת הרמב"ם השגת נבואה היא הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול אדם להגיע. העובדה שגם גויים מסוגלים להשיג אותה מחזקת את טענתו שאין לעמ"י סגולה מיוחדת, וש,כפי שיורחב בפרק הבא, אדם נמדד על בסיס עצמו ועבודתו האישית, בלי קשר להשתיכותו לעם מסויים. 17. משנה תורה לרמב"ם, חלק מדע, הלכות עבודת כוכבים, פ"א ה"ב. 18. איגרת תימן, עמ' קיד. 19. כלומר, גם מי שלא מגיע להשגה השכלית הגבוהה שמזכה בנבואה- יכול לדעת מה רוצה הקב"ה ממנו, באמצעות התורה. 20. מו"נ, מהדורה מנוקדת ע"י יהודה אבן שמואל, ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"ו, חלק ג, לא, עמ' תפד. 21. יהודה אבן שמואל, יסודות הפילוסופיה הדתית על פי הרמב"ם, עמ' יד. 22. מו"נ, מהדורה מנוקדת ע"י יהודה אבן שמואל, ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"ו, חלק א, מו, עמ' פג. 23. מו"נ בתרגום מיכאל שוורץ, הוצאת אונ' תל-אביב, תל-אביב, תשס"ג, (להלן: מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ).), הערה ראשונה, עמ' פתיחה. 24. מו"נ, בתרגום מיכאל שוורץ, הוצאת אונ' תל-אביב, תל-אביב, תשס"ג, (להלן: מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ).) חלק ב, פרק יז, עמ' 474. 25. האשעריה- "זרם מרכזי בתיאולוגיה המוסלמית. התפלמסו נגד המעתלזה (ראה הערה 41) והגנו על עמדות קרובות יותר לאלו של הממסד המוסלמי האורתודוקסי. זרם זה... נוצר מתוך התנגדות לעמדותיהם של התיאולוגים המעתליזים." מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק א, עמ' 6 הערה 11. אסכולות אלו השפיעו על כמה מהוגי ימיה"ב, והרמב"ם מתייחס אליהם בהרחבה. 26. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 476. 27. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 476. 28. המעתלזה- "תנועה שנחלצה להגנת האיסלאם מפני הפולמוס של שאר דתות המזרח-התיכון. הם ניסחו למטרה זו מערכת של עיקרי אמונה ושל ראיות להגנה על עיקרים אלה.שיטתם עוררה התנגדות בממסד במוסלמי הדתי..." מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק א, עמ' 6 הערה 11. 29. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 476. 30. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 477. 31. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 478. 32. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יז, עמ' 478. 33. משנה סוטה פ"א משנה ז'. 34. השגחה, לדעת הרמב"ם, היא הסתכלות- ולאו דווקא מעורבות. 35. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יח, עמ' 482. 36. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יח, עמ' 483. 37. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יח, עמ' 483. 38. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יח, עמ' 484. 39. מו"נ (בתרגום מיכאל שוורץ) חלק ב, פרק יח, עמ' 484. 40. י. ליבוביץ, אמונתו של הרמב"ם, בהוצאת משרד הביטחון, ת"א, תש"ם. 41. איגרת תימן עמ' קיב. 42. "יבוא ולא אראה אותו", ילקוט שמעוני, ירמיהו רמז. 43. איגרת תימן עמ' קיג. 44. איגרת תימן עמ' קיג. 45. איגרת תימן עמ' קטו. 46. איגרת תימן עמ' קטז. 47. איגרת תימן עמ' קכו. 48. איגרת תימן עמ' קכח. 49. איגרת תימן עמ' קכט. 50. איגרת תימן עמ' קכט. 51. איגרת תימן, עמ' קל. 52. משנה-תורה, ספר קדושה, |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
