הקשר בין בחירת עם ישראל
לבין הסבל שהוא עובר
על פי הגותם
של הרמב"ם, הרמח"ל והרב קוק

מעיין בן דוד

עבודת גמר בכתה י"ב


פרק שני:

הקשר בין בחירת עם ישראל לבין הסבל שהוא עובר,
על פי השקפת הרמח"ל

תוכן:
מבוא
בחירת עם ישראל
השגחה
משמעות הסבל של עם ישראל

מבוא הגותו של הרמח"ל
הרמח"ל, רבינו משה חיים לוצאטו, (1747-1707), חי דור אחרי ה"מבול" (השם שניתן לגזירות ת"ח-ת"ט). בגזירות ת"ח-ת"ט (1648-9) נהרגו כמאה אלף יהודים, ומאות קהילות באוקראינה ובפולין נחרבו עד היסוד. יהודי פולין תיארו את מצבם: "הכל שוחטים, וכולם שוחטים ותמיד שוחטים"1. הקוזקים האוקראינים, ובראשם בוגדן חמלניצקי, גרמו- מלבד מאה אלף ההרוגים, למאות אלפי יהודים שנותרו ללא קורת גג. פליטים יהודים החלו לנדוד ברחבי אירופה בנסיון לבנות את חייהם מחדש. החורבן והזעזוע היו עצומים: שנות ת"ח-ת"ט זכורות כשנות זוועה שלא היו כמותם מאז מסעות הצלב. על רקע החורבן העצום וההרס שנזרע בכל מקום קם שבתאי צבי, נביא שקר שסחף המונים להאמין כי הוא המשיח וכי הגלות הסתיימה. אנשים הלכו אחריו בעיניים עצומות; התמלאה סאת הסבל שיכלו לסבול, ועכשיו הגיע זמן הגאולה. אלא שלאחר ששבתאי צבי התאסלם התברר לכל כי הוא לא היה המשיח האמיתי, וליהודים שהאמינו שתמו ימי יסוריהם נכונה אכזבה קשה נוספת. בין תקופת שבתאי צבי לתקופת הרמח"ל הופיעו נביאי שקר רבים, שבעקבות בערות ההמון הצליחו לעורר תסיסה סביבם. הרבנים עמלו קשות על-מנת לדכא הזיות ולהאבק במשיחי השקר.

הרמח"ל נולד בפדובה שבאיטליה ב1707 למשפחה אמידה, כך שיכל להתמסר ללימודיו ללא הפרעה. מלבד לימוד תורה רכש ידיעות רבות בתחומי חול: מתמטיקה, פיזיקה, בוטניקה ומדעים. שלט ביוונית, רומית, איטלקית, צרפתית, עברית ועוד. היה בעל כשרון ספרותי אדיר וכתב שירים ומחזות מגיל צעיר.

עיקר לימודי הקודש של הרמח"ל היו לימודי קבלה, והוא חיבר חמישה-עשר ספרים בנושא, המפורסם שבהם "קל"ח פתחי חכמה". הרמח"ל הקים חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הסוד. תוכן מפגשיהם נשאר חשאי עד שאחד התלמידים, מרב הערצה לרבו- הרמח"ל, כתב מכתב שהגיע לידיהם של כמה מגדולי הדור, שחשדו שהרמח"ל הולך בדרכיו של שבתאי צבי. הם ביקשו לברר אודותיו ולמרות שהרבנים שהכירו אותו טענו שאין סיבה לדאגה החשש של אותם רבנים לא פג. נמשך דין ודברים ביניהם, כשהרבנים טוענים לחובתו והוא טוען שאינו נביא וגם לא בן נביא, אינו עושה מופתים ורצונו הוא לעסוק בתורה. גם את הפרטים על המגיד שהתגלה אליו וגילה לו סודות, והאבות שעל בסיס התגלותם אליו הוא כותב את חיבוריו הקבליים לא רצה הרמח"ל לפרסם, אך הדבר התפרסם שלא באשמתו. אחרי שמשלחת רבנים שבאו לבדוק אותו העלילו עליו שהוא עושה כשפים (עובדה שהתבררה כשקר גמור) הוחרם הרמח"ל ואולץ לעזוב את איטליה. הוא פנה לאמשטרדם, שם מונה לראש ישיבה בגיל עשרים ושמונה. במקביל עבד לפרנסתו בליטוש אבני חן. לאחר עשר שנים באמשטרדם עלה הרמח"ל עם אשתו ובנו היחיד לא"י. לפני שמלאו לו ארבעים נספה, יחד כל משפחתו, במגפה שפרצה בעכו. נקבר בטבריה, ליד רבי עקיבא.

"ממשה עד משה לא קם כמשה, כלומר: ממשה בו מימון עד ר' משה חיין לוצאטו לא קם כמותו. אומנם, במשך התקופה שביניהם היו גדולי ישראל, שבלי ספק עלו בהרבה מקצועות על הרמח"ל. די להזכיר את שמות הראשונים הידועים: הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, ר' יונה גירונדי אבן עזרא וכל חכמי צרפת. אבל הרמח"ל עלה עליהם בהיקפו, באצרו בקרבו שלל ידיעות ומקצועות חכמה מגוונים - אשר כדוגמתם אנו מוצאים רק ברמב"ם"2

הוא היה גאון תלמודי, פילוסוף, קבליסט, סופר, משורר, מחזאי ובעל ידע מקיף במדעים ושפות אירופאיות ועתיקות.
"לא היו אצלו ניגודים בין סוגיות פלפולי התלמוד החריפים, בין המחקר ההגיוני היבש ולבין השירה הסוערת והפיוט הנלהב. לא היתה סתירה בין לוצאטו הגאון התלמודי המחודד לבין לוצאטו הפילוסוף בעל השכל הקר והבריא ולבין לוצאטו הפיטן בעל רגש וההתלהבות, כי יחד התלכדו ומתמזגו אצלו למזיגה נפלאה... ובתוך אישיות הרמונית זו של לוצאטו, משתלבת גם הקבלה... ואומנם לוצאטו בנה את כל חכמת הקבלה שלו על אדני השכל ועל יסודות מוצקים של ההגיון הבריא..."3

בבואנו ללמוד סוגייה במשנת הרמח"ל עלי להקדים מספר דברים.

הרמח"ל משתמש בעולם מושגים שונה לגמרי מזו של הרמב"ם. בעוד שהטרמינולוגיה של הרמב"ם היתה רציונלית, ורעיונות התקבלו אם עברו את מבחן השכל הטהור- הרי שמילון המונחים של הרמח"ל מורכב ממושגים הלקוחים מעולם הקבלה. הרמב"ם רואה את המציאות ועל-פיה מרכיב עולם מושגים, והרמח"ל רואה מושגים- ועל פיהם מבין את המציאות. לדעת הרמח"ל ההוכחה לאמיתות רעיון אינה עד כמה הוא הגיוני, ואדם לא נמדד על פי תפיסתו השכלית. חידושו הגדול היה בכך שלקח את הקבלה, על מושגיה ורעיונותה, והביאה הלכה למעשה: כיצד רעיונות המובאים בה אינם רק אידיאות רוחניות, אלא משתלבים ומשפיעים באופן יומיומי על מעשינו.

על-מנת להבין טוב יותר את דברי הרמח"ל אביא סקירה קצרה של מושגי יסוד בקבלה, שעליהם מושתתת הגותו. המושגים הקבליים פורשו באופן קצת שונה ע"י קבליסטיים שונים, אך הגרעין משותף לכל הפרשנויות ורב הדומה על השונה. אביא את דרכו של הרמח"ל להגדרת מושגים אלו.

צימצום, חלל פנוי- "אור אין סוף שהיה ממלא את הכל נצטמצם ונשאר ונשאר חלל להווית העולמות. רק אחרי הצמצום החלה הקרנה בהתפשטות קו אצילות".4 על-מנת לאפשר את בריאת העולם הוכרח להיווצר חלל פנוי בתוך הקב"ה, שכוחו וגבורתו היו בכל מקום. הקב"ה צימצם את עצמו, יצר חלל פנוי- ולשם האציל הקב"ה מאורו, ונברא העולם.

שבירת הכלים- "מאורע רצוני מכוון, שבו הוטרמו התוצאות העתידות לבוא בהגברת הרע על הטוב בעולם"5 האור האלוקי נכנס לכלים, אך הכלים לא יכלו להכיל את האור העצום - ונשברו. כשהם נשברו התפזרו ניצוצות מהאור האלוקי, חלקים ממנו, ושקעו לתוך קליפות בעולם הזה. ע"י גאולתם והעלתם מהקליפות בהם הם שרויים- תבוא הגאולה.

ספירות- השלבים והכלים דרכם הקב"ה ברא את העולם ומתגלה בו. כל ספירה מייצגת ומיוחסת לתכונה אחרת אצל הקב"ה, וממילא- לפן אחר של התגלות בעולם שלנו. ספירות אלה הן גם "מפת הדרכים" להבנת נפש האדם הפרטי, האומה בכללותה והעולם כולו.

בחירת עם ישראל
בעוד שהפרק הקודם עסק במשנתו של הרמב"ם בעניין בחירת עם ישראל- סיבתה ומטרתה, ומביא את השקפתו, שמייצגת פן אחד בעולם המחשבה היהודי, בפרק זה נעסוק בהגותו של הרמח"ל, שמייצג גישה שונה לחלוטין של אותה שאלה. השאלות הנידונות הן אותן שאלות, אך התשובות שמביאים שני ההוגים שונות לחלוטין, אולי אף נוגדות וסותרות. השאלות, איתן התמודד גם הרמח"ל הן- מהי מטרת הבחירה? לשם מה צריך העולם (או הקב"ה) עם נבחר? למה התורה ניתנה דווקא לעם ישראל? ולמה רק לנו?

כדי לענות על שאלות אלה ולהבין את מהות עם ישראל, ומטרתם- מתחיל הרמח"ל מבראשית, מראשית ההויה כולה- מבריאת העולם.
"הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו"6.

הקב"ה הוא טוב. הוא מושלם, משולל חסרונות, ורוצה להיטיב. הטוב שהוא רוצה להיטיב הוא טוב מוחלט, אמיתי, אך טוב כזה נמצא רק בו. אם כן, נמצא שהדרך להיטיב היא ע"י בריאת עולם, שיצוריו יתקרבו ויתדבקו בקב"ה. אותם ברואים-
"מצד עצמם אי-אפשר שיתוארו בשלמותו יתברך שמו, (כלומר הם עצמם אינם מושלמים) הנה מצד התדבקם בו, (בקב"ה) יגיע להם, באותו השיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא מצד היותם מתדבקים בו יתברך שמו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם להנות בה"7

- דרך התקרבותם לקב"ה יתקרבו לשלמות ולטוב האלוקי, המוחלט, האמיתי.

בבריאת העולם היה מצבו של אדם הראשון כזה- שמאמץ קל מאוד היה מביא אותו לדרגת שלמות והתדבקות מוחלטת בטוב, הוא הקב"ה. הקב"ה ברא את האדם כך שהוא מורכב משני חלקים הפוכים: נשמה שכלית וזכה מצד אחד, וגוף ארצי ועכור מצד שני,8 כשהנשמה מושכת את האדם לצד השכלי, והגוף- לצד החומרי. לאדם יש בחירה חופשית מוחלטת להחליט לאיזה צד ללכת- האם אחרי הנשמה או אחרי הגוף. אם הנשמה גוברת- הגוף מתעלה איתה, ואם הגוף גובר- הנשמה מושפלת איתו. במצב זה של הבחירה בין הנשמה לגוף היה אדם הראשון:
"הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שהזכרנו עד הנה, דהיינו שהוא היה מורכב מן שני החלקים ההפכיים שאמרנו- שהם הנשמה והגוף, ובמציאות שהיו שני העניינים- הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם, להידבק במה שירצה מהם; והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר גופו על נשמתו, ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלמות לנצח"9,

אדם הראשון היה יכול, בהחלטה אחת, לבחור בנשמה, בטוב, ואז נשמתו היתה "מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי"10, כלומר- מתדבק בקב"ה. העולם נברא כך שבקלות היה אפשר "לצאת מן החיסרון המוטבע בו ולקנות השלמות"11, שכן, על פי מידת הטוב והיושר, כל מטרת בריאת חיסרון היתה שהאדם יוכל לתקן, וכך להתקרב לקב"ה. אלא שהאדם חטא, ובחטאו זה הוביל את העולם כולו למצב נמוך יותר, מקולקל יותר ורחוק יותר מאותה קרבה ושלמות. מאז החטא, שהוא עשיית רע ע"י האדם - הגעה לשלמות קשה הרבה הרבה יותר: החטא גרם לריבוי חסרונות בעולם, (אותם ה' לא רצה מראש, אך האדם גרם להיווצרותם), ולהסתרת השלמות, כך ש-
"השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלמות הנה הוא כפול, כי יצטרך תחילה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיה בראשונה קודם החטא, ואחר-כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה"12

- מאז אותו קלקול יש שלב נוסף שצריך לעבור כדי להגיע לשלמות: קודם כל- חזרה למצב שהיה לפני החטא, ורק אז- אפשר 'לעלות' לשלב הבא, ולהגיע אל השלמות האמיתית.

אם אדם הראשון היה יכול, בהחלטה אחת - לבחור בטוב ואז "ונח בשלום לנצח", הרי שמאז החטא התהליך מורכב וקשה הרבה יותר. שכן, לא רק האדם, אלא העולם כולו השתנה לאחר אותו חטא.

"כלל המין האנושי ירד ממדרגתו ועמד במדרגה שפלה מאוד... ובבחינה זאת (-במצב השפל) הוליד תולדות בעולם, כולם במדרגה השפלה הזאת שזכרנו"13

- העולם ממשיך להתקיים כשכל האנשים שנבראים מקין והבל והלאה- נמצאים במצב שפל, רחוק מהשלמות. עם זאת- נשארה היכולת האנושית לחזור ולהגיע לדרגה גבוהה יותר; הפונטנציאל לשוב היה, ולאדם היתה יכולת לבחור בו.
"והנה נתן האדון ברוך הוא, לפני התולדות ההם שנמצאו באותו הזמן, את הבחירה, שיתחזקו, וישתדלו להתעלות מן המדרגה השפלה ולשים עצמם במדרגה העליונה"14.

הקב"ה נתן לבני- האדם זמן לנסות לתקן, ואכן לאורך תקופה ארוכה ניסו צדיקים כמו חנוך, מתושלח, שם ועבר להפיץ את שם ה' ולקרוא לתיקון. אבל, אחרי זמן חטא הפלגה התמלאה הסאה והגיע זמן ה'בחינה מחדש': הקב"ה הסתכל על בני האדם, וראה שהם כלל לא השתפרו, ונשארו באותה דרגה שפלה אליה הדרדר העולם לאחר החטא. כולם, חוץ מאברהם אבינו- שנתעלה מדרגה זו באמצעות מעשיו ולכן נבחר ע"י הקב"ה, ונקבע שצאצאיו יהיו גם הם נבחרים ומובחרים. אז התחלק העולם לשבעים אומות, כשכל אומה עם תכונותיה שלה, אך כולן "בבחינת האנושיות בשפלותו"15, וישראל- "בבחינת האנושיות בעילויו"16. לאומות ניתן עד מתן תורה להחליט להצטרף לדרגה הנעלה של עם ישראל, (דבר שהיה קורה אם היו מקבלים את התורה), אך הן כולן סרבו, ובכך נסתם הגולל לגמרי על אפשרות ההתעלות שלהם. (אם כי האפשרות להצטרפות נותרה ליחידים, באמצעות גיור).

תפקיד תיקון הבריאה מוטל על כתפיהם של ישראל. מעשי שאר האומות-
"לא יוסיפו ולא יגרעו במציאות הבריאה ובגילויו יתברך שמו או בהפסדו..."17

האומות לא משפיעות על גילוי ה' בעולם, היינו- על תיקון עולם. האחריות על החזרת העולם למצב של לפני החטא, ואז- העלתו לדרגת שלמות, היא של עם ישראל בלבד. רק עם ישראל, במעשיו, יכול להשפיע על מציאות ה' בעולם.
"העניין המשותף שיש לקב"ה ולישראל עמו שתהא ההופעה האלוקית בעולם הזה שלמה..."18

לקב"ה ולעם ישראל יש "אינטרס משותף", שהיא גילוי שם ה' והפצתו בעולם. במידה מסויימת- הקב"ה צריך את עם ישראל, שכן בלעדיהם מלכותו לא תהיה שלמה. העולם נוצר כדי שיגלו בו את הקב"ה,
"תכלית הכל היא הופעתה של האלוקות האינסופית"19.

העולם תלוי על הפצת שם ה' בו, ותפקיד זה, שהוא התפקיד המשמעותי ביותר בעולם - מונח על כתפיהם של עם ישראל. תפקיד זה מוטל על הכלל, אך דרכו גם הפרט מבין את מטרתו ויעודו.
"הנקודה המרכזית שמסביבה מתאחדת כל הבריאה לקראת תכלית אחת - הם ישראל, כי הם נושאי כבוד שמים, וכל מגמת הנהגתו והארת פניו יתברך היא אליהם. יעודם של כל שאר חלקי הבריאה הוא לשמש להם ככלים למילוי תפקידם, לכן הכרת הסידור הנפלא של הבריאה, שבו מוצא כל חלק את מקומו הנכון לטובה, קשורה בהכרת מעלתם זו של ישראל."20

כל העולם תלוי בעם ישראל ובמעשיו, כי בידי עם ישראל המפתח לתיקון העולם. שאר הבריאה מהווה תפאורה לעניין, משמשת ככלי- אך לא לוקחת חלק אקטיבי.

על-מנת למלא תפקיד זה ניתנה לאדם הבחירה החופשית- היכולת להחליט באופן עצמאי על מעשיו ולכוון את דרכו, שכן -בלעדיה לא היה ערך למעשים: רק העובדה שהן נעשו מתוך בחירה נותנת להם תוקף ומשמעות.21

לעם ישראל יש שורש של קדושה, שנמצאת בכל יהודי בלי קשר למעשיו, כמאמר חז"ל: "אף על פי שחטא - ישראל הוא"22 . אותה שורש של קדושה היא כללית לכל האומה, ונמצאת בכל יהודי רק בזכות העובדה שהוא יהודי.23 כלומר, יש לעם ישראל סגולה מיוחדת, מולדת, שאינה תלויה במעשיהם או בדעותיהם. יש להם מהות שונה מלשאר העמים: הקב"ה נתן לעם ישראל כח מיוחד-
"בהר סיני הטביע הקב"ה בנפשנו את הכח לעשות מצוות וליצור על-ידם רוחניות בנו ובעולם... "24.

הכח הנ"ל ניתן רק למי שמוכן, מסוגל ורוצה לקבל אותו. העובדה שעם ישראל קיבל את הכח המיוחד לפעול מעידה על כך ש- "ישראל מוכנים הם מצד עצמם"25. מסביר זאת הרב חיים פרינדלנדר: "נשמת ישראל בלבד הוכנה בעצם מהותה למעשי המצוות"26: עצם הנשמה, עצם המהות של עם ישראל הוכנה בשביל למלא את המצוות ולהתדבק בה'. נמצא, שחוץ מהמטרה המיוחדת לעם ישראל - שמבדילה אותו משאר האומות ומייחדת אותו, עצם קיומו של היהודי שונה מקיומו של הלא-יהודי.

הרעיון של מטרת העולם מוזכר רבות בכתבי הרמח"ל:
"והנה נוכל לומר שכל העולם ומלואו, וכל אשר נוכל להתבונן בו, הכל תלוי ועומד על עניין שלמות יחודו יתברך שרצה לגלות בפועל לעיני הנבראים האלה. ויוולד מזה שכאשר נבין גילוי יחודו במה זה תלוי, נבין גם כן חוקות הנבראים, איך הם מסודרים ואיך הם עומדים."27

מסביר זאת הרב חיים פרינלנדר:
"כיוון שתכלית הבריאה היא לגלות את יחודו יתברך, לכן כל נברא ונברא נוצר לשם כך. אם כן, כשנבין את כל הגדרים והפרטים של דרכי גילוי היחוד - נבין תפקידו של כל נברא, על כל פרטיו, ונבין את חוקי הנבראים והעולם"28

לדעת י. אביב"י, חידושו של הרמח"ל בהבנת מטרת הבריאה הוא:
"רמח"ל חידש, כי חפצו ועניינו של הבורא אינו רק שתהא ההופעה האלוקית בספירות הנאצלות שלמה, כאשר לימדו קודמיו, אלא שתהא התכונה המוחלטת של האלוקות גלויה וידועה ומוכחת"29

כלומר, תיקון עולם הוא לא רק גילוי ה' בספירות, בכלים המוגבלים שבהם מתגלה הקב"ה בעולם, אלא גילוי ה' בכל פרט ובכל עניין בצורה מוחלטת.
"גילוי השלטון האלוקי המוחלט אינו גילוי של אור אין סוף ברוך הוא (הקב"ה) בספירה מסויימת, אלא גילוי של אור אין סוף בכלל הספירות..."30

כל ספירה מייצגת תכונה אחרת בקב"ה. גילויו המוחלט של "אור אין סוף ברוך הוא" יהיה כשהקב"ה יתגלה לא בספירה מסויימת, בגילוי תכונה אחת, או פן אחד בו, אלא כשהוא יתגלה בכל הספירות, בכל התכונות שבו.

תפקידו של עם ישראל הוא לדאוג ולפעול להבאת גילוי זה.

לסיכום: לדעת הרמח"ל עם ישראל נבחר בגלל התעלותו של אברהם אבינו, כשעם בחירתו נבחר גם זרעו להיות מובחר ונעלה. לעם ישראל יש סגולה מולדת, שאינה תלויה במעשים או ברצון. עצם הקיום של עם ישראל שונה מקיומם של עמים אחרים. העולם כולו תלוי בעם ישראל, שכן הוא אחראי על תיקון העולם וגילוי ה' בו. רק עם ישראל משפיע על גילוי ה' בעולם, כל שאר הבריאה היא כלי עזר, תפאורה, אך לא חלק פעיל בתיקון העולם. גם הקב"ה, במידה מסויימת, תלוי בעם ישראל, שכן בריאת העולם היתה על-מנת לגלות את שמו, ורק עם ישראל יכול לממש זאת.


השגחה
אחרי ראיית משמעות בחירת עם ישראל על פי הרמח"ל, מתעוררות מספר שאלות הקשורות במידת ההשגחה האלוקית על עם ישראל. האם ההשגחה על עם ישראל שונה מההשגחה על שאר האומות? האם העם הנבחר זוכה להשגחה מיוחדת? לעם ישראל ניתן תפקיד מהותי בתיקון הבריאה, האם הקב"ה מתערב באופן התנהלות העולם על-מנת לעזור לו למלא את תפקידו?

הבנתו של הרמח"ל את מושג ההשגחה באה מתוך אמונה שהעולם הוא חלק מהקב"ה31, גם בנושא זה נעמוד על הבדלים רבים בין תפיסתו של הרמח"ל לזו של הרמב"ם.

כמו הרמב"ם, גם הרמח"ל מביא מספר השקפות רווחות, טועות, לגבי מציאות ההשגחה האלוקית, לפני שהוא מציג את השקפתו-שלו.32

טעות ראשונה היא אמונה שה' נעלה מכדי להשגיח על הבריאה והדברים השפלים. במקומו, יש את צבא השמים, הכוכבים ושריהם- שהם המשגיחים על העולם (ולכן גם צריך לעבוד אותם).

גישה שניה סוברת שיש שתי רשויות: אחת טובה, ושניה רעה, ושתיהן פועלות בעולם. לפי גישה זו אומנם יש השגחה על העולם, אך אין אלוה אחד. (וממילא שאלת הרע מתבטלת).

דעה שלישית היא-
"שדברי העולם הזה הלכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם היא המועיל, ועצלותם היא המזיק... עוד אמרו: הכל תלוי במזל... ואין כאן אלא הדרך הטבעי..."33.

כלומר, אין השגחה. אדם מקבל את המגיע לו בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז). הטבע והמזל שולטים. (אמנם טבע ומזל סותרים זה את זה, שהרי טבע תלוי בהשתדלות האדם ומזל נגזר מראש, אך המשותף ביניהם הוא ששניהם אינם לפי מידת המשפט והצדק.)

הדעה הרביעית היא שהקב"ה עזב את עם ישראל והחליפם באומה אחרת בגלל מעשיהים הרעים. הוכחה לדבריהם היא הגלות המתארכת. (זוהי טענת הנוצרים34).

אחרי סקירה זו מביא הרמח"ל את דעתו לגבי העניין:
"שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית35, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל."36
"ידוע ומבואר הוא שכל הנבראים כולם שנבראו, בין העליונים ובין התחתונים, הנה נבראו לפי שראתה בהם החכמה העליונה צורך ותועלת למה שהוא התכלית הכללי של הבריאה... ועל כן האדון ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם, לקיימם באותו מצב שהוא רוצה אותם בו." 37

הקב"ה משגיח על פריטי הבריאה בהתאם לתפקידם בעולם. אם עיקר תפקיד הבריאה מוטל על המין האנושי, שלו ניתנה היכולת לבחור ולפעול- הרי שההשגחה עליו תהיה שונה מההשגחה על שאר המינים, שמופעלים (ולא פועלים), שתפקידם מועט. ההשגחה משתנה ממין למין כדי לאפשר לנבראים למלא את תפקידם בשלמות. ההשגחה מותאמת לכל מין כך שהוא יתקיים באופן אידיאלי להשלמת ייעודו, היינו "באותו מצב שהוא רוצה אותם בו".

בגלל הנ"ל- כשהקב"ה בחר באברהם וחילק את העולם לשבעים אומות-
"שם הקב"ה שבעים פקידים מסוג המלאכי, שיהיו הם הממונים על האומות האלה, ומשקיפים עליהם, ומשגיחים על ענייניהם- והוא יתברך לא ישגיח עליהם אלא בהשגחה כללית, והשר הוא ישגיח עליהם בהשגחה פרטית"38

הקב"ה משגיח על האומות השגחה כללית, עקיפה, והמלאכים, אותם הפקיד הקב"ה- משגיחים עליהם השגחה פרטית. אין זה אומר, חס-וחלילה, שהקב"ה אינו יודע על כל פרט ופרט מהמתרחש בעולם, אלא רק שהוא לא משגיח ומשפיע עליהם באופן פרטי. ההשגחה על האומות אינה ישירה בגלל שהם אינם משפיעים באופן ישיר על מציאות ה' בעולם. לעומת זאת, על עם ישראל- שעליו מוטלת האחריות הרבה ביותר לקידום העולם - משגיח הקב"ה בצורה ישירה ופרטית.
"כל סדרי ההנהגה העליונה וכל תולדותיה מיוסדים רק על ישראל, ...ונמצאו הם לבדם העיקר בכל הבריאה כולה, וכל השאר תלוי בם"39

"והנה כל מגמתו יתברך בכל סדרי השפעתו היא לעומת כנסת ישראל, שכל הכוונה אליה תמיד..."40

עם זאת, תיתכן השגחה פרטית של הקב"ה על יחידים, או אפילו על אומה, מאומות העולם, אם הדבר הוא לצורך יחידים או ציבור מישראל.

על-מנת להבין את ההבדל שבין ידיעה (שהקב"ה יודע מה קורה אצל אומות העולם) להשגחה (שהקב"ה משגיח על עם ישראל) עלינו להבין את משמעות המושג השגחה. לדעת הרמח"ל ישנם שני סוגי השגחה (או "הנהגה", כלשונו ב"דעת תבונות") הקיימים בעולם: סוג ראשון הוא "הנהגת מזל", והשני- "הנהגת שכר ועונש". הנהגת מזל פירושה השגחה שאינה תלויה במעשי האדם. הקב"ה ישפיע ויתערב בחיי אדם מסויים-
"למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה... יען אין עניינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו."41.

- בהתאם להשתלבותו של האדם במערך הכולל של תיקון העולם, ובתפקיד המוטל עליו. השגחה זו תהיה בלי קשר למעשיו. "מזל" מלשון נוזל- מה שנובע מלמעלה, מה שנגזר על האדם.42 כלומר, הקב"ה יסדר את הדברים בצורה מסויימת כדי שנגיע לשלב הבא. להמחשת העניין נחשוב על ילד קטן שמנסה להרכיב פאזל, אך מסתבך במציאת החלקים המתאימים. במקרה זה יבוא האב, ויקרב אליו את החלק הדרוש לו. האב לא יגיש לו את החלק ליד ויגיד לו בדיוק איפה לשים אותו, אלא ישים אותו מספיק קרוב כך שהילד יבחין בו מעצמו, ויצליח לכאורה בכוחות עצמו אך עם דחיפה קטנה מבחוץ. וחזרה לנמשל. האדם, או העם, יכולים לנסות להשתפר ובכך למלא את תפקידם בבריאה, אך- הם מתקשים ולא מצליחים. במקרה כזה הקב"ה יסדר את העניינים מבחוץ, ובכך יכשיר את הקרקע כך שהם יוכלו לעלות על דרך המלך. מעין יד נעלמת שמכוונת את ההסטוריה ואת המציאות. השגחת מזל היא שהקב"ה מסדר ומסובב את המציאות כדי לקרב את העולם לשלמות.

לעומת זאת, הנהגת שכר ועונש תלויה במעשי האדם. על פי הנהגה זו אדם יקבל את המגיע לו - הן שכר והן עונש, בהתאם למעשיו. חשוב להדגיש שבשונה מהרמב"ם- עצם קיום השגחה אינו תלוי במעשי האדם. ההשגחה קיימת תמיד, השאלה היא רק מה היא כוללת ולמה היא גורמת.

הקב"ה נוהג לפעמים בדרך השכר והעונש ולפעמים בדרך המזל, ו-
"אי-אפשר לשום אדם לעמוד על בוריים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא יתברך נוהג פעם בדרך השכר והעונש ופעם בדרך המזל... כללו של דבר - שתי דרכים הם: דרך השכר ועונש ודרך המזל; והאדון ברוך הוא משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו"43.

בתקופת "עקבות משיחא" תשלוט בעיקר הנהגת המזל.44

השגחה, גם השגחת שכר ועונש וגם השגחת מזל- כוללות השפעה והתערבות. ידיעה, לעומת זאת, לא מחייבת מעורבות. הקב"ה משקיף ויודע הכל על כל הנבראים45, אך משגיח- כלומר מתערב ומסובב - רק על מה שקשור לעם ישראל.


משמעות הסבל של עם ישראל
השאלה של משמעות הסבל של עם ישראל היא חדה ונוקבת מאוד על פי הרמח"ל, שכן, בגלל שיש השגחה מיוחדת וישירה על עם ישראל אי-אפשר להגיד שהסבל של עם ישראל הוא לא מכוון או לא ספציפי להם.

הרמח"ל מדבר על משמעות הסבל בכמה מישורים ורמות: מישור ההגיון, המציאות והשכל הישר, ומישור הקבלה והמיסטיקה. כמובן שהם אינם סותרים אחד את השני, אלא מדברים ברבדים שונים ובעומקים שונים. יותר מזה: הם מקבילים, אפשר לומר אפילו משלימים זה את זה. אי-אפשר לאחד בלא השני.

קודם כל, בבואנו לשאול על סיבת הייסורים עלינו לזכור כלל בסיסי אצל הרמח"ל: מטרתו של הקב"ה היא להיטיב. בגלל שמטרתו היא להיטיב, לא ייתכן שיצא תחת ידיו דבר שהוא רע. הייסורים, אם כן, הם לא מתוך כעס או ח"ו רוע, ומטרתם אינה לגרום כאב. להיפך: הם באים מתוך אהבה, ובעצם, עד כמה שהדבר אולי נשמע פרדוקסלי- מקור הסבל הוא מרצון להיטיב.
"...והנה הוא (הקב"ה) אוהב את ברואיו, כאב האוהב את בנו; אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו, להיטיב באחריתו; וכעניין שנאמר (דברים ח, ה): "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" "46

המשפט והדין מקורם באהבה:
"אין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו"47.

מעניין זה נובעים שני דברים: ראשית, שהמוסר יהיה ממותק ולא אכזרי- כי האהבה תעדן ותתמזג עם הדין, ושנית- שיש פעמים בהם הדין יעלם לגמרי מרב אהבה.48

דבר נוסף שראוי לדעת הוא שהעולם הזה, לדעת הרמח"ל הוא רק חלק מהמציאות, ומוות- אינו סוף החיים באופן מוחלט, אלא עוד שלב שעל הנשמה לעבור על-מנת למלא את יעודה בצורה המושלמת ביותר.49 ההבנה שלנו את העולם אינה מוחלטת; שכר ניתן לא רק בעולם הזה אלא "הגמול האמיתי ועיקרו יהיה בעולם הבא"50. מה שאנו רואים הוא רק חלק מהתמונה הכללית.

ב"דעת תבונות" מדבר הרמח"ל במפורש על מטרת הסבל של עם ישראל:
"וישראל בגלות והורידם עד עפר... אינו שעזבם ודחם בשתי ידיו ח"ו, אלא מניח להם לסבול, מה שהוא יודע היותו סוף-סוף לטובתם; על כן הוא מקיים מציאותם, אבל מניחם הוא להצטרף בכור הנסיונות של הצרות הרבות והרעות. אחר ישובו ויצמחו כגפן, ויצמחו מחדש כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. ...51

בפיסקה זו מעלה הרמח"ל כמה עניינים:

תיאור הסבל - הסבל הוא לא אות לדחיית ה' אותנו או לכך שהוא ח"ו מואס בנו. הדחיה אינה בשתי ידיים. הקב"ה מניח לעם ישראל לסבול כי, בסופו של דבר, זה לטובתו. (נעסוק בכך בהרחבה בהמשך הפרק)

העובדה שעם ישראל לא יכחד - הצרות הם לא על-מנת להשמיד את עם ישראל ולגרום לכלייתם. יש להן "ערך" בפני עצמם.

תוצאת הסבל - בעקבות הצרות "יצמחו כגפן, ויצמחו מחדש..." - עם ישראל ישתבח ו"יגדל" בצורה טובה ואיכותית יותר.
"אמנם קשה העבירה52, לעשות שיהיה הקב"ה פונה ח"ו מישראל, וכבעל הכועס על אשתו או האב על בנו. ועל הזמן ההוא נאמר (בראשית ו, ו): "ויתעצב על ליבו", כי אינו שמח על העולם ובריותיו ח"ו, ואז כל השפעה נעדרת, וסרה ההצלחה ח"ו. ונמצא כי בריאת הרע אינה נולדת אלא מהסתר הפנים, שהאדון ב"ה לא פנה באהבה לגבי התחתונים ולא שמח בם, והרי זו סיבה לכל העדר ההשפעה שזכרנו."53

לפעמים הקב"ה מסתיר את פניו מעם ישראל. הדוגמאות המובאות להמחיש את חומרת ורצינות העניין הן של אב שכועס על בנו או בעל שכועס אשתו, מערכות יחסים שיש בהם מימד גדול מאוד של אהבה. העובדה שהקב"ה מסתיר את פניו ובעצם מתרחק מעם ישראל גורמת לו "להתעצב על לבו". כתוצאה מהסתר הפנים "השפעה נעדרת וסרה ההצלחה" וממילא יש סבל.
"ואומנם שורש הימצא הרע בהנהגה כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו יתברך, שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות מה שבחוקו, להראות אחר כך יחוד שליטתו יתברך בהחזירו אותו לטוב. ומטעם זה כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ברוך הוא, ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר... הנה זה יהיה טעם יותר להיגלות ולהיראות אח"כ אמיתת יחודו יתברך, בתקנו את הקלקולים ההמה בכח שליטתו"54
"ונמצא כי בריאת הרע אינה נולדת אלא מהסתר פנים". אם פניו של הקב"ה "גלויים"- לא יתכן רע. על-מנת שתהיה אפשרות של רע חייב הקב"ה להסתיר את פניו, והוא רוצה שיהיה רע כדי ששמו יגדל בעולם;
"ההסטוריה כולה - טובותיה ורעותיה, תיקוניה וקלקוליה, מעלותיה ומורדותיה, היא המגלה את השלטון האלוקי המוחלט... החזרת הרע לטוב, הגילוי כי הרע לא שלט מעודו כלל, היא הוכחת השלטון האלוקי המוחלט."55

השלטון האלוקי מתגלה דרך תיקון הרע. בסופו של דבר, כשמתגלה שהקב"ה ניהל את כל המאורעות וכיוון את ההסטוריה- מסתבר שבריאת הרע- גם אם נראית שלילית, היא ביסודה חיובית. כל ההסטוריה מכוונת להגיע לשלטון אלוקי מוחלט, וכשמגיעים לאותה נקודה רואים שהרע בכלל לא היה רע.
"אדרבה, מורדותיה של ההסטוריה, הם זמני קלקוליה בפעולות הרשע, הם שיוכיחו, לעתיד לבוא, כי אף הם לטובה נתכוננו הידי השלטון האלוקי."56

מטרת העולם היא להגיע לגילוי אלוקי, ותפקיד זה מוטל על עם ישראל. בסבל שהוא עובר, ברוע וברשע שמתנקזים ומוצאים בו את פורקנם- מתקרב גילוי ה'. גם אם הביצוע, כשהרעיון בא לפועל, כואב ונראה רע- היסוד טוב. תוך כדי המהלך קשה לראות איך הצרות מביאות לטוב, אך בסיומו, לכשתראה התמונה הכללית ואור ה' יתגלה במלוא הדרו, יובן איך הפרטים בנו את המכלול שהביא לגאולה.

כפי שהזכרנו בפרק הקודם, כותב הרמח"ל57 שבזמן עקבות דמשיחא תשלוט בעיקר הנהגת המזל.
"...בזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מ"ט ע"ב): "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר-כך בגילוי יחודו יתברך..."58

בתקופת עקבות משיחא הקב"ה מנהל את העולם על-מנת לקרבו למטרה מסויימת; להכינו למצב של משיח. על-מנת להגיע למצב זה הקב"ה פועל ומסדר את העניינים כך שייתכן ו"הצדיקים נשפלים השפלה גדולה ובני אדם צועקים ולא נענים וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל"- כי צעדים אלו הכרחיים בדרך לגאולה- "להוליד מזה התיקון השלם".

הבנה זו- שהסבל הכרחי על-מנת להגיע לתיקון עולם (ושאי-אפשר לתקן עולם בלי סבל) מבוסס על רעיונות קבליים, כפי שנראה בהמשך.

כשחכמי הקבלה רצו להתייחס לסבל שעובר עם ישראל- הם השתמשו, פעמים רבות, במילה "גלות" כמסמלת את כל הצרות הבאות על היהודים. הגלות קיפלה בתוכה פרעות, גירושים ושאר רעות, וההסבר שנתנו למשמעות הגלות, הוא בעצם הסבר למשמעות הסבל של עם ישראל.

הרמח"ל שאב הרבה מרעיונותיו מתורת האר"י (1572-1534). האר"י, שחי לאחר חורבנה של יהדות ספרד (1492) בתקופת משבר וייאוש עצום, נתן הסבר המבוסס על הקבלה לפשר הייסורים שעובר עם ישראל. הסבר רציונלי לסבל, כמו להגיד שהוא עונש או אות אזהרה- היה נותר מיותם לנוכח גל הגירושים העצום - ונדרשה תשובה ממקום אחר.59
"קבלת האר"י הראתה לדעת, שבהוויה החיצונית של חיי הגלות צפונה הוויה סימבולית כבירה, ובחשיפת הפנים הפנימיות הסמויות מתגלה טעם הגלות ותכליתה. בדראמה ההסטורית של עם-ישראל משתקפות התרחשויות קוסמיות ואלקיות. גלות ישראל בין העמים מסמלת ומממשת את גלות השכינה בין הקליפות, וכל יהודי השרוי בצער בטומאת הגויים הוא בבחינת ניצוץ אלוקי קדוש, הנתון בשבי בעמקי התהום של הכוחות הדימוניים. ולא זו בלבד, אלא בה בשעה הוא גם שליח אלוקים, שהוטל עליו לגאול ניצוצות קדושים מרשות הגויים ולהחזירם לתחום האלוקות. הגלות היא הוויה סימבולית ופעולה סימבולית כאחד, הסבל כרוך ביעוד נעלה. במילוי היעוד בנאמנות תסתיים המערכה למעלה ולמטה, ותבוא גאולה שלמה לשכינת ישראל"60

לפי רעיון זה מסתבר שהגלות, כלומר הצרות, היא שלב בלתי-נמנע בדרך לגאולה. גלות מלשון גילוי: בגלות מוטל על עם ישראל לאסוף ניצוצות, שאי-אפשר היה לאסוף בא"י, ונעשים בו שלבים קריטיים לתיקון העולם, שלא היו יכולים להיעשות במצב אחר. המצב של פיזור בין הגויים (שבהכרח יהיה לאו-דווקא נעים ונח) כורך בחובו מטרה נעלה, ומהווה יעוד ותפקיד, שבמילויו- תושלם מציאות השכינה, הווי אומר- העולם יתוקן במלכות שדי.
"הגלות היא ירידה לתוך הקליפות לשם העלאת ניצוצות הקדושה. "וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה ללקט שושני הנשמות הקדושות שנתפזרו תוך הקוצים ההם".61 לפי תפיסה זו הגלות בעיקרה אינה עונש על עוונות ישראל, אלא מסע הכיבוש של צבא הקדושה בארצות הטומאה..." 62

גודל "צבא הכיבוש" תלוי בכמות השושנים צריך ללקט מתוך הקוצים:
"גודל מחנה הגולים תלוי במספר הניצוצות שנפלו באומות השונות, ולכן באומות כאלה שהניצוצות בהן מועטים מספיקה אפילו גלותו של יהודי אחד"63

לכן רק עם ישראל סובל מהגלות: כי רק הוא אחראי על תיקון העולם, ורק הוא יכול להביא למימוש מציאות ה' בעולם.
"כי שליטת הקליפות על ישראל בעת הגלות היא לרע להם, כי על-ידי-כך מוציאים מתוכם נשמות הטהורות, ולרע להם היתה שליטתם."64

תהליך גילוי הניצוצות כרוך לא רק בסבל פיזי אלא גם בקלקול רוחני, שייתכן כתוצאה מהשפעת הקליפות.

גלות עם ישראל מסמלת את גלות השכינה בין הקליפות. השכינה שנמצאת בגלות- הניצוצות- מחכה להיגאל ולשוב אל מקורה, וכך גם עם ישראל. תפקיד עם ישראל בגלות הוא לגלות את הניצוצות החבויים והפזורים, ולהוציאם מקליפתם. כשעם ישראל יסיים את תפקידו בגלות וישוב לארצו- יחזרו גם הניצוצות אל מקומם בחיק השכינה. לכן לעם ישראל ולקב"ה יש אינטרס משותף של גילוי שכינת הקב"ה65, כי גאולתם של ישראל היא גם גאולתו של הקב"ה: עם ישראל ישוב לארצו כשתהליך גילוי הניצוצות יגיע לסיומו, וכשדבר זה קורה, כלומר הניצוצות נגאלות מקליפותיהן- תיקון העולם מושלם; עם ישראל מילא את תפקידו במלואו, גילוי הקב"ה מוחלט, ועולם מתוקן.

לסיכום: הסבל הוא לטובת עם ישראל, בסופו של דבר (לפי הרמח"ל לא ייתכן אחרת, שכן- מקור הכל הוא טוב). בעקבות הסבל עם ישראל יגדל ויתפתח בצורה טובה יותר. לפעמים הקב"ה מסתיר את פניו, וממילא ברגעים כאלה- רע לעם ישראל, אך רגעים כאלה הם הכרחיים על-מנת להביא לגילוי ה' בעולם. גם מורדותיה של ההסטוריה מכוונים, ומהווים שלב נוסף בדרך לשלטון אלוקי מוחלט. במידה מסויימת, מרחיק הרמח"ל לכת וטוען, בעצם, שהבנת המציאות בסבל היא ענייו של דור נתון, שאינו רואה את התמונה המלאה, אותה יוכלו לראות בבהירות דורות גאולת העם והעולם.


בנוסף, הגלות נועדה כדי שעם ישראל יוכל לאסוף ניצוצות אלוקיים, לגלותם ולגאול אותם מקליפתם. אסיפת הניצוצות מחייבת פיזור בין הגויים, שמחייב סבל, אך- רק כך נגאלת השכינה. מכיוון שעם ישראל אחראי על תיקון העולם- עליו לפעול בכל הדרכים האפשריות להשלים זאת, ממש כמו "צבא קדושה", שמוכרח להגיע ליעד- גם אם הוא מבוצר היטב ומוקף שדות מוקשים.

נראה שתורת הסוד מסבירה את הפן הגלוי יותר: מורדותיה של ההסטוריה הם שלב בדרך לגאולה- כי באותם מצבים קשים ומקומות שפלים נמצאים ניצוצות שמחכים להיגאל, וגאולתם, הכרוכה פעמים רבות בסבל עצום- היא שמקרבת את הגאולה.


הערות:



1. ש. פישר, גלות הכלל וגאולת הפרט, הוצאת משרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 24
2.
הרב ד. כץ, רמח"ל- תולדותיו, אישיותו ותורתו, הוצאת ביתן הספר בסיוע מוסד הרב קוק, תל-אביב, תש"ח, עמ' 21.
3. הרב ד. כץ, רמח"ל- תולדותיו, אישיותו ותורתו, הוצאת ביתן הספר בסיוע מוסד הרב קוק, תל-אביב, תש"ח, עמ' 22-3
4.
י. תשבי, "נתיבי אמונה ומינות, מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות", הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האונ' העברית, י-ם, תשנ"ד, עמ' 28.
5.
י. תשבי, "נתיבי אמונה ומינות, מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות", הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האונ' העברית, י-ם, תשנ"ד, עמ' 29.
6.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 18.
7.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 18.
8.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 22.
9.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 24.
10.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 25.
11.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 25.
12.
דרך ה', חלק א' פרק שני עמ' 25.
13.
דרך ה', חלק ב' פרק רביעי עמ' 67.
14.
דרך ה', חלק ב' פרק רביעי עמ' 66.
15.
דרך ה', חלק ב' פרק רביעי עמ' 69.
16.
דרך ה', חלק ב' פרק רביעי עמ' 69.
17.
דרך ה' חלק ב' פרק רביעי עמ' 71.
18.
י. אביב"י, הסטוריה צורך גבוה, מתוך ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, הוצאת בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים, האונ' העברית, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 1. (להלן: י. אביב"י, הסטוריה צורך גבוה.) בהמשך הפרק על הרמח"ל אתייחס רבות למאמר זה הן באופן ישיר והן באופן עקיף.
19.
י. אביב"י, ההסטוריה צורך גבוה, עמ' 5.
20.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן קל, עמ' קכ, הערה 277.
21.
דרך ה', חלק א', פרק שלישי, עמ' 22.
22.
סנהדרין מ"ד ע"א.
23.
דעת תבונות סימן קס, עמ' קפא.
24.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן קנח, עמ' קע, הערה [44].
25.
דעת תבונות, סימן קנח, עמ' קע.
26.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן קנח, עמ' קעא, הערה 422.
27.
דעת תבובות, סימן לו, עמ' יח. ההדגשה שלי.
28.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן לו, עמ' יח, הערה 33.
29.
י. אביב"י, הסטוריה צורך גבוה, עמ' 4.
30.
י. אביב"י, הסטוריה צורך גבוה, עמ' 5.
31.
כלומר, תפיסת ההאצלה שמפורטת במבוא.
32.
דעת תבונות, סימן לו, עמ' יג.
33.
דעת תבונות, סימן לו, עמ' יד.
34.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן לו, עמ' טו, הערה 23.
35.
הנה דוגמא, אחת מרבים, למקום בו הרמח"ל הולך בדרך שונה מזו של הרמב"ם. הרמח"ל כותב שיש השגחה פרטית על כל הבריות, והרמב"ם, כפי שראינו בפרק הקודם- חושב שהשגחה פרטית יש רק על חלק מהאנשים, בהתאם להשגתם השכלית. לדעת הרמח"ל אין בכלל מקום להבנה שיש דברים שקורים על פי המזל, המקרה או הטבע, בניגוד לרמב"ם.
36.
דעת תבונות סימן לו, עמ' טז. ההדגשה שלי.
37.
דרך ה' חלק ב' פרק ראשון עמ' 47.
38.
דרך ה' חלק ב' פרק רביעי עמ' 71.
39.
דעת תבונות, סימן קל, עמ' קכב.
40.
דעת תבונות, סימן קנח עמ' קסז.
41.
דעת תבונות, סימן קסח, עמ' קצ.
42.
הרב ח. פרידלנדר, בתוך: דעת תבונות, סימן קסח, עמ' קצ, הערה 467.
43.
דעת תבונות, סימן קע, עמ' קצב.
44.
דעת תבונות, סימן קע, עמ' קצב.
45.
דרך ה', חלק ב', פרק חמישי, עמ' 73
46.
דרך ה' חלק ב' פרק שמיני עמ' 82
47.
דרך ה' חלק ב' פרק שמיני עמ' 82
48.
דרך ה' חלק ב' פרק שמיני עמ' 82
49.
דרך ה' חלק א' פרק שלישי עמ' 26.
50.
דרך ה' חלק ב' פרק שני עמ' 50.
51.
דעת תבונות, סימן ק"ל, עמ' קכ"ג. ההדגשה שלי.
52.
מלשון מעבר, שהוא עובר מהם, פונה מהם.
53.
דעת תבונות, סימן קל, עמ' קכ.
54.
דעת תבונות, סימן קסו, עמ' קפה. ההדגשה שלי.
55.
י. אביב"י, היסטוריה צורך גבוה, עמ' 9.
56.
י. אביב"י, הסטוריה צורך גבוה, עמ' 8. ההדגשה שלי.
57.
דעת תבונות, סימן קע, עמ' קצג.
58.
דעת תבונות, סימן קע, עמ' קצג. ההדגשה שלי.
59.
י. תשבי, "נתיבי אמונה ומינות, מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות", הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האונ' העברית, י-ם, תשנ"ד, עמ' 21
60.
י. תשבי, "נתיבי אמונה ומינות, מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות", הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, האונ' העברית, י-ם, תשנ"ד, עמ' 21. ההדגשה שלי.
61.
שעה"פ פ' שמות כ' עג.
62.
י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, הוצאת אקדמון-בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האונ' בעברית, ירושלים, תשל"ט, עמ' קלב. ההדגשה שלי.
63.
י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י, הוצאת אקדמון- בית ההוצאה של הסתדרות הסטודנטים של האונ' בעברית, ירושלים, תשל"ט, עמ' קלב.
64.
שעה"מ פ' ראה מ"ז עב.
65.
עיין בפרק על בחירת עמ"י.


לפרק הבא חזרה לתוכן