"לא היו אצלו ניגודים בין סוגיות פלפולי התלמוד החריפים, בין המחקר ההגיוני היבש ולבין השירה הסוערת והפיוט הנלהב. לא היתה סתירה בין לוצאטו הגאון התלמודי המחודד לבין לוצאטו הפילוסוף בעל השכל הקר והבריא ולבין לוצאטו הפיטן בעל רגש וההתלהבות, כי יחד התלכדו ומתמזגו אצלו למזיגה נפלאה... ובתוך אישיות הרמונית זו של לוצאטו, משתלבת גם הקבלה... ואומנם לוצאטו בנה את כל חכמת הקבלה שלו על אדני השכל ועל יסודות מוצקים של ההגיון הבריא..."³

"הנה, התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך שמו לזולתו"⁶.

"מצד עצמם אי-אפשר שיתוארו בשלמותו יתברך שמו, (כלומר הם עצמם אינם מושלמים) הנה מצד התדבקם בו, (בקב"ה) יגיע להם, באותו השיעור שאפשר לתאר בשלמות ההוא מצד היותם מתדבקים בו יתברך שמו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם להנות בה"⁷

"הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שהזכרנו עד הנה, דהיינו שהוא היה מורכב מן שני החלקים ההפכיים שאמרנו- שהם הנשמה והגוף, ובמציאות שהיו שני העניינים- הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם, להידבק במה שירצה מהם; והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר גופו על נשמתו, ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלמות לנצח"⁹,

"השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלמות הנה הוא כפול, כי יצטרך תחילה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיה בראשונה קודם החטא, ואחר-כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה"¹²

"והנה נתן האדון ברוך הוא, לפני התולדות ההם שנמצאו באותו הזמן, את הבחירה, שיתחזקו, וישתדלו להתעלות מן המדרגה השפלה ולשים עצמם במדרגה העליונה"¹⁴.

"לא יוסיפו ולא יגרעו במציאות הבריאה ובגילויו יתברך שמו או בהפסדו..."¹⁷

"העניין המשותף שיש לקב"ה ולישראל עמו שתהא ההופעה האלוקית בעולם הזה שלמה..."¹⁸

"תכלית הכל היא הופעתה של האלוקות האינסופית"¹⁹.

"הנקודה המרכזית שמסביבה מתאחדת כל הבריאה לקראת תכלית אחת - הם ישראל, כי הם נושאי כבוד שמים, וכל מגמת הנהגתו והארת פניו יתברך היא אליהם. יעודם של כל שאר חלקי הבריאה הוא לשמש להם ככלים למילוי תפקידם, לכן הכרת הסידור הנפלא של הבריאה, שבו מוצא כל חלק את מקומו הנכון לטובה, קשורה בהכרת מעלתם זו של ישראל."²⁰

"בהר סיני הטביע הקב"ה בנפשנו את הכח לעשות מצוות וליצור על-ידם רוחניות בנו ובעולם... "²⁴.

"והנה נוכל לומר שכל העולם ומלואו, וכל אשר נוכל להתבונן בו, הכל תלוי ועומד על עניין שלמות יחודו יתברך שרצה לגלות בפועל לעיני הנבראים האלה. ויוולד מזה שכאשר נבין גילוי יחודו במה זה תלוי, נבין גם כן חוקות הנבראים, איך הם מסודרים ואיך הם עומדים."²⁷

"כיוון שתכלית הבריאה היא לגלות את יחודו יתברך, לכן כל נברא ונברא נוצר לשם כך. אם כן, כשנבין את כל הגדרים והפרטים של דרכי גילוי היחוד - נבין תפקידו של כל נברא, על כל פרטיו, ונבין את חוקי הנבראים והעולם"²⁸

"רמח"ל חידש, כי חפצו ועניינו של הבורא אינו רק שתהא ההופעה האלוקית בספירות הנאצלות שלמה, כאשר לימדו קודמיו, אלא שתהא התכונה המוחלטת של האלוקות גלויה וידועה ומוכחת"²⁹

"גילוי השלטון האלוקי המוחלט אינו גילוי של אור אין סוף ברוך הוא (הקב"ה) בספירה מסויימת, אלא גילוי של אור אין סוף בכלל הספירות..."³⁰

"שדברי העולם הזה הלכים לפי חוקות טבעם שהטביע הבורא בתחתונים, והשתדלותם וחריצותם היא המועיל, ועצלותם היא המזיק... עוד אמרו: הכל תלוי במזל... ואין כאן אלא הדרך הטבעי..."³³.

"שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית³⁵, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל."³⁶

"ידוע ומבואר הוא שכל הנבראים כולם שנבראו, בין העליונים ובין התחתונים, הנה נבראו לפי שראתה בהם החכמה העליונה צורך ותועלת למה שהוא התכלית הכללי של הבריאה... ועל כן האדון ברוך הוא, שברא כל הנבראים האלה, לא ימנע גם כן מלהשגיח עליהם, לקיימם באותו מצב שהוא רוצה אותם בו." ³⁷

"שם הקב"ה שבעים פקידים מסוג המלאכי, שיהיו הם הממונים על האומות האלה, ומשקיפים עליהם, ומשגיחים על ענייניהם- והוא יתברך לא ישגיח עליהם אלא בהשגחה כללית, והשר הוא ישגיח עליהם בהשגחה פרטית"³⁸

"כל סדרי ההנהגה העליונה וכל תולדותיה מיוסדים רק על ישראל, ...ונמצאו הם לבדם העיקר בכל הבריאה כולה, וכל השאר תלוי בם"³⁹

"והנה כל מגמתו יתברך בכל סדרי השפעתו היא לעומת כנסת ישראל, שכל הכוונה אליה תמיד..."⁴⁰

"למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה... יען אין עניינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו."⁴¹.

"אי-אפשר לשום אדם לעמוד על בוריים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא יתברך נוהג פעם בדרך השכר והעונש ופעם בדרך המזל... כללו של דבר - שתי דרכים הם: דרך השכר ועונש ודרך המזל; והאדון ברוך הוא משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו"⁴³.

"...והנה הוא (הקב"ה) אוהב את ברואיו, כאב האוהב את בנו; אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו, להיטיב באחריתו; וכעניין שנאמר (דברים ח, ה): "כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" "⁴⁶

"אין מוסרו של הקב"ה מכת אויב ומתנקם, אלא מוסר אב הרוצה בטובת בנו"⁴⁷.

"וישראל בגלות והורידם עד עפר... אינו שעזבם ודחם בשתי ידיו ח"ו, אלא מניח להם לסבול, מה שהוא יודע היותו סוף-סוף לטובתם; על כן הוא מקיים מציאותם, אבל מניחם הוא להצטרף בכור הנסיונות של הצרות הרבות והרעות. אחר ישובו ויצמחו כגפן, ויצמחו מחדש כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח. ...⁵¹

"אמנם קשה העבירה⁵², לעשות שיהיה הקב"ה פונה ח"ו מישראל, וכבעל הכועס על אשתו או האב על בנו. ועל הזמן ההוא נאמר (בראשית ו, ו): "ויתעצב על ליבו", כי אינו שמח על העולם ובריותיו ח"ו, ואז כל השפעה נעדרת, וסרה ההצלחה ח"ו. ונמצא כי בריאת הרע אינה נולדת אלא מהסתר הפנים, שהאדון ב"ה לא פנה באהבה לגבי התחתונים ולא שמח בם, והרי זו סיבה לכל העדר ההשפעה שזכרנו."⁵³

"ואומנם שורש הימצא הרע בהנהגה כבר פירשנוהו שהוא מטעם גילוי יחודו יתברך, שצריך לגלות הרע ולהניחו לעשות מה שבחוקו, להראות אחר כך יחוד שליטתו יתברך בהחזירו אותו לטוב. ומטעם זה כל עוד שיתעלם ויסתיר פניו האדון ברוך הוא, ויניח לרע להתגבר עד הגבול האחרון שאפשר לו להתגבר... הנה זה יהיה טעם יותר להיגלות ולהיראות אח"כ אמיתת יחודו יתברך, בתקנו את הקלקולים ההמה בכח שליטתו"⁵⁴

"ונמצא כי בריאת הרע אינה נולדת אלא מהסתר פנים". אם פניו של הקב"ה "גלויים"- לא יתכן רע. על-מנת שתהיה אפשרות של רע חייב הקב"ה להסתיר את פניו, והוא רוצה שיהיה רע כדי ששמו יגדל בעולם;

"ההסטוריה כולה - טובותיה ורעותיה, תיקוניה וקלקוליה, מעלותיה ומורדותיה, היא המגלה את השלטון האלוקי המוחלט... החזרת הרע לטוב, הגילוי כי הרע לא שלט מעודו כלל, היא הוכחת השלטון האלוקי המוחלט."⁵⁵

"אדרבה, מורדותיה של ההסטוריה, הם זמני קלקוליה בפעולות הרשע, הם שיוכיחו, לעתיד לבוא, כי אף הם לטובה נתכוננו הידי השלטון האלוקי."⁵⁶

"...בזמן תוקף עקבות משיחא, לא יקשה עלינו אם הצדיקים נשפלים השפלה גדולה, ואם בני האדם צועקים ולא נענים, וכל שאר הדברים הרעים שאמרו רז"ל (סוטה מ"ט ע"ב): "בעקבות משיחא חוצפא יסגי", כי כל זה נולד לפי שאין הצדיקים יכולים אפילו בזכותם לתקן הקלקולים ההם, כי השעה גורמת לכך, וכי להוליד מזה התיקון השלם שיהיה אחר-כך בגילוי יחודו יתברך..."⁵⁸

"קבלת האר"י הראתה לדעת, שבהוויה החיצונית של חיי הגלות צפונה הוויה סימבולית כבירה, ובחשיפת הפנים הפנימיות הסמויות מתגלה טעם הגלות ותכליתה. בדראמה ההסטורית של עם-ישראל משתקפות התרחשויות קוסמיות ואלקיות. גלות ישראל בין העמים מסמלת ומממשת את גלות השכינה בין הקליפות, וכל יהודי השרוי בצער בטומאת הגויים הוא בבחינת ניצוץ אלוקי קדוש, הנתון בשבי בעמקי התהום של הכוחות הדימוניים. ולא זו בלבד, אלא בה בשעה הוא גם שליח אלוקים, שהוטל עליו לגאול ניצוצות קדושים מרשות הגויים ולהחזירם לתחום האלוקות. הגלות היא הוויה סימבולית ופעולה סימבולית כאחד, הסבל כרוך ביעוד נעלה. במילוי היעוד בנאמנות תסתיים המערכה למעלה ולמטה, ותבוא גאולה שלמה לשכינת ישראל"⁶⁰

"הגלות היא ירידה לתוך הקליפות לשם העלאת ניצוצות הקדושה. "וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה ללקט שושני הנשמות הקדושות שנתפזרו תוך הקוצים ההם".⁶¹ לפי תפיסה זו הגלות בעיקרה אינה עונש על עוונות ישראל, אלא מסע הכיבוש של צבא הקדושה בארצות הטומאה..." ⁶²

"גודל מחנה הגולים תלוי במספר הניצוצות שנפלו באומות השונות, ולכן באומות כאלה שהניצוצות בהן מועטים מספיקה אפילו גלותו של יהודי אחד"⁶³

"כי שליטת הקליפות על ישראל בעת הגלות היא לרע להם, כי על-ידי-כך מוציאים מתוכם נשמות הטהורות, ולרע להם היתה שליטתם."⁶⁴