רבנו סעדיה גאון, האיש ומפעלו הספרותי / שמחה בונם אורבאך

במאמר הבא עובר המחבר לבעיית תחיית המתים. לכאורה, אין זה בהתאם לסדר הכרונולוגי, לפיו צריך היה להקדים את הדיון בתקופה המשיחית, לתחיית המתים. שינוי הסדר נגרם כנראה מפני שיש בו המשך ישר לדיון בנפש שבמאמר הקודם, ואולי מפני שהוא מועד מקיף יותר ורחב יותר, והוא כולל גם את תקוות היחידים וגם זו של האומה כולה. שהרי לדעת המחבר תחיית המתים מיועדת רק לישראל, וכדברי כותרת המאמר: "בתחיית המתים, והוא הנכבד שבמועדי בני ישראל אשר ייעדם הבורא גם בעת הישועה", ואולי גם מפני שיש בו משום תנחומין לאומה הדווייה, שהייתה זקוקה להם ביותר בדורו של הגאון. [יש לציין, שמאמר זה והבא אחריו, נדפסו לחוד בשם ספר התחייה והפדות]. מנקודת-ראות זו אופיינית גם ההקדמה הרצינית למאמר זה של המחבר. הוא מתחיל באופן חגיגי:

יתברך ויתעלה האל אלוהי ישראל, המאמת דבריו, הצדיק במועדו (בהבטחתו).

אחר זה עובר לדיון עניני. הוא מעמיד זה נגד זה את האמונה העממית בתחיית המתים, פשוטה כמשמעה, שתתקיים בסוף ההיסטוריה, בעולם בו אנו נמצאים, ואת דעת שכבת המשכילים, הרוצים להעתיק תקופה זו לספירה של הקיום העל-ארצי, מתוך הנחה שאין זה אפשרי במסגרת החיים הארציים; הגאון מצהיר, שהוא מוכן להוכיח אף מבחינה מדעית את ההגיון שבאמונת העם (מאמר השביעי):

ואחר-כן אומר, שמצאתי המון בני ישראל, מאמינים, כי הבורא יתברך ויתעלה יחיה מתיהם בעת הגאולה (כלומר, בעת הגאולה המשיחית, שהיא בעולם הזה), ומצאתים שמפרשים כל פרשה, שיש בספרים, שנראה ממנה תחיית המתים בעת הישועה (שנראה ממשמעותה שהכוונה לתחיית המתים בימות המשיח) כפשוטה, ועוזרים זה בדברים מקובלים, כוללים פירושי המין ההוא (ומסמיכים להבנת הכתובים דברי מסורת, המכילים פירושים לכתובים ברוח העם האמורה), ומצאתי אנשים מעטים מן האומה, שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה, ואומרים שזה יהיה בעת היציאה לעולם הבא (עם העתקת הנבראים לעולם האחר, שיקום אחרי חידלון העולם הזה והוא עולם הגמול).

אחרי הצעת שתי השיטות מציין הגאון מקודם את כובד הראש ואת האחריות המוסרית בהם ניגש אל הנושא (שם):

זו היא חובתו של כל אדם ישר - צדיק, בלשון המחבר - שיסיק לעצמו ראשית כל את האמת הרצויה ויסלק מעצמו את הדעות השוללות את האמת, ועוד רובצת עליו החובה, אחרי ברור האמת לעצמו, לפרסמה בתוך האומה, ושישיב את לב העם מדברי הפתאים, כלומר, מבעלי הדעת המוטעית. מתחייב מזה, שגם המחבר, שאינו צדיק, כפי שהוא מציין בענוות, אבל בכל אופן הוא מבקש את הצדק, שיקדיש לספר זה תשומת לב רבה ועיון מדוקדק. כך, שיתברר למחבר עצמו תחילה הנושא בתכלית הביאור האפשרי, ואחרי כן ישמש ספרו שיכתוב מורה דרך הישרה לאומה, והיא תמצא בו משנה-עזר, גם לסידור החיים הדתיים, וגם לעידוד כוח הסבל שלה עם מצוקת הגלות.

ואחרי כן מצביע על מקורות-ההוכחה האפשריים בתחום הנידון, ושמכולם אין סתירה לאמונת האומה התמימה בתחיית המתים (ומספיק למחברנו כאן, - וכמו בכל הנושאים האסכטולוגיים, שאין סתירה לדעת התורה, אין הוא מעוניין באישור חיובי). מקורות אלו הם ארבעה (שם):

מוצא הטבע (המציאות הטבעית)
והשכל,
והכתוב (כתבי הקודש)
והקבלה (המסורת).

אמנם אין תופעה זו של תחיית המתים, היינו שבעל-חיים ימות ויקום לתחייה, מצויה בטבע, אך אי-שכיחותה אינה שוללת את מציאותה האפשרית. ההתבוננות רק אומרת לנו, שאין הנוהג הטבעי מכיר בעובדה זו של תחיית המתים, ואם כי הגאון מודה בסדרי הטבע הקיימים, אך כלל גדול בידו, והוא אחד מיסודות האמונה, שאלוהים, יוצר הטבע, יכול גם לשנות את ההווי הטבעי בו אנו רגילים, וליצור תופעות החורגות מהמציאות, והם מעשי הפלא ההיסטוריים, שמסופר עליהם בכתבי הקודש ובמסורת האומה, וכיוצא בו יכול הוא ליצור עובדה חדשה של תחיית המתים באחרית הימים, אף שהיא לא הייתה קיימת עד אז בטבע.

הוא מנסח בעיה זו בצורת שאלה ותשובה:
אולי אין אנו יכולים להודות בתחיית המתים, שהרי אין אנו רואים דוגמתה בטבע, שאנו מוצאים שבעלי-חיים הווים ומתפתחים ומתים, אך לא ראינו עדיין, שמתים יקומו לתחייה?

והגאון עונה:
זו היא בעצם נקודת-הפירוד בינינו, המאמינים בתורה, ובין הפילוסופים השוללים את דעת התורה, שאלו האחרונים צמודים לטבע וסוברים שסדריו הם נצחיים ואין להעלות על הדעת שינויים והפרעתם, ואנו מאמינים שמחולל הטבע וחוקיו יכול גם לשנות אותם, והוא גם שינה אותם לעת מצוא.

למאמינים שהבורא משנה את הנוהג הטבעי ושם אחר במקומו לעתים רצויות לו, למאמינים אלו, אומר המחבר מתוך הדגשה, אי-אפשר להרתע מהאמונה בתחיית המתים על שאין היא שכיחה בטבע הקיים, כלומר, שהרי אלוהים, יוצר הטבע, אינו כפוף למהלך הטבעי ויכול אף להפכו.
וכן הדבר תחיית המתים שאף היא אינה אלא אחד הפלאים. הרי כל המאמינים האלו מודים בשליחות הנביאים ובביצוע מעשי פלא על ידם, ועולה על כל מעשי נסים אלו היא עובדת בריאת יש מאין, שהיא לגמרי רחוקה מן הנוהג הטבעי הקיים, שאין בו כי אם יצירת דבר אחד מדבר אחר, אבל לא מן האפס הגמור, ומשום-מה יתמהו לנס של תחיית המתים?

ביתר פירוט (שם):

שמי שמרחיק תחיית המתים בעת הישועה (היינו במסגרת העולם הקיים), מפני שהטבע לא יעשה זאת (מפני שלא ראינו כדוגמתה בטבע), יתחייב להרחיק לעומתו להפוך המטה לתנין (הנס של משה ואהרון) והמים לדם ועמוד מי הים והיקפאם [הנס של קריעת ים סוף], ועיכוב התנועה הגדולה המזרחית עד שארך בה עמידת השמש על הארץ (עצירת תנועת השמש, והוא הנס של יהושע בגבעון) ושאר האותות הבחירות (הנבחרים), אשר זכרו הספרים, שהבורא עשאם על-ידי נביאיו, עד שיכחיש האומר הזה בכל הנסים (ובסופו של דבר יכחיש הסובר, שאין תחיית המתים אפשרית, מפני שאי-אפשר שום דבר שאינו קיים בטבע המצוי, גם בכל הנסים שבתורה, אחרי שהם כולם מעשים, החורגים מסדרי הטבע), ויתחייב עוד להרחיק בריאת דבר לא מדבר, עד שיכפור בבורא, ויוצא מכלל המאמינים (והוא יצטרך עוד להרחיק לכת ולהכחיש בריאת יש מאין, שאינה מצויה כלל בטבע, עד שיגיע לידי כפירה במציאות הבורא, ולא ייחשב יותר בין המאמינים) ותחיית המתים אצל העיון השלם יותר קל ויותר קרוב מבריאת דבר לא מדבר (בריאת יש מאין), וכבר התבאר, כי מי שיודה, שהבורא התחיל הנמצאות לא מדבר (חולל כל הנמצא מאפס) ואמץ נביאיו באותות מלאות (שאלוהים עודד את נביאיו בנסים גלויים), לא יוכל להרחיק תחיית המתים, ולא להתלות לטעון בטבע (ולא יוכל להישען על הטבע הקיים), כל שכן עם הודעתו, שהאישה השונמית החיה הבורא בנה בעולם הזה, כמו שאין ספק בזה, אצל עמנו (ובפרט, שיש לנו עדות היסטורית, שאיש מעמנו המאמין אינו מפקפק בה, על עובדה של תחיית המתים, שכבר הייתה במציאות, והיא זו של החייאת בן השונמית על-ידי אלישע).

אמנם אפשר לטעון, שתופעת תחיית המתים היא לא רק בלתי מצויה בטבע (אלא שהיא מן הנמנעות ההגיוניות, שהיא אבסורדית (שם):

ואולי יהיה השער הזה (עניין זה או, השערה זו[?]), אשר אנחנו מדברים בו, מן הדברים ההבליים, אשר לא יכשר להאמין היכולת עליהם (שלא ראוי להאמין, שיש לאלוהים יכולת לעשותם, אחרי שהם מעשי הבל) כמו השבת אתמול ושווה החמש יותר מן העשרה (כשם שהבל להאמין ונאפשר להחזיר את האתמול או להביא לידי כך שחמישה יהיו יותר מעשרה), והיה אופני העברת זה על לבי (ומה שהביא להעביר מחשבה זו על לב המחבר), כשאמרתי שהגוף החי אחרי מותו כבר נמקו החלקים, אשר היו בו מן היסודות הארבעה, אשר הגיע כל חלק מהם ליסודו השורשי ונמזג בו, התחברו חלקים מן היסודות ההם, והתרכב מהם גוף שני (הגוף המת מתפורר לחלקי הארבעה יסודות, וכל חלק מיסודות אלו שב אל שורשו ונמזג אתו בחזרה, ומחלקי יסוד אלו, שחזרו למקורם, מרכיב אלוהים גוף שני), ואחר כן נמקו במותו ושבו אל מוצאיהם, ואחר כן התחברו פעם שלישית והתרכב מהם גוף אחר, ואחר כן נמקו במותו איך יהיה הראשון על שלמותו והשני על שלמותו, והשלישי על שלמותו, וחלקי כל אחד מהם כבר נכנסו באחר בעת שהתרכב? (ונשאלת השאלה: איך יקומו שלשתם לתחייה אחרי שכולם הורכבו מאותם חלקי היסוד?).

תשובת הגאון היא: חלקי היסוד של כל גוף מתפורר נשארים, אחרי התמזגותם עם מקורותיהם, בפני עצמם ואלוהים בורא את הגופים החדשים מחלקי יסוד אחרים, שהרי העולם הוא גדול ורחב, וגושי היסודות הם גדולים לאין שיעור מכל הברואים, שהם מועמדים לתחייה. וביתר פירוט: חלקי הגוף המתפורר שבים כל אחד אל שרשו, והם:
החום, הקור, הלח והיבש, או אש, אוויר, מים ועפר, ואלמלא היו נמצאים במקורות-היסוד חלקים נוספים שיתרכב מהם גוף חדש, אז אי-אפשר היה שיברא גוף שני רק על-ידי שני האופנים, דלקמן: שיורכב הגוף השני מחלקי הראשון או - אם הגוף הקודם הפך לאפס ואי-אפשר לעשות ממנו גוף שני - שיברא אלוהים יש מאין חלקי יסוד חדשים ומהם ירכיב את הגוף השני, ואז, הייתה תחיית המתים בלתי אפשרית באמת, שהרי אז או שהיו קיימים כמה גופים מאותם חלקי היסוד או שכל גוף היה קם מאפס וחוזר לאפס.
אך מכיוון שלאמיתו של דבר, גושי היסודות הם יותר גדולים לאין שיעור ולאין ערך מאותם החלקים שמהם הורכבו כל הגופים הקיימים, יכול אלוהים להרכיב את הגוף השני מחלקים חדשים, שלא השתמש בהם בהרכבת הגוף הראשון, וכן הלאה, ויניח את חלקי היסודות של (הגופים המתפוררים מבלי להשתמש בהם בהרכבת גופים חדשים, כך שיהא אפשרי להרכיב מהם מחדש את הגופים המתים ולהחיותם בעת שיעלה הרצון לפניו.

הגאון עובר למקור ההוכחה השני: השכל. יתכן אולי לטעון, שאין בתורה הבטחה על זה ואפשר להכניס בכתובים כוונות אחרות, אך אין הכרח לעשות כן אחרי שאין ההגיון שולל תופעה זו (שם):

ואחר כן חקרתי במוצא השני, אשר הוא המחשב בשכל, ודרשתי אם אמצא לאמונה הזאת מה שיבטל אותה, ולא מצאתי מה שמספק בה (לפי גרסת בעל "שביל האמונה"), כי אם שלשה דרכים: (לא מצא המחבר מה שיכול לעורר ספק באמונה זו, כי אם שלשה דברים):
האחת מהם שתהיה היכולת על תחיית המתים מן השקר (מן הנמנע בהגיון), וכבר עמדתי על זה על שאיננה כן,
והשנית, שיהיה היכול על זה לא הבטיחם בו (שאלוהים היכול אמנם לעשות את זה, אך אין אנו מוצאים שהבטיח על זה), ומצאתיו שהבטיח בו במקומות רבים מן המקרא, אף-על-פי שיתכן לסבור בהם סברות רבות, עד שיעתק מעניין תחיית המתים על עניינים אחרים, לא ראיתי העיון מחייב דחות הנראות מהם, בעבור שיתכן שתסבלהו הסברה (ייתכן לפרש את הכתובים, באופן שישתנה אפילו הנושא מתחיית המתים לעניינים אחרים, אך אין מה שיכריחני להוציא את הכתובים מידי פשוטם, אחרי שאין ההגיון דוחה את תחיית המתים).

וכאן מחברנו בא לידי ניסוח עקרון מתודולוגי חשוב מאוד, והוא:
בדרך כלל אנו מאמינים בכל אשר כתוב בספרי הנבואה כמשמעותם הפשוטה והמילולית, מלבד אם ההבנה הרגילה מביאה לידי אחת התוצאות הבאות: אם זה מביא אותנו להכחיש את תחושתנו כגון מה שנאמר על חוה, שהיא אם כל חי, והרי היא איננה אם כל בעלי החיים, או שזה סותר את השכל, כמו שנאמר כי אלוהים הוא אש אוכלת, ושכלנו אומר לנו שאין אלוהים גשם, ולא יתכן שיהיה אש, או שזה סותר מה שנאמר בכתוב אחר, כגון שפעם נאמר בלשון פנייה חיובית לבחון את אלוהים, ופעם - שאסור לנסות את אלוהים, או שזה סותר המסורת כגון, בתורה נאמר, שמספר המלקות הוא ארבעים, וחכמינו אמרו שזה רק שלשים ותשע. המוצא מסתירות אלו הוא שנשתדל למצוא, אפילו בדרך של השערה רחוקה, מה שהוא מהנוהג הלשוני להשתמש במילים אלו לעתים שלא כדרך משמעותם הרגילה, בכדי להתאים זה אל זה את הדברים, הנראים כסותרים, ודבר זה מצוי ללא ספק. כגון שאנו מוצאים שהביטוי "אם כל חי" יתכן שכוונתו רק לבני אדם, והביטוי: "אש אוכלת" הוא ציורי ובא להמחיש שהעונש האלוהי הוא כאש אוכלות השורפת במהירות, וכמו שאנו מוצאים בסתירה זו שבין שני הכתובים בדבר הבחינה, שקיים הפרש ביניהם במובן הבחינה, כי יש שתי צורות של בחינה:
אחת, בחינת אלוהים, זאת אומרת, לבחון את היכולת האלוהית וזה אסור בהחלט,
והשנייה, בחינת האדם, היינו, שהאדם בוחן את עצמו ביחס לאלוהים, אם ראוי הוא שאלוהים יעשה אתו את הדבר שהוא מבקש ממנו, בלי שיהיה לו כל ספק ביכולת האלוהית לעשות זאת.

וכמו שאנו מוצאים התאמה בין מספר המלקות בתורה: ארבעים, וזה שמנו חז"ל: ל"ט, והוא, שמדרך הכתוב לעגל את המספר, כשם שהוא אומר, שישראל נדדו במדבר ארבעים שנה, ולאמיתו של דבר היה זה רק שלשים ותשע. אבל, מסיים הגאון דיון זה, כשאין צורך דוחק אותנו, והדבר הכתוב יכול להתקבל מכל ארבע הבחינות האמורות, לא יתכן שנפרש פירוש דחוק את הכתובים האלו - כגון אלו של תחיית המתים - ונוציאם מפשוטם, אלא יש לנו להבינם כמו שהם.

נשארת עוד אפשרות שלישית של סתירת אמונת תחיית המתים, והיא: ושהתולדות היוצאות ממנה הן בניגוד לשכל. אך גם זה אינו כך, כפי שהגאון קובע.

להלן עובר הגאון למקור-ההוכחה השלישי: הכתוב. מקודם מסלק הגאון את האסמכתות על הכתובים, הנראים, לכאורה כמשוללי אמונת תחיית המתים.

הגאון מפרשם, שאין כאן אלא התאוננות רגילה של המשורר המקראי, המצביע על אפסותו של האדם ואי-יכולתו לקום מקברו - בלי כל כוונה למעט את יכולת האלוהים - כדי לעורר בזה את רחמי אלוהים (שם):

והתבוננתי כל זה היטב, ולא מצאתי אחד מהם (מן הכתובים האלה) שהחפץ בו (שכוונתו) שהבורא אמר, שלא יחיה את המתים, אבל כל זה סיפור, שאין אדם יכול לקום מן הקבר אחרי רדתו אליו, ושאינו יכול לנער מן העפר ולשוב אל ביתו. ומה שיהיה מהמאמרים האלה, דברי בני אדם הוא, שמתחננים בו לפני בוראם ושואלים ממנו לרחם עליהם, מפני שהם הזה (שהם במצב זה של חולשה), ומה שיש דברי הבורא (ואם אנו מוצאים כתובים דומים, המושמים בפי הבורא עצמו), הוא סיפור אחת מן הסיבות אשר בה ירחם עליהם ויחנם, והוא שהם החלוש הזה ממעוט היכולת (כוונתם לספר ולתאר את אחד הנימוקים, המחייבים כביכול את הבורא, לרחם בני האדם ולחוננם, אחרי שהם כה חלשים ומעוטי יכולת).

אחרי שהגאון מפרש ברוח זו כתובים אחדים, הנראים כשוללים את רעיון תחיית המתים, הוא ממשיך ומצביע על כמה וכמה כתובים המדברים במפורש בצורה חיובית על תחיית המתים, כגון אצל יחזקאל, ישעיה ודניאל, שהגאון מפרשם בטוב טעם. הוא גם מסתייג מכל הניסיונות להוציא את הכתובים האלו מידי פשוטם, שהרי בדרך זו אנו יכולים לפרש אף רבות מן המצוות השמעיות (בלתי מחויבות בשכל), דברי ההיסטוריה וסיפורי הנפלאות, הנמצאים במקרא שלא כפשוטם, וזה יוביל אותנו לידי ביטולה של התורה כולה (שם):

כי אם יתחייב או יכשר (שאם יהיה הכרחי או אפילו אפשרי), שנסבור פרשיות אלו, אשר יש בהם תחיית המתים על הדרכים האלו, עד שנעתקם מפשוטם (לפי גרסת "שביל האמונה") מבלי דוחק שיביא אל זה, יתחייב ויכשר על הדרך הזה, לסבור במצוות השמעיות וההגדות קדמוניות והאותות הנזכרות סברות אחרות (להבינם בצורה אחרת), עד שלא ישאר מהם דבר כפשוטו...

והנה כמה דוגמאות מעניינות (שם):

ואדמה מהם (אבא לדמיון) קצת מן המצוות השמעיות: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג), אפשר שיסברו בו (שיבינו את הצו הזה): ולא יהיה בך זנות, שדמה אותו בלחם, אשר הוא חמץ, שאי-אפשר שלא לדבקו (דימה את הזנות ללחם חמץ, שכשם שהלחם נדבק בתנור, עד שהוא נחמץ לגמרי, כך נדבק הנואף במעשי הזנות עד כליון כל הכוחות שלו), ואמרו: "לא תבערו אש אפשר שיסברו בו: אל תצא למלחמה, מפני שכבר דימה אותה לאש", (שכבר באה פעם השוואה זו של מלחמה לאש), ועוד, ועוד.

אחרי שהגאון מוצא רמזים ליעוד זה של תחיית המתים אף בפרשת השירה בתורה, הוא עובר למקור-ההוכחה הרביעי: המסורת, והוא מביא קבוצה קטנה של מאמרי חז"ל על נושא זה. להלן דן הגאון בכמה פרטים בנושא של תחיית המתים בצורה של שאלות ותשובות קצרות, והנה אחדות מהן, העקרוניות:

שאלה: "מי ומי יחיו מן האומה בעת הישועה?"

תשובה: "כל צדיק וכל בעל תשובה:

והגאון מוסיף, שזה כולל כמעט את כל האומה, שהרי:

כי מעט הם מבני עמנו, שמתים בלא תשובה.

שאלה: "הימותו אחרי כן?" (אותם שיקומו לתחייה, האם ימותו עוד פעם?)

התשובה: "לא ימותו, אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העולם הבא.

שאלה: "מי שימות מהם, והוא סומא או מבוטל מאבריו (מחוסר אבר) או בשאר הפגעים והמומים, מה יהיה מעניינו?"

התשובה: "שיחיה תחילה במום ההוא (יקום לתחייה מקודם בעודו במומו) כדי שיכירוהו בני אדם, שהוא הוא, ואחרי כן ירפאהו הבורא, ותהיה אות גמורה" (ויהיה זה מעשה פלא גמור).

בדברי הסיכום של המאמר, הולך המחבר ומונה את הטוב הצפון בתופעה זו של תחיית המתים בצבעים נהדרים, בנימה אלגית ובפתוס דתי רב, ובין השאר הוא אומר (שם):

וכי כל הנביאים מתקבצים, וכי אנחנו היום מתאווים לראות אחד מהם, כל שכן כולם... וכל המלכים הצדיקים והחכמים הגדולים יתקבצו... ושקרובי כל אחד מהם, אשר התאבל עליהם ודאג להם, יחברם (יתחבר אליהם) ויראה הבן - אביו, והאח - אחיו, והאוהב - אוהבו, והחבר (החכם) - תלמידו... ויספר לנו מה שעבר ומה שהיה... ושכל דורות בני ישראל... יבואו יחד, ויהיה לקיבוצם ההוד וההדר הגדול...

והוא מסיים (שם):

"ומה נכבד מועד (עת יעודה) יתקבצו בו כל אלה הטובות הגדולות"... ובגלל הטוב הזה הצפוי בתחיית המתים טרח הגאון להוכיח את אמיתת אמונה זו להביא בזה תועלת לאומה ולהביאה על-ידי ביסוס אמונה זו בעתיד הנהדר, המיועד לאומה, לדרך הישרה.

ועוד מוסיף דברי תפילה אישיים (שם):

ובקשתי, שאזכה להיות מן הרואים (את תחיית המתים) בחיות (עוד בהיותי בחיים) או בהחיות (לכל הפחות אחרי שאקום לתחייה) גמול על הישירי (כגמול על פעולת ההדרכה את האומה), ויתברך האל הנאמן במועדיו (ביעודיו ובהבטחותיו) וישתבח.