הודיענו אלוהינו על פי נביאיו, שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני, אשר אנחנו בו. ויקבץ נפוצותינו ממזרח וממערב, מצפון ומים (אולי צריך להיות: דרום) ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו בה, ונהיה סגולתו ונחלתו.

ומהם (מן ההוכחות) שהוא (אלוהים) צדיק לא יעוול, וכבר הביא על האומה הגולה הגדולה הזאת אצלנו הארוכה, ובלי ספק כי קצתה (בחלקה) לעונש, וקצתה לניסיון, ולכל אחד משני העניינים מידה בתכלית (ויש שיעור בין לעונש ובין לניסיון) ולא יתכן שיהיה באין תכלית (בלי סוף), וכאשר תכלה (וכשבא הקץ לסבל), יתחייב שירפו מאלה (שיחדל העונש), ושישולם גמול אלה (ושישולם גמול בעד סבל הניסיון).

וכבר ראו עינינו מה שעשה לנו מקריעת ים-סוף והמן, והשלו, ומעמד הר סיני, ועמידת השמש והדומה לזה, כל שכן שיועדנו בדברים הגדולים והעצומים מהטובה וההצלחה והגדולה והנצח והכבוד, אשר שמם כפל מה שהגיענו מן העוני והשפלות (ההוד והפאר של העתיד יהיה בפרופורציה כפולה לזו של עוני והשפלות)... ודמה מה שעבר עלינו לרגע קטן, ומה שיגמלונו עליו רחמיו הגדולים (התקופה הארוכה של הגלות אינה נחשבת כי אם רגע קטן של עזיבה, וזו העתידה, של הגאולה, מתוארת כזו של רחמיו הגדולים, כלומד, עלינו למדוד את זו האחרונה בממדים לפי היחידה של הרגע הקטן).

והוא (צופה זה) כמי שלא ראה זריעת החיטה, וכשהות רואה (כלומר, בפעם הראשונה) מי שמשליך אותה (את החיטה) בבקעת האדמה לצמוח, יחזקנו (את הזורע) לכסיל, ואינו מכיר כי הוא הכסיל (ואינו בא לידי הכרה כי הוא בעצמו הכסיל, ולא הזורע) אלא בעת הקציר, כשתשיב המידה עשרים או שלשים.

שהוא שם לשעבודנו שני זמנים:
אחד מהם זמן התשובה,
ואחד מהם זמן הקץ,
ואיזה מהם שיקדים תתחייב בו הגאולה, ואם תושלם תשובתנו אין מביטין אל הקץ (לא שמים לב לזה שטרם הגיע הקץ)... ואם תקצר תשובתנו (ורק אם התשובה תהיה רחוקה משלמות) נעמוד עד השלמת הקץ...

כבר ידענו שאם לא תושלם תשובתנו, נעמוד עד השלמת הקץ, ואם יושלם הקץ, קודם שנשוב, לא יתכן שתהיה התשועה ואנחנו חוטאים (שניגאל בעוד אנו חוטאים), שהוא הגלנו מפני חטאינו, וכאשר ארך גלותנו, ולא. שבנו, ישיבנו קודם שנתקן, והיה לשווא? (כל מטרת הגלות הייתה לתקן את אשר חטאנו, ואם לא עשינו תשובה למרות אור הגלות, ואלוהינו ישיב אותנו בכל זאת לארצנו בלי תשובה, תהיה אז כל הגלות הזאת ללא תועלת?), אבל קדמוננו ז"ל, קיבלו שתקראנה אותנו צרות רבות ורעות, שנבחר בעבורם התשובה, ונהיה ראויים להיגאל (כלומר, אם יבוא הקץ ועדיין לא שבנו, אז יביא אלוהים שואה גדולה על האומה שבעקבותיה תבוא תמורה בלב האומה והיא תשוב תשובה שלמה).

ויהיה עמנו בצרות גדולות, והקשה שבצרות הפסד עניינים עם כל המלכויות והתבאשם בם (קלקול היחסים עם כל המדינות והפיכתנו באושים ומאוסים בעיניהם), עד שיגרשו אל המדבריות (שהעמים יגרשו את ישראל אל המדבר) עד אשר ירעבו ויצמאו, ומחוזק הצרות המוצאות (את ישראל), יצאו רבים מהם מתורתם (יעזבו את דרכי התורה), ויישארו הנשארים המתבררים, המזוקקים (ויישארו רק הנבחרים, שיצאו מטוהרים אחרי הצרות האלו), ואז יראה להם אליהו, ותבוא אליהם הגאולה...

ושאלה הדברים גורמים למי ולאמונתו חלשה לצאת מדתו, שיאמר: זה אשר היינו מקווים? וזה הוא אשר הגיע אלינו ממנו? ...וישתבח מה שהגביר חסדו עלינו בהקדמת זיכרון הצרות האלה (במה שהקדים להזכיר את הצרות האלו, הצפויות לנו), שלא תפגענה אותנו פתאום ותייאשנה אותנו...

...ויבוא בן-דוד פתאום... ויושיבו הארץ וישכנו בה... ויבוא על הרשעים ביום ההוא ארבעה מינים. מן המגפות, קצתם ימותו במה שימטיר עליהם אש וגופרית... וקצתם ימותו חרב איש כרעהו... וקצתם ימותו שיימק בשרו ויתפרדו אבריו... והשאר יהיה בהם סימני מכות, שתבואנה עליהם... כי עשיריהם (של הגויים) יישאו בני ישראל על הסוסים ובפרדים... דרך גדולה וכבוד... והעניים שבהם (שבגויים) יישאו אותם על כתפיהם... ומי שיהיה (מבני ישראל) מביניהם (בין הגויים) באיי הים, יישאו אותם בספינות עם כסף וזהב... ומי שיהיה מהם (מבני ישראל) בארץ כוש. יישאו אותם בארובות (סירות) של גומא, עד שיגיעו למצרים, כי במקום הגבוה, הר יוצא (בדרך מכוש למצרים, במקום הגבוה ממנה, יש הר יוצא מתוך המים) לא יוכלו הדוגיות לעבור בו, שלא ישברו, אך ארובות הגומא עשויות משעווה, אם יגיעו בהר, תכפוף (הארובה) ולא תשבר... ומי שנשאר במדברות מישראל, או במקום שאין שם מי שיישאנו מן האומות, יביאנו אלוהינו במהרה, כאילו העבים נושאים אותו... או כאילו הוא עוף... או כאילו הרוחות נושאות אותו... וכאשר יתקבצו החיים מישראל המאמינים, תהיה אז תחיית המתים... אז יחדש הבורא בנין מקדשו... ותתיישב כל הארץ עד שלא יראה בה מקום חרב... אז יראה אור השכינה זורח על בית המקדש... אז תחול הנבואה בתוך עמנו, עד שבנינו ועבדינו יתנבאו... והודיעני, שכל דבר וכל נגף וכל מחלה יסורו כולם מקרבנו, וכן כל אבל וכל יגון וכל שנאה, אבל יהיה להם עולם כולו שמחה וששון, עד שכאילו שמים וארץ נתחדשו להם...

ומה נכבד עולם כולו שמחה וששון, כולו עבודת האל ויראתו, כולו גמול ושכר טוב.

תחילתם של הטענות בנחמות האלה, שישראל יקובצו כולם אל בית המקדש, ולא יישארו מהם אחד בגרות (בנכר), ולא שב מהם בבית שני, כי אם שניים וארבעים אלף ושלש מאות ושלשים...
...שהעמים יבנו חומות בית המקדש, ולא די שלא בנו לנו מאומה בבית שני, אלא שמנעו אותנו לבנות, והיינו במלחמה תדירה בבניין...
...שהברואים כולם יאמינו ויודו, כי הבורא אחד... והנה אנחנו רואים אותם בכפירתם ותעותם.
...תסתלקנה המלחמות, עד שלא ישא אדם כלי מלחמה... ואשר אנחנו רואים הפך זה.
...שבעלי חיים ישלימו קצתם עם קצתם, עד שירעה הזאב עם הכבש ויאכל האריה התבן, וישחק היונק בפתן ואפעה, ואנחנו רואים שהם על טבעם ועל רעתם (החיות נשארו בטבען הרע) לא נשתנה מהם דבר, ואם יסבור עוד סובר ויאמר: איננו רוצה אלא שישלימו האנשים הרעים עם הטובים, ולא יזיקום (ואם יחשוב מישהו שאין כאן בכל התיאור הזה של החיות אלא משל לבני אדם, שעתידים הרעים שבהם לחזור מרעתם וישלימו עם הטובים) אין הדבר, כי אם בהפך והם היום יותר, כמה שהיו מן החמס והעול מהחזק לחלש (עף במובן זה אנו רואים את ההפך, שלא רק שאין התקדמות בכוון החזון, אלא יש נסיגה בתחום זה שעוד גדל העוול והחמס, שהחזקים עושים לחלשים).

ואלה העניינים כולם מורים ראייה גמורה, שהנחמות האלה לא היו עדיין...

המאמר האחרון, שכותרתו: "גמול ועונש" הוא פסגת הספר ונקודת הגובה של הרצאת המחבר.

כי כאשר התאמת... כי השמים והארץ ומה שיש ביניהם לא נבראו כולם, כי אם בעבור האדם, ועל כן ניתן לנפש יתרון מעלה בשכל וחכמה, ועל כן (אחרי שחונן בחכמה, הנותנת אפשרות של הטלת ציוויים עליו) חייבה (את נפש האדם) במצוות ובאזהרות, הכינה בם לחיים התמידיים (ותכלית כל המצוות האלו היא, שיכשירו את האדם לחיי הנצח), ושהחיים האלה, כאשר ישלמו אישי המדברים, אשר חייבה חכמתו לברוא אותם (וחיי נצה אלו יתחילו עם תום בריאת הנפשות, שהחכמה האלוהית ראתה אותם בתכנית הבריאה שלה) וישכיננה עולם אחר ויגמלנה בו (ואז ישכין אלוהים את הנשמה בעולם האחר ויעניק לה גמול כל מעשיה).

ממה שמחייב אותו השכל עוד, שהבורא יתברך כפי שנראה לנו מחכמתו ויכולתו והטבתו אל ברואיו לא יתכן להיות שיעור הטובה, אשר כוון בה לנפש הזאת, היא מה שהיא מוצאה בעולם הזה מטובותיו והנאותיו, שכל טובה שיש בעולם, יש עמה רע, ועם כל הצלחה - עמל, ועם כל הנאה - צער, ועם כל שמחה - אבל, וכל חלקיו שווים (חלקי העונג והצער הם שווים בעולם הזה) וההכרעה לעניינים המעציבים על המשמחים (ולא עוד, אלא שהדברים המעציבים מכריעים את אלו המשמחים), וכיוון שזה מבואר, אין בו ספק, מן השווא שיהיה החכם (הבורא) משים תכלית תועלת (גמר הטוב של) הנפש הזאת, העניינים ההם הנהפכים (הנהפכים מהר מטוב לרע), אבל ראוי שיהיה מזומן לה מדור (מציאות), שיש בו החיים הגמורים וההצלחה המיוחדת, ימציאה (לפי גירסת בעל "שביל האמונה") אותה (שאותה ימציא אלוהים לנפש).

ועוד כי אני מוצא כל הנפשות אשר ידעתים, אינן נחות בעולם הזה ואינן בוטחות (חסרות מנוחה, או נחת רוח, ובטחון בכל הישגיהם), אפילו אם הגיעו אל הגדול שבמלכויות ואל העליונה שבמעלותם, ואין זה בטבעה כי אם בעבור ידיעתה כי יש מדור יותר נכבד מכל טובות המדור הזה, והיא נכספת לו ועיניה צופות אליו (ולא היה אי-שקט זה מצוי בטבע הנפש, אלא מפני ששוכנת בה הידיעה, שיש מציאות אחרת העולה על כל המציאות הארצית, והיא מלאה כיסופים וצפייה אל המציאות האחרת הזאת, ולפיכך לא מספק אותה הטוב החלקי של העולם הזה).

ומזה עוד, מה שאנו רואים מחמוס קצת בני אדם את קצתם (אחדים מבני אדם חומסים בני אדם אחרים), והיה החומס והחמוס (לפי גרסת "שביל האמונה") זה בטוב וזה ברע (החומס חי חיים טובים והחמוס חיים רעים), וכיון שהוא, יתברך שמו, שופט צדק, מן הדין שיהיה מכין להם מדור שני, ידון בו בין שניהם בצדק, וישיב לזה גמולו כפי מה שהגיע לו מצער החומס (ישולם לחמוס תמורת צער החמס שסבל), ויביא על זה (על החומס) מן העונש כפי מה שמצא מן הערבות בחמסו (תמורת העונג שגרם לו החמס). ומזה עוד כי אנחנו רואים כופרים בנעימים (חיים חיים נעימים) בעולם הזה, ומאמינים בצער בו (חיים חיי צער בעולם הזה), ואי-אפשר שאין לאלו ולאלו עולם אחר, שגומלים אותם בו הצדק והמשפט (שמשלמים למאמין ולכופר מה שמגיע להם, לפי מידת הצדק והמשפט האלוהי).

ומזה עוד, שאנחנו מוצאים מי שהרג נפש אחת ומי שהרג עשרה נפשות יומת, וכן מי שנאף פעם אחת ומי שנאף עשרים פעם יומת (כלומר, אין עונש גדול ממוות ואנו מענישים בו את מי שעבר עבירה זו פעם אחת ואת שעבר פעמים רבות, שהרי אין אנו יכולים להמית פעמיים, הרי שלא בא הצדק על סיפוקו), וכן כל מה שנוהג המנהג הזה (וכן בחטאים דומים).

מפני שהארץ לא הוכנה כי אם לצורכי מזון, ועל כן יש בה שדות לזרוע וגנות, ונהרים ואפיקים להשקות האילנות והבהמות, והים והנחלים למטר ולשטף (להביא מטר ולעתים שיטפון), ומדברות למרעה החיות, ודרכים להולכים...

אבל מדור העולם הבא אין בו לא מזון ולא קניין, ואין צריך לשדות ולא לצמח ולא לנהרות ולא להרים ולא לנחלים... ואין צריך לבני אדם בעת ההיא כי אם מתקע ומקיף בלבד (מתקע זהו מקום למושב הבריות, ומקיף - משהו שמקיף את המושב הזה, מעין ארץ ושמים, אבל בצורה אחרת יותר עדינה)... כי זמן כולו אור בלי חושך רוצה לומר שלא יהו שתי משמרות, זו אחר זו: לילה ויום... כי הלילה והיום, אופני החכמה כשהשכינה בני אדם בארץ (כי החכמה האלוהית, שימשה את משכן בני אדם בארץ הזאת שלנו, ראתה את הצורך להתקין להם מידת יום ומידת לילה) להיות היום להתעסק בו במחיתם... והלילה למנוחה ולהשקט, אבל העולם הבא אין בו מכל זה מאומה, ואיננו צריך אליהם בלי ספק ללילה ויום... אלא שחלק-מה מהזמן יהיה לו אות, יהיה עליהם בו עבודה (אלא שבכל זאת יהיו חלקי זמן מופרשים, לשם סימון העונות השונות של עבודת אלוהים);

מכאן שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו.

שקצתם יהיה לו אור כזריחת השמש... וקצתם יהיה לו עם ערבות בניצוציה (שניצוצי האור אף יוסיפו לאדם נעימות)... וקצתם יתקיים לו כדבר הנטוע (שהוא, הנטוע, יותר יציב וחזק).

מהם (מן הרשעים) מי שהאש מלהבת פניו עד שיאדימו... ומהם מי שישחירו פניו כשחרות הקדרה... ומהם מי שיגיעוהו ממנו כמו צלייה ובישול"...;

הצדיקים קצתם עם קצתם, מי שמעלתו מהם קרובה (הצדיק, ששכנו הצדיק נמצא במעלה הקרובה לזו שלו) יפגענו (יפגש אתו), ואם תהיה רחוקה לא יפגענו, ועל דעתי (עלתה מחשבה בלב המחבר) הענושים (הרשעים), כל שניים מהם שתהיה מעלתם קרובות זו לזו, אינם נפגשים, מפני שהייסורים פוסקים ביניהם וטרדתם בם (ברם אצל הרשעים, אפילו שניים הקרובים ביותר, לא ימצאו מגע ביניהם, על היותם טרודים בייסוריהם, ושהייסורים מפסיקים כל חיבור ביניהם).

אבל אני מקווה שיפורשו לנו מיני (לפי גרסת "שביל האמונה") הגמול לכל עבודה, ומיני דרכי העונש לכל עבירה בזמן הישועה, כשיגלה העניין הזה (תוכן הגמול) ויפנו הלבבות לקש החכמה, ויזדככו הטבעים לקבל התבונה (טבעי בני אדם יעשו יותר זכים לקלוט את התבונה).