בפתח דיוננו הראינו את חוסר המבנה הברור בספר הכוזרי, ואת עבודת השיבוץ של מקורות שונים שיצרו כולם כאחד את הספר. הראינו את דרך החשיבה בספר, שהיא חשיבה בקפיצות, ואת הקשר שבין נושא אחד למשנהו, שהוא קשר שרירותי; עמדנו על המקורות המגוונים ששובצו בספר, והצבענו אף על מקורות ששובצו כאילו בעל כורחו של המלך, המאזין לדברי החבר ולהרצאתו. בחינת הספר מנקודת מבט של מבנה מאושש של הרצאה פילוסופית מגלה כי הספר אינו ספר פילוסופיה, וכי קישור הדברים שבו אסוציאטיבי.
ניתוח מטרותיו של הספר בעיצוב דמותו של הקורא הראה כי התהליך המתואר בספר אינו תהליך החשיבה של הפילוסוף, אלא
דרך פעולתו של הסבר-המורה, הצועד לפני חניכו צעד צעד, עד שהוא מגיע לתכלית דרכו, לפסגת חינוכו.
דרך ארוכה עבר מלך כוזר במהלך הספר. הוא החל דרכו כעובד אלילים המחפש את האמת, וסיימה כחסיד השולט בכוחותיו כשם שהוא שולט בארצו. מהלך הספר הוא דרך התקדמותו של המלך - מעובד אלילים, ועד לחסיד עובד אלקי ישראל.
מהלך הרעיונות של הספר הוא מהלך הרעיונות של האדם המשתנה. שטחי התעניינותו אינם מסודרים בסדר פילוסופי: הוא רוצה לשמוע כל דבר על כל נושא; הוא מחליף את נושאי התעניינותו, וחוזר ושואל על דברים שעסק בהם וזנח אותם. דרך לימודו במעגלים, לא בקו המסודר של הרצאת הפילוסוף. הוא מתעייף מנושא, מבקש לעזוב אותו ולעבור לנושא אחר; הוא מרגיש חוסר סיפוק וחוסר מנוחה, וחוזר אל הנושא בשנית.
ספר הכוזרי הוא ספר השתלמותו של היהודי, לאור דוגמת המופת של המלך המתגייר. מבנה הספר עוקב את דרך המחשבה של מבקש האמונה.
דמות המופת של ספר הכוזרי אינו הפילוסוף המתבודד בתא נזירים והוגה ברעיונותיו העמוקים.
דמות המופת הוא הנביא, מקור הסמכות והדעת. אבל כיוון שאין נביא להעמידו כמופת חי, מציב ריה"ל כמופת את הדרגה הנמוכה מן הנביא: את החסיד, זה הרואה בנביא את מקור הסמכות, והוא פועל בעולם ומתרגם את אמונתו לחיי המעשה.
מה טיבו של החסיד? כיצד הוא פועל?
ריה"ל מתאר את כוחות הנפש של החסיד: הכוח הדומיננטי של החסיד הוא כה הרצון. היועץ של כוח הרצון - השכל. באמצעות שני אלה שולט החסיד בכוחות המנסים להסיח את דעתו ממימוש מטרתו. הכוחות המתאווים והכעסניים ( = כוחות ההנעה 1) מנסים להשתלט על הרצון, אולם החסיד מכפיף כוחות אלה לתחושה ולדמיון, ואלה נשלטים על ידי השכל.
לאחר שהחסיד שולט על חושיו, הוא מצליח לפנות את מחשבתו מכל הרעיונות על העולם הזה, ובאמצעות כוח הדמיון הוא מעביר לנגד עיניו,
"כחיקוי לעניין האלוהי המבוקש, את המחזות הנהדרים ביותר השמורים בנפשו על ידי הכוח המשמר, כגון: מעמד הר סיני, ומעמד אברהם ויצחק בהר המוריה, וכגון משכן משה ע"ה, וסדר העבודה, ושכון הכבוד בבית, ורבים כיוצא באלה"2.
החסיד מצליח, אפוא, להעמיד לנגד עיניו מחדש את חווית סיני, ובאמצעותה לחוש את עצמתה של האמת הנמסרת על ידי הנביא. באמצעות כוח הדמיון מצליח החסיד להזדהות עם הנביא, ולחוש את מעמד הנבואה.
המלך-החסיד מגיע לפסגת יכולתו. הקורא היהודי יכול, אמנם, להגיע למדרגה גבוהה יותר: למדרגת הנביא. אולם הקורא אליו מדבר ריה"ל אינו מועמד למדרגה זו, כך שהקורא היהודי, היכול להגיע למדרגת הנביא, והמלך הפגני, היכול רק להגיע למדרגת החסיד, עומדים למעשה בפני אותה מטרה מעשית: לחיות את חיי החסיד, לחוש את חווית סיני, ולהזדהות עם דמות הנביא.
האויב העיקרי של החבר הוא הפילוסוף. הסמכות העיונית הכופרת בכל הרעיונות שהחבר לוחם בשמם. ריה"ל אינו נלחם בתאווה, כפי שעושה זאת בעל חובות הלבבות; אף אינו מעמיד מול דבריו את השגיאה והטעות, כפי שעושה זאת רס"ג. הוא נלחם בשיטה מסודרת ובנויה, שעל פי הנחותיה היא - היא צודקת ותקפה. יתירה מזו: ריה"ל מכבד את הפילוסופיה ואת יכולתה להגיע לאמת בתחומים מסוימים. החבר מוליך את המלך דרך השיטות הפילוסופיות הנלחמות על נפשו, והוא נלחם מלחמה זו לאט לאט, תחילה בדרך אינטואיטיבית, כאשר החלום הוא הוכחה נגד דברי הפילוסוף, ממנה לשלב בו הוא מציג למלך תכנית לימודים מסודרת, אריסטוטלית, כדי לבחון באמצעותה את הפילוסופיה; ולבסוף לשלב בו המלך כמעט שב ומתפתה בדברי הפילוסופיה, והחבר יוצא להתקפה ישירה וחריפה על ההנחות שהתיאוריה הפילוסופית מעמידה. בסוף דרכו מעמיד החבר את הפילוסופיה כסמכות בתהום בו היא מהימנה: בתחום הארצי; ואת הנביא כסמכות במקום בו אין ידה של הפילוסופיה מגעת - בתחום הנבואי-האלקי.
בקבעו את המסגרת הסיפורית של הספר, ואת הדרך הדיאלוגית של הרצאת הדברים, קבע ריה"ל את דמותו של החבר, לא פחות משקבע את דמותו של חניכו. החבר מדבר אל מלך, לא אל תלמיד; וחבר זה אינו יכול, כפי שעשה רס"ג, להתקיף את הקורא ולמנות כמה עשרות טעויות טעה כאשר בחר בעמדה שבחר. הפניה אל המלך חייבת להיות פניה של שכנוע, של הסבר, של כבוד לשומע ולטעויותיו.
ואמנם, החבר אינו כופה את עצמו על שומעו. הוא מתחיל את דרכו כאורח קרוא מאונס, ומעט מעט הוא בונה את עצמתו וסמכותו. הוא מתרחק מתלמידו ריחוק אירוני; הוא מתגרה, שואל שאלות פרובוקטיביות, משיב תשובות מיתממות המפילות את תלמידו בפח. אך יחד עם זאת, הוא נוהג במלך ביושר ובכנות, מודה על האמת כאשר הוא מותקף במקום תורפתו. הוא יודע לחלק מחמאות לתלמידו המקשיב, לא פחות משהוא יודע לקבל מחמאות כאלה, כאשר הוא מצליח לשכנע בדבריו.
יתירה מזו: מחנך אמיתי אינו מציג עצמו כמופת. הוא עצמו משתלם כל ימיו. הוא אינו חכם, אלא תלמיד-חכם; הוא אינו נציג החכמה, אלא פילוסוף-אוהב-חכמה. החבר שבספר הכוזרי מייצג דמות כזאת: הוא עצמו משתנה במהלך הספר. כאשר הוא משכנע בחשיבות רעיון - עולה ערך הרעיון גם בעיניו הוא, והוא פועל אחרת משפעל קודם לכן. בתחילת הספר חשיבותה של ארץ ישראל היא חשיבות תיאורטית. עם סוף הספר מחליט החבר לבצע את הרעיונות שהוא מטיף להם: הוא מגשים בגופו את הרעיונות שהטיף להם במשך הספר: הוא עולה לארץ ישראל. מעבר לזאת: רבי יהודה הלוי, המיוצג בספרו על ידי החבר, הוא עצמו עולה לארץ ישראל - כשם שהחבר - דמותו הספרותית - עולה גם הוא לארץ.
ריה"ל פונה אל המלך הנכרי, אבל הוא מדבר אל הקורא היהודי, מטרתו לחזק את היהודי המרגיש עצמו מושפל, ולזקוף את קומתו. המלך הנכרי מקבל את הקביעה כי היהודי עדיף עליו; היהודי מתחזק עקב כך. הנכרי מקבל את מרות התגלות שהייתה לעם אחר - היהודי על אחת כמה וכמה, המלך הנכרי מזדהה עם נבואה שניתנה לאחרים, הקורא היהודי בודאי שיזדהה עם מסורת אבותיו.
באמצעות המלך פונה ריה"ל אל הקורא, ומראה לו את מהותו האמיתית: היותו חוליה בשרשרת ארוכה, שחובותיה רבים, אף זכויותיה מחייבות.
הערות:
1. כוזרי ה, יב.
2. כוזרי ג, ה.
