מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק ראשון - פרק [נד]

[בקשותיו של משה]
דע, כי רבן של חכמים ¹ משה רבנו ע"ה, ביקש שתי בקשות, ובאה לו התשובה על שתי הבקשות.

הבקשה האחת היא, שהוא ביקש ממנו יתעלה שיודיעו עצמו ואמיתתו.
והבקשה השניה והיא אשר ביקש תחילה היא, שיודיעו תאריו.
והשיבו יתעלה על שתי השאלות בכך שהבטיחו להודיעו כל תאריו ושהם פעולותיו, והודיעו כי עצמותו לא תושג כפי שהיא. אבל העירו על מקום מבט ² ישיג ממנו תכלית מה שאפשר לאדם להשיגו, ואשר השיג הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא אחריו ³.

בקשתו ידיעת תאריו הוא אמרו:

הודעני נא [פג] את דרכיך ואדעך וכו' ⁴,

והתבונן במה שנכלל בלשון זה מן המופלאות, אמרו 'הודעני נא את דרכיך ואדעך', מלמד על היותו יתעלה נודע בתאריו, שאם ידע הדרכים ידעהו. ואמרו 'למען אמצא חן בעיניך', מלמד כי מי שידע את ה', הוא אשר ימצא חן בעיניו. לא מי שצם ⁵ והתפלל בלבד ⁶, אלא כל מי שידעו הוא הרצוי המקורב ⁷, ומי שסכל ידיעתו, הוא הזעום ⁸ המרוחק ⁹. ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם ⁸ והקרבה והריחוק.

וכבר חרגנו ממטרת הפרק ¹⁰, ואחזור לעניין.

וכאשר ביקש ידיעת התארים, ובקש הסליחה על האומה ¹¹ ונענה על הסליחה להם ¹², אחר כך ביקש השגת עצמו יתעלה, והוא אמרו:

הראני נא את כבודך ¹³,

נענה על הבקשה הראשונה והיא:

הודעני נא את דרכיך

ונאמר לו:

אני אעביר כל טובי על פניך ¹⁴,

ונאמר לו בתשובת השאלה השניה:

לא תוכל לראות את פני וכו' ¹⁵.

אבל אמרו 'כל טובי' - הוא רמז למה שהציב ¹⁶ לפניו כל הנמצאים שעליהם נאמר:

וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ¹⁷,

כוונתי בהצבתם ¹⁶ לפניו שישיג טבעיהם וקשריהם זה בזה ¹⁸, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט.

ולעניין זה רמז באמרו בכל ביתי נאמן הוא ¹⁹, כלומר: שהבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית יציבה ²⁰, כי ההשקפות שהן בלתי נכונות אינן יציבות. נמצא כי השגת אותם המעשים הם תאריו יתעלה אשר על ידם הוא נודע ²¹.
והראיה שהדבר אשר הובטח בהשגתו הם פעליו יתעלה, שהרי הדבר שהודיעו הם תארים מעשיים בהחלט: רחום וחנון ארך אפים ²².

הנה נתבאר כי הדרכים אשר ביקש ידיעתן והודיעו אותן, הם הפעולות הבאות מאתו יתעלה, וחכמים קוראים אותם מידות ואומרים "שלוש עשרה מידות" ²³. ושם זה נאמר בשימושם ²⁴ על מידות בני אדם, ארבע מידות בנותני צדקה, ארבע מידות בהולכי לבית המדרש ²⁵, ואלה רבים.
ואין העניין כאן שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר: מתכונות נפשיות. לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות, וקיצר ²⁶ בהזכירו שלוש עשרה מידות הללו, ואף על פי שהשיג כל טובו כלומר: כל פעליו ²⁷ כי אלה הם הפעולות [פד] הבאות מצדו יתעלה לגבי המצאת בני האדם והנהגתם.

וזה היה תכלית ²⁸ מטרת שאלתו, כי סוף הלשון:

ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה ²⁹ -

אשר אני צריך להנהיגם בפעולות אלך בהם בעקבות פעליך בהנהגתם.

הנה נתבאר לך כי הדרכים והמידות דבר אחד, והם הפעולות הבאות מאתו יתעלה בעולם, וכל פעולה שנשיג מפעולותיו, נתארו יתעלה בתואר שאותה הפעולה יוצאת ממנו, ונקראהו בשם הנגזר מאותה הפעולה.

המשל בכך, כאשר הושגה עדינות ³⁰ ניהולו בהתהוות עוברי בעלי החיים, והמצאת כוחות בו ובמגדליו ³¹ לאחר לידתו המונעים ממנו את המוות והאובדן, ושומרים עליו מן הנזקים, ועוזרים לו בצרכיו החיוניים ³², וכעין פעולה זו לא תיעשה מצדנו כי אם לאחר התפעלות והתרגשותו והוא עניין הרחמנות, לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' כדרך שנאמר:

כרחם אב על בנים ³³,

ואמר:

וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו ³⁴,

לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו. לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי ³⁵.

וכשם שכאשר אנו נותנים דבר למי שאין לו עלינו חובה נקרא זה בלשוננו חנינה כמו שנאמר:

חנונו אותם ³⁶,
אשר חנן אלוהים ³⁷,
כי הנני אלוהים ³⁸,

וכדומה לזה הרבה, והוא יתעלה ממציא ומנהל את מי שאין לו עליו חוב בהמצאתו והנהלתו ³⁹ ולפיכך נקרא חנון.
וכך אנו מוצאים בפעולותיו הבאות על בני האדם, מן הפגעים הגדולים הבאים על מקצת בני אדם ומשמידים אותם, או דבר כללי המשמיד עמים, ואף אקלים, משמיד הבן ובן הבן ואינו משאיר לא זכר ⁴⁰ ולא זרע, כבקיעת האדמה ⁴¹ והרעש ⁴² והברקים ⁴³ המשמידים, וכתנועת עם על עם אחר להשמידם בחרב ולאבד כל זכר למו, והרבה מן הפעולות הללו שאינם נעשים מצד אחד ממנו כלפי השני כי אם מתוך חמה גדולה, או נטירה ^*43 עמוקה, או שאיפת נקמה. לפיכך נקרא מחמת פעולות אלה קנא ונוקם ונוטר ובעל חמה ⁴⁴.

כלומר: שהפעולות אשר כמותן נעשות על ידינו מתוך תכונה נפשית, והיא הקנאה או הפעלת נקמה או נטירה ^*43 או חמה, נעשים מצדו יתעלה מחמת חובת אותם אשר נענשו, לא מתוך התפעלות כלל, יתרומם מכל מגרעות. וכך כל הפעולות הם פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות, והם נעשות מאתו יתעלה לא מתוך עניין נוסף על עצמו כלל.

[תכונות נפשו של מנהיג מדינה]
וראוי למנהיג המדינה אם היה נביא ⁴⁵ להתדמות בתארים אלה, וייעשו על ידו פעולות [פה] אלו במידה ⁴⁶ ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות, ולא ישחרר מוסרות הכעס, ואל יתן להתפעלויות להשתרש בו, ⁴⁷ כי כל התפעלות רעה. אלא ישמר מהן כפי יכולת האדם.
ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון, לא מתוך סתם רגישות וחמלה, אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה, כפי הראוי להם, ולא מתוך סתם כעס, עד שיצווה לשרוף אדם והוא בלתי כעוס ולא רגוז ולא שונא לו, אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים ⁴⁸.

התבונן נא בפסוקי התורה כאשר צווה להשמיד שבעה עממים ואמר:

לא תחיה כל נשמה ⁴⁹

סמך לכך מיד ואמר:

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלוהיהם
וחטאתם לה' אלוהיכם ⁵⁰,

אמר: אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית ⁵¹, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה.

ועם כל זה ראוי שיהו פעולות הרחמנות והסליחה והחמלה והחנינה באים מצד מנהיג המדינה הרבה יותר מפעולות העונשין, כי כל שלוש עשרה מידות הללו מידות רחמים פרט לאחת והיא:

פוקד עון אבות על בנים ⁵²,

כי אמרו 'ונקה לא ינקה' - עניינו ושירוש אינו משרש. ממה שנאמר:

ונקתה לארץ תשב ⁵³.

[פוקד עון אבות על בנים]
ודע, כי אמרו 'פוקד עון אבות על בנים' אינו אלא בעון עבודה זרה בלבד, לא בשום עון אחר, והראיה על כך אמרו בעשרת הדברות:

על שלשים ועל רבעים לשנאי ⁵⁴,

ואינו נקרא שווא כי אם עובד עבודה זרה ⁵⁵:

כי כל תועבת ה' אשר שנא ⁵⁶,

והגיע רק לרבעים ⁵⁷ כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו דור רביעי, וכאשר ייהרגו אנשי העיר עובדי עבודה זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע זרע זרעו שהוא התולדה הרביעית. וכאלו הוא מתאר כי מכלל פקודותיו יתעלה, אשר מכלל פעולותיו בלי ספק, שייהרג זרע עובדי עבודה זרה, ואף על פי שהם קטנים, בכלל הוריהם ואבות הוריהם.

ודבר זה מצאנוהו נוהג בתורה בכל מקום, כמו שצווה בעיר הנידחת החרם אותה ואת כל אשר בה ⁵⁸, כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו.

וכבר חרגנו ממטרת הפרק, אבל ביארנו מדוע קצר כאן מלהזכיר פעולותיו והסתפק באלו ⁵⁹, ושיש צורך להן בהנהגת המדינות.
כי תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת, כלומר: שנדמה מעשינו למעשיו ⁶⁰ כמו שבארו בפירוש קדושים תהיו. ⁶¹ אמרו: מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום ⁶². וכל עיקר הכוונה שהתארים המיוחסים לו הם תארי מעשיו, לא שהוא בעל איכות. [פו]

הערות:

1. דרכו של רבנו לתאר את משה "רבן של חכמים" או "רבן של נביאים" וראה לקמן ח"ג סוף פרק יב. והלכות יסודי התורה פ"ז הל' ו.
2. "נט'ר" אפשר לתרגם "עיון" כהר"ש, והעדפתי לתרגם "מבט" שהיא מבטאת חדירה מעמיקה יותר ממלת "עיון" וכפי שכתב רבנו לעיל פ"ד. ולעצם העניין ראה לעיל פרק ח, ופרק טז.
3. וכתב רבנו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' י: "מהו זה שבקש משה רבנו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבנו להיות מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמיתת הימצאו [פג] כאשר היא, והשיבו ב"ה שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ב"ה מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקב"ה בדעתו משאר גופי האנשים ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו".
4. שמות לג יג.
5. ידוע הוא יחסו של רבנו לצומות של רשות וענויי הגוף כדי לקבל שכר לפי דמיונם, ראה הקדמתו לאבות פ"ד. אלא אם כן היו על דרך הרפוי לסילוק מידות רעות כמ"ש שם, ובהלכות תענית פ"ה הל' א שבזיכרון דברים אלו נשוב להטיב.
6. כוונת רבנו לתפלה של אמירת מלים ללא השכלת מציאות ה' וייחודו באמת. ומכל מקום אם הייתה יציאתו של אדם זה מביהכ"נ כביאתו והיה זה שכרו שנמנע מרכילות ולה"ר בחוץ, אך אותו הבא בדרישות שררה וריב ומצה ומתיחות טובה קבירתו חי מתפלתו.
7. וכדלעיל פרק יח.
8. תרגמתי "סכ'ט" זעם, בעקבות רס"ג בתהלים סט כה: שפך עליהם זעמך.
9. וכדלעיל פרק לו.
10. אבל רמז רבנו כאן סוד ההשגחה אשר לקמן בח"ג פרק יז ובפרט בפרק נא ידובר בו בעטוף ובהעלם.
11. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך וכו', שמות לג טז.
12. גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני, שם לג יז.
13. שמות לג יח.
14. שם לג יט. וראה לקמן הערה 23.
15. שם לג כ.
16. "ערץ'" שיהו נסקרים לפניו. ואפשר לתרגם "שהציג" "בהצגתם".
17. בראשית א לא.
18. קשר עולם השכלים לעולם הגלגלים והשפעת עולם הגלגלים על העולם השפל. וראה לקמן ח"ב פרק ד, ופרק י.
19. במדבר יב ז.
20. בלתי מעורערת ולא מפוקפקת.
21. אפשר לתרגם: אשר דרכם הוא נודע.
22. שמות לד ו-ז.
23. ראש השנה יז ב. במדבר רבה פרשה כא יז. ובתנא דבי אליהו זוטא נאמר אני אעביר כל טובי אלו הן שלוש עשרה מדות.
24. בשימוש חז"ל.
25. אבות פ"ה יב-יג ובר"ש הוחלפו.
26. אפשר: והסתפק. או: והיה די לו בהזכרת אלו השלש עשרה מדות. וראה בתשובותיו מהד' י, בלאו סי' רסז.
27. ואפשר היה לספור מידות [פד] למכביר.
28. בר"ש "אחרית" ולא דק.
29. שמות לג יג.
30. "לטף" ניהול הדבר והטפול בו בעדן וברוך ובתבונה לפי דרכו. ובר"ש "דקות הנהגתו" וברי"ח "טוב הנהגתו".
31. אומניו, הוריו או זולתם.
32. וראה לקמן ח"ב פרק יז.
33. תהלים קג יג.
34. מלאכי ג יז.
35. כי כל אלה הם ממאורעות הגוף, וראה לעיל פרק לח. וכמ"ש בהלכות יסודי התורה פ"א הל' יא כיון שנתברר שאינו גוף וגויה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות... ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי .
36. שופטים כא כב. ובר"ש חנוני אתם רעי. איוב יט כא.
37. בראשית לג ה.
38. שם לג יא.
39. כל עצם המצאת המציאות ואף ניהולה אינו אלא חסד מאתו יתעלה, כי לא רק שאין המציאות מחויבת המציאות אלא אף חיוב רצוני לא היה קיים. וראה גם לעיל פרק נב, לעניין גמילות התארים היחסיים.
40. "חרת'א" מקבילה ל"זרע" והוראתה לעומק הדורות ללא הגבלת התילדות, ויתכן שהיה אפשר לתרגמה "צאצא".
41. כעין ותבקע האדמה אשר תחתיהם, במדבר טז לא. וראה סוף מאמר תחית המתים (מהדורתי פסקא י).
42. רעידות האדמה הגורמות להרס מבנים וקבירת כל אשר בתוכם.
43. ראה בבא קמא פ"י מ"ה מהדורתי הערה 15, וכבר אירע זה בימינו.
*43. תרגמתי "חקד" נטירה, בעקבות רס"ג בויקרא יט יח. ואפשר גם לתרגם "משטמה" שגם אותה תרגם רס"ג בבראשית כז מא "חקד", ויתכן כי משטמה הייתה מבטאה יותר את העניין, אם כי שתיהן התפעלויות נפשיות.
44. ראה נחום א ב.
45. אם הוא נביא ופועל על פי הדיבור [פה] הוראת שעה אף שלא ככתוב בתורה כמעשה אליהו בהר הכרמל "וישחטם שם" או כל מנהיג שאינו נביא על פי התורה בעדים והתראה ודיינים וכל יתר הגדרים המפורטים בתורה שבכתב ושבעל פה.
46. במחשבה ובחישוב.
47. ואז ייהפכו להיות בו תכונות מגרעתיות נפשיות. כי כאשר האדם חוזר פעמים רבות על פעולה שיש בה עוררות כוח מכוחות הנפש נעשית לו תכונה.
48. כדלקמן, וגם מעין וכל העם ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה עוד.
49. דברים כ טז.
50. שם כ יח.
51. כלומר: שגם השכל האנושי מחייב אותה, ולא רק דעת עליון אשר שביליה נעלמים מאתנו. וכתבתי כאן "שכל" כלשון בני אדם.
52. שמות לד ז.
53. ישעיה ג כו. וראה שו"ת רבנו מהדורת י, בלאו סי' רסז שאז טרם הכריע כפי שכתב כאן.
54. שמות כ. דברים ה.
55. וכדלעיל פרק לו.
56. דברים יב לא.
57. אפשר לתרגם: והסתפק ברבעים.
58. דברים יג טז. ורבע לשיטתו ולגרסתו בספרי שגם הקטנים נהרגים, וכמו שכתב בהלכות עבודה זרה פ"ד הל' ו. וראה כסף משנה ומגדל עוז שם. והדברים עתיקים.
59. שלוש עשרה המידות.
60. ראה גם לעיל פרק כד.
61. ויקרא יט ב.
62. ספרי דברים יא כב לפסוק "ללכת בכל דרכיו", ובספר המצוות, עשה ח', גרס: "מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום". וכן כולן בתוספת "נקרא". וכך כתב גם בהלכות דעות פ"א הל' ו: "כך למדו חכמים בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא [פו] רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כוחו". ע"ש. וראה גם אפלטון בתיאיטיטוס מהד' רות עמ' 105. וראה גם פאידרוס מהד' הלר עמ' 66. וראה גם לקמן פרק סט.

חלק ראשון - פרק [נה]

[שלילת הגשמה, התפעלות והעדר]
כבר קדם לנו בכמה מקומות במאמר זה ¹ -
שכל מה שמביא להגשמה חובה בהחלט לשלול אותו ממנו.

וכן לשלול ממנו כל התפעלות ², כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי ³, ושהגורם לאותן ההתפעלויות, זולת המתפעל בלי ספק ⁴. ואלו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות, היה זולתו הפועל בו והמשנה אותו ⁵.

וכן חובה בהחלט לשלול ממנו כל העדר ⁶, ושאין שום שלמות נעדרת ממנו פעם ומצויה פעם אחרת. לפי שאם נניח את זאת, יהיה שלם בכוח, וכל כוח נצמד לו ההעדר בהחלט ⁷, וכל שיוצא מן הכוח אל הפועל הכרחי שיהא לו מוציא זולתו, מצוי בפועל, שהוציאו ⁸.
ולפיכך חיובי שיהו כל שלמויותיו מצוים בפועל, ולא יהא לו מאומה בכוח כלל.

וממה שחובה בהכרח לשלול ממנו גם הדימוי באיזה שיהיה מן הנמצאים, וזה דבר שכל אחד חשב עליו ⁹, וכבר ביאר ¹⁰ בספרי הנביאים שלילת הדימוי ואמר:

ואל מי תדמיוני ואשוה ¹¹

ואמר:

ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ¹²,

ואמר:

מאין כמוך ה' ¹³,

וזה הרבה.

נמצא כלל הדברים שכל דבר המביא לאחד מארבעת האופנים הללו ¹⁴ חובה בהכרח לשללו ממנו בהתאם להוכחה הברורה. והם:

כל מה שמוביל אל הגשמיות,
או מה שמוביל להתפעלות ושינוי,
או מה שמוביל להעדר כגון שלא יהא לו דבר בפועל ואחר כך יצא לפעל,
או מה שמוביל לדימוי איזה שהוא מברואיו.

ואלה מכלל תועליות מדעי הטבע בידיעת ה', לפי שכל מי שאינו יודע אותם המדעים לא ירגיש מגרעת ההתפעלויות, ¹⁵ ולא יבין עניין מה שבכוח ומה שבפועל, ולא ידע חיוב ההעדר לכל מה שבכוח, ושמה שהוא בכוח גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכוח אל הפועל ¹⁶ וגם המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר כדי שימצא בפועל ¹⁷.

ואם ידע כל הדברים הללו, ולא ידעם בהוכחותיהם, הרי לא ידע את הפרטים שהם חיוביים מן ההקדמות הכלליות הללו חיוב הכרחי ¹⁸, ולפיכך לא תהא אצלו הוכחה [פז] במציאות הבורא, ולא בחיוב שלילת כל הסוגים הללו ממנו.

ואחר שהקדמתי הצעה זו אחל בפרק אחר, אבאר בו ביטול מה שחושבים סוברי התארים העצמיים לו, וזה לא יבינהו אלא מי שכבר קדמה לו ידיעה בתורת ההגיון ובטבע המציאות. [פח]

הערות:

1. פרקים א, ט, יח-כב, כו-כח, לה, לו, מו-מח.
2. כי כל התפעלות ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת.
3. כבר ציינתי כמה פעמים ללשונו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' יא. וראה גם סנהדרין פ"י מ"א היסוד השני והשלישי. ראה מהדורתי שם.
4. כי כל התפעלות היא תוצאה של התרשמות מדברים חיצוניים, על ידי ראייה או שמיעה.
5. וכיון שאין בלתו וברואיו, יוצא אפוא שברואיו הם המפעילים אותו, והרי יתפאר הגרזן על החוצב בו. וכמה מפליאה היא דרשת ר' אלעזר בסוכה יד א, ואף בנוסחתה המעודנת ביבמות סד א.
6. השוה לקמן ח"ג תחילת פרק יט, ושים לב גם לניסוח.
7. כי העדרו אי פעם זוהי עצם מציאותו בכוח.
8. ונמצא שיש עוד זולתו קדמון שהוציאו מן הכוח אל הפעל, והרי זו שניות, אלא שהיא מסותרת. וראה לקמן ח"ב פרק יח סתירת דברי האומרים כי עצם יצירתו המציאות אחר שלא הייתה היא יציאה מן הכוח אל הפעל.
9. אפשר: הרגיש בו. עלה על דעתו.
10. הבורא.
11. ישעיה מ כה.
12. שם מ יח.
13. ירמיה י, ו.
14. הגשמה, התפעלות, העדר, דימוי.
15. לא יבין את הכלל שההתפעלות ממאורעות הגופות בהחלט.
16. כי מה שבכוח עדין העדר גמור, ואלו המתעורר נמצא בפעולה ובתהליך יציאה אל הפעל.
17. כי המפעיל נמצא כבר בפועל, בבחינת עילה, והנפעל בבחינת עלול. וכידוע פתוח ההבחנות הללו בין מה שבכוח ושבפועל נעשו על ידי ארסטו בספריו במטאפיזיקה, ובייחוד בספר ט, ע"ש. וכבר העירו כי הגרעין הבסיסי לכל ההבחנות העיוניות הללו נמצא כבר בשיחת סוקראטיס, ראה אפלטון בספרו תיאיטיטוס מהד' רות עמ' 178 ובהערה שם.
18. כי יסוד הוא בכל מדע שידיעת הכללים ללא ידיעת הדרכים אשר הובילו אל הכללים, עדין אינה מבטיחה את ידיעת כל הפרטים הנובעים מאותם הכללים. [פז]

חלק ראשון - פרק [נו]

[הדימוי - יחס בין שני דברים]
דע, כי הדימוי הוא יחס מסוים ¹ בין שני דברים ², וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס כך לא יצטייר ביניהם דימוי, וכן כל שאין ביניהם דימוי אין יחס ביניהם.

המשל בכך: שאין לומר החום ³ הזה דומה למראה הזה, ולא הקול הזה דומה למתיקות הזו, וזה דבר מובן מאליו.
וכיון שהיחס בינינו לבינו יתעלה מסולק ⁴, כלומר: בינו ובין כל שזולתו, נתחייב גם סילוק הדימוי ⁵.

ודע שכל שני דברים שהם תחת מין אחד, כלומר: שתהא מהותם יחד אחת, אלא שהם שונים בגודל ובקוטן, או בחוזק ובחולשה, או כיוצא בכך, הרי הם יחד דומים בהחלט ואף על פי שהם שונים באופן שוני זה ⁶.
המשל בכך: שהחרדל וגלגל הכוכבים הקבועים ⁷ דומים בשלושת הממדים ⁸. ואף על פי שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקוטן, עניין מציאות הממדים בהן אחד; וכן הדונג המותך בחום השמש וביסוד האש דומים בחום ⁹, ואף על פי שאותו החום בתכלית החוזק והחום הזה בתכלית החולשה, אלא שעניין התגלות האיכות הזו בהם יחד שווה.

[תארי הבורא אינם ניתנים להשוואה]
וכך היה ראוי שיבין מי שהוא בדעה שיש שם תארים עצמיים יתואר בהם הבורא, והם: שהוא מצוי, וחי, ויכול, ויודע ¹⁰, ורוצה, שאין אותם העניינים מתייחסים אליו ואלינו בעניין אחד, ויהיה השוני בין אותם התארים ובין תארינו ביותר גדול, או ביותר שלם, או ביותר תמידי, או ביותר יציב, עד שתהא מציאותו יותר יציבה ממציאותנו, וחייו יותר תמידיים מחיינו, ויכולתו יותר גדולה מיכולתנו, וידיעתו ¹¹ יותר שלמה מידיעתנו, ורצונו יותר נעלה מרצוננו, והגדרה אחת כוללת שני העניינים ¹² כפי שמדמים אלה ¹³.

אין הדבר כן כלל! כי המושג "יותר מ..." אינו נאמר אלא בין דברים שייאמר עליהם אותו העניין פחות או יותר ¹⁴, וכיון שהדבר כן נתחייב הדימוי.
ולפי שיטתם, שהם סוברים שיש שם תארים עצמיים, הרי כשם שחיובי שתהא עצמותו יתעלה בלתי דומה לשאר העצמים, כך היה ראוי שיהו תאריו העצמיים, כפי שהם חושבים, בלתי דומים לשאר התארים, ואין הגדרה אחת כוללתם. ¹⁵ [פח]
ולא כן עשו, אלא חושבים כי הגדרה אחת כוללתם, ושאין דמיון ביניהם ¹⁶.

הנה נתבאר למי שמבין עניין הדימוי, שאין אנו אומרים עליו יתעלה ועל כל שזולתו 'מצוי', כי אם בשיתוף ¹⁷ בהחלט; וכן לא הונחו בסתם הידיעה ¹⁸ והיכולת והרצון והחיים עליו יתעלה ועל כל בעל ידיעה ¹⁸ ויכולת ורצון וחיים כי אם בשיתוף בהחלט, אשר אין שום דמיון עניני ביניהם כלל.
ואל יעלה על דעתך שהם נאמרים בספוק. כי השמות הנאמרים בספוק הם השמות הנאמרים על שני דברים שיש ביניהם דמיון בעניין מסוים, ואותו העניין בהם מקרה, ואיננו המעמיד עצמות כל אחד מהם ¹⁹. ודברים הללו, המיוחסים לו יתעלה, אין הם מקרים אצל אף אחד מבעלי העיון ²⁰, והתארים הללו אשר לנו, ²¹ כולם מקרים לפי השקפת ה"מתכלמין" ²². ומי יתן אפוא וידעתי מאין בא הדימוי, כדי שתכללם הגדרה אחת, שאז יהיו נאמרים מתוך אי הקפדה ²³ כפי שחושבים.

הנה זו הוכחה חותכת, כי התארים הללו המיוחסים לו, אין בין עניינם ועניין אלה הידועים אצלנו שתוף כלל, ולא בשום אופן, ואין השיתוף כי אם בשם ולא יותר.
וכיון שהדבר כן, אין ראוי להיות בדעה שהם עניינים נוספים על העצמות, כעין התארים הללו שהם נוספים על עצמותנו בגלל שיש ביניהם שתוף בשם.

והנה עניין זה נעלה מאוד אצל היודעים, זכרהו ודעהו כראוי לו ²⁴, כדי שיהיה מעותד למה שברצוני להבינך אותו ²⁵. [פט]

הערות:

1. "נסיבה' מא" יחס מסוים, יחס מה. ובר"ש "יחס אחד מבין" ואינו נכון.
2. שיש להם סגולה משותפת איכותית או כמותית, עצמית או מקרית, וכפי שיוסבר להלן.
3. אפשר לתרגם "החריפות", כי "חרארה" הוראתה גם חום וגם חריפות, וכל דבר למד מעניינו. ומבחינה עניינית כאן אין הבדל, אם כי נראה ש"חריפות" עדיפה בהקבל למתיקות.
4. אפשר: אינו קיים, נעדר.
5. ראה גם לעיל פרק נב.
6. הגודל והקוטן החוזק והחולשה.
7. עליו ראה לקמן ח"ב פרק ד, וח"ג פרק יד.
8. אורך, רוחב, וגובה.
9. דוגמא ראשונה מן הכמות, וזו האחרונה מן האיכות.
10. "עאלם" יודע. ור"ש כנראה לא החליט אם לתרגמה "יודע" או "חכם" לפיכך כתב "ויודע וחכם".
11. כאן תרגם הר"ש "וחכמתו" בלבד.
12. השוה גם לעיל פרק לה.
13. סוברי התארים העצמיים.
14. "תואטו" נאמרת על דבר שנעשה בהסכמה תוך ויתורים הדדיים. ונאמרת גם על שימוש במלים שלא במובנן הנכון מתוך אי הקפדה. אף כאן אין לומר זה חם מזה או גדול מזה, אלא על שני דברים שיש ביניהם סגולה משותפת כל שהיא, אפילו היה השיתוף רק מבחינה אחת או אפילו ממקצתה, אבל כלפי ה' הרי אינו שייך שום דמיון ואף לא צל של דמיון מאיזו בחינה שהיא, אף אם ננהג באי הקפדה. ולפיכך תרגמתי "פחות או יותר". ובר"ש ורי"ח "בהסכמה".
15. עם זולתם.
16. שתי סתירות נגדיות [פח] קשורות יחד, והרי ברור כשיש שתי הנחות כאלה, אחת היא שחושבים עליה ברצינות והשניה פטום מלים, ואם כן איזו היא? וראה גם לעיל פרק נא.
17. ככל שתופי השמות וההשאלות.
18. בר"ש "חכמה" וראה לעיל הערה 11 - 10.
19. כלומר: שאינו מגדיר מהותו האמיתית של כל אחד מהן. וכך הגדיר רבנו במלות ההגיון שער יג א השמות המסופקים וז"ל "השם המסופק, הוא השם הנאמר על שתי עצמויות או יותר בגלל עניין מסוים המשותף ביניהם, ואין העניין ההוא המגדיר אמיתת כל אחד מהם. לדוגמא: שם ה"אדם" הנאמר על ראובן החי ההוגה, ועל איש אחר מת, ועל תבנית האדם הנעשית מן העץ או מן האבן או באחד מאופני הציור. הרי שם זה נאמר עליהם בגלל שיתופם בעניין אחד והוא תבנית האדם ותוארו. ואין התבנית והתואר מגדירים אמיתת האדם. והרי הוא דומה לשם הנאמר מתוך אי הקפדה ("תואטו" וראה לעיל הערה 14), שהוא מחמת שיתוף עניין מסוים בשתי העצמויות יחד נאמר עליהם "אדם", והרי הוא דומה לשם שהוא לגמרי משותף, מפני שאמיתת עצמות זו זולת אמיתת האחרת, ומשום כך נקרא מסופק".
20. אינם מקרים לו יתעלה לפי השקפת שום אדם מבעלי העיון.
21. לבני אדם.
22. ראה לקמן ח"א פרק עג הקדמה רביעית.
23. "תואטו" וראה לעיל הערה 14.
24. ידיעה יסודית, לא רק ידיעת המונחים הכלליים בלבד, וכדלעיל סוף פרק נה.
25. בשני הפרקים דלקמן שכל אחד מהן עמוק מקודמו, ולעצם מושג הדימוי הנדון בפרק זה ראה גם מאמר אבינצר אלפאראבי "אלמסאיל אלפלספיה" קטע 42. [פט]