|
[המושג שביתה אצל הבורא] |
וישבת [קי] ביום השביעי 2,
|
| לפי שגם ההפסק מן הדיבור נקרא שביתה, כמו שנאמר: |
וישבתו שלושת האנשים האלה מענות את איוב 3.
|
| וכן נאמר בהפסקה מן הדיבור לשון ניחה, והוא אמרו: |
וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו 4.
|
| עניינו לדעתי, ופסקו מלדבר עד שישמעו התשובה 5. לפי שלא נזכרה להם לפני כן יגיעה כלל. ואפילו אילו הייתה להם יגיעה, 6 היה אומרו 'וינוחו' מוזר מאוד בשיחה. אלא תיאר שהם הסדירו כל אותו הלשון, אשר יש בו מן העדינות והרוך 7 מה שבו, ושתקו. כלומר: שלא הוסיפו על אותם הדברים עניין אחר, ולא פעולה הגורמת שתהא תשובתו 8 כפי שאמר להם, לפי שמטרת אותה השיחה תיאור ציקנותו 9 שהוא היה ציקן 9 בתכלית, ולפי העניין הזה נאמר גם: |
וינח ביום השביעי 10.
|
|
אבל חכמים וזולתם מן המפרשים 11 עשאוהו מעניין המנוחה, ועשאוהו פעל יוצא 12, אמרו חכמים ז"ל: וינח לעולמו ביום השביעי 13, כלומר: פסקה הבריאה בו.
ואפשר שהוא מנחי הפא או מנחי הלמד 14. ויהיה עניינו הניח 15 או התמיד את המציאות במצב שהיא בו ביום השביעי. כלומר: כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים בו חדשות מחוץ לטבע הזה היציב המצוי עתה במציאות בכללותה, וביום השביעי התמיד הדבר ונתייצב כפי שהוא עתה. ואין סתירה לדברינו מה שאין הטייתו כהטיית נחי הפא או הלמד 16, מפני שיש נטיות יוצאות מן הכלל, ונאמרים שלא כפי הכלל, ובפרט בפעלים הללו הנחים 17. ואין לבטל סילוק משמעות מטעה מכגון עניין 18 זה בכללי דקדוקים לשוניים, כל שכן עם ידיעתינו שאין אנו יודעים היום הקף לשוננו, ושכללי כל לשון הם אחרי הרוב. וכבר מצאנו גם בשורש הזה נח העין, עניין הנתינה וההנחה והוא אמרו: |
והניחה שם 19,
|
| וכן: |
ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם 20.
|
| ומן העניין הזה לדעתי גם: |
אשר אנוח ליום צרה 21.
|
|
אבל אמרו וינפש 22 הוא נפעל מן נפש, וכבר ביארנו שתוף נפש, 23 ושעניינו המטרה והרצון, ויהיה עניינו השלמת חפצו ויציאה לפעל של כל רצונו.
|
הערות:
1. וכדלעיל פרק סה. 2. בראשית ב ב. 3. איוב לב א. וכך תרגם רס"ג "ואנקטע" הפסיקו, חדלו מלהתוכח עם איוב. 4. שמואל א, כה ט. 5. וכן תרגם יונתן, ודלא כרש"י ורד"ק. 6. יגיעת הדרך, הייתה "וינוחו" צריכה להיות תכף לביאתם ולא בתוך תיאור השיחה. 7. "תלטף" דברי פיוס רכים הנאמרים בכבוד ובענווה, העלולים לחדור לנבכי הנפש. 8. תוקפנית ומחוצפת. 9. "לום" ציקנות וכיליות. וכך תרגם רבנו "הציקנים" בפרושו לפסחים כ"ז מ"ח. ובר"ש "לספר גנותו בעבור שהיה בתכלית הגנות" ולא דק. 10. שמות כ. 11. רס"ג בפירושו לתורה שם. וראה פירושי רס"ג לתורה מהדורתי בראשית ב הערה 3. וכך כתב גם בספרו אמונות ודעות מאמר ב פרק יב. ראה שם מהדורתי. 12. בר"ש פעל מתעבר. 13. בראשית רבה פרשה י פסקא יב. 14. כלומר: ינח, או נחה, לא נוח. 15. נון דגושה. 16. אם מנחי הפא ראוי להיות כמו וינח לפני ה' בשמואל א, י כה. ואם מנחי הלמד ראוי להיות על משקל ויגל יהודה בירמיה נב כז. 17. יסוד הוא אצל רבנו שאין כללים דקדוקיים מהווים שום מעצור בפני הלכי מחשבה, ראה פירושו למשנה כלאים פ"ב מ"ג, ותרומות פ"א מ"א. 18. עניין רב חשיבות זה הקשור במושגי האלוהות שהוא יסוד היסודות של היהדות וכל סטייה קלה בו מוציאה את האדם מן הכלל. 19. זכריה ה יא. והשרש לדעת רבנו "נוח". 20. שמואל ב, כא י. 21. חבקוק ג טז. 22. שמות לא יז. 23. לעיל פרק מא. [קיא] |
|
[ה' הוא הדעה והיודע והידוע] וכבר הזכרנו גם אנחנו את זה בחיבורנו הגדול 4, כי זה יסוד תורתנו 5 כמו שביארנו שם, כלומר: שהוא אחד בלבד, ולא יסופח אליו דבר אחר 6. כלומר: שאין שם 7 דבר קדום זולתו. ולפיכך אומרים חַי 8 ה' ואין אומרים חֵי 9 ה', לפי שאין חייו דבר זולת עצמותו' 10 כפי שכבר ביארנו בשלילת התארים 11. ואין ספק שכל מי שלא עיין בספרים שנתחברו בעניין השכל' 12 ולא השיג עצם השכל ולא ידע מהותו ואינו מבין ממנו אלא כפי שהוא מבין מעניין הלובן והשחרות' תקשה עליו מאוד הבנת עניין זה. ויהיה אמרנו שהוא הדעה והיודע והידוע אצלו, 13 כמו אלו אמרנו הלובן והמלובן והמלבין 14 דבר אחד, וכמה מן הסכלים ימהר לסתור דברינו במשל הזה 15 וכיוצא בו, וכמה מאותם שנדמה להם שהם חכמים' יקשה עליהם דבר זה ויחשבו כי ידיעת אמיתת חיובו 16 הוא דבר שאינו ניתן להבנה 17. ועניין זה הוא עניין שהוכח ונתברר כפי מה שביארוהו הפילוסופים האלוהיים. 18 [הסבר המושג בדוגמה מידיעת האדם] דע, כי האדם לפני שידע מאומה הרי הוא יודע בכוח. וכאשר ידע דבר מסוים - כגון שתאמר כאשר ידע צורת העץ הזה שמדובר בו, והפריד צורתו מחומרו, וצייר בלבו את הצורה מופשטת אשר זו היא פעולת הדעה - הרי נעשה אז יודע בפועל. והדעה שהושגה לו בפועל, היא צורת העץ המופשט אשר במחשבתו, לפי שאין הדעה דבר זולת העניין הידוע 19. הנה נתבאר לך, כי העניין הידוע, [קיב] הוא צורת העץ המופשט 20 והיא הדעה שהושגה בפועל. ואינם שני דברים: דעה, וצורת העץ הידוע. לפי שאין הדעה בפועל דבר זולת מה שנודע; והדבר אשר נודעה בו צורת העץ והופשטה שהוא היודע, הוא הדעה שהושגה בפועל בלי ספק. לפי שכל דעה פעולתה היא עצמה 21, ואין הדעת בפועל דבר אחד, ופעולתה דבר אחר, כי אמיתת הדעה ומהותה היא ההשגה 22. ולכן אל תחשוב כי הדעה בפועל דבר מה מצוי בפני עצמו, נבדל מן ההשגה; וההשגה עניין אחר בה, אלא עצם הדעה ואמיתתה השגה. וכאשר תניח דעה 23 מצויה בפועל, היא ההשגה למה שנודע. - וזה ברור מאוד למי שעסק רבות בכגון עיון זה. הרי נתבאר כי הדעה, פעולתה שהיא השגתה - היא אמיתתה ועצמותה. אם כן הדבר אשר בו הופשטה צורת העץ הזה והושגה, שהיא הדעה הוא היודע. כי אותה הדעה עצמה, היא אשר הפשיטה את הצורה והשיגתה, וזו היא פעולתה אשר בגללה נאמר עליה שהיא יודעת. ופעולתה היא עצמה, ואין לזה אשר הנחנו דעה בפועל, כי אם צורת העץ הזה. [בין ידיעה בפועל וידיעה בכוח] ונתבאר, כי כל דעה, פעולתה שהיא היותה יודעת - הוא עצמותה. אם כן, הדעה והיודע והידוע דבר אחד בעצמו לעולם בכל מה שייוודע בפועל. אבל אם נניח שהוא בכוח, הרי הוא שני דברים בהחלט, הדעה בכוח והידוע בכוח, כאלו אמרת הדעה הזו ההיולית 24 אשר בראובן, היא דעה בכוח, וכן העץ הזה ידוע בכוח, ואלה שני דברים בלי ספק. וכאשר יצא לפועל ונעשת צורת העץ ידועה בפועל, אז תהיה הצורה הידועה היא הדעה, ובאותה הדעה עצמה שהיא דעה בפועל הופשטה 25 ונודעה, לפי שכל שיש לו פעולה מצויה הוא מצוי בפועל, וכל דעה בכוח וידוע בכוח הם שנים, וכל דבר שהוא בכוח הכרחי שיהא לו נושא הנושא אותו הכוח, כאדם דרך משל. ונמצאו כאן שלושה דברים: האדם הנושא אותו הכוח, והוא היודע בכוח, ואותו הכוח, והוא הדעה בכוח, והדבר המעותד להיוודע, והוא הידוע בכוח. כאלו תאמר במשל זה, האדם, והדעה ההיולית, וצורת העץ. ואלה שלושה עניינים נפרדים, וכאשר הושגה הדעה בפועל, נעשו שלושת העניינים אחד, ולא תמצא כלל הדעה דבר, והידוע דבר אחר, אלא כאשר נתפשים 26 בכוח. וכיון שהוכח כי ה' יתהדר ויתרומם הוא דעה בפועל, ואין כוח בו 27 כלל כמו שנתבאר 28 וכפי שיוכח 29, לכן לא יהיה עתים משיג ועתים בלתי משיג, אלא הוא דעה בפועל תמיד, חיובי אפוא, שיהא הוא ואותו דבר המושג, דבר אחד, והוא עצמותו. ועצם פעולת ההשגה אשר בה ייאמר "יודע" - הוא עצם הדעה 30 אשר הוא עצמותו. והרי הוא דעה ויודע וידוע תמיד. [הדעה והיודע והידוע אחד - בכל תחום בפועל] וגם השכל הנפרד כלומר: השכל הפועל, 31 יש שיארע לו מעצור מלפעול, ואף על פי שאין המעצור [קיג] מעצמותו אלא חוץ ממנו 32, והרי היא חולשה 33 מסוימת לאותו השכל במקרה. ואין כוונתנו עתה לבאר עניין זה, אלא הכוונה 34 שהדבר אשר הוא לו יתעלה לבדו ומיוחד בו, הוא היותו דעה בפועל תמיד, ואין מעצור לפניו 35 מלהשיג, לא מצד עצמו ולא מזולתו, ולפיכך חיובי שיהא יודע ודעה וידוע תמיד לעולם, ועצמותו היא היודעת והיא הידועה והיא הדעה, כפי שהדבר חיובי בכל דעה בפועל. וכבר חזרנו על עניין זה בפרק זה כמה פעמים, מפני שהמחשבות 36 רחוקות מאוד מהבנת דבר זה. ואיני חושב שיתחלף לך 37 הציור השכלי בדמיון, ותפישת משל 38 המוחש בכוח המדמה, כי מאמר זה לא נתחבר אלא למי שכבר נתפלסף, וידע מה שכבר נתברר מעניין הנפש וכל כוחותיה 39. [קיד] |
|
הערות:
1. אפשר "בה'" וכן הוא בר"ש. 2. ראה אריסטו מטפיזיקה ספר יב פ"ז ופ"ט. 3. בר"ש "השכל [קיא] והמשכיל והמושכל" והעדפתי לתרגם כן בעקבות רבנו בהלכות יסודי התורה כבציון דלקמן. אם כי בכל מקום כמעט תרגמתי "עקל" "שכל" להיותו מובן יותר לקורא. *3. לפי כ"י מ. הם. 4. הלכות יסודי התורה פ"ב הל' י: "הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא. ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כמו שאנו יודעים, שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו, היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פנה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד". 5. "קאעדה' שריעתנא" ובר"ש "פינת דתנו", ואיני יודע מה הזקיקו לכך. ושמא צריך היה לתרגם "עיקר תורתנו", וכלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' יא. ושם בפרק א הל' ו: "וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה, שנאמר לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו". 6. כלומר: שאין לו נספח לא תואר ולא תכונה, לא עצמיים ולא אחרים. 7. ראה לעיל פרק סג הערה 25. 8. חית פתוחה. 9. חית צרויה. 10. וכן כתב בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' י: "ולפיכך אומר חי פרעה, וחי נפשך, ואין אומר חי ה', אלא חי ה', שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ובהקדמתו לאבות סוף פ"ח (מהדורתי עמ' תו) "ולפי היסוד הגדול הזה אין העברית מרשה לומר חי ה' כמו שאמרו חי נפשך, חי פרעה, כלומר: שם נספח, כיון שהנספח והמסופח אליו שני דברים נפרדים, ואין הדבר נספח אל עצמו, ולפי שחיות ה' היא עצמותו, ועצמותו חיותו, ואינה דבר אחר זולתו, לא אמרוה בסיפוח אלא אמרו חי ה', הכוונה שהוא וידיעתו דבר אחד". עיין שם. וראה גם בסמוך פרק סט. 11. לעיל פרק נג ופרק נז. 12. אם כי התחלתי ב"דעה" וסיימתי ב"דעה" לא נמנעתי מלתרגם כאן "שכל". ואין ספק שרבנו נתכוון לכמה ספרים יווניים וערביים שנתחברו בעניין זה, אך נראה שנתכוון בעיקר למאמרו של אבי נצר אלפאראבי "מקאלה פי מעאני אלעקל" מאמר בענייני השכל. ושם קבע שש הבחנות ראשיות במובן "שכל" ולהן פארות וסעיפים. ובכמה מקומות לקמן מציין עליו רבנו להדיא. 13. אפשר: בעיניו. 14. כלומר: עלול להצטייר במחשבתו כמקרה הנשוא על נושא. ודברי הנרבוני כאן כבדים מנשוא, ראה שם טוב, וכל מה שהאריך בהנחות ארסטו נאמרו בפרטות במאמר אבי נצר בענייני השכל. 15. יסתור את המושג "הדעה והיודע והידוע" על ידי משל זה. 16. של מושג זה. 17. ובהלכות יסודי התורה פ"ב הל' י כתב: ודבר זה אין כוח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. 18. העוסקים במדעי האלוהות. אם כי מנהג ספרי הפילוסופיא היוניים לכנות לכל דבר חשוב ונעלה במינו "אלוהי", ותמצא זה רבות בדיאלוגים של אפלטון. 19. כל זה לקוח מדברי ארסטו בספרו על הנפש ספר ג. ושם הוא קורא את השכל בכוח, נפש, או חלק נפש, או כוח מכוחות הנפש, או דבר מסוים שכל עצמו עתוד או מעותד לקבלת דבר מה. והאריך בו אבי נצר במאמרו [קיב] בענייני השכל הבחנה חמישית, אלא שמה שהמשיל רבנו בעץ המשיל הוא בדונג. עיין שם. 20. שהופשטה במחשבה הצורה מן החומר. 21. היא פועלת עצם מציאותה, כי לפני כן הייתה כוח בנפש, ועתה כשיצאה לפעל הרי כל מה שיצא בפועל הוא מה שידעה. 22. כלומר: מה שהשיגה. 23. לתוספת הבהרה אפשר: וכאשר תניח כי דעה. ויש להעיר כי גם הראב"ע מתרגם "עקל" האמור כאן דעה שכ' בשמות לד ו "כי הוא לבדו יודע ודעת וידוע". ע"ש. 24. העתוד לפני שיקבל את צורתו שהוא מושכלו. 25. הופשטה צורת העץ מן החומר שלה במחשבה. 26. "אכיד'א" כאשר האדם תופש במחשבתו מציאות דבר בכוח. ובר"ש "כשילקחו בכוח". 27. כלומר: אין בו דבר בכוח. 28. שכל דבר שבכוח הוא העדר, כפי שנתבאר לעיל פרק נה. 29. בתחילת החלק השני. 30. בר"ש "גוף והיכל". 31. וראה גם לקמן ח"ב פ"ד, ובמאמר אבי נצר אלפאראבי בענייני השכל הבחנה ששית. 32. אפשר: [קיג] מחוצה לו. 33. "חרכה' מא" ואפשר לתרגם הפרעה, הפסקה, סיבה. ובר"ש "תנועה". וכך הוא באמת רוב שימוש מלה זו בערבית. אך נראה לי שלא לכך נתכוון רבנו כאן. ושמא קורא רבנו שינוי זה החל בו אם כי הגורם חיצוני "תנועה" כפי הכלל שכל תנועה שינוי וכל שינוי תנועה וכפי שיתבאר לקמן בהקדמות שבתחילת החלק השני, וראה גם אפלטון בספרו תיאיטיטוס מהד' סימון עמ' 121. וראה גם לקמן ח"ב פרק יב ופרק יח. 34. אפשר לתרגם: ואין ביאור עניין זה מטרתנו עתה אלא המטרה. 35. אפשר: ואין עוצר בעדו. 36. שלא קל למחשבת האדם לתפוש את העניין הזה על בוריו. וכדלעיל הערה 17. 37. מוסב על תלמידו אשר למענו נכתב הספר. 38. "מת'ל" מם ותו פתוחות נעות, לכך תרגמתי "משל" מם שוויה ושין פתוחה. ואפשר לתרגם "כמו" והכוונה שהדברים המושכלים הללו הם מבחינת השכל דברים ברורים, כמו שהמוחש ברור לחוש, ואם תתפוש את הדברים הללו בכוח המדמה, יתחלפו לך המושגים ותאבד המטרה, כי אין למדמה כושר תפישה למושכל המופשט. 39. וכדלעיל בהערה 19, שהעתוד לדעה הוא כוח נפשי. וראה גם בהקדמת רבנו לאבות, הפרק הראשון. [קיד] |
|
[כינויי ה' בפי הפילוסופים והמתכלמין] לפי שאמרו, אם נאמר שהוא עילה, נחייב מציאות העלול, וזה יביא לקדמות העולם, ושהעולם לו 4 על דרך החיוב 5. ואם נאמר "פועל", לא יתחייב מזה מציאות הנפעל עמו, כי הפועל אפשר שיקדם את פעלו. אלא שאינם מציירים לעצמם עניין 6 שאין הפועל פועל כי אם לאחר שיקדם פעלו. ואלה דברי מי שאינו מבחין בין מה שבכוח למה שבפועל 7. ואשר תדע אתה, שאין הבדל בין אמרך "עילה" או "פועל" בעניין זה. והוא, שכאשר תחשוב גם על העילה בכוח, הרי היא קודמת לעלולה בזמן 8, אבל אם הייתה עילה בפועל, הרי עלולה מצוי במציאותה עילה בפועל בהכרח. וכן כאשר תחשוב את הפועל פועל בפועל, יתחייב מציאות פעלו בהכרה, כי הבנאי לפני שיבנה את הבית אינו בנאי בפועל, אבל הוא בנאי בכוח, כמו שחומר אותו הבית, לפני שיבנה בית -בכוח, וכאשר יבנה, אז הוא בנין בפועל, [קיד] ויתחייב מציאות דבר בנוי אז בהכרח 9. ואם כן לא הרווחנו מאומה בהעדפת 10 שם "פועל" על שם "עילה וסיבה". והכוונה כאן אינה אלא ההשוואה בין שני השמות הללו, ושכמו שאנו קוראים אותו פועל, ואף על פי שפעלו נעדר,. הואיל ואין מניעה ואין מעצור לפניו 11 מלפעול מתי שירצה, כך אפשר שנקראהו עילה וסיבה בעניין זה עצמו, ואף על פי שהעלול נעדר. ואשר הביא את הפילוסופים לקראו יתעלה עילה וסיבה, ולא קראוהו פועל, אינו מחמת השקפתם הידועה בקדמות העולם, אלא מחמת עניינים אחרים, הנני מזכירם לך דרך אגב 12. [מדוע העדיפו הפילוסופים את המונח עילה וסיבה?] |
החומר והצורה, והפועל והתכלית 14.
|
|
ושיש מהם קרובים ומהם רחוקים 15, וכל אחד מארבעה אלו נקרא סיבה ועילה.
ומהשקפותיהם 16 אשר איני חולק עליהם, שה' יתהדר ויתרומם הוא הפועל והוא הצורה והוא התכלית, ולפיכך אמרו שהוא יתעלה סיבה ועילה, כדי לכלול שלושת הסיבות הללו, והם שיהא הוא פועל העולם וצורתו ותכליתו. ומטרתי בפרק זה לבאר לך באיזה אופן נאמר בו יתעלה שהוא הפועל והוא צורת העולם, והוא גם תכליתו. ואל תטריד את מחשבתך כאן בעניין חידושו את העולם או חיובו ממנו לפי דעתם, כי ידובר בכך הרבה כראוי לעניין זה 17. והכוונה כאן שהוא יתעלה פועל את פרטי הפעלים הנמצאים בעולם, כמו שהוא פועל העולם בכללותו 18. ואומר: כבר נתבאר במדעי הטבע 19 כי ארבעת מיני סיבות הללו, ראוי לחקור לכל סיבה מהן גם סיבה אחרת, ואז ימצא לדבר המתהווה ארבעת הסיבות הללו הקרובות אליו 20, וימצאו גם להם סיבות, ולסיבות סיבות, עד שמסתיים אל הסיבות הראשונות. כגון: שהדבר הזה העשוי פועלו הוא כך, ולאותו הפועל פועל, ולא יחדל מכך עד שיגיע אל מניע ראשון, הוא הפועל באמת לכל האמצעיים הללו. והוא, שאם היה אות אלף מניעו אות בית, ובית מניעו גימל, וגימל מניעו דלת, ודלת מניעו הא, וזה מה שלא יעבור עד ללא תכלית 21, אם כן נעמוד אצל ההא דרך משל 22. הרי אין ספק כי ההא הוא המניע את האלף והבית והגימל והדלת, ובצדק נאמר על תנועת האלף כי ההא פעל אותה. ועל דרך זו מתייחסת כל פעולה במציאות אל ה'. ואפילו פעלו מי שפעלו מן הפועלים הקרובים, *23 כמו שנבאר, הרי הוא הסיבה הרחוקה מצד היותו פועל 23. [קטו] [לכל צורה קדמה צורה אחרת, והאחרונה - ה'] ואל תחשוב 3 כי אמרנו בו שהוא הצורה האחרונה לכל העולם, הוא רמז לצורה האחרונה אשר עליה אומר ארסטו במה שאחר הטבע, שהיא בלתי הוה ולא נפסדת *26. כי אותה הצורה האמורה שם, טבעית, לא שכל נבדל. לפי שאין אמרנו עליו יתעלה, שהוא צורת העולם האחרונה, כעניין הוית הצורה בעלת החומר צורה לאותו החומר, עד שיהא הוא יתעלה צורה לגוף 27. לא על דרך זו נאמר! אלא כמו שכל מצוי בעל צורה אינו מה שהוא כי אם בצורתו, ואם נפסדה צורתו נפסדה הווייתו ובטל; כך, כיחס הזה עצמו, יחס ה' לכל תחילות 28 המציאות הרחוקות. כי במציאות הבורא הכל 29 מצוי, והוא מקור 30 קיומו, בעניין שמכנים אותו "שפע", כמו שנבאר באחד מפרקי מאמר זה 31. ואם יעלה על הדעת 32 העדר הבורא - תעדר כל המציאות, ותבטל מהות הסיבות הרחוקות ממנו, והמסובבים האחרונים, ומה שביניהם. והרי הוא אפוא לו במעלת הצורה לדבר שיש לו צורה, אשר בה הוא מה שהוא, ובצורה תתקיים אמיתתו ומהותו. כך יחס ה' לעולם, ובדרך זו נאמר בו שהוא הצורה האחרונה, ושהוא צורת הצורות. כלומר: שהוא אשר מציאות כל צורה בעולם וקיומה 33 נשען בסופו של דבר אליו, ובו קיומה 33, כשם שהדברים בעלי הצורות קיומם 33 על ידי צורתם. ומחמת עניין זה נקרא בלשוננו חי העולמים, 34 עניינו שהוא חיות העולם, כמו שיתבאר. [לכל תכלית יש תכלית קודמת] הרי יש לך לשאול ומה תכלית הישיבה על הכסא? ואז ייאמר שיורם היושב עליו ויגבה מעל הארץ. ותשאל עוד ותאמר ומה תכלית ההרמה מעל הארץ, ויענו לך לכבד את היושב בעיני רואהו. ותשאל ומה תכלית כבודו בעיני רואהו, ויענו לך כדי [קטז] שייראוהו וירהו ממנו. ותשאל ותאמר ומה תכלית היותו ירוי, ויענו לך כדי שתהא פקודתו נשמעת 36. ותדרוש עוד ומה התכלית ההשמעות 37 לפקודתו. ותיענה למנוע בני אדם מלהזיק זה את זה 38. ותדרוש עוד התכלית לכך, ותיענה כדי להתמיד תקינות מציאותם 39. וכך צריך תמיד בכל תכלית שתופיע, עד שיסתיים הדבר אל רצונו יתעלה בלבד לפי השקפה מסוימת כפי שיתבאר 40, עד שתהא התשובה האחרונה 41 "כך רצה יתעלה", או אל גזרת חכמתו כפי השקפת אחרים כפי שאבאר 42, עד שתהא התשובה בסוף "כך גזרה חכמתו". [תכלית הכל - רצון ה' וחכמתו] נמצא אפוא כי הוא יתעלה התכלית הסופית של הכל, וגם תכלית הכל להתדמות בשלמותו כפי היכולת 43, והוא עניין חפצו, אשר הוא עצמותו כמו שיתבאר 44. לפי זה 45 נאמר בו שהוא תכלית התכליות 46. הנה ביארתי לך באיזה אופן נאמר בו יתעלה שהוא פועל וצורה ותכלית, ולפיכך קראוהו סיבה 47 ולא קראוהו פועל בלבד. [האם יתקיים העולם ללא הבורא?] ומה שאמרו נכון, אלו היה פועל בלבד, ולא היה אותו הדבר הפעול זקוק לו בהתמדת קיומו, כמו שאם מת הנגר, לא יבטל הארון, כיון שאינו מספק לו את הקיום. אבל בהיותו יתעלה גם צורת העולם, כמו שביארנו, והוא מספק לו את הקיום והתמידיות, לכן מוכחש שייעדר המקיים וישאר מקבל הקיום, אשר אין לו קיום כי אם במה שמסופק לו. עד כדי שיבוש זה הביאה האמירה שהוא פועל בלבד, לא תכלית ולא צורה. [קיז] |
|
הערות:
1. הכוונה לאריסטו ומפרשי ספריו. ראה בתחילת הפיזיקה, ובמטפיזיקה ספר א פ"א. 2. לשון רבים. ובר"ש "מזה השם" ולא דק. 3. "ט'ן" מחשבה בטלה. 4. ביחס אליו. ובר"ש "מאתו" ולא דק. 5. שאין העילה עילה כי אם על ידי העלול, וכדלקמן. 6. את העניין הזה והוא שאין הפועל - העושה נעשה פועל - עושה אלא אם יש לו פעולה ומעשה. 7. כלומר: לגבינו, שכל פעולה שאנו מסוגלים לבצעה, הרי היא מצויה בנו בכוח, ואין זה שהיא מצויה בו בכוח נקרא פועל עד אשר תצא אל הפועל, ואי יציאתה אל הפועל הוא מחמת מעצורים שונים פנימיים או חיצוניים. אך כלפי ה' הרי אין בו דבר בכוח, והכל נמצא בפועל תמיד, הואיל ואין מעצור לפניו, וכדלקמן. וראה שם טוב שהאריך באופן [קיד] אחר. 8. כלומר: במי ששיך בו כוח ופועל. 9. הר"ש שינה בנין כל משפט זה והוסיף בו משלו ללא צורך, וכך כתב: כי הבונה קודם שיבנה הבית אינו בונה בפועל, אבל הוא בונה בכוח, וכשיבנה אז הוא בונה בפועל, כמו שחומר הבית ההוא קודם שיבנה הוא בית בכוח, וכשיבנה אז הוא נבנה בפועל. 10. בר"ש "בהגדיל" ולא דק. 11. אפשר: ועין מונע ואין עוצר בעדו. 12. "אקתצ'בהא לך" סקירת עניין ואמירת דברים מבלי להתכונן לכך, מעין "הואיל ואתו לידן נימא בהו מלתא". ובר"ש "אומרם לך בקצרה" וברי"ח "אפרוט אותם לך". 13. פיזיקה לארסטו ספר ב פ"ז. 14. ארבעת אלה הגדיר רבנו היטב במלות ההגיון שער תשיעי. וראה מטפיזיקה לארסטו ספר ח פ"ד. ואנליטיקה אחרונה ספר א פי"ג. 15. כלומר: הסיבות והעלות, מהם קרובות שהנפעל תוצאה ישירה מהם, ומהם רחוקות שהם סבת סבת... סבתו, וכדלקמן. 16. מהשקפות הפילוסופים, בבואם להגדיר את הסיבה הראשונה כלומר: ה' יתעלה, לאיזה מן הסיבות הללו. 17. לקמן ח"ב פרק א והלאה. 18. בר"ש "העולם כולו כמות שהוא" ואין זה במקור. 19. פיזיקה לארסטו ספר ז פ"ב, וספר ח פ"ה. 20. שהמתהווה תוצאה ישירה מהן. 21. וכפי שיובא לקמן בהקדמת ח"ב הקדמה שלישית. 22. נניח שהדבר הסתיים אצל ההא. כי אחת היא לנו אם נעמוד כאן או נגיע לבליוני מליונים. *23. נראה שאין כוונת רבנו לכלול אפילו פעולות הפועל ברצון חפץ וכוונה כגון האדם. אם כי יתכן שהוא כולל הכל, וכשיטת רס"ג, ראה פירושו לתורה מהדורתי בראשית ג כא ובהערה שם. 23. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה פ"ב הל' ה: ובמה ייפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופים, לפי שאינן שוין במציאותן, אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חברו, והוא מצוי מכוחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכוחו של הקב"ה וטובו. וזהו שרמז שלמה בחכמתו כי גבוה מעל גבוה שומר. ע"ש. והשוה גם אבי [קטו] נצר אלפאראבי במאמרו "עיון אלמסאיל" 9 - 6. 24. למהות הצורה הטבעית באדם, ראה לעיל פרק א ד"ה אבל צלם. 25. הכוונה באדם על העתוד וכוח כשרון קיבול השכל הנקנה. כי האחרון, כלומר: השכל הנקנה, אין לו קשר עם היסודות ואינו הוה נפסד. ועיין היטב בהלכות יסודי התורה פ"ד הל' ה-ט. ובהלכות תשובה פ"ח הל' ג. ולקמן פרק ע. וביתר הנמצאים צורתו - מהותו לאחר הפשיטתו מן החומר. 26. אפשר: שנגיע. *26. משום שלדעתו היא צורת החומר הקדמון, ההיולי, שהוא בלתי הוה נפסד, לשיטתו בקדמות החומר הבסיסי של העולם. וכדלקמן ח"ב פרק יג ההשקפה השלישית. 27. וראה גם לקמן ח"א פ"ע בדעת ה"צאבה" שה' רוח או נפש הגלגל. 28. אפשר: ראשיות. 29. לפי הערבית "הוא הכל", ובעברית אין צורך לתיבת "הוא". 30. "ממד" תרגמתי כן לכלול שתי הוראות "ממד" מלשון "כשדה" נותן ופועל החומר לקיומו, או מלשון "מד" מתמיד וממשיך. 31. חלק ב פרק יב. 32. בר"ש "ואלו היה אפשר" ברי"ח "ואם יעביר אדם על לבו" ורש"ט חולק עליהם ומציע "אלו שוער בנפש" ואיני יודע למה כל הצער הזה. ויש תרגומו הנפלא של רבנו בהלכות יסודי התורה פ"א הל' א-ג "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות, ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם". 33. "קואם" תרגמתי אמנם "קיום" כעין לשון נופל על לשון, וכך תרגם ר"ש, ואינו מדויק בהחלט, כי הוראתה עמידה ויציבות, היות הדבר משהו. 34. ב"ה בכל כ"י העתיקים וגם בהוצ' מונק. ובדניאל יב ז "חי העולם", אבל "חי העולמים" הוא בברכות שתקנו חז"ל לפני הזמירות ולאחריהן. וראה גם [קטז] לקמן פרק עב. 35. אפשר: לדרוש. 36. בר"ש "ותענה לגדל מצותו" ואינו נכון. 37. אפשר: המשמעת. 38. המשך זה יש להחיל גם לעיל פרק ט. 39. על דרך מאמר חז"ל באבות פ"ג מ"ב: שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו. 40. לקמן ח"ג פרק יז ההשקפה השלישית. וראה גם אבי נצר אלפאראבי בספרו "פצוץ אלחכם" עמ' 165 ד"ה "פאן ט'ן ט'אן". 41. אפשר: בסוף. 42. לקמן ח"ג פרק יז ההשקפה הרביעית. 43. וכדלעיל פרק נד, ראה שם הערה 62. 44. לקמן ח"ג פרק יג. 45. אפשר: באופן זה. 46. וראה גם לקמן ח"ג פרק יג. 47. כדי לכלול שלושת סוגי הסיבתיות. 48. בר"ש "וההתגברות" ולא דק. 49. ראה לעיל הערה 32. |
