מורה נבוכים / יוסף בכה"ר דוד קאפח

תרגם לעברית, ביאר והכין על-פי כתבי-יד ודפוסים

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי

- המשך -

רבינו משה בן מימון - מורה הנבוכים
תרגם לעברית, ביאר והכין - יוסף בכה"ר דוד קאפח
מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי יהודה איזנברג

חלק שלישי - פרק [מז]

המצוות אשר כללתן הקבוצה השתים עשרה: [טהרה]
הם אשר מנינום בספר טהרה, ואף על פי שכבר הזכרנו תועלתן באופן כללי ¹ הריני מוסיף בהן ביאור, ונטעים את הקבוצה הזו ככל הראוי, ואחרי כן אומר טעמי האחדים אשר נתברר לי טעמן.

ואומר, כי תורת ה' זו שנצטווה בה משה רבנו ונתיחסה אליו ², לא באה אלא ³ להקל את העבודות ולמעט את הטורח.
וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים. וראוי לך להקיש בין שישרוף האדם ילדו בעבודתו ⁴ או ישרוף אפרוח יונה ⁵. לשון התורה, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ⁶, זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם. ומעבודתנו, ⁷ בדומה לזה, לשרוף בן יונה, ואף מלוא כף סולת ⁸.

ועל פי הבחנה זו הוכחה ⁹ אומתנו בזמן מריה ונאמר לה, עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי ¹⁰, ונאמר עוד בעניין זה המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה, מדוע אמרו עמי רדנו וגו'. ¹¹ כלומר: איזה טורח מיגע היה להם בתורה הזו, עד שפרשו [שפח] ממנה.
וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי וגו' ¹². הכוונה בכל המיקראות הללו כוונה אחת.
והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך.

[הלכות שמטרתן למעט שהייה במקדש]
ואחריה אומר:
כבר ביארנו ¹³ כי כל המטרה הייתה במקדש ¹⁴ להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר ומקדשי תיראו ¹⁵. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להמצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו, שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת ¹⁶, והסמיכו את זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך' ¹⁷.

וכיון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים:
כי אם ניצול ממגע נבלה, לא ניצול ממגע אחד משמונה שרצים שנופלים הרבה בבתים ובמאכלים ובמשקים ורבות נתקל בהם האדם,
ואם ניצול מאלה, לא ינצל ממגע נדה או זבה או זב או מצורע או משכבן ¹⁸,
ואם ניצול מאלה, לא ינצל משכיבת אשתו או מקרי,
ואף כאשר טהר מכל הטומאות הללו, אינו מותר לו להכנס למקדש עד שיעריב שימשו,
ואסור להכנס למקדש בלילה ¹⁹ כמו שנתבאר במידות ²⁰ ותמיד ²¹,
ובאותו הלילה אפשר שישמש מיטתו על הרוב, או יארע לו אחד מגורמי הטומאה, וישכים למחרתו כמצבו אתמול, ויהיה כל זה סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ירגיל שם בכל עת.

וכבר ידעת לשונם אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל ²². והנה במעשים הללו תתמיד היראה^*22, ותושג ההתפעלות המביאה לכניעה שהיא המטרה.

וכל שהייתה הטומאה מצויה יותר, תהיה הטהרה ממנה יותר קשה ובריחוק זמן:
האהלת המתים ובפרט הקרובים והשכנים ²³ היא היותר מצויה מכל טומאה, ואין טהרה ממנה כי אם באפר פרה על אף נדירות מציאותו ²⁴, ואחר שבעת ימים.
והזיבות והנידות מצויים יותר ממגע טמא, ולפיכך צריכים לכך שבעה ימים, והנוגע בהם יום אחד.
ואין טהרת זב וזבה ויולדת נגמרת אלא בקורבן, כי אלה מציאותן פחות מן הנידות.

וכל אלה הם גם דברים נגעלין ²⁵ כלומר: נידה וזב וזבה ומצורע ומת ונבלה ושרץ ושכבת זרע. והנה הושגו בדינים אלו מטרות רבות:
האחת הפרישה מן הגיעולים ²⁶,
והשניה נצירת המקדש,
והשלישית התחשבות במפורסם הרגיל ²⁷, לפי שהיה מחיובי ה"צאבה" המייגעים בענייני הטומאה מה שתשמעהו עתה.
והרביעית הקלת אותו העמל, ושלא יעכבו ענייני הטומאה והטהרה את האדם משום עסק מעסקיו.
כי אין עניין הטומאה והטהרה הללו תלויים אלא בקודש וקודשים לא יותר: בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא ²⁸. אבל כל שזולת זה, אין קפידה עליו אם ישאר טמא כל זמן שירצה, ויאכל חולין טמאין איך שירצה ²⁹.

[דיני נידה בארצות המזרח וביהדות]
והמפורסם משיטות ה"צאבה" עד זמננו זה [שפט] בארצות המזרח, כלומר: שרידי ה"מג'וס" ³⁰ שהנידה תהיה בבית לבדה, ונשרפין המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור נטמא ³¹.

ראה נא מה בין אלה לבין אמרינו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו וגו' ³², ואין איסור ממנה אלא תשמיש המיטה כל ימי טינופה ולכלוכה. ³³ ומשיטותיהם המפורסמות עד זמננו זה, שכל הפורש מן הגוף, שער או צפרנים או דם, הרי הוא טמא, ולפיכך כל ספר אצלם טמא מפני שהוא נוגע בדם ³⁴ ובשער, וכל המסתפר טובל במים חיים, וכיוצא בטרחות הללו אצלם הרבה מאוד ^*34.
ואנו אין חוששין לטומאה וטהרה אלא לקודש ומקדש ²⁹.

[והתקדשתם והייתם קדושים]
אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ³⁵, אינו בעניין טומאה וטהרה כלל, ולשון ספרא: זו קדושת מצוות.
וכן אמרו קדושים תהיו ³⁶, אמרו זו קדושת מצוות. ³⁷ ולפיכך נקראת גם העברה על המצוות טומאה, אמר בשרשי המצוות ויסודן, שהן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים:
בעבודה זרה נאמר כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי ³⁸,
ובגלוי עריות אל תטמאו בכל אלה וגו' ³⁹,
ובשפיכות דמים אמר ולא תטמאו את הארץ וגו' ⁴⁰.

הנה נתבאר כי טומאה נאמרת בשיתוף על שלשה עניינים:
נאמרת על המרי ⁴¹ והמרד במה שנצטווינו בו, בין שזו פעולה או השקפה,
ועל הטינופים והלכלוכים: טמאתה בשוליה ⁴²,
ועל העניינים הללו המחשבתיים ⁴³ כלומר: מגע זה או משא זה או האהלת ⁴⁴ זה.
ועל המין הזה האחרון אמרנו אין דברי תורה מקבלין טומאה ⁴⁵.
וכן הקדושה אמורה בשיתוף על שלשה עניינים מקבילים לשלושת העניינים הללו.

[טומאת מקדש]
ולפי שטומאת מת אי אפשר לטהר ממנה כי אם לאחר שבעה ימים, וגם במציאות אפר פרה, והיו הכוהנים צריכים להם ⁴⁶ תמיד כדי שיכנסו למקדש להקריב, לפיכך הוזהר כל כהן על טומאת מת בלבד, זולתי לצורך גדול אשר [שצ] הפרישה ממנו קשה לפי הטבע, כלומר: שלא להתעסק בהורים והבנים והאחים.
⁴⁷. ולגודל הצורך לתדירות כהן גדול במקדש, שנאמר והיה על מצחו תמיד ⁴⁸, הוזהר שלא להטמא למת כלל ואפילו לקרובים הללו ⁴⁹.

הנך רואה שלא כלל בלאו הזה את הנשים, בני אהרן ולא בנות אהרן ⁵⁰, מפני שהנשים אין צורך להן בהקרבה.

וכיון שאי אפשר שלא ישגה אדם ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והוא טמא, ואפשר שיעשה זאת במזיד כדרך שעוברים רוב הרשעים על העברות החמורות והם מזידים, לפיכך ציווה בקורבנות לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, מהם דברים לזדון, ומהם דברים לשגגה כפי מיניהם, והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעיר המשתלח כמו שנתבאר במקומו ⁵¹. כדי שלא יחשוב המזיד שהוא לא עבר עברה חמורה כאשר טמא מקדש ה', אלא ידע שנתכפר לו בשעיר, אמר ולא ימותו בטמאתם ⁵², ואמר ונשא אהרן את עוון הקדשים וגו' ⁵³, ונכפל עניין זה הרבה.

[טומאת צרעת]
אבל טומאת צרעת כבר ביארנו ענינה ⁵⁴. וגם החכמים ז"ל ביארו את זה והודיעונו אותו, ושהעיקר המוסכם בה שהיא עונש על לשון הרע ⁵⁵.
ושאותו הגינוי מתחיל בקירות, אם שב הרי זו היא המטרה, ואם התמיד ברשעו עובר אותו השינוי למצעותיו ⁵⁶ וכלי ביתו, ואם המשיך ברשעו מתפשט לבגדיו, ואחר כך לגופו, וזה אות ופלא שהיה באומה כמו מי סוטה ⁵⁷.

ותועלת הדעה הזו ברורה בהשפעתה, נוסף על כך שהצרעת מתדבקת, וכל בני אדם נפשם קהה ממנו ⁵⁸ וכמעט שזה בטבע.
אבל היות הטהרה ממנה בעץ ארז ואזוב ושני תועלת ושתי צפרים ⁵⁹, כבר נאמר טעם לדבר במדרשות, אלא שאינו מתאים לעניינינו, ולא ידעתי אני עד כה טעם אחד מכל אלה, ולא מה טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה ⁶⁰, וכן אגודת אזוב שמזים בה דם הפסח ⁶¹, לא מצאתי מאומה להסמך עליו בייחוד מינים הללו.

[פרה אדומה]
אבל טעם קריאת פרה אדומה חטאת, הוא מפני שבה נשלמת טהרת מי שנטמא למת, וייכנס למקדש אחר אותו העניין, כי מאז שנטמא למת נאסר עליו להכנס למקדש ולאכל קודשים לעולם, אלמלא הפרה הזו אשר נשאה את החטא הזה, כמו הציץ שהוא מרצה על הטומאה, וכמו שעירים הנשרפים.

ולפיכך נעשה עוסק בפרה ובשעירים הנשרפים מטמא בגדים ⁶², כמו שעיר המשתלח אשר הדעה עליו שזה מרוב מה שנשא מן החטאים מטמא מי שנגע בו ⁶³.

והנה הטעמנו מן הקבוצה הזו מה שידענו טעמו כפי שנראה לנו. [שצא]

הערות:

1. לעיל פרק לה.
2. אל משה, שנאמר זכרו תורת משה עבדי. מלאכי ג כב.
3. בר"ש "רק" והוא מעט מטעה.
4. בר"ש "לעבודת אלוהיו" ואין זה במקור.
5. אף כאן הוסיף ר"ש "לעבודת אלהינו".
6. דברים יב לא. ואין זו עבודת המולך כי המולך בהעברה בלבד וכדלעיל פרק לז.
7. בר"ש "ומעבודותיה" וטעות הוא.
8. קומץ המנחה.
9. כלומר: הוכיח אותה ה'.
10. מיכה ו ג, [שפח]
11. ירמיה ב לא.
12. שם כ ה.
13. לעיל פרק מה.
14. כלומר: בעצם בניית המקדש.
15. ויקרא יט ל.
16. כוונת רבנו בודאי לאמור בחגיגה ז א. וכל הראיה מעצם הדבר שהוצרכו לדון בכך, עיין שם.
17. משלי כה יז.
18. רוצה לומר מגע משכבן.
19. בר"ש הוסיף משלו "פירוש אפילו משיעריב שמשו".
20. פ"א מ"א ומ"ח.
21. פ"א מ"א.
22. יומא פ"ג מ"ג.
*22. וראה גם רס"ג באמונות ודעות מאמר שלישי סוף פרק ב.
23. בר"ש הושמטו "השכנים".
24. בפרט לפי התנאים שנפרטו במסכת פרה פ"ב.
25. בר"ש "מכוערין נמאסין ".
26. גם כאן כתב ר"ש "הכיעור והמיאוס".
27. בר"ש "לישא פנים למנהג המפורסם" "ומראעאה" איננה נשיאת פנים אלא הזדהות עם דבר מסוים מתוך התחשבות בנסיבות מסויימות. והכוונה כפי שקדם לעיל בפרק לב, שכל שחדר עמוק לנבכי נפש האדם הוקל והוסב לאפיק אחר אך לא נעקר כליל.
28. ויקרא יב ד.
29. וכיוצא בזה כתב בהלכות טומאת אוכלין פרק טז הל' ח, עיין שם. ומעניין מאוד הוא טעמו של רבנו למנהג אכילת חולין טהורין. ראה שם הל' יב: ופירושו למשנה טהרות פ"ב מ"ב. מהדורתי עמ' תפט. [שפט]
30. העמים עובדי האש. ובתלמוד בהרבה מקומות "אמגושא", ובר"ש "המגורתי" וטעות הוא.
31. והדעות הללו חדרו גם לשכבות מסוימות של היהדות והחלו להתנהג במנהגותיהם, ראה לדוגמא פירוש הראב"ד למסכת תמיד הפרק האחרון בשם ספר המקצועות. ואף בימינו נשתיירו שרידי דעות הללו אצל יוצאי ארצות "המג'וס" לפנים.
32. כתובות סא א. ושם איתא"והרחצת". וכך הוא בהלכות אסורי ביאה פי"א הל' יט. וראה הגהות מימוניות שם.
33. כן הוא תרגום המילים שבמקור. ובר"ש "כל ימי טומאתה".
34. כי כל ספר הוא גם מקיז דם. וראה פירוש רבנו לשביעית פ"ח מ"ה מהדורתי והערה 17 וכלאים פ"ט מ"ג הערה 12.
*34. ראה שם טוב ששאל "ומה יאמר הרב בטבילת זבה ונידה במים קרים בסתיו", והמשיך בדברי הבל שאסור לשמען שכאלו דעת רבנו שטבילת נדה וזבה מדרבנן. וחלילה חלילה. א. מי זה אמר שהטבילה צריכה להיות במים קרים? כלום לא למד מסכת יומא פ"ג מ"ה. ומה שכתבו במסכת תענית יג טבילה בחמין מי איכא מדובר על המציאות הרגילה. ולא שכל חמין נידונין כשאובין (ותמוהים הם דברי הפוסקים המחמירים בכך). ומה שציין לדברי רבנו בספר המצוות אינו אלא מוציא שם רע, וכבר ביאר רבנו שם בכלל השני שכל שאמרו שהוא מדאוריתא הרי הוא מן התורה, וראה שם לא תעשה שלו, וראה גם בהקדמתו לסדר טהרות מהדורתי עמ' כא שטומאת נבלת העוף הטהור מן התורה כיון שחייבים עליה כרת על ביאת המקדש. ובנידה כבר כתב בהלכות אסורי ביאה פי"א הל' טז אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא בכרת. עיין שם. והארכתי מפני שכבר הטעה את קלי הדעת.
35. ויקרא יא מד.
36. שם יט ב.
37. וראה גם הקדמת רבנו לספר המצוות, הכלל הרביעי.
38. ויקרע כ, ג.
39. שם יח כד.
40. במדבר לה לד. וצ"ל ולא תטמא.
41. בר"ש "על מידות האדם" ושמא צ"ל "מרות".
42. איכה א ט.
43. קרא את הטומאות "מחשבתיים" כיון שאינן דבר ממשי אלא עניין מחשבתי.
44. "מסאקפה" כלומר: המצאות תחת אהל אחד. ומילה זו משומשת הרבה בלשון רבנו בפירוש המשנה. ור"ש שיבש כאן וכתב "או לשאת דבר פלוני על כתפיו" ולעיל בתחילת העניין כתב נכונה. ורי"ח כתב "או קרבת זה" ואינו נכון.
45. ברכות כב א. וכן כתב בהלכות קריאת שמע פ"ר הל' ח. והלכות תפילה פ"ד הל' ד-ה. והלכות ספר תורה פ"י הל' ח.
46. "מחתאג'א אליהם" כלומר: ישראל זקוקים להם וצריכים אותם [שצ] תמיד.
47. שלא הוזהרו מלהטמא לאלה. ויקרא כא ב-ג. ור"ש הוסיף כאן משלו "ולעמוד עמהם ולנגוע בהם".
48. שמות כח לח.
49. ויקרא כא יא.
50. סוטה כג ב.
51. משנה שבועות ב ב, ובגמרא.
52. ויקרא טו לא.
53. שמות כח לח
54. לעיל בפרק זה סמוך להערה 25.
55. ראה ערכין טו ב.
56. "פרעושה" ובר"ש "לכלי משרתיו" וטעות הוא.
57. וככל החזיון הזה כתב רבנו בהלכות טומאת צרעת פט"ז הל' י.
58. ר"ש הוסיף כאן "ובדלים ממנה".
59. ויקרא יד ד.
60. במדבר יט ו.
61. בפסח מצרים שמות יב כב.
62. ראה זבחים פי"ב מ"ה.
63. קצת תמוה, כי אין הנוגע בשעיר מטמא אלא המשלחו בלבד. וראה הלכות פרה אדומה פ"ה הל' ז. ושמא צ"ל "כמו המשלח שעיר המשתלח" ו"מי שנגע בו" מוסב על המשלח שבגדים וכלים שנגעו בו בעת שילוחו נטמאו. [שצא]

חלק שלישי - פרק [מח]

המצוות אשר כללתם הקבוצה השלש עשרה: [מאכלות אסורות]
הם אשר מנינום בהלכות מאכלות אסורות, ובהלכות שחיטה, ובהלכות נדרים ונזירות. וכבר ביארנו במאמר זה ¹ ובפירוש אבות ² תועלת הקבוצה הזו בדברים מדוייקים ובהירים מאוד ³, ואני אוסיף לכך ביאור בהתחקות על אחת אחת מן המצוות המנויות שם.

[המאכלות האסורים מזיקים]
ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה ⁴, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחלב.

ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה ⁵ ורבים בו העודפים ⁶, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה ⁷, כל שכן בתוך הערים.
ואילו היינו מגדלים חזירים למזון היו נעשים השווקים ⁸ ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכיסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" ⁹ עתה. וכבר ידעת אמרם ז"ל פי חזיר כצואה עוברת דמי¹⁰.

וכן חלבי הקרביים משביעים ¹¹ ומקלקלים את העיכול, ומולידים דם קר דביק, והשריפה יותר עדיפה להם. וכן הדם והנבלה קשים לעיכול ¹² ותזונתן רעה, וידוע כי הטרפה תחילת נבלה היא ¹⁸.

ודע כי הסימנים הללו, כלומר: מעלה גרה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סיבת ההיתר ולא העדרן סיבת האסור, אלא הם סימנים להכיר בהן המין המשובח מן המין הגרוע ¹⁴.

אבל טעם גיד הנשה הרי מפורש בכתוב ¹⁵.

וטעם אבר מן החי, הוא מחמת שהוא מקנה אכזריותן וכך היו עושים מלכי הגויים אז ¹⁶. וכך גם היו עושים לעבודה זרה, כלומר: שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ונאכל ¹⁷.

אבל אסור בשר בחלב הרי עם היותו מזון גס מאוד בלי ספק, וגורם מילוי רב ¹⁸, אין הדבר רחוק לדעתי שיש לעבודה זרה בכך שייכות, ושמא כך היו אוכלין בעבודה מעבודותיה או באד מאדיהם.
וממה שמחזק את זה לדעתי, שאסור בשר בחלב הזכירו פעמים בתחילת הציווי בו כאשר הזכיר מצוות החג, שלוש פעמים בשנה וגו' ¹⁹, וכאילו יאמר בחגכם וביאתכם לבית ה' אלוהיך לא תבשל מה שתבשל שם בצורה פלונית כפי שהיו הם עושים, זהו המתקבל יותר לדעתי בטעם איסורו, אלא שלא ראיתי את זה כתוב במה שעיינתי מספרי ה"צאבה".

אבל הציווי בשחיטת החי ²⁰ הוא הכרחי, לפי שהמזון הטבעי לאדם אינו אלא מן הזרעונים הצומחים מן האדמה ומבשר בעלי חיים, והמשובח בבשר הוא אשר הותר לנו אכילתו, וזה מה שלא נעלם משום רופא ²¹.
וכיון שהביא הכרח טיב מזונו ²² להריגתו, חפשנו לו המיתה היותר קלה, ונאסר לענותו בשחיטה הנפסדת ²³ ולא לנחרו ולא לחתוך ממנו אבר, [שצב] כמו שביארנו.

וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ²⁴, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון ²⁵, אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם ²⁶.
ונעשה דין זה מיוחד בשור ושה כי הם אשר מותרת לנו אכילתם מן הביתיים שאכילתם רגילה על הרוב, והם אשר ידועים האם מן הבן ²⁷:

וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל ²⁸, כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה ²⁹ להן התורה בבהמות ובעופות
^*29, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו.
ואל תקשה עלי באומרם ז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' ³⁰, כי זו אחת משתי הסברות אשר הזכרנום, כלומר: השקפת מי שסובר שאין טעם למצוות אלא הרצון המופשט, ואנו הלא הלכנו אחרי ההשקפה השניה ³¹.
וכבר העירונו על ביאור התורה טעם כיסוי הדם, והיות הדבר מיוחד בחיה טהורה ועוף טהור. ³².

[נדרים]
ועם מה שנצטווינו בו מאיסור המאכלות האסורות, נצטווינו גם בנדרי אסר, והוא כל זמן שיאמר האדם לחם זה או בשר זה אסור עליו נאסר עליו לאוכלו.
כל זה הכשרה להקניית מידת ההסתפקות ועצירת תאוות האכילה והשתייה, אמרו נדרים סייג לפרישות ³³.

[הפרת נדרים]
וכיון שהנשים ממהרות לכעוס מחמת קלות התפעלותן וחולשת נפשן, ואילו היה עניין נדריהן מסור בידן, היה זה סבל גדול בבית ופירוד וקלקול סדר, כי מין זה של אוכל מותר לבעל ואסור לאשה, וזה אסור לבת ומותר לאם, ולפיכך נמסר הדבר לראש הבית בכל מה שתלוי בו³⁴.

הנך רואה שכל מי שהיא ברשות עצמה ואינה טפלה לראש בית להנהיגה, הרי דינה כדין הגברים בנדרים, כלומר: מי שאין לה בעל ומי שאין לה אב, או שגדלה דיה, כלומר, בוגרת.

אבל טעם הנזירות פשוט מאוד, והיא הפרישות משתיית היין אשר כבר השחית הראשונים והאחרונים, רבים ועצומים כל הרוגיו, וגם אלה ביין שגו וגו' ³⁵, לפיכך באו מדיני הנזירות כפי שאתה רואה, אסור מכל אשר יצא מגפן היין ³⁶, הרחקה יתרה, כדי שיסתפק האדם ממנו בהכרחי, שהרי המתרחק ממנו נקרא קדוש, והשווה למעלת כהן גדול בקדושה עד שאינו מתטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו, כל הגדולה הזו מפני שפרש מן היין ³⁷. [שצג]

הערות:

1. לעיל בחלק זה פרק ח. ופרק לה.
2. בהקדמה סוף הפרק הרביעי. וראה גם בפרק החמישי שם.
3. "בליג" דברים האמורים בבהירות רבה. ובר"ש "בדברים רחבים מאוד" ולא דק.
4. "מד'מום" ועניינה כאן מרוחק ודחוי, ובר"ש "מגונה".
5. אפשר: יותר מן הראוי.
6. הכוונה החומרים שאין בהן תועלת. ובר"ש "הפסולת והמותרות". ודברי רבנו כאן הם נגד דברי אבוקרט, ראה פרקי משה מאמר כ, יט. ותימה שלא השיג עליו רבנו שם.
7. וכדלעיל פרק מא.
8. אפשר: החוצות, הרחובות.
9. מונח זה היה כולל את העמים המלווים, ובמשך הזמן נתפשט על כל האירופים. ורס"ג בבראשית י, ג, תרגם ריפת - פרנגה. ובר"ש "הצרפתים".
10. ברכות כה א.
11. כלומר: שהנפש קהה מהם ובסה אותם.
12. על קושי עכול בשר המת ראה משנת אוהלות פרק יא מ"ז ופירוש רבנו שם. מהדורתי עמ' רצח.
13. ראה מאכלות אסורות פ"ד הל' ו-ט.
14. אפשר: המין הרצוי מן המין המרוחק, או הדחוי.
15. בראשית לב לג.
16. רומז לאמור בנדרים סה א. שצדקיה מצא את נבוכדנצר אוכל ארנבת חיה, ומפרש רבנו חיה-בחייה. בלי להמיתה תחילה וכפירוש שני של רש"י.
17. ראה עבודה זרה פ"ב מ"ג "עורות לבובין " ופירוש רבנו שם.
18. "אמתלאא" הכוונה קשה לעיכול וגורם להתעפשות וגזים.
19. שמות כג יז ואחריו לא תבשל גדי בחלב אמו. וכך בפרק לד כג-כו.
20. "אלחיואן " ובר"ש "בהמה".
21. ראה לעיל הערה 6 ובמה שצויין לפרקי משה.
22. טיב המזון שבבשרו.
23. חמישה דברים המפסידים את השחיטה. חולין דף ט. וראה גם הלכות [שצב] שחיטה פ"ג הל' א. ובר"ש "בשחיטה רעה".
24. ויקרא כב כח.
25. "נטק" כרגיל מתרגם ר"ש "דיבור" וכאן תרגם"שכל" ושתיהן בלתי נכונות.
26. ראה לעיל ח"א פרק עג באמצע ההקדמה העשירית ד"ה הערה.
71. כלומר: שידוע איזו היא אמו של זה ואיזה הוא בנה של זו. ובר"ש "והם אשר תכיר מהם האם את הוולד" ואינו נכון.
28. מכאן משמע כמעט להדיא, שאם אין תאוותך גוברת עליך לשלול את הביצים או האפרוחים, הנח להם אל תחריד את שלוותם ואל תפריע את מנוחתם, כי כל טעם שילוח האם כדי שתעזבם לנפשם. ולא כדעת הסוברים כי יקרה קן צפור לפניך חייב אתה להטפל להם אף אם אינך צריך את הוולדות.
29. בר"ש "חסה" וט"ס הוא.
*29. אותו ואת בנו ושילוח הקן, וראה גם לעיל בחלק זה סוף פרק יז הערה 3.
30. ברכות פ"ה מ"ג. וראה גם מגילה פ"ד מ"ג ופירוש רבנו בשני המקומות.
31. ואלמלי שאיני כדאי הייתי אומר, כי האומר שהן רחמים מצידו יתעלה על קן הצפור משתקין אותו, כי אילו היו רחמים לא התיר השחיטה בכלל, וכמו שכתב רבנו שם. אבל ניתנו כדי להחדיר לתודעתנו ולקבוע בלבנו מידת הרחמים החמלה והחנינה. וראה לעיל בחלק זה פרק כו ופרק לא.
32. לעיל פרק מו.
33. אבות פ"ג מט"ז.
34. דברים שבינו לבינה או שיש בהן עינוי נפש.
35. ישעיה כח ז.
36. שופטים יג יד. וראה גם במדבר ו ד.
37. על יחסו של רבנו לשהיית היין וכל המשקאות המשכרים בכלל ראה לעיל בחלק זה פרק ח. [שצג]