|
|
|
|
[אברהם ושרה - חומר וצורה]
הנה אשר סופר לאדוננו, מעשות צורה והמשל באבות הטהורים, ואמרו באברהם ושרה שהם חומר וצורה.
העבודה לא כך היה. והנני מעיד על אמיתת העניין אחר החקירה מפי האומר בעצמו, ומפי רבים מן השומעים שהיו במעמד. כבר ידע כבוד אדוננו כי לא היום החלונו לשאול לנו במספר רב מההגדות הנזכרות בתלמוד, ובדרשות פירוש על צד ההמשל ולקיחתם על זולת פשוטם. ואנחנו בזה ולא אומר מורשים, אבל אומר מצווים מפי הרב הגדול ז"ל לחוס לכבוד רבותינו הקדושים, ולהרבות במאמריהם הישוב והביאור בדרך שיסכים לאמת, מבלי שיצא לנו מההסכמה ההיא שום הפסד בשורשי האמונה. לא להשאיר כל ההגדות על פשוטיהם ותתחייב אז למעיינים אחת משתים רעות: - אם האמנת כל מה שיסופר מן ההרחקות והגוזמות, מבלי הכרח בתורתם. - או הכחשת הנגלה ההוא, עם מחשבת הרע באומרו אשר הוא השלם באמת. ועם כל זה אנחנו בלי ספק מצווים מן הרב הגדול ע"ה, להעלים פירש רוב המאמרים ההם, מפני שהוא על הרוב סוד שראוי שיונח ליראי ה' ולחושבי שמו. כי מבלתי היותו סוד, לא היו החכמים משתדלים בהעלמתו להכרח ותועלת, אבל להיזק מפורסם ולפועל בטל. על כן התנצל הרב אחרי שיעד לחבר חיבור בפירוש ההגדות על סדרם. ונמנע מחיבורו כי אמר שאם יחבר פירושם בתכלית הביאור יהיה כמגלה סוד ומחטיא כונת המעלימים. ואם יחברהו בהסתר ובהעלמה לא הוסיף על הכוונה הראשונה מאומה. על כן ראוי שיונחו כמו שהם והיו מכלל סתרי תורה שנאסרה דרישתם והם מונחים לחכם המבין מדעתו עם שאר התנאים. הנה אם כן התאמת שהדרישה ברבים בפירוש אחת מן ההגדות הנאמרות על דרך משל אסורה. ודאי בזה אשם אל המגלים לא שיהיה בפירושם כשיגלה צד כפירה ומינות בשום פנים. [פירוש פילוסופי לאגדה על האבות] רבי בנאה הוה מציין מערתה דרבנן. כי מטא למערתה דאברהם אבינו אשכחיה אליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. אמר ליה מאי קא עביד אברהם? אמר ליה גאני בכנפיה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה. א"ל זיל אימא ליה בנאה קאי אבבא. אמר ליה ליעול וליתי מידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא לא שליט עאל ציין ונפיק. (ב"ב פ"ג דף נ"ח) מצא האלוהים את עוון כולנו, ועמד זה ודרש שזה המאמר בודאי יש לו סוד וצריך פירוש. כי לא יתכן להאמין שהאבות הקדושים במערת המכפלה או בבית עולמים וצרור חייהם, ינהגו אלו המנהגים הפחותים ההכרחיים לנו בעולם הזה מן המאכל והמשתה, וכל שכן חברת הנשים אשר היא חרפה לנו. ביחוד יותר מכל מושגי חוש המשוש אשר עליו התייחסה חרפת האדם. ועל כן נראה לו שאותו המאמר כולו משל. כאלו ירצה לומר שזה השלם היה מעיין בתכונת מדרגות השלמים כל ימי העצרם בעולם התחתון, שהוא המערה באמת והשפל הגמור בבחינת עליונות התכלית האחרון המקווה לכל שלם זהו ציונו מערות החכמים. והבדילו בבחינת יתרונם קצתם על קצת במעשים ובעיון. ומצא מתוך התבוננותו, שהשכל האנושי היותר שלם שימצא בשום אדם, ושחומרו היותר זך והנאות שאפשר שלא ימלט בשום פנים מחסרונות רבים, כמו מתנומה ושכחה ושיבוש וקשי ההסתכלות וזולתם. שהם כדמות השינה אשר היא התבטלות החושים ממושגיהם. שסיבת התרדמה ההיא כולה מיוחסת לשכל. היא חברת החומר ושיתופו עד שתיפרד החבורה ההיא בהעלותו מן המערה לבקר בבית אלוהים. זהו דהוה גאני בכנפיה דשרה. ומידיעת זה והבנתו יצאו לנו בודאי תועלות בקצת משורשי התורה, ובפרט בנבואה ובהשגחה. אלא שנניח זיכרונם ליראת האריכות, והנשאר מחלוקת המאמר בא ליפות המשל ולהסתיר הסוד. כמו שלמדנו הרב הגדול זכרונו לברכה במשלי הנבואה, שלא נבקש פירוש לכל הפרטים שיבואו במשל. ואמנם היות דרך הנביאים לפעמים לתאר הצורה לזכר, והחומר לנקבה, ולכת החכמים ז"ל בזה בעקבותיהם, זה בארו לנו הרב הגדול ז"ל. ובזה האמין הרב. ואחריו כל בעל נפש בגלילותינו נמשך, שיש ספר במשלי ספורים רבים מהנקבה שיש בגלויים תועלת המוסר וההנהגה, ובהיסתרם תועלת ידיעת אמיתת שורשי המציאות בזה העניין. והמאמר הנזכר, מפני שהוא רומז על שכל היותר שלם שבבני אדם, ושנושאו היותר חשוב וזך ההבנה, לקח בגלויים מהזוגות שנמצאו בעולם הזוג היותר נכבד שנמצא, והיותר נבחר, שהם אברהם אבינו ושרה אמנו עליהם השלום והמנוחה. זה היה העולה מדברי הדרשן ההוא. ואע"פ שאנו הרחבנו זיכרון ענינו והשלמנוהו. מי ייתן החריש עם כל טוב כונתו ותהי לנו לפליטה גדולה להחיות עם רב. ובודאי האשמנוהו והגדלנו עליו פשע על הרחיבו בזה ביאור לפני אנשים מהם ראויים ומהם בלתי ראויים. וגם לפני הראויים נהגו רוב יודענו ומביננו המניעה והבריחה מזה בתכלית מה שאפשר. סוף דבר התקצף האלוהים על קולו והרצו קצת השומעים את הדברים מבלתי הבנת הכוונה ותצא הרעה הזאת על כל יושבי הארץ הנקיים. ולנו אפוא מה תעשה אבי השמיעוך הדברים ולא כהויתן. ואם תרבה להכלים ולהוכיח הדין עמך בזה בשלמות מעלתך שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. והאמנם כי צדיק הראשון בריבו ומחובת השופט שלא יקבל טענות בעל דין אחד עד שישמע טענות בעל דין חברו. וגם בהבלי עסקי בני אדם פן יוציא ממון מתחת ידם שלא כדין. ואם בדיני ממונות כך בדיני נפשות לא כל שכן. [שנים עשר בני יעקב אבינו - שנים עשר מזלות] והיה ראוי לפי זה שיהיה חציינו בשפלות כל זמן שיהיה החצי האחר בהצלחה, אי זה משני החציין שיזדמן. זהו ששמענוהו בזה העניין. והוא נאה ומקובל בחיזוק האמונה שאין מזל להם לישראל ושאין אצטרובלין מתקיימין ביהודים. ואיך יהיה בעל זה הדעת הרע אשר זכרתם, יותר רע ויותר מגונה מן האפיקורסים? כי גם האפיקורוס ההוא אינו אומר שהשבטים לא נבראו, ושמשל היו לשנים עשר המזלות. אבל יודה בלי ספק על מציאותם בדורם וסדר בריאתם. אלא שישעבדם מצד כוון מספרם לאותם המערכות העליונות. ואיך יאמן באנשים אשר מבני ישראל המה, ושעמדו אבותיהם על הר סיני, שיעקרו כבודם וכבוד בית אביהם בעיקור בריאת האבות והשבטים מן העולם, שהיא יותר מפורסמת ממאור ניצוץ השמש בצהרים. וכל ספרי הנבואה מלאים מהם. וגם אם הנחנום כיוצאים מן הכלל, לבלתי היאסר בעבותות אהבת הנבואות, הנה מראית העין יוכיח בראותנו היום בתוכנו הבדלי היחס בכהונה ולוויה וישראלים, כי לא נשאר מהתייחסות השבטים באלו הדורות רושם אחר בלתי זה. וישוב בהכרח בזה העניין כמודה מקצת. חלילה חלילה שימצא אפילו בילידי ביתם של קדושי הארץ ומקנת כספם ושפחותיהם מי שפקפק על היות האבות יסוד התורה כולה. שהכל תלוי עליו, ובברית החזק שכרת להם השם נצלנו כמה פעמים, ונושענו מבלתי היותנו ראויים אליו מצד עצמנו בעת ההיא. וזהו יסוד הרב הגדול ז"ל אשר אנחנו יוצאים בעקבותיו, ומתפארים באמונותיו. אמר בפרק מ"ג מחלק ב' בזה הלשון. |
וכל טוב שהטיב לנו השם או ייטיב, אמנם הוא בזכות האבות, ר"ל אברהם יצחק ויעקב. וזהו שורש שהתורה כולה תלויה עליו.
|
|
זהו תורף דבריו, וזה אמת מפורסם מאוד. כי תחילת הישועות הכוללות שחדשתם ההשגחה באומתנו הנבחרת, היא יציאת מצרים כמו שמפורסם לכל אדם. ובו נאמר (שמות ב' כ"ד) ויזכר אלוהים את בריתו את אברהם וכו'. וכן נאמר (ויקרא כ"ז) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר.
וזכר היותר מתאחר בזמן תחלה מפני יתרון קורבתו לנו. כי מיעקב לא יצאה אומה בלתנו כמו מיצחק. ולא מיצחק כ"א אדום, ומאברהם ישמעאל ובני קטורה הפילגשים שהם אומות עצומות עוד היום. והכוונה בזכירת הבריתות האלה, כי העם היה בזמן ההוא בתכלית הרוע והקלקול ברעותם ואמונתם, מפני גידולם בארץ הכופרים הרעים שהיו ראשי העבודות הנכריות בימים ההם. כמו שהעיד הכתוב ואת כל חכמת מצרים, עד שאדון הנביאים הסתפק בתחילת כל המעמדות הנכבדים אם יקבלו העם אמונת מציאות השם ואמונת אפשרות הנבואה. אמר תחלה על סיפוקם במציאות האל יתברך: ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ואמר שנית בספוקם בנבואה, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ואחר צאת הפועל ההוא הגדול אל השלמות, אמר על התחדש להם שתי האמונות בחיוב מהמופתים החזקים והנפלאים שראו בעיניהם, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. הנה לא היו אם כן ראויים עם קלקולם הגדול לתשועה הגדולה ההיא, לולי זכות האבות. וגם בתלונותם במדבר התחייבו פעמים רבות הכליה הגמורה, לולי שמירת ההבטחות הקדומות וכן בכל הדורות. וכמה היא מפורסמת ומקוימת זאת הכוונה בקיומנו אנחנו כל זה הזמן הארוך בגלות, עם התכלית חולשתנו ודלותנו ויכולת המושלים ותוקפם, עם תכלית שנאתם ובזותם אותנו, כמו שהושב בכמו זה העניין: גדול הרועה שמצילה. ואין ספק שאין בחירת הרועה בנו מצדנו. ואיך עם היעשות התורה כמה תורות, ורבו הכושלים בשבטינו כישלונות רבים, אולי אין תקומה. מקצתם הטוב יכפר בעדם והקדוש יקריב אליו. אבל הכל לשמירת הברית לאבותינו, וכל שכן שיהיה זה בעצמו סיבת חזרת המלכות וההצלחות התמידות לנו כשירצה השם, ואע"פ שיהיה הדור בתכלית הרוע. כאומרם אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. ופירושו, שאם כולו זכאי, הוסר השאור המעכב, ויתחבר הראוי לנו מהגמול הטוב לזיכרון ברית האבות המליץ לנו בכל הדורות, ותשלמנה הסיבות המחייבות הישועה. ואם כולו חייב, יתחייבו בהכרח העונשים הגדולים והמרים שיקשה סבלם, בשיעור שאי אפשר עם תכיפתם, מבלי שיהיה לב האבן נימוח וברזל העורף מתפוצץ, עד שיהיה כובד הצרות בודאי סיבה להסכימם כולם בחזרה אל התשובה הגמורה, שהיא החזקה שבמונעים. ואז ישובו ראויים ליותר ממה שהצדיקים גמורים ראויים לו. כמו שהתבאר בהם במצרים בפירוש, אמר: ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויצעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים וידע אלוהים. והתחילו תכף גלגולי הישועה בשקידת ההשגחה להראות. הנה התאמת מאמר הרב הגדול, שזכות האבות הוא שורש וסיבה לכל הטובות הפועלות בנו מן הרצון האלוהי בכל הזמנים.
עוד נזכר בכתב אדוננו רביעית
|
ועוד אומרים המנאצים כי כלי הקדש המקודשים,
האורים והתומים, הם הם כלי האצטורלאב אשר יעשו להם אנשים הכאלה נמצאו בני כחשים אלה נושכים את העם מן השרפים הנחשים. ועוד אומרים כי ארבעה מלכים אשר נלחמו את החמישה הם ארבע יסודות וחמישה הרגשים נפשותיהם של אלו יעלו כליל לאשים. |
|
[האורים והתומים - אצטורלאב; 4 מלכים - יסודות] שמעי נא דת המלך, האזיני תורת אלוהינו למן היום העושך נתנך בעמו, לא עלינו תלנותיך וחמתך בדבר קטן או גדול. מה טובו אוהלינו ומשכנותינו, מה ידידות משכון בם עולם הריסותיך. ידינו לא שפכו את הדם אשר שופך בקלקולי האמונות ועינינו לא ראו. לא עבר זר בתוכנו עוזר לרעה. לא אחד מעיר ולא שנים ממשפחה. אין יוצאת ואין צווחה, כי הייתה הרוחה. [הסבר נבואות האורים והתומים] כבר קידמנו בזה רבנו המופלא זצ"ל, אשר בדרכיו האמיתיים נתאמץ ללכת כל עוד נשמת רוח חיים תניענו. והנה יש אצלנו טעמים נפלאים, אשר נניח זיכרונם ליראת האריכות בארבעת הכלים האלה שהיה מוסיף כהן גדול, והן חשן ואפוד ומעיל וציץ, מיוסדים על שורשי האמונה. ומפני הורותם והעירם על יסודות התורה ועיקריה התייחדו במנהיג הגדול לאומה וראש אמונתה. ובפרט זה הכלי האלוהי, אשר בו בודאי הייתה אמונת הנבואה מתפרסמת לעין כל, שלא יוכל לפקפק עליה שום חולק. אחר זה בראותו שיגיד ויורה פתאום עניינים נבואיים בעסקי האדם ואודותיו ומקריו, שלא יוכל האדם להגיע אל האמת בהם בשום דרך אחר זולת הנבואה ורוח הקדש. וזהו פירוש מאמר החכמים ז"ל: |
למה נקרא שמן אורים? - שמאירים את דבריהם
תומים? - שמתמימים את דבריהם. |
|
[שתי דרכים להגיד תעלומות שלא בנבואה]
רוצים בזה להבדיל אמיתת מה שיגידהו הכלי ההוא הנכבד, ממה שאפשר שיגידהו האדם, מהתעלומות על זולת נבואה, אשר הוא על שני פנים:
האופן הראשון הגדת הנעלם בכוח הדמיון לבדו בהכנה נפלאה ביצירה יגיד בעליה התעלומות. אם בשינה, והוא עניין החלומות הצודקים; או ביקיצה, עם התעסקו במוחשיו קצת התעסקות, והוא הנקרא קסם. פעם יעשה עם הקדמת מלאכות בהנעת דמיונו, ופעם זולתן כפי חוזק ההכנה. ואשר עם הקדמת מלאכות, הוא האוב והידעוני והדרישה אל המתים והנחש בצפצופי בעלי החיים ובדבורים הנשמעים וקצת ממיני העוננות בשעות ורבים ממיני הכשוף וההגרלות בהכאת החול ובקמטי הכף והכתף וזולתם ממיני הגורל. כל אלה מינים מהנעת הדמיון לבד במוכנים אל זה, כפי דעת רבנו הגדול ז"ל, מבלי ממשות באותם המעשים המגונים. והאופן השני בידיעת ובחינת משפטי הכוכבים והמזלות. וזו היא יותר נכבדה מן הראשונה. שהיא אע"פ שלא תעשה בהיקש ומושכל, אלא בשורשים מונחים בניסיונות קדומות. עם כל זה היא מלאכה שמונחה נכבד ואופני עשייתה בלתי מגונים. אלא על דרך מחשבה והתבודדות כשאר המלאכות המעשיות העיוניות. אע"פ שנראה מדברי רבנו הגדול ז"ל בספר המצות ובזולתו, שזאת ההגדה גם היא חוזרת אל הדמיון ושאין תועלת אל העיון בהגבלת משפטיהם אלא מצד הנעת הכוח הדמיוני לבד. מפני שאינו מאמין במלאכת המשפט על הדרך המוסכם עליו מזקני המלאכה ההיא בספריהם לסיבות הכרחיות בדת ובמושכל שיזכרו עדיין במקומו. ולפי זה רצו ז"ל במאמר הנזכר, כי ההגדה הבלתי נבואית, היא לעולם אם קסמית אם כוכבית כמו שזכרנו. [הגדה קסמית] [הגדה כוכבית] ומפני חסרון שתי הדרכים ההם, שבם ישתמשו יתר האנשים אשר לא מבני עמנו, אמרו החכמים ז"ל אין הקדוש ברוך הוא נגלה על אומות העולם אלא בחצי דבור. וזה מבואר. זהו מה שנאמינהו במעלת הכלים הקדושים האלה. ובזה יכללו ויאותו כל הרעות בגלילות האלה. אבל שהתפקר, ואפילו אחד מקטני מתחילי העיון, וכל שכן זולתם אשר להם לב לדעת לדבר התועה ההיא על כלי בית האלוהים, מימינו לא שמענו כך. נקיה הארץ מה' ומישראל מדיבור הסרה הגדולה הזאת. ומה יעשו העשוקים האלה בקום כל לשון מהולכי אורח עליהם להרשיעם לפני אדוננו בסתר. כנושאי מנחה להסביר להם אדוננו, ופניו כפני אלוהים לרצותם לתת כבוד לשמם בארצו ויד ושם בחצרותיו. וכמה הפליגה מליצת חפואיהם שהגיעה לשיעור זה בדברים, שלא יישאר בהם חולק בשום צד בתורת משה רבנו למי שיכחישם או שיקל במוראם והגדלתם. אומר אני, עלינו לשבח אל מגידי התלונות אשר כאלה המביאות לצחוק, הטיבו אשר דברו. [מלחמת ארבעה מלכים את החמישה] עוד נזכר בכתב אדוננו חמישית |
ואשר אלה לו וללא תועלת ממשל משלים במקרא
כלו באמת יהפכו ויקלו במצות כולם להקל מעליהם את עול סבלם. והנה שמועותיהם הבהילונו וכל הבאים חדשות ישמיעונו. והאמת ברחוב כשל כי יאמרו מקצתם שכל מה שיש מפרשת בראשית עד מתן תורה - הכל משל. יהיו אלה למשל ולשנינה ותחת דבריהם יקחו בשנה. ולא יהיה להם משען ומשענה. ובאמת מראים עצמם שאין להם בפשטי המצות שום אמונה. וכותבים על לבם ולקרנות מזבחותיהם שאין להם חלק באלוהי ישראל ולא בתורה שקבלו בסיני אבותיהם. וזרים הם מן הנכרים שהם מקיימים כצורתם קצת מצות. ואלה לא תהיה להם שארית בארץ, לעקור את הכל התאוו תאוות. |
|
ארץ ארץ אל תכסי דמנו ואל יהי מקום לזעקתנו. אבן ואבן גדולה וקטנה מקירותינו תזעק ולא תדמה. וכפיס מעצי ארזינו המגדעים יענה באין דמי והשקט. בארזים נפלה שלהבת ובלבנון גפרית ואש. בני פרובינצ"ה היקרים איכה נחשבו לנבלי חרש הממולאים בכל כלי חמדה ככלי אין חפץ בו. המסולאים בעדיי המצות והמידות והתורה והחכמה זוכים לכל הכתרים. איך נפלה תפארתם ומלאכת שמים אשר בידיהם ככל מלאכה נמבזה ונמס. אותה החרימו כל חלקה טובה בארץ השמנה הכאיבו באבנים וכל עץ טוב בעדן הפילו. אין כל מאומה אשר השאיר הברד. לא נשאר גם צרור אשר לא הודק לעפר ולא נותר עלה זית אשר לא טורף. שמו מקדש מעט הנותר לנס בגלות החל הזה כאדמה אשר אררוה צרים. וגן ה' כארץ מצרים אחרי שוב יושביה. כפי גלות אזן אדוננו מהפכים דברי אלוהים חיים ומקילים במצוותיו ופורקי עול ומכשילי האמת ברחובותם. שווה זה בודאי אל שיאמר עליהם מקדיחי תבשילם ברבים וכופרים בעיקר ומחללי השם בפרהסיא. ונשארים על הכלל מן התורה והמצות ערום ועריה אחרי שלא נשארה להם אמונה בפשוטי המצות. כמלעיבים במלאכי האלוהים ומתעתעים בנביאי האמת. וקיימו וקבלו מדעת נפשם, עליהם ועל זרעם, לחדש עוד גזרות השמד אשר נשכחו, שבהם התחכמו עלינו גדולי האויבים הראשונים אשר אבד שמם, לכתוב על לבבם הערל ובקרנות הבמות אשר כבר הוסרו, ושבה עטרת הראשונה לישנה שאין להם חלק באלוהי ישראל ובתורתו. בתאוותם החריבו כל יאורי המישור הנוזלים בתורתם, וברצונם עקרו עד היסוד בה. אהה ה' אלוהינו עונינו זכרת ולא חמלת. כי הסיבות בדרך העונש להסב מעלינו את ארון האלוהים בהסב מעלינו את לבב אדוננו. ביותר מדאי כביכול להוציא מגדר מוסרו המופלא פה קדוש יאמר דבר זה. פה קדוש יתן חיתנו לקדשים שלם בתורתו שלם במידותיו יאמין לשמועת חסרונות כאלה. על ארץ קדושה פה מפיק מרגליות ירגמנו באבנים. ישבור גרמינו בלשונות קשים ששמנו חס ושלום סרים מן הדרך יותר מצדוק וביתוס וסיעותיהם הארורות. כי הם נמשכו על פשטי לשונות התורה בכלל, אלא שפרקו נזמי הזהב אשר באוזניהם. והכחישו הקבלה האמיתית אשר היא חיינו, שקבלו אותה הדורות קצתם מקצת עד משה רבנו מפי הגבורה. ואלו הקהילות הקדושות הושמו מכחישים הספורים ועוקרים פשטי המצות לגמרי. וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ישאו קינה יתופפו על לבביהם על נפשותם ועל קדומיהם. כי שבו חרפה בסביבות לעג וקלס בקצוות ונחתכה עליהם האפיקורסות הגמורה. אוי לדור שראה כבודו בכך ואין לאל ידו להראות תומתו. כי רבו כמו רבו החושדים עליהם חשדים חרותים. בעט ברזל על קירות לבותיהם שאי אפשר להמחות רשמים לדורי דורות. נכתם עונינו לפניהם כתמים שלא יכבסם כל נתר ובורית לא ישטפם. שמעוני כל עוברי דרך מאשימי הארץ לפני כבוד אדוננו מבשרינו בכל צרתנו. לא תשבעו עד ראות בעיניכם הכרת שמנו מעל פני האדמה והגיע לכם שמועת חינם. גופנו כלה ונשמתנו נשרפת והתפזר אפרנו תחת כפות רגליכם. אז תשקוט רתיחת הלבבות. אז תשמחו לראות כי תביטו נקמת אלוהים באויביו ושלומת רשעים תראו. ה' הוא הצדיק ויודע כל תעלומות רואה ללבב ולא לעיניים ישפוט בינינו וביניכם. ונשמת הרב החסיד ז"ל הקדושה אשר באהבת ספריו והאמנת דעותיו נרדפנו היא תמליץ בעדנו לתבוע עלבוננו ועלבונה מידכם לנקום נקמתנו ונקמתה מכם ואדוננו ותורתו נקיים. ומי המאמת לנו האמנת הספורים האמיתיים יותר מן הרב הגדול ז"ל. אשר באר לנו בהם טעמים נפלאים. כאלו בנבואה הגיעוהו והעמידנו על תועלת זיכרון השתלשלות היחסים הרבים הקרובים לנו והרחוקים. ואותם העניינים כולם שהיה דורש בהם הגדות של דופי, וגלה סודותם ובאר תעלומותם בדרכים שלא יסופק על אחד מהמשכילים אמתיותם. וכן סיפורי האבות ומקריהם ותולדותם, וגלגולי זמנם וחידושי הצלחותם, שמהם נעמוד על תועלות נפלאים בחיזוק התורה. ומי אפוא הוא הצד ציד לצודד נפשות ששם תהא קבורתם, שישיב אלו הסודות העצומים משלים וחידות והכחשת גלוייהם. שאין אחרי זאת בודאי לבעליו חלק בזרע יעקב ולא נחלה בעדת ישראל. וגם כי מציאות האבות, אשר התבאר היותו יסוד גדול, התבטל מעיקרו עם זאת ההאמנה המגונה, רחמנא ליצלן מהלכד במוקשיה. וכן עוד מהתפש ברשת החשד עם הכשרות אשר הוא מר ממות. יחי אדוננו לעולם ויתן ה' בלבבו לפאר האמת העשוק אשר אתנו. ולדבר על לב העם הנכלמים לפרוש עליהם כנפי חמלתו ולסכך על ארצם באברת חסידותו עם ראותם מכתביו אור גדול ואור פני חמלתו ורצונו הטוב יגה עליהם.
עוד נזכר בכתב אדוננו שישית
|
והגורם הגדול לזה את אשר אהבו חכמות נכריות
אשר על הטבע לבד בנויות. צידוניות מואביות ולספרי היונים עשו כונים והתערבו עם השונים. ובנים המוקדשים לשמים מלידה ומבטן יעתיקום משדים ללמדם ספר ולשון כשדים. תחת היותם משכימים לתורת בית רבם כדת היהודים. והנער היולד על ברכי חכמת הטבע ויראה ראיות ארסטו עליו שבע באמת יאמין בו ויכפור בעקר ואם נשיב אליו כל שכן דפקר. |
|
חכמות בחוץ תרונה רינה באזננו תגיע בינת אדם. ברחובות קול מכאובות תשמיע. מי מקדושים עלו חמושים העם ממעשי להפריע. הלא אם מחדרי בחורי הכריע ומשחרי אל אחרי הסיע. מתי יחיו מתי ויהיו מתי גבורים להושיע. שוכן חומר הגמר אמר מבלי יום יום להביע. ואם בוחרי בחרי וקצף ימנעהו על הררי מהופיע. כי יזקין היניח בחפזה לנפשו מרגזה ימהר יחיש להרגיע. באמת ישאר דומם מהתרומם וישתומם כי אין מפגיע. ואשר בשמי וסמי באסמי מרחוק יריח יצריח אף יריע ליודעי חן ובי תבחן כל טענה. אם נאמנה תודיע ואתי מאזני יושר בסברות כף הזכות תמיד להכריע. אתפאר כהתבאר ממחקרי ועקרי כי לכל הגופות יוצר ומניע. ולהאשים למגשים ולמכחד המיחד השבע אשביע. והעורים והכופרים בנבואה בשואה אשקיע. והוברי שמים אסגיר בדלתים ובמצולות מים אטביע. תוכי רצוף שנאת הכשוף וזיופי התחבולות ועלילות הקמיע. והסרת כמה שבושים כזבובים מבאישים, וכצפעונים מפרישים בסוד הנפש אשפיע. וכמה דרכים ערוכים ושמורים בדת אצדיק ומי ירשיע. וכמה דעות תוריות עלילות נפלו לו בהשכל ולא בהכרח על ראשיהם אפסיע. וכמה טענות מגונות מרננות על התורה בבטן שאול אבליע. סוף דבר בהגדלת החיפוש בחדרי עם הציע ומורא הלבבות אכניע. בנרות הבחינה והאמונה יחד ימצא באמתחותי כל גביע. הן אלה קצות דרכי והלב אשר למבקשי בשחקים ארקיע. ואם שמץ קליפות נמצא בי, למה תריבוני להציג כלמתי ולהציע הוו מתונין בדין גשו נא אלי למשפט ברתת ובזיע. המצאתם לזות ולצון ומהומת אסון בכמה חמודות ורצון אשר אשביע? הבמעט עוקצי עם כל המון דבשי וחלבי אל מלך ישראל יבקיע? ומחלקי הנפת על הפנג את עון הדונג יפגיע? גזרתם על ייני משום שמני, ותקראוהו משריץ ומתליע. צוויתם כלה גרש ותבואתי לשרש קודם שהביאה שליש ורביע. חכם הרזים בעלות צחנתי באפכם לזרא ועלי בשופרות תתקיע. חשבני נא כנבלה ועל לבן שני שכרי לא תפקיע. למה יעלו הכורתים בפרדסי להשחית כל עץ פרי ועשב מזריע? ולמה תרפו ידי המחזקים בנעימותי ויקוד חפצם לכבות ולהרתיע. מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד והמשכילים גם כן יזהירו כזוהר הרקיע. |
