|
פרק א, פס' יג - כב דומה, שלהנחה כי כוונתו של המספר בחספוס שבפס' יג להביע שפס' יג הוא המשכו של פס' ה, ניתן למצוא סיוע אם באים להשוות את המעבר מן המעמד בשמים אל המעמד על הארץ כאן, בפס' יג, למעבר שבפרק ב' פס' ז. כאן מסתיים המעמד בשמים בפס' יב "ויצא השטן מעם פני ה'", והמעמד על הארץ מתחיל בפס' יג: "ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין". ואילו שם, בפרק ב, ז כתוב: "ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע". הווי אומר, שם, בפרק ב, כשמקום העלילה מתחלף והמספר מעביר את הקורא מן השמים אל הארץ, המעמד בשמים אינו מסתיים, אלא מתחלף למעמד על הארץ. שם בפרק ב עם תום פס' ז/א בכלל לא ירד המסך, אלא לפי הטכניקה המודרנית של התיאטרון, עם תחילת פס' ז/ב תפעל הבימה המסתובבת. כאן, בפרק א, עם תום פס' יב יורד המסך, ועם תחילת פס' יג המסך עולה. שם, בפרק ב, תיאור המעמד על הארץ הוא המשכו הישיר של תיאור המעמד בשמים, ההתרחשות על הארץ וההתרחשות בשמים מתרחשות זו אחר זו. כאן, בפרק א, תיאור המעמד על הארץ הוא המשכו הישיר של תיאור המעמד על הארץ הקודם, ההתרחשות על הארץ וההתרחשות בשמים מתארעות זו בצד זו. בשביל הנפשות הפועלות במעמד על הארץ, שאינן יודעות דבר על שנתרחש בשמים ולכן אינן יודעות גם על השטן - מיותר לציין מיהו בעל הקניין של "בניו ובנותיו". בשבילן כוונתם של כינויי-הקניין חד-משמעית היא: "בניו ובנותיו" הם של איוב, שהוא בתיאור הידוע להן הנושא במשפט שלפני פסוקנו (פס' ה). ואולם בשביל הקורא, היודע על המעמד בשמים, לכן גם יודע שהנושא במשפט האחרון שלפני פס' יג, הוא השטן - כינויי-הקניין של "בניו ובנותיו" מוקשים הם, אך על-ידי קושי זה מכניס המספר את הקורא לתוך עולמן של הנפשות הפועלות במעמד על הארץ כדי שיזדהה אתן מבחינה נפשית הזדהות שלימה, ככל האפשר. ובכן, המעמד השני על הארץ מתחיל במקום שנסתיים הראשון. המעמד הראשון על הארץ נסתיים בסיפור על תום סיבוב של ימי המשתה בביתו של הבן השביעי, ביתר דיוק, על העולות שאיוב העלה כדרכו. המעמד השני מתחיל בסיפור על פתיחת סיבוב המשתאות, כאשר בניו ובנותיו של איוב "אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור". כאמור בקביעת מקום העלילה של המעמד השני על הארץ במקומו של המעמד הראשון מתכוון המספר להכניס את הקורא לעולמו של איוב שאינו יודע על המעמד בשמים. עם זאת, מתבטאת בזהות זו גם הכוונה ליצירת קונטראסט בין שני המעמדות על הארץ: במקום שראינו את אושרו הגדול ביותר של איוב נראה את אסונו הגדול ביותר; נראה את נפילתו הפתאומית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זאת ועוד. במקום שראינו את איוב בצדקתו למופת בהיותו מבורך בבנים ובנות, נראה אותו בצדקתו למופת בהיותו אב שכול. לראייתה המדויקת של איתנות זו יש לתת את הדעת על תאריך העלילה. באותו היום אוכלים ושותים הבנים והבנות "בבית אחיהם הבכור". אם אחרי שבעת ימי המשתה לא יכול להתעורר אפילו בלבו של אדם כמו איוב, שבענייני יראת אלהים דקדק כחוט השערה, אלא ספיק-ספיקא: "אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם" (פס' ה), אחר שהעלה עולות וכיפר על העוון ההיפותטי, ביומו הראשון של מחזור המשתאות בוודאי ובוודאי אין אצלו אף שמץ של חשש ונעלה לו מכל ספק שבניו נקיים לגמרי אפילו מחטא שבהרהורי הלב - ובכל זאת קרה מה שקרה. והוא, איוב, באותו המקום ובאותו היום שהעלה עולות, כי חשש משום ברכת אלהים, נופל עתה ארצה ואומר: "יהי שם ה' מבורך" (פס' כא). ולא זו אף זו. כדי שהניסיון שעל איוב לעמוד בו יהיה גדול מאוד, גדולים מאוד הם האסונות הבאים עליו. מספר האסונות ארבעה כנגד מספר סוגי הברכות שבהן בורך איוב. האסונות נגרמים בידי אדם ובידי כוחות הטבע כאחד חליפות "ותפול שבא" (פס' טו) - בידי אדם, "אש אלהים נפלה" (פס' טז) - בידי כוח של טבע, "כשדים שמו שלשה ראשים" (פס' יז) - בידי אדם, "רוח גדולה באה" (פס' יט) - בידי כוח של טבע. לומר לך, שעליונים ותחתונים נתלכדו להיות שלוחיו של השטן בגרימת אובדן וייסורים לאיוב (מלבי"ם). התחתונים מיוצגים על ידי "שבא" ו"כשדים". "שבא" נמצאה בדרום-מערבה של ערב, היא נחשבת במקרא למקום רחוק ביותר (עי' ירמיה ו, כ; יואל ד, ח. - השווה גם מלכים-א י, א; תהלים עב, י). זיהוי הכשדים בסיפורנו שנוי במחלוקת; מכל מקום הם באים מרחוק, מן המזרח. בספר סיפורנו על התנפלות שבא ועל פלישת הכשדים על רכושו של איוב, מתכוון הוא לומר ששליחי האסון מובאים על-ידי השטן מקצות העולם, מן הדרום ומן המזרח. אלה ממדבר-ערב ואלה מן המדבר הסורי. על שבא נאמר, "ותפל" (פס' טז), התנפלות פתאומית, מהירה. על כשדים נאמר: "שמו שלשה ראשים" (פס' יז), כלומר, הכשדים נקטו בטכסיס בדוק (שופטים ז, טז, כ; ט, לד, מג, מט; שמואל-א יא, יא; יג, יז). כדי להתגבר על העדר העצום של שלושת אלפי גמלים הם נחלקו לשלוש פלוגות, הקיפוהו והתקיפוהו משלושה צדדים, "ויפשטו", התפשטו, הסתערו, וכשם שהתחתונים באו מן המרחקים האופקיים כך מגיעים העליונים מן המרחקים האנכיים, האש "מן השמים" (פס' טז), הרוח "מעבר המדבר" (פס' יט). אמנם להמחשת כוונה זו היה מתאים יותר שמוצאו של האסון הטבעי השני יהיה משאול כנגד "השמים", אך כיוון שיש שתופסים את שאול כתחום שלאלהים אין שלטון עליו (תהילים ו, ו; ישעיה לח, יח) - הרי לו בא, אפוא, אסון משם, היה מקום להנחה שמוצא אסון זה הוא מחוץ לתחומה של הנהגת האלהים. בהנחה זו אין הסיפור מעוניין. בל יתעורר בלבו של איוב אפילו שמץ של ספק בכך שכל אסון מן האסונות בידיעתו ובהסכמתו של אלהים בא עליו. פס' יג פס' יד - יט (א) לו התכוון המלאך להביע שאלהים שלח את האש, לא היה משתמש בפועל נפל, ומסתמא גם היה מעמיד את אלהים כנושא משפטו; (ב) תיאור האסונות האחרים בפי המלאכים הוא "חילוני". ניתן, אפוא, להניח שזהו גם אופן תיאורו של אסון זה. לכן נראה יותר שהמלאך משתמש במלה "אלהים" לא כמשמעה אלא כמובנה בפסוקים הרבה שבהם בא שם "אלהים" או אחד מכינוייו האחרים של אלהים כסומך אחרי שם עצם (שמואל-א יד, טו; כו, יב; ישעיה יד, יג; תהילים לו, ז; שיר-השירים ח, ו. זוהי גם כוונת "רוח אלהים" בבראשית א, ב - לפי רד"ק). היינו, כביטוי לדרגת המופלג (סופרלטיב). אם כן, "אש אלהים", אש גדולה ביותר. דומה, שהושם בפי המלאך דווקא ביטוי אידיומאטי זה כדי להגדיל את השפעתו המזעזעת של האסון על איוב. מבלי משים ישמע הוא בביטוי זה, שפשוטו אמנם לא כמשמעו, גם את משמעה ויחשוב שנעשו לו חמס ואוון לא רק בידיעתו ובהסכמתו של אלהים, אלא גם בפעילותו הישירה. ואולם, בהכבדת הניסיון אין מלאך זה פרט היוצא מן הכלל. שכן מסדר בואם "המקרי" של המלאכים, ביתר דיוק, מסדר הבאת דברי האסונות, מתברר שמחושב היה. מבחינה פסיכולוגית זהו הסדר שלפיו מזעזע ביותר הרושם של האסונות, כפי שיזדקר לעיניים במיוחד מהשוואת סדר מסירת האסונות על-ידי המלאכים לסדר בו מתוארות הברכות בידי המספר בפתיחת הסיפור (פס' ב-ג). |
|
בתיאור של נתינת העושר בא במקום הראשון העושר בבנים ובבנות. עושר זה אינו רק הגדול שבברכות אלא גם העיקר. מרכושו של איוב מונה הכתוב לראשונה זוג בהמות (צאן וגמלים) שהוא רכושו של הנווד, ערכו מבחינת כושר העבודה, אפוא פחות מזה של הזוג הבא (בקר ואתונות), שהוא רכושו של עובד האדמה, ולבסוף הרכוש באדם ("עבודה") שערכו לא רק בצד הפיזי, אלא גם בצד הרוחני. לומר לך, שאחר שבורך איוב בעושר העיקרי בורך גם בעושר חומרי, ולא רק בדברים שכושר עבודתם מועט אלא גם בדברים שכושר עבודתם מרובה. בשורת האסונות אין מופיע אובדנה של "עבודה", מפני שהעבדים והשפחות אינם נחשבים לקבוצה בפני עצמה בחיי יום-יום. הם "הנערים" שאבדו יחד עם הבהמות שעימהם עבדו השוואת רשימת האסונות לזו של הברכות מראה שבשעה שהצאן והגמלים נקובים כצמד אחד בשורת הברכות, נמסר על אובדנו של כל אחד מהם לחוד. הפרדה זו נעשתה מכיוון שמחד מעוניין המספר שמספר האסונות יהיה ארבעה כנגד מספר הברכות, ומאידך גיסא "עבודה", הנפקדת כברכה בפני עצמה, אינה יכולה להופיע לחוד במניין האסונות. ואשר לסדר של מסירת האסונות, היחס שבינו ובין הסדר של תיאור הברכות הוא באופן כללי כיאסטי. בסידור זה נוקט המספר בשיטה סטרוקטוראלית הנהוגה בספרות המקראית בכלל. עם זאת, ניתן לקבוע שבנוקטו בשיטה המקובלת וגם בסטותו ממנה - בהזכירו את אובדן הגמלים אחר אובדן הצאן, בעוד שלפי שיטה זו היה לו להקדים את הגמלים לצאן-עולה בידו לתת ביסוס פסיכולוגי להגדלת הניסיון. לו נודע לאיוב על מות בניו ובנותיו ראשונה, ההודעה על יתר האסונות לא הייתה משפיעה עליו. לכן מתחילה הודעת האסונות באובדן רכושו ורק לבסוף נודע לו על אובדן בניו, אף-על-פי שמקומו של אסון זה היה בוודאי הקרוב ביותר למקום הימצאו של איוב. בכוונתו זו של סדר מסירת האסונות הרגיש כבר רש"י בהעירו על המלאכים: "כדי להקניטו ולהחטיאו בישרוהו בהפסד מועט ואח"כ בגדול הימנו" (לפס' יח). עם זה יגלה עיון מדויק בסדר שבמסירת אובדן הרכוש, שהמספר אינו נעתק אל הרע בהדרגה14. הרי לראשונה בא המלאך המוסר שאבד החלק החשוב ביותר של הרכוש: הבקר והאתונות. המלאך השני מביא את השמועה על שנלקח הצאן, שערכו ככוח עבודה הפחות ביותר. בפי המלאך השלישי ההודעה היא על אובדנם של הגמלים, שחשיבותם עולה על זו של הצאן, אבל מבחינת שימושם בעבודה ערכם פחות מן הצמד של בקר ואתונות. לו הייתה ההדרגה במסירת האבדות מן הקלה אל החמורה, ועד לחמורה ביותר הייתה ההפעלות פחותה, מכיוון שבהדרגה היה מתרגל איוב במידת-מה לאסונות. לכן נודע לו לראשונה על אובדן חלקו של רכושו הנחשב לכוח העבודה החשוב ביותר; אחר כך באה הקלה גדולה, אחריה החמרה כדי שלבסוף המכה הגדולה ביותר תורגש בכל חוזקה. האסון הראשון והאחרון החמורים, האמצעיים הם, יחסית, פחות חמורים. על חומרתם של שני החמורים עוד מחמירים המלאכים באופן שבו הם מודיעים עליהם לאיוב. אופן ההודעות שבפי המלאך הראשון והאחרון זהה, כשם שזהה אופן ההודעה השנייה והשלישית. המלאכים האמצעיים מוסרים על האסון שממנו נמלטו, בלי הקדמה. השני פותח: "אש אלהים נפלה" (פס' טז), השלישי: "כשדים שמו שלשה ראשים" (פס' יז), כלומר פותחים הם מיד בתיאור האסון. ואילו המלאך הראשון מתחיל בדיווחו: "הבקר היו חורשות והאתונות רועות על-ידיהם" (פס' יד), ורק אחר תיאורו של העושר מתאר הוא את האסון: "ותפל שבא" (פס' טו). וזוהי גם דרכו של המלאך האחרון. ראשית דבריו: "בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור" (פס' יח) ורק אחר שסיפר על האושר מוסר הוא על האסון: "והנה רוח גדולה באה" (פס' יט). מסירת האסון על רקע של הזכרת האושר מגדילה ללא ספק את השפעת האסון. וזהו המקרה דווקא בשני האסונות שכשלעצמם הם גדולים מאוד. זאת ועוד. משני האסונות הגדולים ביותר, כמובן, גדול האחרון מן הראשון. ועל גודל האסון האחרון עוד מוסיף מבשרו בניסוחו. המלאך הראשון המגדיל את גודל האסון על ידי כך שהוא מתחיל בתיאור המצב המאושר שעל אובדנו הוא עומד להודיע, מוסר את הודעתו בזה הלשון: "הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם ותפל שבא" וגו'. הוא מתאר, אפוא, את הקאטאסטרופה בלי מעבר אחר תיאור האידיליה ואילו המלאך האחרון מנסח את הודעתו: "בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור", אך בעוברו מתיאור האידיליה לתיאור הקאטאסטרופה, זהו לשונו, "והנה רוח גדולה באה", הוא מוסיף, אפוא, את המלה "והנה". ההוספה כשלעצמה מוסיפה התרגשות, שכן מגבירה היא מתיחות במצב הנפשי שבו נמצא איוב. כן בייחוד כשמלה זו היא מלת הרמיזה "והנה", שמשמעותה כאן הדגשה יתירה, הפנייה מיוחדת של תשומת לב להודעה הבאה. התרשמותו של הקורא יש בה זעזוע גדול יותר מכיוון שגם הפעם עד הוא לאירוניה טראגית. שכן השפעתה של הוספת המלה "והנה" על איוב אינה בכוונתו של המלאך. הוא רק הוסיף מלה זו מפני שהיקשה עליו למסור את דבר מותם של הבנים ורצה להרוויח זמן ככל האפשר. ואולי גם חשב שיָתר זה יקטין במידה כל-שהיא את השפעת השמועה שבפיו, בהניחו שהנוראה בשמועות תתקבל בפחות היפעלות אם היא לא תיוודע באופן פתאומי. מכל מקום, שכוונתו של המלאך הייתה דווקא להקל על איוב ניתן להסיק מן החסר שבלשונו בהשוואה ללשון קודמיו. בכל אחת מארבעת הדינים-והחשבונות מופיעה המלה "הנערים" (פס' טו, טז, יז, יט). בשלושה הראשונים מתכוונת המלה לעבדי איוב. הם המכוונים במלה "הנערים" גם בדבריו של המלאך הרביעי, ואולם כאן מתכוונת מלה זו לא לעבדיו בלבד אלא גם לבניו ולבנותיו בתיאורו את המצב המאושר שקדם לאסון אומר המלאך במפורש,"בניך ובנותיך", בהשמיעו את האסון אין הוא מרהיב עוז בנפשו לפרשם, ולפרטם, אלא סותם הוא את דבריו וכולל את הבנים והבנות במלה "נערים". בהשתמשו במלה כוללת, זו הוא מתכוון, ללא ספק, למהר לגמור את מלאכתו הקשה, אבל בוודאי הוא חושב גם שבשימוש במלה הסתמית "נערים" ימחיש פחות את האסון מאשר במלים המפורשות: "בניך ובנותיך". ולבסוף עוד הערה בדבר מלאכת הסיפור על תיאור האסונות בשלב הראשון של ניסיון איוב. בסיפור המקראי, כשאחת הנפשות הפועלות מוסרת דיבור או מעשה לאחרים שלא שמעוהו או ראוהו, הולך המספר באחת משתי הדרכים: (א) הדבר נמסר פעמיים, גם על-ידי המספר עצמו וגם על-ידי הנפש הפועלת; (ב) הדבר נמסר פעם אחת בלבד, על-ידי המספר או על-ידי אחת הנפשות הפועלות. להודעה על האסונות בחר בעל סיפורנו בדרך השניה, ביתר דיוק, על מה שאירע שומע הקורא רק פעם אחת, וזאת לא מן המספר אלא מפי המלאכים. דרכו של המספר שלנו, אמנם מן המקובלות היא, עם זאת שומה על הפרשן לשאול; מה ראה המספר שבחר דווקא בזו ולא באחרות? לשם איזו משמעות - תכנית או ספרותית - סידר הוא את הסיפור שייוודע לקורא כל הבא על איוב לא כעל מאורע מן המספר, אלא כעל בשורה מפי המלאכים? נקיטת אמצעי זה אומרת פרשני במיוחד נוכח יחסו של המספר אל הקורא עד עכשיו. המספר מגלה לקורא מה שאינו ידוע לאיוב: הוא מגלה את ההתרחשות בשמים. אך אין הוא מגלה את הבלתי-ידוע לאיוב: את ההתרחשויות בארץ. הללו תיוודענה לקורא יחד עם איוב. דומה שגם במה שהוא מגלה לקורא וגם במה שהוא מעלים ממנו מתבטאת מגמתו הדידאקטית. הוא מגלה לקורא את ההתרחשות בשמים שאינה ידועה לאיוב - משני טעמים: (א) מטעם תיאולוגי; (ב) מטעם פסיכולוגי. (א) מטעם תיאולוגי: יידע הקורא מראש כי מה שיקרה את איוב אינו עוול מצד ה', אלא ניסיון. (טעם זה מגלה גם הפסוק הראשון של פרשת העקידה: "והאלהים נסה את אברהם" [בראשית כב, א]); (ב) מטעם פסיכולוגי: יידע הקורא על הרעות המתרגשות לבוא על איוב ועל מטרתן כדי שיהיה דרוך לקראת הבאות. כיצד יגיב איוב הצדיק על מאורעות שעל מטרתם הוא אינו יודע ולכן עלולים הם להיתפס על-ידיו, לפי השקפת עולמה של "החכמה", כפירכה על צדקת אלהים? ושוב: בעל הסיפור מסתיר מן הקורא מאורעות בארץ שאינם ידועים לאיוב, מפני שהמאורעות לא כמאורעות הם חשובים, אלא כמכות הניחתות על איוב, ביתר דיוק, כניסיון שעל איוב לעמוד בו, להגיב עליו. לקורא, בדומה לאיוב, לא ייוודעו המאורעות אלא מפי המלאכים. הקורא ירגיש כמו איוב, שמכה אחר מכה יורדת במפתיע כרעם ביום בהיר, ואין ניתן לו אף רגע שהות להתאושש. פס' כ - כא תיאור תגובתו של איוב על האסונות שפקדוהו מושתת על ראייה פסיכולוגית. אמנם איוב מתואר כאדם שכתוצאה מאמונתו התמימה והשלמה כובש הוא את צערו, אבל הוא מתואר גם כאדם והוא גם מוצג כאיש שהיה "בארץ-עוץ". על-ידי קיומם המכאני של נימוסי אבילות מקובלים, הקל איוב, במידת-מה, על זעזועיו ויכול היה לעשות תנועות המסמלות את כניעתו לפני מה שאירע לו, על-אף שהוא ירא אלהים ש"אין כמהו בארץ". אולם כאדם - כדי שישיג שוב את שיווי משקלו הנפשי, ויהיה לו הכוח הנפשי גם להביע במילים את כניעתו לפני מי שגרם לו ככה, עליו להסביר לעצמו מה בעצם קרה אותו, עליו לתת להגיון מוחו להשפיע על רגשי לבו. וכיוון שהוא איש מ"ארץ-עוץ", היינו אדם שעולמו עולם "החכמה", שהיא חילונית, הנובעת מניסיונות החיים, והנשענת על מסקנה ספיקולאטיבית מתופעות החיים, לכן ההסבר שבו הסביר ללבו את מצבו צריך להיות המשפט: "ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה". רק אחרי הסבר ראציונאלי זה מסוגל הוא לתת את ההסבר שגם הוא ראציונאלי, אך לא מבחינה פילוסופית גרידא, אלא מבחינה פילוסופית-דתית: "ה' נתן וה' לקח". שני משפטי-חיווי אלה עוזרים לאיוב שישוב על כנו ויגיע לאותה הפסגה הנפשית שבה, ורק בה, הכוח להתבטא במשפט-קריאה: "יהי שם ה' מבורך". לולא קדמו למשפט-קריאה זה שני משפטי-החיווי האלה ולפניהם לא נעשו שני המעשים הסמליים באותו סדר שבאו זה אחר זה, לא היה משפט זה אלא דיבור מן השפה ולחוץ. ואם נכונה היא ההנחה, כי איוב משתמש כאן במטבע-ברכה מקובל, היה השימוש בו ברכת אנשים מלומדה בלבד. השטן אמר לה' על אודות איוב: "שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, אם על פניך יברכך". ואמנם כך היה, המשפט האחרון שאיוב משמיע, אחר שנלקח ממנו כל אשר לו; "יהי שם ה' מבורך". מכאן, בניגוד לתפיסה המקובלת, שכל פעלי ברך בסיפורנו ראשוניים הם. עד כמה הייתה דעתו של השטן מחוסרת כל יסוד, עד כמה לא הכיר הוא את נפשו של איוב -אין ניתן להביע כשלימות אלא בצורת אירוניה, בשימוש באותו הפועל בשתי כוונותיו המנוגדות; השטן אמר על איוב, "יברכך", פשוטו לא כמשמעו, ואיוב אמר: "יהי שם ה' מבורך" - פשוטו כמשמעו. פס' כב |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
