|
פרק ב, פס' א - ז/א ייתכן שהתרגום הישווה את צורת פס' א/ב בפרק ב לצורת פס' ו/ב בפרק א מטעמים אסתיטיים. וגם ייתכן שהתרגום שינה את צורת פסוקנו למקביל לו מטעמים תיאולוגיים, בראותו פחיתות כבוד בציון שבבוא השטן בתוך "בני האלהים", כמוהם גם הוא "להתיצב על ה'" בא. וייתכן, כאמור, שהתרגום קבע את דמות הפסוק משני הטעמים כאחד. אשר לגירסה של נוסח המסורה - ניתנת אף היא להיתפס כבעלת משמעות. הנחתי היא, שבפעם הראשונה לא מצוין לשם-מה בא השטן בניגוד לבואם של "בני האלהים", מפני שעובדת בואם של "בני האלהים" היא שגררה את בואו של השטן בתוכם. גרירה זו, כהנחתי, הייתה תוצאה מכך שאגב בואם של "בני האלהים" נזכר ה' בפרט המקביל בסצינה שעל הארץ, שבני איוב נקראו לבוא, להיות נוכחים בשעה שאיוב מעלה עולות מתוך חשש. "בני האלהים" באו להתייצב, השטן לא בא, הוא בא רק מפני שהם, "בני האלהים", באו להתייצב. לפי סברה זו, הפעם יש לציין שגם השטן לשם התייצבות בא. שכן הפעם לא עשוי היה החשש האלהי להתעורר מפני שעל אף הכל, זה עתה אמר איוב: "יהי שם ה' מבורך". החשש לא יכול היה להיגרר, מפני שעתה אין קיים עוד חששו של איוב "אולי חטאו בני", הרי בניו אינם עוד. במלים אחרות: אחר שעמידתו של איוב בניסיון גילתה יראת אלהים, שכל מעשה זעפו של השטן, של החשש האלהי, לא יכלו לה ועל-ידי-כך נתערער ודאו של הדבר שבספק. הואיל והוכח כי איוב ירא את אלהים "חנם", לא נתעורר בלבו של ה' שום ספק באמיתות צדקתו של איוב. אם בכל זאת היה ספק, הוא לא נתעורר בו ספונטאנית, ה' עורר אותו מתוך הרצון שלמרות הכל עדיין יהיה ספק. אם, אפוא, בא השטן אין הוא בא אגב גררא, אלא מתוך כוונה. מבחינה פסיכולוגית מובן הדבר, שאם קיים חשש, אין הוא אחרי הניסיון כמו לפני הניסיון. אז הייתה זו תופעה ספונטאנית, עתה זו תוצאה מהתבוננות עיונית. כך מסתבר לי, שכאן כתוב: "ויבוא גם השטן בתוכם להתיצב על ה'". אם נכונה הנחה זו, הרי היתר בנוסח המסורה מהימן הוא, ואז לפנינו השינוי היחיד בתיאור המעמד השני שבשמים. שיוויון התיאור הוא ביטוי לשוויון שבמתואר. לאמור, בין שני המעמדות בשמים אמנם נחרב עולמו של האיש מ"ארץ-עוץ", אבל העולם קיים וכמנהגו נוהג, גם העולם של מעלה. עובדה זו מובעת גם בסגנונו הסטיריאוטיפי של התיאור. סטריאוטיפית היא גם פנייתו של ה' אל השטן, הוא שואל אותו כאילו לא קרה דבר. אך כך רק לכאורה: שכן הפעם ניסוח השאלה אינו: "מאין תבא", אלא: "אי מזה תבא" (פס' ב). מצד מובן המלים מתבטא אמנם בשתי השאלות אותו דבר, אך בגלל השינוי במלים משתמעים בשתי השאלות קולות שונים. אולי מתכוון השינוי בניסוח להשמיע את השאלה בקול של התפעלות, ותמיהה. מכל מקום השטן משיב כמו בפעם הקודמת כאילו לא היו דברים קודם לכן. גם שאלתו השנייה של ה' היא כאותה השאלה בפעם הראשונה: |
"השמת לבך על-עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ, איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע" (פס' ג).
|
|
לומר לך, שבתכונתו ובהתנהגותו לא חל שום שינוי מאז ועד עתה. כך הוא עתה, כשם שהיה אז - מלה במלה. ואולם, בהמשך דבריו, מגלה ה' שבינתיים אירע מה שאירע. שכן הוא ממשיך: "ועודנו מחזיק בתמתו ותסיתני בו לבלעו חנם". במלה "חנם" מתייחס ה' אל המלה שהייתה העיקר בטענתו של השטן: "החנם ירא איוב אלהים"?! (א, ט). וכמו בשאלתו של השטן כך בתגובת ה' עליה משמשת המלה "חנם" כציון לסיבה וגם למסובב. השטן שאל: האם ללא סיבה וללא תועלת ירא איוב את אלהים? וה' מגיב: היסת אותי באיוב לבלעו בלי שום סיבה ובלי שום תוצאה. אך על-אף העובדה הנקבעת על-ידי ה', השטן אינו משתכנע. לא בכדי בא הפעם גם הוא "להתיצב על ה'", עדיין יש בפיו טענה: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (פס' ד). נראית ההנחה ש"עור בעד עור" הוא פיתגם מקובל, שדומה לו מוכר בערבית וגם באוגריתית. יסודו של הפיתגם מתפרש על-פי מסחר החליפין: מחליפים עור בהמה אחת בעורה של אחרת. לפי פירוש זה משתלב הפיתגם יפה להמשכו, שהוא, כנראה, יישומו על-ידי השטן: "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", היינו, האדם מוכן לתת כל אשר לו, לרבות בניו ובנותיו, תמורת היות חייו שלו מבוטחים. אופייני, ומבחינה פסיכולוגית מובן, שבניגוד לפעם הקודמת טוען השטן טענת "האיש" אחרי שהשתמש בפתגם שגור. עתה טענתו אינה אישית נגד איוב, אלא היא כללית נגד האדם בשל היותו אדם. אחרי האמונה האיתנה שגילה איוב, אפילו רצה להטיל ספק באמונתו, אין ביכולתו לעשות זאת בטענה המתייחסת אליו. אם כי יגע אין הוא מוצא מקום לפקפוק, לחשדנות, אלא בטיבו של האדם בכלל ועליו בלבד עולה בידו לסמוך את טענתו. רק מן האדם בכלל יכול השטן ללמוד על הפרט, על איוב, ולבוא בהצעה לגביו: שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו" (פס' ה). גם הפעם מציע השטן שהניסיון יהיה פעולתו האישית של ה', הגם שבפעם הקודמת הוטל עליו מילוי התפקיד. ולה' - גם הפעם - אין טענת-נגד לא רק לטיעונו של השטן בדבר טיבו של האדם, אלא גם לא בדבר יישומה של קביעת טיבו של האדם על איוב. הוא גם מסכים עם הצעתו ואת ביצועה שוב מטיל הוא על השטן, ביתר דיוק, הוא אומר אל השטן "הנו בידך" (פס' ו), היינו, שוב מציע ה' לשטן יותר מאשר הציע השטן לה'. שכן, בשעה שהשטן הציע: "וגע אל עצמו ואל בשרו", מציע ה': "הנו בידך", בתנאי: "אך את נפשו שמור". |
לפרק הבא
חזרה לתוכן
