דע, שהדבר האחד יהיה בו "עשה" ו"לא תעשה" על אחד משלושה פנים:
- אם שיהיה מעשה מן המעשים מצוות עשה, והעובר עליו יעבור על מצוות לא תעשה, כמו שבת ויום טוב ושמיטה, שעשיית מלאכה בהם מצוות לא תעשה, והמנוחה בהם מצוות עשה כמו שיתבאר. וכן תענית צום כיפור מצוות עשה, והאכילה בו מצוות לא תעשה.
- ואם שיהיה לאו שקדמו עשה, כמו אומרו באונס ומוציא שם רע "ולו תהיה לאשה", והיא מצוות עשה, ואמר אחר כן "לא יוכל לשלחה כל ימיו" - וזו מצוות לא תעשה.
- ואם שיהיה לאו קודם, ואחר כן ינתק לעשה, כמו אומרו "לא תקח האם על הבנים", ואחר כן "שלח תשלח את האם".
וכל מין מאלו ראוי שיימנה עשה שבו בכלל מצוות עשה, ולאו שבו בכלל מצוות לא תעשה, כי בביאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והרבה פעמים יאמרו "עשה שבה" ו"לאו שבה". והוא דבר מבואר שעניין הציווי בהם זולת עניין האזהרה, ושניהם שני עניינים נבדלים, ציווה אחד מהם והזהיר מן האחר.

ולא טעה בשורש הזה שום אדם.