השורש השביעי:
שאין ראוי למנות דקדוקי המצווה
שאין ראוי למנות דקדוקי המצווה
דע שכל מצווה היא משפט אחד מקובל, ויתחייבו מאותה ההקדמה ציווים ואזהרות רבות, הם דיני המצווה.
דוגמה ממצוות חליצה
שתהיינה קצת הנשים
חולצות ולא מתיבמות,
וקצתן מתיבמות ולא חולצות,
וקצתן או חולצות או מתיבמות,
וקצתן לא חולצות ולא מתיבמות.
וכן האנשים גם כן, כלומר היבמין -
קצתן חולצין ולא מיבמין,
וקצתן מיבמין ולא חולצין,
וקצתן או חולצין או מיבמין,
וקצתן לא חולצין ולא מיבמין.
וכן נמצא היבמות -
קצתן חולצות לזה ומתיבמות לזה,
וקצתן חולצות לזה ולזה ומתיבמות לזה ולזה,
ומהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן,
ומותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן,
ואסורות לאלו ולאלו,
ומותרות לאלו ולאלו.
ואילו מנינו כל חלק מאלו הדקדוקים מצווה בפני עצמה, היה עולה מניין חלקי מסכת יבמות לבדה יותר ממאתיים מצוות. ואין אף אחת מהן שאינה או עשה בפני עצמה או לאו. כמו שייאמר שזאת חייבת שתחלוץ באופן זה, ותתייבם באופן זה, או ייאמר כי זאת אינה מותרת לזה, או אי אפשר לה חליצה כלל או היבום. וכן מתחייב בכל מצווה ומצווה.
ואחר שהיה זה כן, וזה ממה שאין חולק בו, הנה דקדוק המצווה גם כן, כשיהיה כתוב בתורה, אין ראוי למנותו. כי לא מפני שבאר הכתוב ודקדק אותה מצווה או תנאים שבה, נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק, ונאמר שהוא מצווה.
וכבר טעו בזה רבים. וכל מה שמצאו כתוב מנו, מבלתי התבונן בשורש המצווה ולא לדקדוקיה או תנאיה.
דוגמה ממטמא מקדש וקודשיו
ואמר שהוא יהיה כשבה או שעירה.
ואם לא תשיג ידו דמיהן - יביא שתי תורים או שני בני יונה.
ואם לא תשיג ידו דמיהן - יביא עשירית האיפה סולת.
וזהו קרבן עולה ויורד.
וזה באמת הוא ביאור הקורבן המתחייב לו מה הוא. אם כן אין ראוי שנמנה הנה שלוש מצוות, ונאמר הציווי שצווה להקריב כבשה או שעירה, והציווי שצווה להקריב עוף, והציווי שצווה להקריב עשירית האיפה - כי הנה אינן שלושה צווים, אבל הוא צווי אחד, והוא שיקריב קורבן על שגגתו, ואותו הקורבן הוא כך, או כך אם אי אפשר כך.
דוגמה משגגת מצווה
אם היה השוגג מעם הארץ - יקריב כבשה או שעירה;
ואם היה נשיא - יקריב שעיר;
ואם היה כהן גדול - יקריב פר;
ואם היה השגגה בעבודה זרה - יקריב השוגג שעירה, בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול.
על ידי שינוי מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקורבן לא יתרבה הקורבן האחד - שהוא קרבן שוגג - וישוב להיות מצוות הרבה.
ואילו היה זה כן, יהיה מתחייב גם כן שנמנה אומרו "כשבה או שעירה" שתי מצוות. ואמרו "שתי תורים או שני בני יונה" שתי מצוות. ואין העניין כן, אבל הציווי בקורבן הוא מצוות עשה, והיות זה מביא אותו הקורבן בעצמו שעירה, וזה יביאנו שעיר, הוא מתנאי אותו הקורבן, ואין כל תנאי מתנאי המצווה ימנה מצווה.
והבן זה מאוד, כי הטעות בו נעלם, ולא ירגיש אותה כי אם נבון.
דוגמה מדין אשת איש שזנתה
שאם הייתה אשת איש בת כהן - תישרף;
ואם הייתה נערה מאורסה בתולה - בסקילה;
ואם הייתה בעולה ואינה בת כהן - בחנק.
ולא בהתנותו במיני המוות יתרבו המצוות. שאנחנו בכל זה לא יצאנו מאיסור אשת איש.
ובביאור אמרו בסנהדרין
"הכל היו בכלל הנואף והנואפת:ירצו לומר בזה, שאיסור אשת איש כולל כל מה שאמר הכתוב בהם "מות יומת הנואף והנואפת", אבל הבדיל הכתוב במיתה זו, ושם קצת האישים בשריפה, וקצתם בסקילה.
הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה,
ובת כהן לשרפה".
דוגמה מדין מכה נפש בשגגה
והמצווה השנית אומרו "ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו",
והמצווה השלישית אומרו "או בכלי עץ וגו' הכהו",
והמצווה הרביעית אומרו "גואל הדם הוא ימית את הרוצח",
והחמישית אומרו "ואם בשנאה יהדפנו",
והמצווה השישית אומרו "או השליך עליו בצדיה",
והמצווה השביעית אומרו "או באיבה הכהו בידו",
והמצווה השמינית אומרו "ואם בפתע בלא איבה הדפו",
והמצווה התשיעית אומרו "או השליך עליו כל כלי בלא צדיה",
והמצווה העשירית "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות",
והמצווה הי"א "ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו",
והמצווה הי"ב "והצילו העדה את הרוצח",
והמצווה הי"ג "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו",
והמצווה הי"ד "וישב בה עד מות הכהן הגדול",
והמצווה הט"ו "ואם יצא יצא הרוצח",
והמצווה הט"ז "ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח".
ואם עשינו כן בכל מצווה ומצווה, היה עולה מספר המצוות יותר מאלפים.
וזה מבואר ההפסד, לפי שזה כולו דקדוק השאלה. ואמנם המצווה המנויה הוא 'דין מכה נפש בשגגה', והיא הציווי שנצטווינו לדון בו באלו הדקדוקים הכתובים בה. וכן קראם האל "משפטים", ולא קראם "מצוות". ואמר "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה".
טעותו של בעל הלכות גדולות
ובעבור שנעלם מזולתנו השורש הזה, מנה במצוות צרעת י"א מצוות, ולא ידע כי הם מצווה אחת, וכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא פירוט הלכות ותנאים. ובאור זה, שהוא הורה לנו שצרעת אדם יטמאנו, ונעשה טמא וחייב כל מה שחייבים הטמאים: התרחק המקדש וקודשיו, ולצאת חוץ למחנה שכינה. ואנחנו לא נדע איזו צרעת תטמא ואיזו לא תטמא, ובא הכתוב לבארו ולהבדיל המשפט, שאם היה כך הוא טהור, ואם היה כך הוא טמא. ואם היה על עניין כך יעמוד זמן כך. ובביאור אמרו "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצווה לטהרו כך מצווה לטמאו. והמצווה אמנם היא שיאמר 'טמא' או 'טהור'. אמנם חלוק עניינים שבהם יהיה טמא או טהור - אין ראוי למנותם, בעבור שהם תנאים ודקדוקים.
וזה כמו אומרנו כי הקרבת בעל מום אסורה, והיא מצוות לא תעשה. נשאר לנו לדעת מה הם המומים. האם נמנה כל מום ומום מצווה? אם היה זה כך היה עולה מנינם קרוב לשבעים מום! וכמו שלא נמנה המומים, מה מהם מום ומה מהם אינו מום, אבל נמנה את האזהרה שהזהירנו מבעל מום לבד, כמו כן אינו ראוי למנות סימני הצרעת מה מהם טמא ומה מהם טהור, אלא היות המצורע טמא לבד, והאחרים כולם הם ביאור מה היא הצרעת. ועל הדרך הזה ראוי שימנה כל מין ומין ממיני הטומאות מצווה אחת, ולא ימנו דקדוקי המין ההוא מן הטומאות ותנאיו, כמו שיתבאר ממניינו.
והבן זה השורש, שהוא עמוד התוך למה שאנחנו עוסקים בו.
