המקווה במצדה

מחבר: יגאל ידין

מתוך הספר "מצדה"
בהוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, וברשותם

 הפתעה גדולה נכונה לנו באחד מחדרי החומה. לאחר שפינינו את כל עיי המפולת שכיסו חדר זה, נתגלתה לנו בתחתיתו מערכת ברכות: בריכה גדולה, בריכה בינונית ובריכה קטנה. אל שתי הברכות הגדולות ניתן לרדת במדרגות, ובקיר שבין שתיהן היה חור, או אביק, להעברת מים מזו אל זו. יתר על כן: תעלת מים מטויחה ופתוחה, שללא-ספק ריכזה את מי הגשמים מסביבת החדר ומגגו, הוליכה אל הבריכה הראשונה, הגדולה, כפי שניתן לראות בתצלום. עם גילוי מערכת ברכות זו עלתה בדעתנו מיד ההשערה שגילינו, לא פחות ולא יותר, מקווה טהרה, ואף הודענו על כך באחת מפגישות העיתונאים השגרתיות שזימננו. השמועה שגילינו מקווה טהרה מימי בית שני עשתה לה כנפיים, והרעישה במיוחד את חוגי היהודים החרדים וחוקרי ההלכה, שכן הלכות מקוואות הן מסובכות למדיי, ועד עתה לא נתגלה כל מקווה מתקופה זו ממש, שבה נאמרו ונכתבו רבות מאותן הלכות. בקשר לכך זכור לי יפה אחד הביקורים המיוחדים במינם שזכינו להם במצדה. ביקור זה, יותר מכל ביקור אחר, מעיד עד כמה מדברת מצדה ללב כל אדם ואדם בלשונו. יום אחד הגיעתנו הודעה, שהרב דוד מינצברג, מן המומחים בהלכות מקוואות, ועמו הרב אלעזר אלתר, מבקשים לבקר במצדה, לראות במו עיניהם את המקווה. שמחתי על כך מאוד, ובאחד הימים החמים, בשעות הלוהטות של אחר הצהרים, עלו השניים למצדה דרך שביל-הנחש בלוויית פמליה של חסידים. הם לא רצו לנוח, וסירבו לראות את מבני הורדוס המפוארים או כל דבר אחר. הם ביקשו רק דבר אחד: שנוליכם אל המקווה. ובשעה שהרב מינצברג הישיש נכנס לאחת הברכות ובידו אמת מידה בשביל לבדוק אם אמנם יש במקווה כדי אותם ארבעים הסאה הדרושים לפי ההלכה וכיוצא בזה - צילמתיו עם בני לווייתו, ותצלום זה הוא מן החביבים עליי ביותר, כי מעיד הוא על העניין הנפשי העמוק שיש ליהודים בתגלית זו, העשויה להיראות בלתי חשובה כל-כך מבחינה ארכיטקטונית.

ברגעים הראשונים של הבדיקה פרפר מעט לבי: פניו של הרב מינצברג היו רציניים, ובשלבים מסוימים של מדידותיו לא היה בטוח אם אמנם בנוי המקווה כהלכה. אולם, משסיים את כל בדיקותיו, פסק לשמחת כולנו, שהמקווה "מקווה טהרה" הוא, "משופרא דשופרא שבע פעמים".

כיצד בנוי מקווה טהרה?

לפי ההלכה חייב מקווה הטהרה - שבלעדיו לא יכול לחיות שום יהודי שומר מצוות, בפרט בימים ההם - להיות בעיקרו מקווה של מים לא שאובים, המשוכים ישירות אל הבריכה. דבר זה אינו ניתן, כמובן, לביצוע ברוב חודשי השנה בארץ-ישראל, וההלכה קובעת, כי די אם חלק מן המים יהיה כנ"ל, ואילו את המים הנוספים אפשר להכשיר לפי הצורך על ידי השקתם, כלומר על ידי הבאתם במגע אם מים טהורים אלה. לשם כך נוצרו שתי הברכות. באחת - במקרה הנדון זו הקרובה לפתח - נאצרו המים הטהורים, הלא שאובים, בשעת הגשם, ואילו השנייה שימשה כברכת הטבילה. לפני השימוש היו פותחים את הנקב - ה"אביק" בלשון המשנה - המחבר את שתי הברכות, ובגעת קצת מן המים הטהורים במי ברכת הטבילה הוכשרו מימיה של זו. הבריכה השלישית, הקטנה, שאינה מחוברת אל שתי הברכות האחרות, נועדה לרחיצה ממש, רחיצת ידיים ורגליים, לפני הטבילה במקווה. כי מקווה זה לא היה יחיד במצדה, וכי ההלכות שלפיהן נבנה היו הלכות של קבע, יכולנו להיווכח, לאחר זמן, בסוף עונת החפירה ובקצה השני של מצדה, כשגילינו מקווה שני, בפינה הצפונית מזרחית של הבניין המינהלי הגדול שממערב למחסנים. כזכור, היה בניין זה בשימוש גם בתקופת הקנאים וגם לאחר מכן, בזמן חיל המצב הרומאי. והנה בחצרו מצאנו מקווה דומה כמעט לחלוטין למקווה שבתחומה הדרומית. אף כאן ניתן לראות יפה את העמל הרב שהושקע בבניית האביק להשקה. תגלית זאת זורעת אור על כמה עניינים סתומים בהלכות שבמשנה, ובדומה לכתובות העוסקות בענייני תרומות ומעשרות מעידה אף היא על דבקותם הדתית של מגני מצדה, שאפילו כאן, במצדה הצחיחה, טרחו כל כך בבניין המקוואות לפי חוקי ההלכה. 

המקווה ה"צפוני" במצדה

ציור לפי "מצדה" מאת יגאל ידין, של אחת משתי

המקוואות שנתגלו:

א. בריכה לאסוף מי גשמים דרך "המשכה" מתא

איסוף (ד);

ב. מקווה הטבילה עם מדרגות הירידה (המקווה

מחובר לברכת האיסוף, אוצר מי גשמים, על ידי

"שפופרת הנוד");

ג. בריכה קטנה לרחיצת ידיים ורגליים לפי הכניסה

למקווה, או גם מקום לטבילת כלים

המקווה הדרומי במצדה