קללת העיגון

כבלי עיגון האישה מונה הכתוב ל"קללה". את הפסוק: וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים דרשו חז"ל: "ממשמע שנאמר 'והרגתי אתכם בחרב' איני יודע שהנשים נעשו אלמנות ובנים יתומים? אלא, אלמנות ולא אלמנות. כגון, שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא; כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש. (אבות דר' נתן לח)

 

והגורם ל"קללת-עיגון" נקרא חוטא. המלך אביה חטא שגרם לעיגון של הנשים שבעליהן נפלו

במלחמה.

"ולמה ניגף – אביה - ? ר' אבא בר כהנא אמר: על ידי שהעביר הכרת פנים של ישראל וכו'. ור' לוי אמר: על ידי שהעמיד עליהם שומרים ג' ימים עד שנתקלקלה צורתן, דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וכו' ואין מעידים אלא עד ג' ימים. עליהם הוא אומר עצמו לי אלמנותיו מחול ימים".

 

ומצווה למנוע עיגון האישה. טעם "כל היגיעה הזאת" של עגלה ערופה, אומר הרב יוסף בכור-שור "דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא קול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה.

 

חז"ל על תקנת בנות ישראל

הרבה הרבה שקדו חז"ל על תקנות בנות ישראל שלא תשארנה עגונות והקילו בהרבה דברים בהסתמכם על הכלל "משום עיגונא אקילו בה רבנן".

 

מצות התרת עגונות מצאה הד רחב בספרות הפוסקים. שאלות העגונות בספרי השו"ת מלוות – על פי רוב – ב"פתיחות" וב"חתימות", רגשי השתתפות חכמי ישראל בצערן של האלמנות החיות האלה והשתדלותם להקל על גורלן המר. כך מתגלה לפנינו דרך אגב גישתם לבעית-עגונות והיא – התאמצות רבה לקיים עד כמה שאפשר את מצות התרת עגונות.

 

הטעם שאין "בודקין עידי אישה בדרישה וחקירה" הוא לפי דעת הרמב"ם:

"שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל משום התרת עגונות". "ואל יקשה בעיניך, שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אישה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו…. כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות".

 

בתשובותיו הוא מסיק:

"וכל אלו הדברים חוזרין לעקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אישה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו, שעקר תקנתם בעגונא הקלו משום עיגונא דאתתא".

 

רבינו תם מסיים את תשובתו לעניין טביעת עין בעדות עגונות: "וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא".

 

הראבי"ה מחליט: "ואין לעגן בת ישראל כל ימיה בדברי הבאי. וחלילה לנו לעשות סניגור להרבות פסולים".

 

מהר"ם מרוטנבורג

במקרה של אישה שבעלה טבע מצטער המהר"ם מרונטבורג על שאי אפשר לו להתירה מכבלי העיגון: "בודאי שהיה ראוי להתירה, שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה, כי שקדו על תקנת בנות ישראל. ואף אנו היינו מוצאים ברצון תקנה לעגונה. אבל מה נעשה, אין לנו אלא דברי רבותינו, [שאמרו] נפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה. וכבר טרחו קמאי דלקמן למצוא צד היתר ולא עלו בידם".

 

הרא"ש

הרא"ש קובע חובה -

"לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר". "ואנו ננעץ בתריס מגן גבורים חכמי התלמוד והגאונים אשר מאוד מאוד ביותר הקילו בעדות נשים משום עיגונם. ואחרי שחכמי התלמוד והגאונים הקלו משום תקנת עגונות אתה למד לחכמי הדור השפל הזה לצאת בעקבותיהם".

 

על יסוד מסקנות הרא"ש מסיים התשב"ץ בתשובותיו: "כל המרבה לבדוק עד מקום שידו מגעת ולחפש בנרות שכלו בחורי המפרשים ובסדקיה למצוא פתח של היתר לעגונות ה"ז משובח".

 

הר"י מברונא מזרז את הרב השואל "להוציא הדין לאמתו ומשהתחלת במצווה גמור אותה, כי הרבה חשו חכמים על תקנות עגונות".

 

המהרי"ק

המהרי"ק בפתיחה לתשובתו בענייני עגונות משבח את השואל שהשתדל למצוא היתר להאישה העגונה:

"כי תלך בדרך טובים רבותינו ז"ל אשר כמה וכמה חשו לעגונא דאתתא וכמה קולות הקילו בה מפני זה. וכן כל חכמי הדורות הבאים אחריה זה אחר זה כמה וכמה חזרו בצדדים וצדדי צדדים בשריותא דאתתא כאשר בא לידם שאלה כזו וגם אתה צדדת צדדים וטעמים נכוחים יישר כחך ארי".

 

"לבקשת האישה ההגונה, אשר ישבה עגונה. זה כמה ימים ושנים, בשריות' דא אמינא להראות פנים. וכל מי שירצה לחוש למיעוט' דמיעוט', לעגן זאת האישה כנגד המנהג אינו אלא טועה ומעגן בנות ישראל חנם. ואין רוח חכמים נוחה הימנו וחלילה לשמוע אליו".

 

ר' אליהו מזרחי

ר' אליהו מזרחי רואה חובה לעצמו להדגיש

"וידוע לפני בורא עולם ובוחן כליות ולב, כי אין כוונתינו להעמיד דעתנו ולקים מאמרינו; רק שלא נעגן בת ישראל כל ימיה ונדחה אותה בשתי ידים במקום שהדין עמה, דלא שייך הכא משום חומרא, דהוי חומרא דאתי לידי קולא היא. הוא מציין לשבחו של "שמעון [ש]השתדל במצווה להשיג, אם יוכל להתיר העגונות בשנתים ימים".

 

ר' דוד כהן

ר' דוד כהן הנחשב לאחד מן המחמירים ביותר בענייני עגונות מתנצל:

"כ"ש היכא דאיכא עגונא דאתתא שלא הייתי מחמיר, אם לבי אומר היה לי להקל". "ואתם זרע קודש יראי ה' חוסו לה, שמעדות זו לאישה זו התר לא מצאתי".

 

המהר"ם אלשקר

המהר"ם אלשקר מסיים במקרה של עגונה "ואני ללמד זכות באתי, ולהקל על עגונה נקראתי". לרב אחד שדרכו להחמיר בעגונות הוא פונה:

"כי לא תהיה תפארתך לבקש חמורות ואריכות דברים שלא כעניין, להגדיל גוף הקונדרס – ולהגזים הגזמות עצומות, להבהיל השומעים בעניין עגונות. ומדוע לא תשים אזנך כאפרכסת לדברי הראשונים והאחרונים. האומרים דמשום עגונא הקלו" "ואיך רצית לעגן האישה במילי דכדי" "ולא חששת לעקיצתן של חכמים, שתקנו תקנות עגונות".

 

וכשהרב עמד על דעתו, שלא להקל באישה זו יצא המהר"ם אלשקר כנגדו במלחמת דברים ומסיים את תשובותיו:

"והמעגנה ומחמיר בה עליו נאמר וחמורו יגיד לו, אשר הוא התנצלות הטועים ובלתי יודעים" "והמעגנה עתיד ליתן את הדין לפני בעל הדין".

 

 

ר' בנימין בן מתתיהו

בניגוד לר' דוד כהן נמנה ר' בנימין בן מתתיהו בין הנוטים לצד הקל בענייני עגונות:

"אלכה אחרי מאהבי המה בתורה, גמרא ותוספתא ותלמוד, ירושלמי ופוסקים אשר היו לפני, להציל אישה מעגונא. ולמען עשות רצון אבי שבשמים אצתי רצתי לצדד בשריותא דהאי איתתא".

 

"ולא תהיה סבה לשבת האישה עגונא מחומרא יתירה ומדקדוקי' שאינם מבוררים בתלמוד, דבכמה מקומות אשכחן דחשו חז"ל לעיגונא דאיתתא". "ואנחנו בעגונא דאתתא דרכינו לחפש אחר כל הצדדין להקל". "והלא כבר הורו בעלי הוראה להיתרה והוא עון פלילי לעגנה". והרי דברינו דברי ק"ו הם, דכיון דראינו דחששו חז"ל לעניין עיגון אפילו במקום דאיכא דין לעגנא, כ"ש דיש לנו לחוש שלא לעגנה במקום דאין דין לעגנא".

 

ה"בית יוסף"

הבית יוסף בתשובותיו בונה יסודו על הרא"ש:

"אשר כל ספרד ואשכנז סומכים על הוראותיו, שכתב וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדים להתיר". "וכל המטפל להתירה רוח חכמים נוחה הימנה". "והסכמתי להתחיל בדין זה משום דדיני נפשות מתחילין מן הצד ואחר יבאו רבותינו בעלי הוראה ויגמר הדין על ידיהם".

 

המבי"ט

כך מסיק גם המבי"ט: "מצווה היא על כל חכמי הדור שישכילו ויפקחו על היתר בעגונות בצדדין שימצאו להתיר" בנוגע להחכמים "יראי הוראה" מעיר המבי"ט "ויש בזה יראת אלוקים שלא תצאנה בנות ישראל העגונות לתרבות רעה".

 

ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז) מעתיק את דברי המהרי"ק (לעיל) ומעיר:

"הרי אתה רואה בעיניך דכל חכם וכל מורה צריך לבקש צדדים להתר. וכל המבקש אומדנות ודקדוקים להחמיר ולאסור, לעגן את האישה אין רוח חכמים נוחה הימנו". "ואני בעניי כדי לקיים מצות הראשונים אשר צוו לצדד צדדין, שלא לעגן את האישה", "אני תפסתי דרך רבותא ז"ל קמאי ובתראי ז"ל דאמרי דאית לן למיהדר אאנפי דשריותא משום עיגונא דאיתתא ולאפוכי בזכותה דלא ליפוק מינה חורבא וזילותא"

 

ר' שמואל די מודינה (רשד"ם)

הרבה השתדל לטובת העגונות ר' שמואל די מודינה (רשד"ם). בהרבה מקומות בתשובותיו הוא מדגיש "את המשא המוטלת על כל מורה הוראה לחפש ולפשפש בזכות בנות ישראל כדי שלא לעגן". הרשד"ם למרות שהיה בדרך כלל "מיראי הוראה" ובפרט בענייני עגונות.

 

"כי אין ספק שכל עניין הנוגע לערוה צריך הרבה יישוב הדעת ולב פנוי לדקדק בכל הצדדין. אלא שעל כל פנים לא יכלתי להשיב פני שואלי ריקם ובפרט כי מצווה רבה היא לפקח על עיגונא דחשו חכמים נ"ל עלה טובא. ואין בזה ספק כי יש בזה מצווה גדולה לבקש היתר כפי האפשר ע"פ התורה, כדי שלא תתעגן האישה".

 

"ה' היודע ועד שמיראי הוראה אני ובפרט בדבר ערוה, כאשר ידוע כמה קשה עונשן של עריות אם לא שגלוי וידוע לכל יודעי דעת כמה חשו חז"ל לעיגונא דאיתתא וכמה קולות הקלו, כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אשר מזה אין צורך להאריך באופן שאין ספק אלא שמשא מוטלת על כל אדם להטריח עצמו ולפקח להציל כל בת ישראל מעגון כפי כחו על הדין ועל האמת. גם נכנסתי בדבר הזה".

 

פעולתו של הרשד"ם בשאלוניקי

הטיפול בענייני עגונות תפס מקום חשוב בפעולתו של הרשד"ם בשאלוניקי. גם בזמנים שהקהילה היתה שרויה בדאגה בעקבות מאורעות שונות, לא הזניח המהרשד"ם את הטיפול בבעית העגונות, בגורלה הפרטי של האישה האומללה בכדי להתירה מכבלי העיגון.

 

"ואע"ג דאמרינן בעירובין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו צריכה הלכתא צילותא כיומא דאסתני' וכעת לכל לב כל אדם סחרחר, נדכה ונשבר על מדת הדין המתוחה על עיר המקום ירחם על עמו ישראל מ"מ לא מלאני לבי להשיב אחור יד ימיני לחפש ולבק' עד מקום שידי מגעת בזכות האישה הזאת, כי מצווה רבתי היא, כאשר ידוע כמה חשו חכמים לעגונא דאתתא".

 

כנגד הפוסקים המחמירים בענייני העגונות מצביע הרשד"ם על "הרמב"ם ורא"ש שראוי לכל מורה לצדד בכל הצדדים האפשריים לבקש להן היתר ושלא לדקדק בחומרות יתירות ולהיות דבר זה כמטרה לכל עוסק בתורה".

 

ועל היסוד זה הוא קובע -

"אם אפשר לומר. שאף לדברי המחמירים בנדון דידן יודו להתיר אפילו שיהיה על צד הדוחק קצת ודאי נוכל לסמוך להתיר ואין ראוי לבקש כל הצדדים להחמיר". "כל טצדיקי דאית לן למימר דכה"ג לא מיירי הרי"ף והרמב"ם, כדי לבקש זכות לאישה להוציאה מכבלי העיגון אית לן למימר" "דמנהג כה"ג מבטל הלכה כדי שלא תהיינה בנות ישראל עגונות".

 

הוא מתנגד להרבות בחקירות במקרי עגונות: "זה ודאי אינו מוטל עלי ואדרבא החוקר ודורש בדברים אלו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בתשובה".

 

ר' ליווא ב"ר בצלאל (המהר"ל) מפרג

כלפי המחמירים בענייני עגונות פונה ר' ליווא ב"ר בצלאל (המהר"ל) מפרג:

"ומפני שהדבר הזה הוא עניין עגונה שהקילו בו חכמים ואין להחמיר יותר ממה שיש להחמיר לפי הדין. ואם כן כמ"ש שאין ראוי להחמיר מה שאין נראה לפי הדין כלל, אפילו כי נמצא מי שהחמיר".

 

ר' שלמה לוריא (רש"ל)

לימינה של האישה העגונה עומד גם ר' שלמה לוריא  (רש"ל)

"למען בת ציון עיר דוד לא אחשה ואשקוט עד אוציא כנוגה צדקה להלבישה בגדי ישע מעיל צדקה ולהסיר בגדי אלמנותה וככלה תעדה כליה כבנות ירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

 

ר' בצלאל אשכנזי

ר' בצלאל אשכנזי מסתמך על הפוסקים

"דקא מהדרי אשריותא דעגונא ומטי אפריון למי שיאחז דרכם למיפך בזכותא דלא ליפוק חורבא לעלמא".

 

הוא מתנגד

"למי שרוצה לבקש חומרות מדומות בשמא ושמא דשמא. לכן אני בעניי ההולך בעקבות הראשונים בעינא למשכוני נפשין אשריותא. ואני נעזרתי בדברי רבותינו ז"ל קמאי ובתראי, אשר הזהירונו שלא לעגן עגונות בהזיות ודמיונות".

 

תשובות ה"בית חדש" החדשות

בספרות עגונות שגורה האמרה הלקוחה מתשובות ה"בית חדש החדשות" המבטאת חשיבותה של מצות התרת עגונות.

 

השואל מתנצל:

"והנה ח"ו אל תחשבו לי לגאוה שהכנסתי ראשי בדברים אלו תאמינו לי ונקלותי עוד מזה להתיר בחינה קטנה שבבחינת העגונה העליונה אשר ע"ז נמי אמר שלמה ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם".

 

ומסיים את שאלתו:

 

"וכל מי שמתיר עגונה אחת בזה"ז כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה להציל בחינת אחת מן אשת חיל". (סימן סד)

 

ר' חיים שבתי (מהרח"ש)

ר' חיים שבתי (מהרח"ש), שהפליא לעשות בענייני עגונות בספרו המיוחד לשאלות עגונא דאיתתא מסתמך על טעמי צניעות שמביא ר' אליהו מזרחי (עיין לקמן): "שאם תשאר האישה עגונא כל ימיה ודאי נפיק חורבא כ"ש בזמנים אלו רבו הפרוצות". ומכאן החובה לטפל בענייני עגונות. הגם ש"הנה בשמים עדי וסהדי כי לא היה רצוני ליטפל בזה העניין מצד חומר הנושא של ערוה החמורה. גם כי אני טרוד בעניינים אחרים אך דרישת השואל והפצרתו גם כי הוגד לי שהשעה צריכה ונפיק חורבא רבה ח"ו מעיגונא דהך איתתא" במקרה אחר הוא מסיק "ועל כיוצא בזה אמרו כל המחמיר אין רוח חכמים נוחה הימנו".

 

ר' יהושע חריף

ר' יהושע חריף, מצביע על העובדא, שמי "שהוא בקי בדברי התשובות האחרונים יראה איך מדקדקים ונושאים ונותנים בדברי העדים דבר מתוך דבר, כי אנן מצווין ועושין להפך בזכות העגונות". הוא מתנגד להמחמירים בענייני עגונות -

"ועיגנו כמה בנות ישראל על חנם. ולפי דעתי לית נגר ולא בר נגר דיפרוק אותם. וכבר גמרתי בדעתי אם יגזור השם בחיים, לשלח פסקי זה לכל תפוצות הגולה אולי אמצא עוזרים ותומכים ויתגלגל זכות על ידי שלא לעגן בנות ישראל".

 

הוא השתדל בכל ההזדמנות למצוא תרופה ל"מחלת עגונה" "ואולי אוכל נכה לבלתי תעגנה כל ימיה" וכשעלה בידו להתיר אישה מכבלי עגונה – בניגוד להמחמירים מצא סיפוק רב וסיים את תשובתו: "ברור בעיני כי אלוקים מצא את עון בנות ישראל שהן עגונות בעו"ה על חנם".

 

בשנות ת"ח-ת"ט

בשנות ת"ח-ת"ט בעקבות השמדת קהלות היהודים בפולין ואוקריינא נתרבו מקרי העגונות. הנשים העגונות שמצאו מקום מפלט במורביה שקדו על פתחו של הרב המדינה ר' מנחם מנדל קראכמל, בעל צמח צדק, בכדי למצוא היתר מכבלי העיגון.

 

ר' מנחם מנדל שם לו לקו את דברי ה"פוסקים ותשובות חדשים וגם ישנות, שראוי לכל מורה לילך בדרך טובים לעיין ולצדד בהיתר העגונות. ועל פי טעמים ישרים וסברות נכונות וכח דהתירא עדיף ויותר מתכוונת".

 

ר' אברהם הלוי

במקרה של עגונה שהיתרה שנויה במחלוקת הפוסקים מכריע ר' אברהם הלוי, בעל גינת ורדים לצד המקילים וטעמו; "לקושטא דמלתא אף על גב ד'הרדב"ז וכולהו תנאי דבתליסר מתיבתא יהיו אוסרין להדיא ונמצא לנו סמך להתיר על רבני סאלוניקי דעבידי בה עובדא, כוותייהו נקטי' משום תקנת עגונות. והרדב"ז ורבים שעמו יחזיקו לנו טובה שחששנו לתקנות עגונות". מטעמי צניעות הוא קובע "כלל העולה שאפי' היה היתר האישה קצת דחוק היה ראוי להתיר" והוא מתפלא על הרב המחמיר "דמעייל נפשיה בין הדבקים במקום צר לפרש פירושים זרים כאילו מצות עשה מן התורה לבקש עלילה ותחבולה לעגן בנות ישראל שתהיינה אלמנות חיות. ולא עשה כן הרשד"ם. שבשביל תקנות עגונות נדחק ופירש פירושים זרים".

 

ר' יעקב רישר – בעל "שבות יעקב"

ר' יעקב רישר – בעל שבות יעקב מתעסק

"בדבר שהלכו שני יהודים בע"ש ובאו עליהם שודדים והרגו א' מהם וזרקו לתוך המים, ואחד מהם נמלט נגוע ומוכה מכל צד ובדרך נחלש מאוד והביאו לתוך העיר ביום השבת קודש, ונסתכן מאוד עד שקרוב למות. אי מותר לבית דין להזדקק אצלו ביום השבת לשמוע ממיתת השני שנהרג ונזרק לתוך המים כדי שלא לישב אשתו עגונה. או צריכין להמתין על מוצאי שבת".

 

ר' יעקב רישר מסתמך על פסקו של רמ"א שבשעת הדחק הוא סומך על שיטת ר"ת ומתיר לקדש אישה בשבת.

"מכ"ש שאין לך שעת הדחק גדול מזה, כי הרבה חששו לתקנות עגונות ודאי דמותר לקבל העדות בשבת, ואין להמתין עד מוצאי שבת כיון שהוא מסוכן למות. ואל יתעצלו בדבר כמו שאין להתעצל בפיקוח נפש.

ומהני טעמי שכתבתי הוריתי ג"כ באחד שהיה רוצה לברוח ולעגן את אשתו (ו) לחבשו ביום השבת, אף שלא נעלם ממני מ"ש בש"ע סימן של"ט סעיף (י)ד לפסק הלכה אסור לתפוס ולהכניס לתוך בית הסוהר -, מ"מ כיון שכבר הוכחתי דמשום עגונא מותר לדון בשבת היכי דהוי כשעת הסכנת וזו ג"כ כשעת סכנה דמיא".

 

ר' יחזקאל קאצנעלנבוגן

ר' יחזקאל קאצנעלנבוגן בעל כנסת יחזקאל הולך בעקבות "(ב)כל ספרי שו"ת. כולם רודפים בחיפוש נרות להתיר עגונ' בכל מה דאפשר. גלל כן אמרתי לילך בדרך טובים, לחפש עד שידי יד כהה מגעת".

 

ר' יעקב כהן בעל "שב-יעקב"

ר' יעקב כהן בעל שב-יעקב עמד לצדה של האישה העגונה גם במקרה שעל יסוד הגדת העדים היה קשה להתיר.

"ומ"מ באשר עכ"פ לפי ראות עיני אדם העניין מצד עצמו הוא אמת, שזה הוא בעלה של עגונה זאת, ואי אפשר עוד לבא לידי בירור יותר. ואם לא עכשיו אימתי ימצא להאישה העלובה עזר ותרופה, ע"כ מצווה לצדד על כל צידי צדדים ולחפש בחיפוש נרות בספרי הראשונים ואחרונים ובשיקול דעת, להעלות לה ארוכה. וכחא דהיתירא עדיף. לכן יגעתי ומצאתי דאתא לידי משמעו' איזה היתירי' ע"פ הש"ס וע"פ איזה תשובו' ".

 

לרגלי מקרה עגונה שלא מצא לה ר' משה גומיש די מישקיטה היתר להנשא הוא מתנצל:

 

"ואע"פ שמן הראוי היה לי לחוש לעיגונא דאיתתא ולהפך בזכותן, להמציא מזור למחלתן, כי כן ראינו רבותינו בעלי ההוראה בחכמתם הנפלאה. תמיד מגמת פניהם להשתדל בכל, לבל תהיינה בנות ישראל עגונות יושבות כאלמנות ועצובות רוח כל ימיהם, באומרם מאמר הגמרא בעיגונא הקילו. עם כל זה בנדון דידן חזרתי על כל צדדין של שתי נשים אלו והשתדלתי בכל מאמצי כוחי לבקש להן מנוח ולא יכולתי לע"ד למצוא להן מזון ותרופה להתירן מכבלי העיגון".

 

ר' יחזקאל לנדא, בעל "נודע-ביהודה"

ר' יחזקאל לנדא, בעל נודע-ביהודה, נוקט בתשובותיו בענייני עגונות בעדיפות של -

"כח דהיתרא להתיר העלובה הזאת, אחרי שעל זה אנו מצווים ועומדים להמציא כל צד היתר שאפשר כדי להקל בעגונה. אחר שקבלה בידינו להקל בדיני עגונות אלך בעקבות הראשונים. ואף שלא עלי המלאכה לגמור ולא אדון אני בדבר הזה מ"מ לתקנת עגונות לא אחשה". 

 

גם בניו של הנודע-ביהודה הלכו בעקבות אביהם. במקרה של עגונה אחת מבקש ר' יעקבקא את אביו בעל נודע-ביהודה שישים -

"עינו הבדולח בהגביית עדות. יש מקום לפתח כבלי עיגון מן העלובה דא המיללת וקולה נשמע למרחוק, ויהא חלקי מן התוקע עצמו לדבר הלכה זו וצדיק באמונתו יחיה נפש הגלמודה ונפש אביה ואמה, חוט המשולש בקול בכיה כי ערירים ימותו, הן הורים כדונג נמס לבם בדמעת העשוקים הנאנחים האלה. וה' יאיר עיניהם להוציא כאור כחא דהיתרא".

 

בנו השני, ר' שמואל לנדא מדגיש את "המצווה לכל היושבים על מדין להורות הוראה בישראל להזדקק למצוא היתר, לשקוד על תקנת עגונות להסיר חבלי העיגון מבנות ישראל".

 

ר' יוסף חזן-בעל "חקרי לב"

ר' יוסף חזן-בעל חקרי לב מדבר בתשובותיו -

"מהחיוב המוטל על כל מורה הוראה לעיין בשריותא דאתתא. שעם כל זה אומר אני, דכל היד המרבה לבדוק בזכות העיגונא הזאת יען שקדו חז"ל על תקנת בנות ישראל לתור ולחפש בצדדי היתר וכחא דהיתרא עדיף בדין עיגונא, ימצא צדדים וטעמים להתיר".

 

כלפי המחמירים בענייני עגונות הוא קורא: "(ד) א"כ לא הנחת בת עיגונא להתיר וכמה שקדו חכמים לצדד להיתר משום עיגון".

 

ר' סיני ספיר-בעל "מנחת עני"

ר' סיני ספיר-בעל מנחת עני מניח:

"אם אמנם השגות ודחיות הותרו בצבור אם יש בהם על מה שיסמוכו, אולם בעניינים כאלה בעסק עגונות לא נכון לעשות כן, לגבב חומרות עפ"י השגות ודחיות. בזה כחא דהיתירא עדיף טפי, כי הוא נוגע לנפשות. ומה לנו לגבב חומרות מכח אומדנו' ומשמעו' מתשו' קמאי ובתראי אם נמצא לעומתם היתר מפורש מגאון מפורסם. וזה הדרך אשר דרכו בו רבותינו האחרונים לחוש לתקנת עגונות בכל טצדקאות האפשרות, אם לא ימצא עליה סתירה מסוג' הש"ס ופוסקים ראשונים. וכל המחמיר יותר בזה אינו משובח".

 

ר' מרדכי גימפל יפה

כן מחוה דעתו גם ר' מרדכי גימפל יפה במקרה של חליצת מומר, שהיה שנוי במחלוקת בין רבני רוסיא:

"דלא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי, [כי אם] חותרים בתקנת עגונות בכל עוז [להיתר], כמ"ש הרא"ש והרא"מ ועוד הרבה גאונים לחפש בעיגונא דאיתתא צידי צדדים להקל. וגם אלו שאין דעתם מסכמת לשריותא דאיתתא, הצנועים מושכים את ידיהם. אבל לכתוב לאיסור אינם עושים רק במקום איסור הברור ופרצה גדולה, (לא) [או] עפ"י הוראת גאון אדיר וגדול הדור".

 

ר' חיים פאלאגי

ר' חיים פאלאגי מתעסק באריכות בבעית "מצות התרת עגונות" ומוסיף עוד טעם למה

"שהחיוב מוטל על חכם בעל הוראה להשתדל בזה. לפי שמצינו בדברי רבותינו בש"ס שקראו לבני ישראל בשם בנות ישראל. דלמה כינו אותם בשם זה בנות ישראל ולא נשי ישראל? נראה שבא ללמדנו, שירחם הדיין והבית דין וכל מי שהוא חכם בעל הוראה להשתדל על נשי ישראל כאלו הם בנותיו שיצאו מיריכו. ובכן בבא עליהן צרה וצוקה, שנעלמו בעליהן באיזה אופן שיהיה ותהיינה צרורות, שישים כל מגמתו לחפש בספרי הפוסקים חיפש מחיפוש עד מקום שידו מגעת וידיעתו מכרעת בינו לשמים כאילו היתה בתו ממש, כדי שלא תשאר עגונא, כמו שמשתדל האב על בתו".

 

"אף דמכיר אני את מקומי דמה אני להכניס את ראשי אפילו באיסור קל כ"ש וק"ו באיסור ערוה דחמורה, אך מה אעשה כי אין אני בן חורין להפטר ממנה וע"כ שלא בטובתי מוכרח אנכי להטפל בראות בצערה מהאישה העלובה".

 

ר' יצחק שמעלקיש

ר' יצחק שמעלקיש מוצא לנכון גם במקרה "שהדבר קשה להתירה ועם כל זה לפי שיש בזה מצווה רבה מצאתי את נפשי מחוייב בדבר, לבקש לה היתר בכח התורה ומצטרפינא לדבר מצווה עם הגדולים המתירים".

 

התרה בנסיבות מיוחדות

ר' אליהו מזרחי

ר' אליהו מזרחי מתעסק במצות התרת עגונות גם מטעמי צניעות. על יסוד המשנה בעדיות וגמרא ברכות. שבשעת הדחק מותר לפסוק כיחיד כנגד הרבים קובע ר' אליהו מזרחי:

"ואין לך שעת הדחק מזה, שאם תשאר האישה עגונה כל ימיה ודאי נפיק מניה חורבה. וכל שכן בזמנים אלו, שבעונותינו הרבים רבו הפרוצות ונתמעטו הצנועות".

 

על כן משבח הרא"ם את "החכם אשר לבו אמיץ בגבורים ונכמרו רחמיו על עגונה דאישה ורואה בחכמתו הנולד, שדעתן של הנשים קלה פעם בחוץ פעם ברחובות, ואולי החומרה מביאה לידי פרצה. כפי הזמן והשעה וכפי שכלו הטהור לשמוע דברי המתירים ראוי לשבחו, כיון שכונתו רצויה".

 

ר' דוד ן' זמרא (רדב"ז)

ר' דוד ן' זמרא (רדב"ז) מסתמך על הגמרא שבשעת הסכנה מקילין בענייני גיטין ופירש"י שם: "והכא – בעגונה – נמי כשעת הסכנה דמיא, שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונא".

 

הרדב"ז מוסיף: "הרי אתה רואה בעיניך דכל חכם וכל מורה צריך לבקש צדדים להתר דהוי כמקום סכנה, דאי לא סמכת אהני – עדים – לא תשכח אחריני".

 

דברי הרא"ם והרדב"ז מצאו הד רחב בדברי הפוסקים הבאים אחריהם. המושגים "שעת הדחק" ו"שעת הסכנה" התמזגו אצל רוב הפוסקים למובן אחד. "כלל העולה שאפילו היה התר אישה קצת דחוק היה ראוי להתיר כדאמרינן בעלמא כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ואין שעת הדחק יותר מעיגון נשים, וכדכתב מוהרא"מ ז"ל. כל שכן בזמן הזה שרבו הפרוצות, וכבר פתחו לנו פתח של היתר רבותינו בעלי המשנה, דמשיאין על פי בת קול מפני שהוא שעת הדחק, שאם לא נסמוך על עדות זו תשאר עניה זו עגונה ועצובת רוח כל ימיה ברעב ובצמא ובחוסר כל, ואין שעת הדחק גדולה מזו". (שו"ת מהר"ם בן חביב א')

 

"נאלצתי להטפל בהתר ערוה החמורה מפני ב' דברים. הא' כי היא מצווה גדולה להטפל ולמצוא התר. והב' כי כתב הגאון הרא"מ ז"ל ואין לך שעת הדחק גדול מזה. כ"ש בזמנים אלו רבו הפריצות וכו', ואם בזמן ההוא חשש הרא"ם להנ"ל על אחת כמה וכמה בזמננו זה, כי תסמר שערת אדם אשר נגע יראת ה' בלבו".

 

במקרה של עגונה ש"אי אפשר בעולם להשתדל לה עדות אחרת, שע"כ ישבה י"א שנה" ואחרי זמן זה העידו עדים על מיתת בעלה, אבל בעדות זו נפלו הרבה חששות קובע בעל בית חדש שזה "הוה נמי כשעת סכנה, שהרי אם לא נאמין לעדות הללו לא נמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימיה" (קי תשובות הב"ח הישנות סימן ע') כמו כן באישה "דיושבת עגונה כמה שנים ואי אפשר להשיג עוד עדות ממרחקים ממדינות אשכנז למקום שיושב' העגונה עכשיו בסוף מדינת פולין בגליל אוסטרא וודאי דאין להחמיר כלל".

 

ר' אהרן אלפאנדארי

ר' אהרן אלפאנדארי רואה חובה לעצמו, לחפש היתר "לנשים הללו העלובות היושבות צרורות זה קרוב לשבעה שנים. ואם באנו לחוש הרבה בעדיות אלו שלא להתירה, קרוב הדבר דאבד נצחם ותוחלתם. לכן אמרתי עת לעשות לה' לחזור על כל צדדי ההיתר".

 

ר' אברהם ענתיבי

כן התנהג גם ר' אברהם ענתיבי:

"ומהשתא רמי חיובא עלן לברר כל הספיקות ולהוציא לאור דין האי איתתא הבחורה, היושבת בכבלי העיגון זה שנה. ואם באנו להעלים עינינו ולא נסמוך על אלו העדיות בודאי שתתעגן לעולם ולא ימצא עוד שום עדות, וישתכח הדבר וישתקע ולא יראה ולא ימצא עוד היתר להבחורה הזאת. וכבר ידוע מהראשונים ז"ל, שכמה חששו לבנות ישראל שלא יתעגנו. וכל היד הבא לחקור כדי לתור להמציא איזה מנוח לעגונות הרי זה משובח. ומי שרוצה להחמיר בעניין כזה אינו אלא מחוסר ידיעתו ובקיאתו וקולר האישה תלוי בצוארו. ואני את נפשי הצלתי".

 

ר' יצחק מלאטאש

ללא קשר עם דברי ר' אליהו מזרחי קובע ר' יצחק מלאטאש בתשובתו אודות הנטען על אשתו: "ואל תאמר שלא תקנו חז"ל תקנות עגונות אלא על בנות ישראל הצנועות ולא על הפרוצות, שמעשיה גורמות.

ואל תאמר הלעיטהו לרשע, דשאני הכא דנמצא הרבה ממזרות בישראל. ואפי' אם תמצא לומר דלא ליהנו לה תקנות דתקינו רבנן דלא תיתי לידי עיגון, מ"מ להביא בידים לידי עגון ולתקן על הא תקנות לעגנה לא אשכחן. כ"ש דודאי במקום פריצות בורחין מלעגן ועוקרים איסור שלא תבא לידי הפקר".

 

התרה באישה ילדה

אמנם ההבדל בהתרת עגונות בין אישה ילדה ובין זקינה נמצא כבר בספרי הראשונים. ר' ברוך ב"ר שמואל, בעל ספר החכמה מחמיר בעדות עגונות באישה זקינה שאינה בת בנים.

 

וטעמו הוא שכל הקולות שהקילו בעדות עגונות הוא מתוך "חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה". זאת אומרת חז"ל הטילו חומרות רבות על האישה עגונה שהתחתנה ונתברר אחר כן שבעלה הוא בחיים. על כן אנו מניחים שהאישה בעצמה היא זהירה ואינה ממהרת להינשא עד שמבררת בדיוק את מיתת בעלה. וטעם זה לא שייך באישה זקנה, שאינה להוטה כל כך להינשא.

 

אולם ההבדל בין אישה ילדה וזקנה, שבאישה ילדה הקילו מטעמי צניעות, מוזכר לראשונה אצל ר' ישראל בנימין אהרן סלאניק. בעל משאת בנימין.

 

ר"א מזרחי

ר"א מזרחי היה הראשון שהכניס בבעית העגונות את המושג "שעת הדחק"; שיש להתחשב בעגונות עם המקרה "שאם תשאר האישה עגונה כל ימיה ודאי נפיק מיניה חורבה". על הנחה זו בנה בעל משאת בנימין את יסודו:

 

"ונראה דודאי בשעת הדחק כגון אישה ילדה ואיכא למיחש לחורבה יש לסמוך אפי' אדברי יחיד – להקל כנגד רבים – ולפי זה אישה שאינה ילדה כל כך, דליכא למיחש כולי האי לחורבה אין להקל נגד דעות האוסרים דרבים וגדולים הם".

 

תוספת ביאור לדברי משאת בנימין נמצאת בחלקת מחוקק: "גם בעיגון אין כל העגונות שוות כי אישה זקנה אשר אינה רדופה להנשא אין צריכים להקל ולסמוך על דברי היחיד, ובפרט היכא שמצפים על עדות שיבאו עוד בזמן קרוב, אשר תוכל להנשא על פיהם. ולפעמים היכא שהעגונה ילדה ורדופה להינשא יש לחוש פן תצא לתרבות רעה. ואם לא נקל כדברי היחיד אין תרופה לעיגון שלה ע"י עדות אחרים זה מיקרי שעת הדחק, וכמו שהרב בעל משאת בנימין זכר בתשובה ההיא החילוק הזה". הנחתו של בעל משאת-בנימין נתקבלה אצל הרבה פוסקים.

 

טעמים אנושיים והשתתפות בגורלה המר של העגונה הילדה עוברים כחוט השני את תשובות הפוסקים.

 

ר' שמואל די מדינה

ר' שמואל די מדינה מסיים תשובה בעניין עגונה:

"כל זה צדדתי להורות מה שהשיגה ידי כפי כחי, יען נאמר לי שהאישה הזאת בחורה מכ"ב שנים ולא יותר. גם כמעט ח"ו איכא פחד ואימה [ש] לא תצא לתרבות רעה חס ושלום".

 

בתשובות "פנים מאירות"

בתשובות "פנים מאירות":

"האישה קשת רוח ומרת נפש נגשה לפנינו בקול נהי יגון ואנחה, המשברת גופו של אדם וכפי' פרושות השמים ושופכת לב כמים, והיא עגונה זה ימים שנ(ו)תים וילדה ורכה וענוגה, עדיין לא הגיע לעשרים שנים ובעלה הי' לא דר עמה כי חדשים שנים. והיא סופקת כפים, באמרה: למה אהיה כעטיה וארביץ בצהרים? ודופקת על פתחי בתי דיני ישראל ומשכנות הרועים רועה ישראל להזדקק לדברי' ואולי ימצא לה התיר ע"פ עדים. והנה מתחלה אמרתי מה לי להכניס ראשי במים שאין להם סוף, אשר החמירו רז"ל ואמרו: מים שאין להם סוף אשתו אסורה. ומי יוכל להרהר אחר חוקה וגזירה אשר גזרו רז"ל. אך מי יוכל לאטום אזנו לשמוע לקול בוכים ואמרת[י] נילך בעקבות ראשונים, שעלה בדעתם להקל במים שאין להם סוף".

 

ר' יצחק חזן

ר' יצחק חזן מדגיש -

"ולכן עגמה נפשי על זאת העניה, גולה וסורה מפני עיגונה, כל יום שותה מי מרה, עברה זעם וצרה, והיא עדיין בחורה, ראוי לתור לה מנוחתה ובית דירה".

 

כן התנהג גם בעל גבעת שאול -

"הנה כבר שקדו חכמים על תקנות העגונות והקילו בזה כמה קולות ובפרט אישה הרכה בשנים ודאי מצווה גדולה מאוד לחפש ולעיין כדי להתיר אותה ממאסר חבלי העיגון".

 

בעל "חוט המשולש"

גם בעל חוט המשולש עומד לימינה של העגונה הילדה

"והנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה ולאשר היא מפה קהל' שמה פני' עלינו לשום לב, אולי נוכל להמציא מזור למכתה, להתירה מכבלי העיגון. והנה דבר זה מוטל על כל חכמי ישראל  וגדוליהם לעיין ולפקח בשריותא דהאי איתתא כאשר חשו חז"ל מאוד בתקנת בנות ישראל, שלא יהיו עגונות. ועניה זו רכה בשנים ערך בת כ' שנה לשוא שמרה? ח"ו לא תהא כזאת בישראל".

 

ר' מרדכי זאב איטינגא

ר' מרדכי זאב איטינגא נשאל

"אודות הנשים היושבות ומבכות את בעליהן והמה אסורות בכבלי העיגן כאלמנות חיות. הרב מו"ה שלמה קלוגר פתח בהיתרן, אך הרבנים יושבי על מדין בק"ק בארדישוב לא אבו שמוע, כי לא נכון לפניהם ההיתר הזה. ולכן דרוש דרש ממני להורות אם נכון דבר ההיתר [של] מוה"ר שלמה נ"י לפני, או אולי מטעמים אחרים אוכל להתיר מוסרות העיגן מעליהן, ולמצווה תחשב, כי הרבה שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל. ובפרטות כי הנשים ילדות הנה והרבה ילדות עושה רחמנא לצלן".

 

בתשובות אחרות:

"לולי כי מצווה רבה היא להתיר מוסרות אסורי התקוה מאישה צעירת ימים כאשר פקודת הפוסקים עלינו חזקה, כי עתה חשכתי עצמי מן הדין הזה".

"ולאשר האישה הנצבת עמי בזה דמעתה על לחי' מאין הפוגות, לא תתן אותי להלוך ברחבה בהויות דאביי ורבא, כי אם לקצר במאמרים ולחוס על ימי הנעורים, אי לזאת באתי היום על העיון. ומזקנים אתבונן נשקוד על תקנות העגונות".

 

ר' שלמה דרימר

כן התנהג גם ר' שלמה דרימר: "אמנם האישה זו ילדה ורכה בשנים ומצווה רבה לצדד בהיתירה על כן הנני שולח בחזרה כל גבית עדות, ימחול כבוד תורתו הרמה לשלחם לשאר חכמי דורנו, אולי ימצאו לה היתר".

 

לדברי המשאת-בנימין, שראוי להקל באישה ילדה מעיר ר' חיים מרדכי לבטון: "ודבר גדול דיבר הרב ז"ל שאפילו במקום שמצאנו שראוי להחמיר מכח הדין מ"מ היכא האישה ילדה יש להקל".

 

צעדי זהירות

עם כל חשיבותה ורבת ערכה של מצות התרת עגונות מבליטים הרבה פוסקים את הצד האחראי שבדבר, והוא חומר איסור אשת איש והחששות להתרבות ממזרות בישראל הכורכות בעניין התרת עגונות.

 

מכאן הקריאה החוזרת ונשנית בספרות הפוסקים, להיות מתון וזהיר ביותר בהפסקים בענייני עגונות:

 

רבינו נסים (ר"ן)

בעניין עגונה שהתחתנה על יסוד גבית עדות לא ברורה, שהיתה בה להקל ולהחמיר מסיק רבינו נסים (ר"ן):

"זהו שורת הדין בנדון שלפנינו לפי דעתי. אמנם מאשר הדבר חמור מאוד, על הבעל מוטל שיחוש לעצמו וירבה הרבה חקירות ודרישות שכל מה שהקילו רז"ל בדברים הללו הוא על סמך שהאישה עצמה תרבה בדרישות וחקירות עד שתעמוד על אמתתן של הדברים. וכן המצווה הזאת על גדולי העיר לדרוש ולתור בעניין כדי שיוציאוהו לאמתו".

 

ר' יוסף קארו (ב"י)

ר' יוסף קארו (ב"י) סובר:

"לאו רבותא היא להקל ולהתיר מתוך אומדנות, אדרבה יש להיות מיראי הוראה. ואף אם יראה בעיניו שיש ראיות להתיר לא יצא מלפניו היתר לא בכתב ולא בעל פה עד אשר יאספו כל בעלי הוראה ויסכימו כולם או רובם לדעה אחת".

 

ר' יואל סירקיש (ב"ח)

גם ר' יואל סירקיש (ב"ח) מדגיש:

"דאין להקל בעגונות אלא היכא דאיכא יסוד חזק וראי' ברורה במסמרות נטועים מן התלמוד, לא ע"פ הסברא בלי ראייה מצורף".

 

כלפי המפריזים בקולות בענייני עגונות פונה ר' אלכסנדר מרגליות:

"אם ירצה לגבב קולות וסניפין שעשו האחרונים לפעמים ולעשות מהם בנינים נתיר כל הנשים העגונות. חלילה וישתקע הדבר".

 

ר' אליהו קלאצקין

ר' אליהו קלאצקין מתרה ברבנים העוסקים בענייני הוראה: "היכא שמצווה לצדד בכחא דהיתרא כגון ענייני היתר העגונות לא יטהו על ידי זה רצונו".

 

מטעמי זהירות קבעו הפוסקים -

"שראוי לימלך בהיתר עגונה אפילו בדבר ברור עם חכמי העיר וירדו כולם למנין ויסכמו בהיתר וקרא כתיב ותשועה ברוב יועץ, ואומר וברוב יועצים חכמה וכי היכי דלימטי ליה שיבא מכשורא. אי בעית אימא סברא כדאיתא בכמה מקומות. ואם לא עשה כן אינו מנוקה משגיאה".

 

ר' דוד אופנהיים

ר' דוד אופנהיים מצא סמך להיתר עגונות בשלשה "במדרש ילקוט שמואל ב' כ"ג וז"ל: ויבקעו שלשה הגבורים למה שלשה? אין הלכה מתבררת אלא בשלשה, לכן אמרתי ועניתי ע"פ שלשה יקום דבר".

 

ר' חיים כהן

ר' חיים כהן מעיד:

"וכן ראיתי נוהג אדוני אבי מורי ורבי זלה"ה – ר' שמחה כהן רפאפורט – שלא התיר מימיו עגונה בפחות משלשה וכן נהגתי גם אני הצעיר מיום שהגעתי להוראה" "לגודל חומר איסור אשת איש (ו)קדמונינו ז"ל בקעה מצאו וגדרו גדר שלא לדון יחידי בעניינים כאלה".

 

ר' יעקב רישר, בעל שבות-יעקב

ר' יעקב רישר, בעל שבות-יעקב נמנה בין הנזהרים ביותר בענייני עגונות:

"אף שדרכי למנוע להשיב בדיני עגונה, רק לפעמים נעשיתי סניף לשאר גדולי חקרי לב. כי כבד ממני הדבר להיות ראשון לבית יעקב לדלות דורא, רק לפעמים נעשיתי סניף לאריות אשר קדמי, ולא להיות ראש וראשון בהיתרא היתר עיגונא".

 

לשם זהירות יתירה התנהג בעל שבות יעקב במקרים קצת מפוקפקים "כיון שדבר זה נעשה בקרוב ועדיין לא אבד זכרו אין להתיר את אישה זו עד מלאת י"ב חדש מיום שנאבד. אם לא ישמע ממנו תוך זמן זה שהוא קיים אז אבד זכרו בין החיים וזכר לדבר נשכחתי כמת מלב. ואל יתמה המתמה איך נחמיר עליה ולעגן אותה עד תשלום י"ב חדש, הלא הרבה חשו חכמים לתקנות עגונות, איך נחוש כאן להחמיר עליה ולעגן אותה י"ב חדש עכ"פ? אי משום הא לא תברא, דהרי מצינו דגם חכמי הש"ס לא קפדי על עיגון כזו. ואפילו בחיי בעלה מצינו, דיוצאין שלא ברשותה שתים ושלש שנים ש"מ דלא חיישינן לעיגון כי האי".

 

ר' חיים עשאל

ר' חיים עשאל מסיק בתשובתו:

"עניינים הללו אינם נגמרים ונעשים בקיצור ודברים מועטים, אלא צריך לשאת ולתת בהרבה, לפי שעניין התר אישה עגונה דמוהו חז"ל למים שאין להם סוף, וכל הרבנים הגדולים אשר מעולם אנשי השם אשר מימיהם אנו שותים, כאשר היו נושאים ונותנים בעניינים אלו רעדה אחזתם, ולא היו נמנים להתיר מיד כל כך בנקל, אם לא במיתון רב ואריכות גדול. וגם אנחנו אחריהם כך מנהגינו ודרכינו בעניינים כאלו להיות מתונים בדין מאד. ואם כל זה אין אנו נמנים להתיר ולעשות מעשה אם לא בהסכמת רבני דורינו הזקנים".

 

דברי השבות-יעקב שמו להם הרבה פוסקים לקו. "ואשר יתפלא על אשר לא הסכמתי להתירה תיכף, הנה האמת אגיד כי מעולם לא סמכתי על סברת האחרונים ז"ל במקום חזקת אשת איש ממש. ובתשובות שבות-יעקב הביא דבמשך שנה אין חשש עיגון".

 

ר' יצחק חיות אינו מזכיר את השבות-יעקב אלא מסתמך על "קבלה ביד[י]נו מאבותינו ורבותינו הגאונים, שלא להתיר אישה עגונה שיש בה ספיקות רבות בזמן קצר, בכדי שיצורף לזה שיטת רבינו אלעזר מוורדון, שאם אבד זכרו הוה ליה אומדנא דמוכח שמת".

 

 

הקושיים הכרוכים בקיום המצווה

 

ר' שמואל יצחק מודילייאני

ר' שמואל יצחק מודילייאני רואה בהתעסקות בבעיות עגונות:

"להט החרב המתהפכת פנים ואחור משני קצות אשר לשאול הגיעו. אם לצד ההיתר פן יפגעו באיסור ערוה החמור ואם לצד האיסור, דכל מלתא דאיסורא לחומרא, הרי אין רוח חכמים נוחה הימנו. ומי זה יערב אל לבו לבא במצור ובמצוק, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל ברם גם את זה לעומת זה ראיתי, כל הספרים מלאים ויורו המורים ומביאים צדדין וצדי צדדין לשוטט בדרך ההיתר. והיה להם דבר זה למטה עוז מקל תפארה".

 

גם משלו משל "לאיש הבורח מן הארי ופגעו הדוב, כי המלחמה לו פנים ואחור. כשם שירא להתיר להתיר כך ירא לאסור" או המשילו בעיית עגונות "למתענה בשבת על תענית חלום, דאי לא צריך עבירה היא בידו, ואם הוא צריך זכות גדול הוא לו. כן בהיתר עגונא דהוא איסור ערוה".

 

ר' אברהם הלוי

בהקדמתו לתשובה אחת בענייני עגונות מתעסק ר' אברהם הלוי עם הקושיים שמתלבטים בה חכמי הוראה המתעסקים בענייני עגונות מבחינה מעשית:

"לבי חרד בקרבי לקרבה אליהם, כי משני הצדדין דוחקא וקשיא ואין דרך לנטות ימין ושמאל, כי המחמיר במקום שראוי להקל אין רוח חכמים נוחה הימנו מפני קלקול עגונות, היותם כאלמנות חיות בקיפוח פרנסה ודוחק השעה מרעה אל רעה. ואם נטה קצת להקל, שמא יהיה כשלון בדבר ערווה החמורה וגורם להרבות ממזרים בישראל ח"ו, והיא עבירה שמורה לדורות ולדורי דורות שעושה פירות ופירי פירות. אך מה אעשה שכבר במה שעבר נתטפלתי".

 

בתשובה אחרת הוא מדגיש:

"אם באנו לחקור ולבדוק אחר סברות גאוני עולם, שיש בנדון לצאת ידי חובתם, כאשר כן נעשה בכל משפטי התורה לרדוף דרך ישרה ולנטות אחרי רבים, שלא ישאר שום פקפוק בכל דבר ודבר, הנה מעולם ועד עולם לא יצא התר לעגונה מפי מורה רק במציאיות שמתחילין לפתוח ספר, בקיעין בהם אחת לשבעה שבועים ויובל. ובעונותינו הרבים מקרי' רעים מצויים טובא ותשארנה בנותיו של אברהם אבינו, אלמנות צרורות חיות, ואין חונן ואין מרחם עליהם ברעב ובצמא ובחסור כל. ותו דיש לחוש שמא תצאנה לתרבות רעה, כי הרבה עניות עושה ובחרות ושחרות עושה. ואם אמרנו נבא העיר ללכת אחרי סברות המקילין, הנה חומר העניין מעכב על ידינו. על כן אין לנו ללכת רק בדרך שכבשוה ראשונים, לנטות אחר איזו סברה ישרה אע"פ שאינה מסכמת עם הגדולים אשר ממי תורתם אנו שותים".

 

ר' חיים פאלגי

ר' חיים פאלגי פונה באזהרה אל "המורה דאם נתנו רשות לחכמי הדור להבין ולהורות בהתר עגונות בסברא ואומדנא ושיקול הדעת, עכ"פ צריך שתהיה ההוראה ההיא באימה ופחד כל היום על פניו, כי הוא חומר איסור א"א וכרת ויבוא ח"ו להכשל להיות בנים ממזרים בעולם ח"ו".

 

ר' אברהם פאלאגי

במובן זה כותב גם בנו ר' אברהם פאלאגי:

"ומי הוא החכם המורה הוראה בעניין עגונא דאתתא דיוכל לומר היתרא או איסורא בודאי, אם לא בפחד לבב ולבו נוקפו. ואינו כשאר דינים שבתורה דנכון לבו בטוח, אחר שידע הדין על בוריו. וכבר סיפרו על עניין מרן (=בעל בית-יוסף) ומור"ם (=בעל הרמ"א) שהיו חלוקים בעגונות דאתתא, דמרן אסרה ומור"ם הביא ראיות להתירא ופלפל בחכמה ונתן חתימה מור"ם רשות שתנשא. וגילה המגיד למרן הקדוש, דבו ביום שכתב מור"ם זה רשות שתנשא באותו יום מת בעל האישה שהיה חי. ומרן כיון אל האמת לאוסרה ומשמיא שמחו על עוצם פלפולו וראיותיו של מור"ם ולא הביאו תקלה על ידו. זהו מה ששמעתי".

 

השתמטות מקיום המצווה

בעקבות הקושיים למצוא פתרון המניח את הדעת להנגודים הכרוכים בקיום מצות התרת עגונות: מצד אחד חשיבות המצווה ורגש האחריות כלפי האישה העגונה, מאידך גיסא גודל האחריות והתוצאות החמורות הקשורות בהתרת העגונה, התגבשו בין החכמים גדולי הוראה חלוקי דעות.

 

רבים בין גדולי הרבנים "מיראי הוראה" בהתחשבם עם חומר איסור אשת איש הרחיקו לכת ונמנעו לטפל בשאלת עגונות כלל וכלל.

 

ר' יאיר חיים בכרך

ר' יאיר חיים בכרך מעיד על עצמו: "מימי לא נטפלתי להתיר עגונה אפילו לסניף כי אפי' למטיה לי שיבא מכשירא לא בעינא".

 

ר' גבריאל קונפורטי

כמו כן התנהג ר' גבריאל קונפורטי: הלא "יש אלוהים שופטים בארץ, המאורות הגדולים היושבים על מדין ולהם משפט הגאולה לגאול העניה הזאת מכבלי עגונא. ומזקנים אתבונן כמה היו נשמטים ובורחים מלהטפל בעניינים אלו, אם לא לצורך גדול".

 

ר' צבי הירש, הרב מהמבורג

בתשובה בעניין עגונה מעיר ר' צבי הירש, הרב מהמבורג: "צעיר אנכי לימים ועדיין לכלל אלה לא באתי, להיות מורה הלכה בפני רבותי הגאונים נ"י, ובפרט בדבר חמור כזה חומרא דאשת איש, אשר רבים וכן שלמים מגדולי הראשונים ממשיכים את ידיהם, מלהיות נמנין בין רבנים המתירים עגונא, מחמת גודל חומרת הנושא ומחמת עמקות הדבר בים התלמוד, מים שאין להם סוף עמוק עמוק מי ימצאנו. על כן לא יחשדוני הקורא כי כתבתי דבר למעשה".

 

בעל "מחנה-חיים"

כן נמנע בעל מחנה-חיים להתעסק במקרה עגונה שהעדות היתה בכתב וטעמו: "מעולם רחקתי עצמי, שלא להיות מן המתירים עגונה, רק אם יכולתי לסייע להשואל בכח דהיתירא העירותי והצעתי לפניו שהוא ישאל מפי המורי' אשר גובה להם, שידע שהמה בר סמכי"

 

ר' ישראל איסרלן בעל "תרומת-הדשן"

ר' ישראל איסרלן בעל תרומת-הדשן לא רצה להזדקק לשאלת עגונא, שעל יסוד העדות אי אפשר היה להתיר, אולם לו – לבעל תרומת-הדשן – הגיעה איזו ידיעה שהיא, שבעל האישה אינו בחיים.

 

ומסיק בסוף התשובה:

"ומ"מ אדיוקא דכה"ג לא רציתי לסמוך למיעבד עובדא. וגם איסור לא רציתי לומר בה, משום דלב כולנו יודע דמת אותו האיש. וכאשר בא אלי אחי האישה להפצירני מאד, לחוש על עיגון אחותו לא היה יכול להוציא מפי לא התיר ולא איסור כלל אז בקשני, שאתן לו העתקות מן העדיות להוליכם עמו לארץ לועז, אולי ימצאו לו שם בעלי הוראה מתירין. ונתרציתי לו בזה וכן עשה. ובא אלי אחי האישה והראה לי כתבי המתירין ואני אמרתי כבתחילה לא איסור ולא היתר".

 

סיבת השתמטות מטיפול בענייני עגונות יסודה לעתים תכופות בנסיונות-החיים, שנתנסה בהם האדם. מקרה אפייני – גם לזמנינו אנו, נמצא אצל ר' יעקב ישראל עמדין. בתיאורו על גורל זקינו ר' יעקב בשנות תח-תט, שנות צרה ליעקב ולישראל מספר ר' יעקב עמדין:

"וכה אירע לאבי זקני  כמוהר"ר יעקב ז"ל, שהיה אז – בשנות ת"ח-ת"ט – בחור בשנים. ובהחפזם לנוס ולהמלט על נפשם מפני חרב היונה נפרד האיש השלם הלז מאחיו ומאשתו הילדה, שנשארה אצל אביה שברח עם בנו ואשתו לארץ אחרת, שלא יטבעו בבור צרה, ופגעו בו באא"ז מוה"ר יעקב ז"ל הפוחזים, וגזר עליו השבאי, שיכרע לחרב להתיז ראשו וכן עשה. ובעודנו על ברכיו לקבל המיתה במכת חרב וכמעט פרחה נשמתו, הנה זה מלאך ה' נוגע בו, כי נתן ה' רחמים בלב הצר הצורר וחמל על רכות שניו ועשה לו דחיפה בצד בקרנא של כלי חפצו בדרך בזיון ואמר לו: קום לך כלב בחור ולך לנפשך.

ויתחבא אחר כך בין ההרוגים ולא נכר להעוברים דרך שמה אם הוא חי. היה לחורב ביום מוטל בין המתים הנהרגים על קידוש השם ולקרח בלילה. היה נודד לבקש איזה מחיה וללקט עשבים מפרי מר הגדל בעשבים באגם להחיות את נפשו.

במצב הלז נשאר כשמונה ימים, עד תם כל הצמא לדם לעבור, אז ברח על נפשו וימלט מיד הפוחזים.

והנה בהיותו בין הרוגים הקדושים היו שם איזה אנשים מבני עמנו מתחבאים גם הם ועמדו מרחוק וראו כל מעשה של אבי זקני.  וכראותם חרב הצר מונחת על צוארו חשבו, כי לא יחיה אחרי נפלו בדחיפה על הארץ באחורי החרב, שלא היה מכת מות כלל. אך האנשים ההמה העומדים בית המרחק ורואים בבהלה ואימת מות נפלה עליהם, דימו שהורם ראשו מעליו והושלך לארץ.

לפיכך כשהגיעו אלה האנשים לעיר טריב[יט]ש למקום הגאון בעל שאר אפרים, אחר שנמלטו ובאו למדינת מעררין למקום שוקט ובוטח ויפקד מקום זקני מוה"ר יעקב ז"ל. וחקרו אחריו אצל פליטי חרב הנ"ל, אם ראו אותו חי או מת. ויענו האנשים הנמלטים ההם הכשרים והולכים לתמם ויאמרו: יעקב מת, כי ראינו בעינינו שכרע להריגה והותז ראשו, העידו על מה שלא ראו לנכון.

ועל פי דבריהם התיר הגאון הגדול בדורו המפורסם כמוה"ר העשיל זצ"ל את אשתו נחמה להנשא ע"פ שאלת חכם והוראה להתיר, כי היה דבר פשוט מאוד, ברור בתורה על פי שנים עדים יקום דבר דבר, אף כי בעגונה שהקילו חז"ל אצלה.

אך אשתו כי היתה ילדה היפה בנשים, לא רצתה לקבל תנחומין על החי בעל נעוריה. הצדקת עמדה בטהרתה להוציא ממנה שלשלת גדולה, דור ישרים יבורך מטע להתפאר, כי אחר חצי שנה בא ההרוג ברגליו ויהי לאות ולמופת.

מן אז והלאה לא רצה הגאון – ר' העשיל – הנ"ל להתיר שום עגונה בדור ההוא ובצוק העתים, שהיו שם עגונות רבות מבעליהן הנאבדים ברעש ההוא משוד הפוחזים ונתירא ממכשול. על כן קבל עליו שלא להזדקק לשום התרת אישה, מאחר שהמכשלה הזאת תחת ידו, שהתיר אשת איש גמורה ואמר, שבעת רעה כמוה אין לסמוך אפילו על שני עדים גמורים. ונתקיים בו לא יאונה לצדיק כל און"

 

הבטחה זו נתקיימה גם בהרב הכולל בירושלם ר' יוסף חזן, בעל חקרי לב: "הגדתי היום כי היה בי עוד טעמים להתיר בנדון דידן. ובמאי דביני ביני נשמע קול הברה דה"ר יצחק צרפתי – הבעל שנאבד – הוא חי. ואחר חקירה ודרישה ידענו נאמנה שהוא בחיים ומקרוב בא לעירנו, ברוך מחיה המתים ושלי"ת, שלא בא תקלה על ידי".

 

הרב המגיד הקדוש מקאזניץ

פולמוס גדול קם מסביב המעשה שעשה הצופה הנאמן לבית ישראל הרב המגיד הקדוש מקאזניץ, שבאת לפניו אישה עגונה לדרוש על בעלה ואמר לה: כבר אכלי כוורא לבעלך זה זמן כביר ואזלי ואינסבא וכל גדולי הדור ההוא תלו כתריהם בהלכה הזאת, אם עדות כזה מועיל לעדות עגונה.

 

ולהיפוך באה עגונה לפני רבו הגאון החסיד נשיא אלוקים ר' שמעלקא בניקלשפורג והתירוה גדולי הדור עפ"י תוספות אחד ביבמות. ובאת לפני הגאון הנ"ל ואמר שבעלה חי ואח"כ בא בעלה. והקשו לפני הנודע ביהודה אם כן נשאר התוספות בקושיא. ויען להם דרך צחות: וכי לא ידעתם שאין אדם מת מקושית התוספות".

 

ר' ישראל בנימין אהרן סלאניק

כלפי הרבנים המשתמטים מטיפול בענייני העגונות פונה ר' ישראל בנימין אהרן סלאניק:

"ובאמת שהארכתי יותר מדאי בעניין זה במקום שהיה לי לקצר, מפני שידעתי דרך חכמי דורינו יצ"ו, דרך ישכון אור להסתלק מכל ספק שבעולם והכל לשם שמים, כי מיראת הוראה, ואם לא שיעלה בידם הלכה פסוקה וברורה עד שלא יפול בה שום דבר מחלקי הסותר. ודרכם דרך טובה וישרה בכל שאר הוראות. אמנם בעיגנוא דאיתתא לא כן אנכי עמדי, רק אנכי הולך בעקבי הצאן הרועים הקדמונים והאחרוני', שבקשו צדדים צידי צדדים בכל מאמצי כחם להקל בעגונה דאיתתא. ופתח זה שפתחו חכמים ז"ל הראשונים והאחרונים הוא השער לה' צדיקים יבואו בו".

 

ר' מאיר מרגליות

ר' מאיר מרגליות מסתמך על המסורה מרבותינו הק' שמצווה עלינו לשקוד על תקנות בנות ישראל עגונות, למצוא להן תרופה וניתן עפ"י רשות לסמוך על סברות הנמצאות בספרי הגאוני' המחברים אשר רוח ה' דובר בהם וכוונתם היתה רצוי' לשם שמים. וכמו כן צריכי' אנחנו להיות בטוחים בהשי"ת, הוא יניחנו בדרך אמת, שלא תצא תקלה מתחת ידינו, בהיות תכלית הכוונה לש"ש עפ"י התורה כדאי היא תורתינו, להגן על לומדיה, לשמור מטעות ומכשול".

 

ר' אפרים זלמן מרגליות

בגנותם של הרבנים-המשתמטים מדבר גם ר' אפרים זלמן מרגליות בתשובתו:

"אבל כי נכמרו. רחמי על האישה הנעצבת והיא יושבת שוממה וגלמודה, עגונה ובדודה, מבלי מנהל ומחזיק בידה. וחכמי הדור איכא בינייהו, דטרודי בגרסייהו ולאו אדעתייהו, ולמדים ואין משיבים. ואי נמי לאו מופנה טרוד במפעליו ועסקיו מרובים. ואני משתאה לדעת במה נפטרו מרחם על עלובתן של בנות ישראל? וטל ילדותן יכלו בהבלי ימיהם ושנותן, להיות אלמנות כבולות, כבונות וצרורות עד יום מותן. לא כך אלפן רבותינו הקדושים. מקובלים אנחנו מפי זקנים וישישים, כל הגדול מחבירו ישקוד על ההוראה הזאת ויחלץ חושים משום תקנות עגונות, אולי יזכה להבנות".

 

בתשובה לר' יחזקאל פאנעט, בעל מראה יחזקאל בעניין עגונה מסיים ר' אפרים זלמן מרגליות את תשובתו: "ונפשי בשאלתי שמכ"ת יהי' זריז ונזכר לעשות אשור האי, כי היכי דמשלם צערה דהך איתתא היושבת ונפשה עגומה ולבה הומה על טל ילדותה ולמען יוטב לה באחריתה.

 

ר' יחזקאל פאנעט

ר' יחזקאל פאנעט, הרב המדינה בזיבענבירגען היה מפורסם ל"זריז ונזכר" בענייני עגונות. מדינת זיבנבירגן היתה בסוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט עיר מקלט בשביל אנשי בליעל, שעגנו את נשותיהם ועקבותיהם לא נודעו.

עד שבא ר' יחזקאל פאנעט והרים מכשול מן הדרך. הוא עשה תקנות חשובות לטובת העגונות. ראשית כל

"יצא דבר הכרזה מלפניו לראשים וטובים בני המדינה, שאם יבא איש זר לגור במדינה שיודיעהו ובלתי זאת לא יהיה לו שם ושארית בקרב בני עמו. ורבינו – יחזקאל פאנעט – כתב את האנשים האלו בפנקס שלו. וכאשר סבב את המדינה לשפוט את ישראל צוה שיבואו לפניו ודרש מהם על מקום מולדתם על שמותם וכו' וכתב גם כן להרב אשר עמדו תחת דגלו, שידע שפלוני בן פלוני במקום פלוני הוא יושב. ועל ידי תקנה זו עשה תשועה גדולה בישראל ועלתה בידו להתיר קרוב לב' מאות עגונות מכבלי העיגון".

 

הטיפול בעגונה שבסביבתו

 

כתוצאות מאחריות הגדולה הרובצת על חכמי הוראה העסוקים בענייני עגונות מבחינה מעשית, נתרחבה אצל פוסקים רבים הדעה, שלא להזדקק למקרי עגונות הבאים ממקומות, שאינם שייכים לתחום שיפוטם ושנמצאו שם רבנים – בעלי הוראה, שכחם יפה לפסוק בדיני נשים.

לעומת זה לא רצו גם להתכחש להחוב הקדוש המטילה עליהם מצות התרת עגונות כלפי עגונה הנמצאת בגליל – רבנות שלהם. לשם הגדרה השתמשו הפוסקים בהבטוי: "אם הוא – הרב – קרוב להחלל".

 

ר' משה - בעל "חלקת מחוקק"

ר' משה - בעל חלק מחוקק בתשובתו על עגונה שנשאל מר' העשיל מסיק: "אך באמת תמיד מראי הוראה אני וכל עגונה שאינה יושבת תחת יד בית דין שלי אני מרחיק עצמי מזה אפילו להיות סניף להתיר".

 

ר' שמשון בכרך

ר' שמשון בכרך מתווכח עם רב אחד -

"שלא רצה לחוות דעתו ע"פ העדיות לא לאיסור ולא להיתר, כי מקום הניח להתגדר בו [ל]הגדולים אשר בארץ אנשי השם המה. והוא מנע עצמו מחשש ספק איסור אשת איש. אמנם כן לא אוכל עוד לעצור כח, לאטום אזני מזעקת האומללה ענייה ודלה, באשר אני קרוב אל החלל, כי סמוך לכאן נמצא. כאן היה דירתו, מחויב אני ליכנס בעובי הקורה בהרים הגבוהות. והמה יורוני כי תורה היא וללמוד אני צריך ומכ"ש במקום מצווה שבאת לידי להתיר מוסרות העיגון".

 

הרב מפרידבורג

הרב מפרידבורג מדגיש את חובתו להתעסק במקרה של עגונה שבסביבתו:

"מאחר שאני קרוב אל החלל, והוא שייכה להרבנות שלי לק"ק פרידבורג, על כן אעפ"י שראוי להרחיק בכל מה דאפשר ומיראי מורה הוראה אני, עכ"פ מוכרח אני לשמוע צעקתה ולהציע דברים לפני מורי הגאון מוהר"ר אהרן שמואל".

 

ר' אברהם בשאלתו לאחיו בעל השאגת אריה מתנצל:

"היה מהראוי להרחיק את עצמי ממשא כבד זה, אך מחמת שהעגונה [היא] מנשים שאננות בנות עירי, והאישה בוכה ומבכה תמיד על בעל נעוריה, ומי יכול לאטום אזנו, אמרתי עלי הדבר מוטל, להודיע צערה לרבים אשר שתו מבאר מים חיים, בורות עמוקים ים התלמוד".

 

בעל אריה דבי עילאי

במקרה של אישה "אשר יושבת עגונה זה קרוב ארבע שנים" מבליט בעל אריה דבי עילאי את חובתו של הרב כלפי העגונה שבסביבתו:

 

"הנה מאוד תסמר שערות ראשי לתקוע עצמי לדבר הלכה זו של הוראה בהיתר אשת איש לעלמא. ואם הראשונים – אשר לבם כפתחו של אולם, כשהיו נשאלים בזה היה נמס לבבם וברתת ובזיעה יענו ויאמרו: אוי לי אם אומר וכו'. אנן מה נענה אבתרייהו. אך אמנם זאת אשיב אל לבי לאשר העגונה הזאת היא בגבולי והיא יושבת ממולי, יושבת בעיגונה כאלמנת ציון דורש אין לה. ואם גם אנכי אהי' נחבא אל הכלים חוששני לי, שגם איש איש ממלאכתו שבתורה, הגאונים הגדולים חקקי לב גם המה ימשכו ידיהם מזה. גלל כן הגם שמששתי את כל כלי ביתי ולא מצאתי בהם דעת ותבונה, אעפ"כ לאשר ידעתי גם ידעתי שעי"ז יש חשש עיגון אם אחריש ואתאפק. הנה את האלוקים אני ירא למנוע עצמי מזה, ובפרט שבתשובות ב"ח החדשות סימן סד מבואר, דכל המתיר עגונה אחת כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים וידיעת ההפכים בשוה. לזאת מתירא אני, להיות הגורם ח"ו לעיגון ומצאתי את עצמי כמחוייב בדבר לצדד בזה כפי קוצר דעתי".

 

ר' חיים מולאזין

לרב המחמיר בענייני עגונות פונה ר' חיים מולאזין:

"כבוד תורתו נוטה אל החומרא, מחמת שאין הדבר מוטל עליו ואף אני כמוהו לא פניתי אל צדדי היתרים העולים מתוך העיון, טרם הועלה עלי עול הוראה. והן עתה שבעוה"ר בסביבותינו נתייתם הדור מחכמים והעלו על צוארי עול ההוראה מכל הסביבה, שאינם מתירים בשום אופן בלתי הסכמת דעתי הקלה. וחשבתי עם קוני וראיתי חובה לעצמי, להתחזק בכל כחי ולשקוד על תקנות עגונות".

 

ר' חיים פאלאגי

על דברי החות-יאיר והחלקת-מחוקק משיב ר' חיים פאלאגי:

"כי נראה מדברי כל הראשונים והאחרונים, כי איכא חיוב ומצווה להשתדל ולמצוא להם זכות עד מקום שידו מגעת, משום עגמת נפש שלא תשארו עגונות. ואם הוא חכם ורב ויכול לעיין ורואה בינו לשמים שאין הדין להתיר אומר דעתו בין להתיר בין לאסור, כפי מה שיורו לו מן השמים. אבל להסתלק לגמרי מן הדין אם בא הדין לפניו מה מקום פטור לדיין ורב בעירו? ואין הכי נמי אם יהיה הדין הבא לפניו משאר מקומות שאינם תחת רשותו היה מקום פטור וכמ"ש הרב חלקת-מחוקק, דהוה ליה כעין מה שכתוב רז"ל דאפשר לעשות המצווה ע"י אחרים. וגם בזה יש להשיב דאם יהיה העניין ששלחו מתם הדיינים מעיר אחת לדייני עיר אחרת לשאול את פיהם אם יסכימו להתיר חייבים הם לגלות דעתם. ועיין מה שתרגם אונקלוס בפרשת משפטים על פסוק ולא תענה על ריב… ופירש"י ז"ל… ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא וקולר יהא תלוי בצואר הרבים עכ"ל. הרי דכשבאים לשאול ממנו את דבר המשפט חייב להשיב לשואלו דבר. וזהו אפילו בדיני נפשות ודיני ממונות וכ"ש בדיני איסור והיתר ובעיגונא דאתתא כמה שנראה לו לפי דעתו בינו לשמים בין לאיסור בין להיתר חייב לגלות דעתו".

 

ר' אברהם פאלאגי

בנו ר' אברהם פאלאגי אחרי שמסכם את השיטות בעניין זה מסיק:

"והאמת דאלו ואלו דברי אלוהים חיים, דהכל לפי הנדון, דאם הוא קשה למצא היתר דאינו פשוט טוב למנוע. ולפי האדם, דאם הוא גדול הדור ואליו ירוצו כל אפסי ארץ ותורה יבקשו מפיהו בכל מילי, למה ימנע בעגונא? אך ת"ח בינוני דאינו מפורסם שב ואל תעשה עדיף".

 

לפעמים נמנעו רבני הקהילות להתעסק גם בעגונה שבסביבתם, באמרם שהטיפול בענייני עגונות הוא תפקידו של הרב הגליל.

 

ר' מנחם מנדל קרכאמל

במקרה של עגונה שבא לפני ר' מנחם מנדל קרכאמל "ועמה אנשים שלמים המדברים בעדה, לעיין בשריותא דאתתא. וכפי הצעת דברים של האנשים השלמים נמנעו גדולי הרבנים, גאוני עולם מלעיין בשריותא דהך איתתא, באמרם כי לא עליהם המלאכה לגמור, כי אם על הרב שבגליל ההוא, אליו יובא כל דבר קל וחומר. בכן נדרשתי לאשר שאלוני".

 

ר' מאיר מרגליות

לעומת זה פונה ר' מאיר מרגליות כלפי רבני הקהילות שלוקחים לעצמם את הזכות לפסוק בענייני עגונות:

"ונמס כל לב אל השמועה כי באה, שנמצא באקלים הלזה איזהו מרבני הקהלות דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד ושקיל שמא שהוא יש (לה) [לו] יד להתיר עגונות, ובפרט אותן שנתעגנו מזמן ההרג רב שהי' בק' אומען וסביבותי' וכאילו יש להם רשות והורמנא על זה ועושים את עצמם כלא יודעים מן החרם דרבנא קשישאי, גאוני ארץ שחלילה לרבני הקהלות להורות הלכה למעשה בעיגונא דאיתתא כי אם לרבני (הגיללות) [הגלילות], להם ניתן רשות על זה והבוחן לבבות וכליות, אלקים ה' הוא יודע ועד, שבבוא אלי עניין שאלת עגונה אחזוני חיל ורתת וארכבותי דא לדא נקשן ועיני זולגות דמעה ואירא הרבה מאוד. וכבר בא לפני הרבה פעמים מה שהתירו רבני הקהלות לא אחת ולא שתים כי פעמים הרבה וטעו בדבר משנה ואין צריך לומר בשיקול הדעת שלהם ובאו לכלל טעות בעו"ה".

 

גדולי הפוסקים ראו בהציווי "מבשרך על תתעלם" חובה מיוחדת לטפל בעגונה קרובה.

 

ר' פנחס אילווי פונה בשאלת עגונה לרבו בעל פנים המאירות ומדגיש: "הואיל שקצת מוטל עלי אחר שהיא קרובתי להתעסק במצווה זו, לכן באתי לבקש מאת אדוני מורי ורבי להיות מן הזריזין ומקדימין למצווה להמציא לה היתר".

 

ר' חיים פאלאגי יצא לדון בדבר חדש והוא: "אם מתיירא העד להעיד מפני פחד ויראה בין בסכנת ממון בין בסכנת נפשות אם פטור מלהעיד" ומתעסק בחקירה זו ביחוד לעניין עדות עגונות, שיש טעמים מיוחדים להכריח להעיד גם במקום סכנה.

 

התרת העגונה לפי הקבלה

 

ראיתי בפסק עיגונא להתרא שחתם בו הרב המקובל עיר וקדיש כמהר"ר אהרן חייון זלה"ה שכתב, "דיען נוגע עיגון זה באיזה פרט צער לשכינה לכך נטפל להתיר". רחי"ד אזולאי מצא סמוכין לזה בדברי הזהר פרשת ויחי: "בגין דשכינתא כל נוקבי דעלמא קיימין בסתרהא מאן דאית ליה נוקבא שריא איהי לגביה".

 

לישא אלמנה שאינה "קטלנית" אין שום איסור מצד התלמוד והפוסקים. אולם על פי הזוהר יש איזה פקפוק וחשש סכנה לישא אלמנה. ר' חיים יוסף דוד אזולאי מעיר לזה: "דא אתה למיקם, כי אין לפרסם דברים אלו. כי כל המון ישראל אינם משגיחין על זה ונפיק מינה חורבא לפרסם דברים אלו, דשכיחי רבות בנות אלמנות בנעורתן ויצא תקלה ח"ו"

 

התרשלות בעיני עגונות

 

ר' מאיר מרוטנבורג

ר' מאיר מרוטנבורג מסיים תשובה על עגונה

"מפני תקנת עגונות לא רציתי להשיבו ריקם. אף על פי שאיני כדאי לפתוח פה קודם שאר רבותי ומי אנכי זנבות לשועלים לפתוח ראשון וראש לאריות. אמנם איני מתכוין אלא כתלמיד דן לפני רבותיו קהלות הרינוס ולפני רבו' שבקולוניא. יסכימו להתיר נתיר".

 

המהר"ם אלשקר

המהר"ם אלשקר מתנצל: "וכבר נשמעה קרן בחוצותינו כי העכבה לאישה הזאת קרתה על ידינו. ואני לא מלבי ומדעתי היתה זאת, כי אין דרכי להחמיר על עגונות".

 

המבי"ט

המבי"ט השתדל בעד אישה עגונה שחכמי הוראה התרשלו בהיתרה: "ועל החכמים יצ"ו אשר שם מוטל עניין חקירת כיוון זמן זה. וכבר עברו יותר מג' שנים מזמן העדות עד עתה ולא הותרה אשתו ואין ראוי שתהיה עגונה יותר".

 

ר' אברהם בריסקר

בעניין עגונה שהבית דין בפרנקפורט עיכב את התרתה שנים רבות פונה ר' אברהם בריסקר:

"וכבר כתבנו כמה פעמים מכאן פה בריסק דליטא לשם לפרנקפורט ואין קול ואין עונה. אולי שהיא מפני החירום שם במדינה, ועניה זו לשוא שמרה עד היום הזה. ואני בראותי צרות נפשה בכה תבכה ודמעתה על לחייה תמיד, לא יכולתי להתאפק עוד. ויגעתי וטרחתי בכל עת ראיתי אדם שבא מארץ אשכנז דרשתי וחקרתי ממנו ואכתוב דבריו על הספר".

 

ר' יחזקאל לנדא

ר' יחזקאל לנדא הוא מתנצל בתשובתו בעניין עגונות:

"להיות בבוא דבריו שנית הייתי נע ומטולטל ולא היה מקום מנוח ולא שום ספר. אמרתי אני עם לבי אמתין, אולי בין כך יבוא לרום מעלתו איזה ידיעה מריטשוף (מקום הבעל) ואמנם בימים הללו נתתי אל לבי, אולי נהפוך הוא ואין רוחם חכמים הקדמונים נוחים לדחות בעסק עגונא. וכל הקדמונים דרכם היה לחפש כל הצדדים".

 

ר' משה טיטלבוים - בעל "ישמח משה"

גם ר' משה טיטלבוים, בעל ישמח משה הקפיד על הזריזות בענייני עגונות:

"והנה ביום אתמול כי יעבור במוצאי מנוחה, באישון לילה בנפול תרדמה על אנשים ורוחי בקרבי יעור לאמר: מה לך נרדם? ועד מתי תטמון ידיך בצלחת ולא תזדקק לדבר מצווה רבה להתיר בת ישראל מכבלי העיגון? אז קמתי נאזרתי כגבר חלצי ונזדרזתי ופתחתי וקריתי ושניתי שלשתי דברי קדשו"

 

ר' מרדכי זאב איטינגא

ר' מרדכי זאב איטינגא נהג כשרבו השאלות לפניו אם נושא העניין הוא לתקנת עגונה "(ו)לזה משפט הקדימה". "הביאה האישה קשת רוח את הגבית עדות ולא נתנה אותי להיות מתון בדינה, כי עיני' נגרו מאין הפוגות דמעה יומם ולילה".

 

הדיין מק"ק בראדי - בעל "שערי-דעה"

כך התנהג גם הדיין מק"ק בראדי, בעל שערי-דעה:

"ואף כי רבו טרדותי בכל זה נתתי לו משפט הקדומה מצד המצווה. וחשתי להשיבו במוקדם לתקנת עגונה, ומה גם כי יומא גרם ריש ירחא דאב, שאנו מתאבלין על ירושלים תוב"ב ומובא בתשו' הב"ח החדשות דמתיר עגונה כאילו בונה אחת מחורבות ירושלים". ביחוד הקפיד על הרבנים שמעכבין ההיתר העגונה זמן רב: "מהראוי לבלי לעכב עוד היתר האישה אחרי אשר כבר נאבד זכרו כארבע שנים עכ"פ עתה בימים שאנו מתאבלין על חורבנה של ירושלים ומפורש בתשובות הב"ח בשם מאמר חז"ל דהמתיר עגונא כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים. מהראוי אשר כבוד תורתו לא יעכב ההיתר עוד. ויהי המצווה נקראת ע"ש הגומרה".

 

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב)

ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב)

"מצטער על עלובתה דא שיושבת ומיעגנא זה שלש שנים. ואמרתי בלבי דבר מליצה, דתקנת חכמי ישראל היא קלקלתן, היינו מה שמפלפלין להתיר היתרים בקונטרסים ארוכים דוקא הוא גורם קלקולם" (שעל ידי זה מתעכב ההיתר זמן רב).

 

הגאון מברזאן

הגאון מברזאן סיים תשובתו על עגונה בתשעה באב, כדי שלא לעכב היתירה. הוא מסתמך על תשובת הב"ח ש"כל מי שמתיר עגונה אחת בזמן כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה" (עיין לעיל עמ' כא) ומצטדק על מעשהו: "נדחקתי לגמור התשובה היום ביום הצום על חורבן בית תפארתנו".

 

ר' יצחק אלחנן ספקטור

את תשובת הב"ח שם לו לקו גם הגאון מקובנא, ר' יצחק אלחנן ספקטור, שפעל הרבה לטובת עגונות גם מבחינה מעשית:

"ותהלה להשם כי עזרני ה' עד הלום להורות לפנינו הדרך הנכון להוציא עניין העגונא בהיתרא על פי היתר מורווח ביסודות נכונות לאמיתה של תורה בעזרת השם. הלא ידוע לכל רוב חולשתי וטרדתי העצומה מאוד, וביחוד מלאכת הכתיבה והסידור של הקונטרס הגדול הזה ועם כל זה ראיתי להזדקק ולעבוד העבודה רבה דנא למען תקנת העלובתה דנא, כי מצווה רבה היא מאוד, וכמאמרם כי כל המתיר עגונא א' כאילו בונה חורבה א' מחורבות ירושלים".

 

בשמחה רבה מצטרף הגאון מקובנא להרבנים המתירים בענייני העגונה" "וד' יהי' בעזרינו להציל העגונה עלובתה דנא מכבלי העגון, כי כבר חשו חז"ל על תקנות עגונות ומצווה רבה להשתדל על זה"

 

לעניין אישה שהב"ד התירה שלא בפניה הוא מסיק:

"היכא דידעינן דהאישה מהדרת שיתירו לה מכבלי העיגון, אז בודאי מצווה על כל בית דין להזדקק ולהתירה, כיון דזהו בגדר זכות, דזכין שלא בפניו, ועל כן שפיר עבדו דהיתירוהו אף שלא בפניה, דזהו טובתה".

 

במקרה של עגונה שלא מצא לה היתר היה לבו נוקפו:

"חשבתי דרכי פן ואולי בחפזי לא יצאתי ידי חובתי בהחליטי האיסור ולא הטיתי אוזן אל קול המולה לקולא, שמא ח"ו נלכדתי במ"ש חז"ל כל שחביריו נמנו לדבר מצווה ולא נמנה עמהם. כי הרבה חשו חז"ל לתקנת עגונות והיא ודאי מצווה שהחזיקו בה גדולי הדורות בכל אופן המועיל שעלתה בידיהם"

 

עד יום מותו הזדרז לקיים "מצות התרת עגונות". בשבוע האחרון לפני פטירתו קם למרות חולשתו באמצע הלילה, בכדי לעיין במקרה של עגונה אחת, וכשמצא לה היתר שמח: "ברוך השם היא מותרת".

 

הוצאת לעז על היתר-עגונה

המהר"ל מפרג כייל כללא, דבענייני עגונות לא נאמר הדין: חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר.

 

ר' יהושע העשל מקראקא

לעומת זה מעיר ר' יהושע העשל מקראקא:

"הגם כי היה ראוי למשוך ידי מזה הנדון, כיון שהגאון המופלג בעל הב"ח זלה"ה לא השתדל בהתרתה ודאי היה נראה לו, כי אין העדיות מספיקים להיתרה וא"כ אין משיבין את הארי לאחר מותו וחכם כמותו שאסר וכו'. אך ורק יען כי העידו לפני, כי הגאון הנ"ל שנים או שלשה ימים לפני פטירתו קרא לאחד מאוהבי האישה עגונה הנ"ל וצוהו שילך אצלי ושיבקש ממני להשתדל בהתרתה, אז אמרתי (ו)ש"מ דלא פסיקא ליה לגמרי להגאון זלה"ה שהיא אסורה. אך מרוב טרדתו בחבור ספריו אשר לא נתנהו השב רוחו כדי לגמרם, לא הספיק לו הפנאי לעיין בשריותא דהאי אתתא. ועוד שהיה מצפה אולי יתברר הדבר בעדיות יותר ברורים. וכיון שראה שנמשכו ימי העיגון יותר מדי היקל מעליו עולה והשליכה עלי. לכן קמתי בע"ה ואתעודד והשתדלתי בהתרתה, כי הרבה חשו חז"ל לעגונה".

 

במקרה אחר הוא כותב:

"הגם כי קשה מאוד התרתה ומי ירפא לה בכל דברי העדים הנ"ל וכבר השתדלה אצל כמה חכמים וראשם הגאון מופת הדור מוהר"ר יואל זלה"ה. גם הפצירה בו כמה פעמים ולא עלה בידה כלום. מ"מ בראותי כי נמשכו ימי עיגונה וגדול כים שברה נכמרו רחמי עלי' ואמרתי לעיין, אולי יורונו מן השמים דרך להתירה ממאסר העיגון".

 

הרבנים חכמי הוראה הקפידו במיוחד, שלא להוציא לעז על עגונה שהותרה להתחתן בבית דין וקבעו, במקרה ד"קושטא ידענו דאישה זו מותרת לשוק (ו)אין לנו רשות להרהר אחריה".

 

ר' שלמה לוריא (הרש"ל)

ר' שלמה לוריא (הרש"ל) גוער במוציאי לעז על עגונה שפסקה יצא להתיר:

"ולכן אני אומר בדברים בפומבי, שאותה אישה מותרת ע"פ בית דין שלנו בלי ספק וגמגום שבעולם. וגוזרני בחרם הגדול בצרוף החרמים שגזרו הקדמונים, שלא להוציא לעז על גיטין, בכדי שלא להטיל מום בקדשים ולהרחיק מלזות שפתים, גלל כן אנוכי עמהם בנדון דידן. ובצרוף ישיבתי אטיל אני ארס צפעוני כנחש הקדמוני במפקפקים בהוראה זו התרת האלמנה שרה בת ר' דוד בין במעשה בין בדבור בין בתחבולה ע"י אחרים יודין וארמאין. והשומע לדברינו יונעם משמי מרומים ויזכה לשנת ניחומין… שראוי להטיל עונש מיתה ושמתא על המתריזין בהיתר דידן אפי' קודם שתנשא וכ"ש לאחר שתנשא. ע"כ אני מזהיר ברבים בלתי יהרסו ליחטא בשפתים או ישרבבו לשונם במראה או בתחבולה, לפקפק בשריות דהאי איתתא, אלא יאמין וידון כפי דת חכמינו הקדושים".

 

לחרמו של הרש"ל הצטרפו גם שאר הגדולים:

"והרשעים שיוציאו לעז או רינון או לישנא בישא יכשלו בם וילכדו בחרם אבות העולם. נראה שכשם שחל הגזירה של הגאון – רבינו תם – על מוציא ערעור על הגט כך יחול על מוציא ערעור על התרת אישה לעלמא, שהרי שני עניינים עולים בקנה אחד וטעם אחד להם". "והנני מסכים על התרה ועל האזהרה, לסתום פי דוברי עתק על ההתרה, שיהא נח"ש כרוך על צוארם, שלא ימצאו כפרה".

 

במקרא של עגונה שר' שלמה קלוגר התירה בא לבסוף עד אחר והעיד שבעלה חי. אולם בעדותו של עד זה היו הרבה פקפוקים. על כן מסיק ר' שלמה קלוגר "לכך הדבר פשוט להיתרה. ומי שיעכב עליה עתיד ליתן את הדין".

 

ר' יצחק אלחנן ספקטור

מר' יצחק אלחנן ספקטור מסופר, שפעם התיר עגונה מעיר שוקיאן שעל יד קובנא. הרב דק"ק שוקיאן שלא הסכים לזה זה בא לקובנא כדי להתווכח עם רי"א ספקטור בעניין זה, אולם הגאון מקובנא פנה אל הרב הנ"ל: "השאלה יצאה בהיתר מלפני ועל כן אין נפשי לדבר ולפקפק בזה כלל וכלל".

עגונה שהגאון מקובנא, ר' יצחק אלחנן ספקטור התירה על יסוד דברי רש"י ביבמות פקפק בהיתר זה ר' רפאל שפירא, רבה של בובריסק בהניחו שר"י אלחנן טעה בדברי רש"י והעיר:

"הנה משיב כמו רבי יצחק אלחנן אף הוא יוכל לבא לידי טעות". ובכל זאת בא על החתום על היתרה של עגונה זו "כי אם הראיה של רבי יצחק אלחנן אינה נראית לי ברי לי שההיתר הוא נכון. ויש לסמוך על רבי יצחק אלחנן, שמידו לא יצא מכשול, אם מרש"י אין ראיה ודאי יש ראיה ממקום אחר. אם רבי יצחק אלחנן מתיר – מותר".

 

כדי למנוע הוצאת לעז כלל וכלל פוסק ר' יעקב בכר שמואל: "דבר שפשוט המנהג להקל אין ראוי להחמיר, [כדי שלא] להוציא לעז על הנשים שכבר נשאו".

 

ר"י סמוט

מטעם זה מקיל ר"י סמוט לעניין עדות בנוגע לאמירת קברתיו:

"דכיון דהקלו בזה אין ראוי תו להחמיר, מפני שאתה מוציא לעז על שאר הנשים שהתירו ונישאו ואם כן בניהם ממזרים, כיון שלא נזכר בהם קבורה. והראיה לזה מההיא דאמר בגיטין. ואם בגיטין שהחמירו בהם חכמים אמרו כן, כל שכן בעיגונה דאיתתא, שהרי הקילו בהם חכמים".

 

זכות המצווה

  ר' אברהם טריווש

בזכות קיום מצות התרת עגונות נצל ר' אברהם טריווש ממיתת טביעה במצולות המים.

 

וכה סיפורו בהקדמה לספרו ברכת אברהם:

"ועתה על הנסים שנעשו עמי אפתח שפתי ואענה ואדברה.

ולכל אדם אזכירה,

לאמר את ה' אלוקיך תירא,

כי טבעתי בהנרו' בטביעה זרה.

ובפרט בכ"ה בניסן שנת רס"ה לפ"ק ליצירה,

הוליכוני המים עולה ויורד בשטף בנהרא.

רחוק כמו מיל והיה כחצי יום לסקופייא העירה.

וראו זה שלשה יהודים אשר נתלוו עמי בחברה.

ואחד מהם בקשני בשפת הנהר אולי ימצאני לתת לי קבורה.

והוציאוני שני גוים מהמים המרים לי כמו מרה.

ולקחו ממני שלשה פרחים במטבע עם צורה.

והוליכוני בכפר והשכיבוני להזיע זיע חמה וקרה.

ויכסוני בשמיכה באדרת שנער חדשה ושעירה.

והקיאותי מים רבים בהקאה לבנה בשחורה.

ואמרו אלי הגוים התימה איך נצלת מטביעה גמורה?

כי ביום שלפניו שם נטבע תוגר וסוסו וגוייתם נסתרה.

מרכבת התוגר וחילו וסוסו בנהר ירה.

ולא הועיל להם לשוט בכח וגבורה.

ובהיותי במצולות הנהר התפללתי בלבי תפלה זכה וברה.

אהה ה' כי הנני הולך עם פסק שלי לחכמים להתיר עגונות להנשא לגברא.

וא"כ למה אטבע במים שאין להם סוף ותשאר אשתי אסורה,

עגונה כל ימיה גלמודה גולה וסורה.

ותור' הפסק שעשיתי להתיר עגונות אשר לעיל נזכרה.

כי החכם מהר"ר יעקב בן חביב נפשו בצרור החיים צרורה,

שלח אלי כתב על זה מכתיבת ידו כשמש מאירה.

לכתוב פסק על דין העגונות  אם יראה בעיני לנטות להיתרא.

משום תקנת עגונות אם יש פנים להקל ולא לחומרה.

וזכני ה' שהותרו והאחת היתה עדיין בחורה.

ונשאת לבחור נחמד ומבן זכר נתעברה,

והם בעלי בריתי אברהם שמוני לנפשי נוטרה.

לקחת על זרעותי הבן בשעת המילה הבהירה.

וברוך ה' אשר הפליא חסדו לי נפלאותיו אספרה.

על כי הצילני אז מלהיקבר בחצינא ומרא.

ולא היתה מיתתי בנהר להאכילני לדגים וכעקרבא וזיבורא.

והספרים שהיו עמי גם הם ניצולו מליגע במים בנס גדול ואדירא.

ובכל שנה בו ביום קבלתי עלי תענית בתדירה ".

 

ר' בצלאל אשכנזי

ר' בצלאל אשכנזי מסיים תשובה אחת בענייני עגונות: "והאל ידינני לכף זכות כאשר הפכתי לזכות העגונה".

 

ר' דוד אופנהיים

ר' דוד אופנהיים מונה בשבח רבו, ר' גרשון אשכנזי:

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל אלו הנשים. ויש להם שאלה בבעלים, בבעליהן אין עמהם, רק הלכו למרחקים ואין האיש בביתו, אלא מעתה טבעה ספינתו בים ובמים שיש להם סוף או אין להם סוף. ואדוני מורי ורבי היה עומד ורואה כל סביביו. הוא מבקש לימודו ואינו מוצא אלא ביגיעה. יגע ומצא מציאה בשוק וזרועו הנטויה, וברוח פיו אמר משיב הרוח ונשיב זיקות בעל שהי' לה והתירה לינשא לשוק. והרבה חשש לעיגון בנות ישראל".

 

על מצבתו של ר' פרץ, ראש בי דינא רבה דק"ק ניקולסבורג חרות: "בנות ישראל אל ר' פרץ בכינה, רודף שלום בין איש לאשתו, בל תשב עגונה, כי "היה ראש בית דינא, קנה חכמה וכינה".

 

ר' שלמה קלוגר

הרב דק"ק אונגור, בעל אמרי אש כותב על ר' שלמה קלוגר, שהשתדל הרבה לטובת העגונות: "ואקרא על גאון תפארתו, בנות ישראל אל הגאון הלזה תעלוזנה, קראו אל ה' יאריך ימיו בנעימים". בשעת פטירתו קוננו עליו הסופדים: "בנות ישראל על מות הגאון הזה בכינה, קראו למקוננות ותבואנה ותשאנה נהי עליכן, כי סר צלכן".

 

בשנת תרל"ב חלה בנו של ר' יצחק אלחנן ספקטור. הגאון מקובנא הלך עם מכיריו להתפלל על בנו החולה. בשובו מתפלתו בשרו לו שמצב החולה הוטב. אז סיפר להם:

"בתפילתי הרימותי ידי לה' ואמרתי: רבש"ע גלוי וידוע לפניך, אשר זה כמה עשרות שנים אשר אני משמש ברבנות ושאלות ותשובות רבות באו אלי על דברי עגונות ע"ד שוחטים וש"צ שיצאו עליהם ערעורים לאוסרם. והנני בכל פעם מיגע ועמל ומשתדל יותר מכפי כחי ושם כל עיני לבקש צדדי היתר בעד האנשים אשר טפלי תלוי בם. ועל כן חוס ורחם גם עלי ועל בני אשר טפלי תלוי בו".

 

קיום המצווה בשעת-חירום

 

התרת עגונות היא גם בשנים כתיקונן ובתנאים רגילים עניין אחראי מאוד, הדורשת עיון רב והתעמקות גדולה בספרות ההלכה הרחבה. על אחת כמה וכמה קשים הם מקרי העגונות בשעת-חירום. התרת האישה מכבלי עיגון מיוסדת על פי משפטי הלכה בעיקרה על הגדת העדים על מיתת בעלה. שאר הוכחות באים בחשבון רק בתור "סניף להיתר".

 

מקרי העגונות בשעת חירום נגרמות על פי רוב בנסיבות, המכבידות למצוא עדים, היכולים להעד בודאות על מיתת בעלה. ראוי לציין את העובדא שהקלות הרבות לטובת העגונות הנזכרות בספרות ההלכה כנראה בשעת-חירום נעשו.

 

מחורבן ביתר

מחורבן ביתר ידוע "שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש" ובתוספתא נאמר: "שוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום-ביתיר ולא עלה מהם אחד ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את נשיהם".

 

הרוגים בתל ארזא

התקנה להשיא את האישה על פי עד אחד בשעת-חירום נתקנה. במשנה יבמות מוסר נחמיה איש דלי: "מקובלני מר' גמליאל הזקן, שמשיאין את האישה על פי עד אחד" ר' עקיבא הרצה את דברי נחמיה איש דלי לפני ר' גמליאל. "מתוך הדבר נזכר ר"ג, שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג נשותיהן על פי עד אחד".

 

פרעות ביהודי וירצבורג

בימי פרעות ביהודי וירצבורג "באסוף רבותינו נמנו וגמרו לסמוך על עדות אותן שהמירו שלא להכעיס ולא לתיאבון" ר' אשר (הרא"ש) מתיר את הנשים העגונות מימי הפרעות:

 

"כי גלוי ומבואר בידיעה ברורה, שלא נותרה פליטה ביום הרג רב מכל אותם שהי' במקום הגזירות וזולתם הממירין ואותן ידועין. ולא יורו להוציא מבעליהן נשים שנשאו בעדות ברורה בהתרתנו". להיתרו של רא"ש הצטרפו גם שאר הרבנים, גדולי הדור.

 

עגונות בשעת ק"פ, שנת "גזירת ווינא"

בנוגע לעגונות בשעת ק"פ, שנת "גזירת ווינא" (1421-1420) פסק ר' ישראל איסרלן: "על אודות הנשים ידענא כי נשים הקדושים מאושטרייך זקצ"ל הותרו על פי גוי' ועל פי האנוסות ולא שמעתי כל כך מפקפקין בדבר".

 

משנות ת"ח-ת"ט

הכרוניקא משנות ת"ח-ת"ט שנות השמדות הקהלות היהודיות בפולין ואוקריינא מספרת:

"ואז בשנת ת"י אחרי העצרת, נתאספה ונתיעצה פליטה הנשארת… נשים הרבה חשובות והגונות, נשארו אחרי בעליהן אלמנות והרבה מהן היו עגונות, שלא ידעו מיתת בעליהן, וחשבו שהן ביד שוביהן, ותעגנה כל ימי חייהן. גם היו נשים אחרות, שראו במיתת בעליהן, והצרות אחי בעליהן היו אסורות. וגם היו הרבה אנשים שראו נשותיהם ביד הנוגשים, וחשבו שנהרגו כזבובים ויתושים, ויקחו להם נשים אחרות, ואז תבואנה נשיהם לצרות וצעקו ובכו לדור דורות. ואז נתאספו ראשי המדינות, כדי להסיר המכשלות והענות, והתקינו כמה וכמה תקנות".

 

הרבה נשים שנצלו מהשמדה בשנות ת"ח ת"ט באו לארצות הבלקן, קושטנדינה ועד למצרים הגיעו ונתעוררה השאלה בנוגע ל"מקצת נשים עגונות שבאו מארץ אשכנז בשעת חירום שהיה שם, ובעונות נשבו אנשים ונשים וטף ונתפזרו בכל גלילות ישראל. והנשים הללו שנמצאו פה מצרים שכרו להם שליח, שילך לארצות אשכנז ויביא לכל אחד גט כריתות מבעלה. וילך השליח הנז' וחקר ומצא בעליהן של אלו וכל אחד מהן כתב גט כריתות לאשתו בבית דין של שם כדת וכהלכה. ויהי כבא הגטין פה מצרים נפל בזה כמה ספיקות". עולם הרבנים במצרים שקדו על תקנות בנות ישראל, שלא תשארנה עגונות והתירו אותן מכבלי העיגון.

 

מלחמת השחרור כנגד נפוליון

מתקופת מלחמת השחרור כנגד נפוליון רשום בפנקס הקהילה דק"ק אוסטרליץ: "בשנת תקע"ד (1813/14) סודר בעירנו בית-חולים בשביל אנשי הצבא ומתו שם יהודים נשואים. בכדי שנשיהם לא תשארנה עגונות רשמנו על פי תעודת-מיתה את שמותיהם, מקום-מושבותיהם וארצות-מוצאם".

 

גם במקרי העקרונות שבזמננו, קורבנות הרשע של שלטון הזדון הנאצי אפשר למצוא דרכים להקל על סבלם של הנשים שעברו שבעה מדורי גהינום. הקשיים שאנו נתקלים בהם בהתרת עגונות בשעת חירום אינם פוטרים את הרבנים וחוגי הלומדים מקיום מצות התרת עגונות להיפך האחריות הגדולה הרובצת על כל רב מישראל כלפי האלמנות החיות האלה, שמחובתו הוא לחפש כל צדדי היתר, בכדי לשחרר אותן מכבלי העיגון מטיל עליו חוב קדוש להקדיש לבעית העגונות בשעת חירום תשומת לב יוצאת מן הכלל.