איסורי נישואין
מחבר: יהודה איזנברג
גילוי עריות
כל המצוות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש, רק על שלושה דברים נאמר "ייהרג ואל יעבור", והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. שקול בעיני הקדוש ברוך הוא גילוי עריות כנגד שפיכות דמים וכנגד עבודה זרה. וכבר אמרו חז"ל: "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא" (סנהדרין קו). ומהו גילוי עריות? שלא יבוא אדם במגע של אישות עם אישה האסורה לו: נידה, קרובת משפחה, אשת איש. "אשת איש" היא אישה שנתקדשה ליהודי ולא קיבלה ממנו גט, ולא נתאלמנה ממנו. ואפילו נפרדה ממנו או נתגרשה בדיני הגויים - כיוון שקיבלה קידושין כדין תורה, הרי היא אשת איש.
ולא רק ביאה אסורה, אלא כל קרבת בשר אסורה, כגון חיבוק ונישוק, שכן אמרה תורה (ויקרא י"ח, י"ט): "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב"; כלומר: לא תעשה שום קריבה.
כל קרבה של חיבה אסורה, חוץ מן האב עם בתו והאם עם בנה. וכן אמרו חז"ל: "קדושים תהיו': הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה, אתה מוצא קדושה" (רש"י לויקרא יט, ב).
יש סוגים שונים בדיני עריות: עריות שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, עריות האסורות באיסור כרת, איסורי לאו (ועשה) ואיסורים מדברי סופרים הנקראים גם "שניות לעריות".
איסורי מיתה וכרת (=איסור עריות)
העריות האסורות שעונשן מיתה הן: אשת איש, אמו, אשת אביו, כלתו, בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בנה, בת בתה ואם אשתו. הבא על אחת מהן במזיד ובהתראה חייב מיתה; במזיד בלי התראה, חייב כרת; בשוגג - חייב להביא קרבן חטאת. שאר העריות המנויות בפרשת "אחרי מות" - איסורן איסור כרת. אחד האיש ואחד האישה שווים לעונש ולקרבן. היה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, או היא מזידה והוא שוגג - המזיד חייב כדין מזיד, והשוגג כדין שוגג.
הבא על הערווה (שעונשה מיתה או כרת) והוליד ממנה בן או בת, הרי הנולד ממזר, הוא ובניו ובני בניו עד סוף כל הדורות, ועליו נאמר "לא יבוא ממזר בקהל ה' " (דברים כג, ג). ממזרת אסורה לישראל ומותרת לגר. ממזר אסור בבת ישראל, ויישא ממזרת או גיורת.
מי שקידש אחת מן העריות שאיסוריהן במיתה או בכרת, אין הקידושין תופסים כלל, וכאילו לא נתקדשה האישה.
פנויה שלא נתקדשה לאיש וילדה לו, הוולד כשר.
איסורי לאו, עשה ושניות לעריות
איסורי ביאה שאין בהם עונש כרת נקראים "איסורי לאווין" או "איסורי קדושה". ביניהם: אלמנה לכוהן גדול, גרושה, או זונה לכוהן, ממזרת לבן ישראל, בת ישראל לממזר, גויה, יבמה לזר. אישה שנתגרשה ונישאה, ואחר כך מת בעלה השני או גירשה, אסורה לחזור לבעלה הראשון. אישה שזנתה אסורה על בעלה ועל הבועל.
כהן שנשא אשה הפסולה לו, בניו "חללים": הזכרים נפסלים מן הכהונה, והם מותרים לשאת אשה האסורה לכהן, והבנות נפסלות מלהנשא לכהן. כהן זה אינו מפסיק להיות כהן, אבל הוא מאבד את זכויות הכהן: אינו עולה לתורה ראשון ואינו נושא כפים. (או"ח קכח,מ).
איסורי עשה הם שלושה: מצרי ואדומי ובעולה לכוהן גדול. אלה הם איסורי "עשה", כיוון שהתורה לא כתבה את איסורם בלאו, "ולא יבוא", אלא מכלל שנאמר (דברים כ"ג ט') "דור שלישי יבוא להם בקהל", לומדים מכך שדור ראשון ושני של מצרי ואדומי אסורים, ומכיוון שנאמר על הכוהן (ויקרא כ"א י"ג) "והוא אשה בבתוליה יקח" לומדים שלא ייקח לא בתולה. ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא כעשה.
שניות לעריות הן: קבוצת עריות שאיסורן מדברי סופרים. ביניהן: אשת אחי האם, אשת אבי אביו, חלוצה (=אישה שחלצה) האסורה לכוהן ועוד. עשרים נשים אסורות באיסור "שניות לעריות" ופירוטן ברמב"ם, הלכות אישות א,ו.
בניגוד לאיסורי מיתה וכרת, שהקידושין אינם תופסים בהם, באיסורי לאו ועשה ושניות לעריות הקידושין תופסים, ולכן אדם שקידש אישה שהיא אסורה לו באיסורים אלה, לקידושין יש תוקף, האישה היא אשת איש לכל דבר, אבל חכמים חייבו אותו לתת לה גט.
נשואי תערובת
נישואין בין יהודים לנכרים אינם תופסים: "המקדש גויה או שפחה אינם קידושין, אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהייתה קודם הקידושין. וכן גוי ועבד שקידש בת ישראל - אין קידושיהם קידושין. ישראל מומר שקידש, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה מרצונו, הרי אלו קידושין גמורים, וצריכה ממנו גט" (רמב"ם אישות ד, טו). הסיבה שדינו של יהודי מומר לעניין זה הוא כדין יהודי גמור, היא בגלל שאין אדם יכול למחות את יהדותו, וגם בשעה שהוא ממיר את דתו הוא יהודי וכל חובות התורה עליו. כמו כן גוי, מרגע שהתגייר הוא נחשב יהודי לכל דבר, וגם אם חזר ושב והמיר את דתו, הוא נשאר יהודי, וקידושיו תופסים.
נשואי תערובת הם בכלל איסורי עריות. הבן הנולד בנישואין פסולים אלה הולך אחר האם: אם האם יהודייה, הוא יהודי, ואם האם גויה, הוא גוי.
על נשואי תערובת כותב הרמב"ם דברים אלה: "עוון זה, אף על פי שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, שיש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו. שהבן מן הערווה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב, אף על פי שהוא ממזר. והבן מן הנכרית אינו בנו, שנאמר (דברים ז' ד') 'כי יסיר את בנך מאחרי' - מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להידבק בעבודה זרה שהבדילנו הקב"ה מהם, ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו" (איסורי ביאה יב, ח-ט).
למי מתייחס הבן?
איש ואישה שנישאו בנישואין כשרים, הנישואין יוצרים משפחה, והבן הולך אחר האב: כוהן וישראלית שהתחתנו - הבן כוהן; בת כוהן וישראל שהתחתנו - הבן ישראל.
אם יהודייה התחתנה עם נכרי, אין כאן נישואין, שהרי היהודייה נשארת על פי דין פנויה. נישואין אלה אינם יוצרים משפחה. במקרה כזה הבן הולך אחר האם: יהודייה ונכרי - הבן יהודי; יהודי ונוכרייה - הבן נכרי.
קידושין פרק ג משנה יב
כל מקום שיש קדושין ואין עבירה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזו? זו כוהנת לוויה וישראלית, שנישאו לכהן וללוי ולישראל.
וכל מקום שיש קדושין ויש עבירה, הולד הולך אחר הפגום. ואיזו? זו אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת לישראל, בת ישראל לממזר.
וכל מי שאין לה עליו קדושין, אבל יש לה על אחרים קדושין, הולד ממזר. ואיזה? זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה.
וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קדושין, הולד כמותה. ואיזה? זה ולד שפחה ונכרית.
המשנה מבחינה בין סוגים שונים של נישואין:
א. נישואין רגילים, בהם הבן הולך אחר האב. כהן וישראלית - הבן כהן; ישראל ובת כהן - הבן ישראל. ישראל ולוויה - הבן ישראל.
ב. נישואין שיש להם תוקף, אבל יש בהם איסור, הבן הולך אחר הפגום: כהן שנשא גרושה, הבן הוא חלל, ונפסל מן הכהונה.
ג. נישואין שהם אסורים לזוג הספציפי הזה, אבל כל אחד מהם יכול להתחתן עם יהודי אחר. לדוגמה: אח שנשא את אחותו, הבן ממזר.
ד. נישואין שאינם חלים כלל, כמו נשואי תערובת, הבן הולך אחר האם.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט, טו
כהנים ולוים וישראלים מותרין לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר, שנאמר "ויתילדו על משפחותם לבית אבותם" - 'בית אביו' היא משפחתו, ואין בית אמו משפחתו.