על רבנים ועל נשים

מחבר: חנה קהת

מקור ראשון, ג כסליו תשס"ב * 8.11.02

תקציר: דרישה שרבנים העוסקים בייעוץ יקבלו הכשרה לכך. טענה נגד מצב בו רבנים גברים משמשים אידיאל להזדהות לבנות אולפנות.

מילות מפתח: כבוד האשה, רבנים כפסיכולוגים

 גם במחננו פרץ זדון

ישנה דעה קדומה, כי מחננו אין בו עוול וזדון. אצלנו לא קיימים החלאות והמעשים הנוראים ביחס לנשים כי אנחנו דתיים.

\\\דעה זו מוטעית לחלוטין. \\להפך. בתחומים מסוימים הפגיעות של בנות ונשים בצבור הדתי והחרדי גבוהה מן הפגיעות בצבור הכללי. בדו"ח מיוחד על "אלימות מינית בישראל", אשר התפרסם ב- 2002 וכלל נתונים משנת 2000-1999 עולה תמונה קשה, שמספר המעשים המגונים והתקיפה המינית כלפי נשים חרדיות ודתיות גדול בשיעור ניכר מהקורה לנשים לא דתיות. זאת בניגוד למקרי האינוס וגילוי העריות, הקיימים במידה ניכרת פחות מאשר במגזר הכללי, כנראה בזכות האיסור על ה'ייחוד'.

          הכחשת התופעה הופכת אותנו לשותפים לעוול ולפשע, שהרי אין חינוך כנגר אלימות מינית, ובפרט כשאנו יוצרים דה-לגיטימציה, לדבר על הנושא ולהעלותו לסדר היום הציבורי. שהרי ההכחשה הגורפת לא מותירה לנו אלא תגובה מבטלת ובולמת כלפי הבת והאישה, ומאחר שהן חושבות שבחברה שלנו דבר זה אינו בגדר האפשר, הן מתקשות לבקש עזרה או טיפול.

\\\       אין מדובר במקרים חריגים אלא בתופעה רחבת ממדים.\\ במרבית המקרים הפגיעה נעשית על ידי קרוב משפחה או אדם שהיא מכירה. קשר השתיקה סביב נושא זה יוצר מצב של ריקבון פנימי חברתי, וה'עליהום' הגורף על כל ניסיון לחשוף עוול, כמו במקרים אחרים שכן הוכחו כפגיעה ופשע (ודי לחכימא), רק מעמיקים את השתיקה המוסכמת, את הפחד לדבר, ולפעמים את ההכחשה ואת נטילת האשמה. כי הרי לא יתכן שאדם שהוא 'רב', ייכשל בחטא כה חמור.

כדאי לשמוע מפסיכולוגיות, ממטפלות וממתנדבות במרכזי סיוע על המקרים הללו. כדאי שהרבנים ילמדו מה מתרחש בקומה התחתית (ואולי כדאי לכנות זאת "מרתף") שמתחת לחיים הדתיים הגלויים. מי שיחקור קצת יגלה הרבה 'סחי ומיאוס',

רבנים עם גבולות

החברה הדתית לאומית, כנראה בהשפעת החברה החרדית ויחסה לרבנים, במיוחד ל'חזון איש' האגדי, אימצה את ה'שקר' שרב הוא לא רק 'מלאך עליון' - אלא גם 'יודע כל'. אנשים פונים לרבנים בשאלות הקשורות לגורל חייהם ויקיריהם, הם פונים לרב במקום לרופא ובמקום לפסיכולוג, פסיכיאטר או כל מטפל מקצועי אחר.

אני אישית מכירה יותר ממקרה אחד, בו 'עצות' של רבנים החמירו מצבים רפואיים של חולים. מקרים בהם ניבאו רבנים ריפוי ממחלות סופניות, והמכה הכפולה במות החולה גרמה לא רק לשבר נפשי אצל הקרובים, אלא גם לשבר באמונה, עד כדי נטישת הדת. מנין היומרה להיות במקומו של הקב"ה 'יודע כל'?! מנין ההעזה לשחק בגורלות של בני אדם, ולהחליט עבורם עם מי יתחתנו ועם מי לא!

העובדה שהרב לא לוקח כסף, ומוסר את חייו לציבור ודאי עומדת לזכותו. אך מצד שני גדולתו גם נמדדת בכך שיש בו יושר וענווה לדעת את גבולותיו. הרי בדיוק לשם כך חוקקו חוקים, הן הלכתיים והן חוקי מדינה, לשים גבולות מאוד מוגדרים: מה מותר לדבר ומה אסור, מה מותר להשמיע ומה אסור, מה נכלל בגדר רמיזה מינית, היכן וכיצד מתקיים טיפול; בדומה לדיני ייחוד, שבאו על מנת למנוע מצבים גבוליים. פסיכולוגים ורופאים נתבעים על אמירות ומעשים שיש בהם חשש ל'הטרדה', ולא אחת אף מושעים ממקום עבודתם.

הגיע הזמן שגם רבנים שמעונינים לשמש כמטפלים משפחתיים, כיועצי נישואין, כפסיכולוגים או רופאים, יעברו הכשרה מקצועית, וילמדו את המקצוע, ולא ישמשו כפסוודו רופאים, כפסוודו פסיכולוגים, וכיו"ב.

רבניות לא רק בפורים

המציאות המודרנית שנוצרה בחברתנו בחינוך הבנות, היא אנומלית לחלוטין. בעבר בנות גדלו בבית או בבתי ספר של בנות, שבראשם עמדו מנהלות ומורות. דמות אידיאלית להערצה וחיקוי עבור הבנות - הייתה אישה, וזה מה שקיים עד היום במגזר החרדי. בחינוך הדתי לאומי נוצרה הפרדה בכיוון אחד, והיא הולכת וגוברת: הבנים מופרדים בישיבות לחלוטין מן העולם הנשי. אין נשים שמלמדות אותם, ואין רבניות שידריכו אותם.

בנים אלה, הגדלים באקלים של פוריטניות, נשלחים אח"כ ללא כל הסתייגות לשמש כמחנכים באולפנות, במכללות ובמדרשות של בנות. כמעט ואין בנים שלומדים אצל נשים, וכמעט כל הבנות זוכות שבמוסדות החינוך שלהן, הדמות האידיאלית, ראש האולפנא, ראש המדרשה - הם גברים. מציאות זו יוצרת עיוות קשה מאוד בהתפתחות זהותן הנשית, ולדעתה של ד"ר זהבית גרוס זה פוגע במבנה נפשן הבריא.

את הבעיה הזו העלה גם פרופ' שרגא פישרמן בספרו "עלמה אבודה". הוא מתריע על העובדה שראש מדרשה שהוא גבר, אינו מודע למורכבות של הזהות המינית-נשית של הבת, וגורם לה לבלבול בגיבוש הזהות הנשית.

          במקרה שהתרחש באחת המדרשות, בה ראש המדרשה הוא גבר צעיר וכריזמטי, היוצר קשר טוב עם הבנות, הסתיימו חיי נישואיה של אחת התלמידות בצורה טרגית. וכך מתעד פישרמן את עדותה של הבת:

"היא תיארה את דמותו (של הרב) בסופרלטיבים על-אנושיים. היא תיארה בנות, שהיו בטוחות שהוא מכיר אותן ויודע עליהן פרטים אינטימיים גם מבלי שסיפרו לו על כך. היא עצמה הרגישה במדרשה כמו בחצר של אדמו"ר, והייתה מוכנה לבטל את כל עצמיותה כדי לאמץ את זהותו. היא מספרת שקינאה בילדיו, וחלמה להיות בתו. היא מתארת את עצמה מחקה אותו בהליכתו ו'בולעת את דמותו'. תיאוריה מזכירים תיאורים של אדם הנתון ב'טריפ', ומרגיש 'יוצא מגופו ולובש דמות אחרת'. מרואיינת זו הייתה בטוחה כי זו הדרך הנכונה, וכי אם תמשיך בדרך זו - תזכה לחוש קרבה לאלוקים".

פישרמן מעיד כי התפכחותה של הבת, חודשים מספר לאחר שנישאה לבחור שהרב הועיד לה, הייתה מלווה במשבר כואב וטראגי. אנשי חינוך מודעים להערצה ולהתבטלויות אלו, המאפיינים את תהליך ההזדהות של התלמיד בשלבי ההתבגרות.

       אני אישית יכולה להעיד שבמדרשה כזו שהכרתי, בנות רבות היו 'מאוהבות' ממש ברב, בראש המדרשה או ברבנים אחרים, ואני אף ניסיתי לעורר את תשומת לבם לבעיה זו, ולהתריע בפניהם על האחריות הרבה הרובצת עליהם, ביחס עתיד חייהן של בנות אלו.

נשים ואף מורותיהן, רואות בראש האולפנא או המדרשה, ואח"כ ברב, הגבר, את הדמות האידיאלית לפנות אליו להתייעצות רוחנית ונפשית. וכך נוצר מצב אבסורדי, שנשים דתיות, רווקות כנשואות, מנהלות שיחות נפש, עד כדי חדירה לדיבורים על נושאים אינטימיים ביותר, עם גבר זר. לו היו פונות לפסיכולוג, אולי היו מעדיפות לפנות לאישה פסיכולוגית, כמו שנשים רבות, גם לא דתיות, עושות.

אני מודעת לכך שרבים יאמרו: מה את רוצה, הרי אי אפשר להשוות בין דרגתם הרוחנית, חכמתם וידיעתם של הרבנים הגברים לבין נשים. וחוץ מזה היכן קיימות נשים שכל תפקידם לעמוד ל'שירות הצבור'?! הרי על כך פרנסתם של רבנים, ונשים בימינו אין להן פנאי לעמוד לשירות נשים אחרות ולהקדיש להן את כל זמנן!

נכון, ולכן הגיעה העת להכשיר לכך נשים, ולשבצן בתפקיד הזה. ישנן כיום נשים רבות ההולכות וצומחות בידע התורני; יש להכשירן להיות לא רק יועצות הלכה בענייני נידה, אלא גם מנהיגות רוחניות שתוכלנה לשמש בתפקידן באופן רשמי. יש להודות שהמציאות היום אינה נכונה ואינה בריאה, ופותחת פתח גם לרבנים להגיע לידי ניסיון וכישלון.

לו החברה הייתה מעורבת לחלוטין, כמו בציבור הכללי, יתכן והמפגש בין גברים לנשים גם במוסדות החינוך היה יותר מאוזן מבחינה נפשית. המציאות כיום מעוותת ודורשת תיקון אמיתי. השאיפה במוסדות נפרדים צריכה להיות שבראש המוסדות יעמדו רבניות; במדרשות - דמויות העל תהיינה נשים.

כל זה ניתן לעשות \\\היום, \\על ידי פתיחה של מסלולי הכשרה מוגברים           להנהגה דתית של נשים.