כניסה מחושבת לסיכון - היבט הלכתי

 

הנתון הראשון הוא שאנשים אינם נכנסים לסכנות לפי אחוז מחושב של סיכון; זה פשוט לא כך. אנשים לוקחים על עצמם סיכונים מסוימים, ומסיכונים אחרים הם מתרחקים. הדוגמא הקלאסית היא שאנשים בודקים רופא עשר בדיקות לפני שהם מחליטים למסור את עצמם או את הקרוב אליהם לידיו, גם כאשר ההבדל בין שני הרופאים אינו כל כך גדול; לעומת זאת אנשים עולים על כל מונית, כשאין שום דמיון ברמת הסיכון שבין הנהגים השונים! אנשים עוצרים טרמפים או עולים על מונית ולא שואלים אף פעם כמה הרשעות וכמה נקודות צבר הנהג, ואם אולי הוא אפילו כבר 'ישב' על עבירות תנועה. אנשים ביודעין נמנעים מלברר את רמת הסיכון של הנהג, ומשום-מה כשמגיעים לרופאים הם זהירים יותר. זאת אומרת שאפשר לקבל כעובדה שאנשים לא חיים לפי רמת הסיכון האמיתית. זהו נתון, ואני חושב שאפשר להוכיח אותו מהרבה נושאים נוספים.

 

 

לרגל קוצר הזמן לא אצטט כאן את המקורות. זאת אומרת, שהגמרא והראשונים קבעו במקרים רבים שהיות ונהגו להקל בהתייחסות לסיכון של דבר מסויים - לכן הדבר הזה מותר. זאת אומרת שהנוהג של אנשים לקחת על עצמם סיכונים בנושאים מסויימים מעוגן אפילו בהלכה, לפעמים אפילו במידה כזאת שמי שלא יעשה את זה יחשב לחריג. אם נמצא אדם שימנע מלמול את בנו ביום חמסין, אפילו בלי התנאים המודרניים, או 'ביומא דעיבא' [ביום מעונן], מפני שהוא חושש לסכנה ולא רוצה לסמוך על "שומר פתאים ה'" - לא נראה אותו כחרד במיוחד למצוות, אלא להיפך, אף-על-פי שעל-פי המבנה ההילכתי היה צריך להיות שמותר לו לחשוש לעצמו; עד כדי כך הנוהג הפך לנורמטיבי. על כן אם להתיחס לשאלה הראשונה, השאלה שד"ר שטיינברג ניסח אותה, התשובה היא שאנחנו בודאי מתחשבים באפשרויות החדשות הקיימות לאור הרפואה המודרנית לכאן ולכאן.

 

אני לא יכול להתייחס לפילוסופיה של הדתות האחרות; אבל ע"פ ההלכה בודאי שאנחנו נתחשב, גם לקולא וגם לחומרה, גם בחששות שמעולם לא חשבו אותם לסכנות והן נתגלו כסכנות, ומצד שני בהרבה בעיות שהיום מצאו כבר את הדרכים להתגבר עליהם, שאנו כבר לא מתייחסים אליהם כאל מצבים מסוכנים. יש על זה דוגמאות אין ספור בספרות האחרונים, עד לאחרוני זמננו.

 

אני רוצה להוסיף כאן עוד נתון אחד. ישנם שני סוגי סיכון: יש סיכון קיים, ויש סיכון שיכול להיוולד. ציין לזה כבר ר' יעקב עטלינגר, והחלוקה הזאת נמצאת גם במקומות אחרים באחרונים. ישנם סיכונים בהם האדם נמצא במצב של סיכון רחוק, סיכון שיכול להיווצר בעתיד, וסיכון רחוק אדם לוקח על עצמו למרות שזה זה בכל זאת סיכון. הכוונה למשל לאדם שהוא חולה לב, והשאלה שלו אם כדאי שיסתכן ללכת לעבודה, או שלא ילך לעבודה. ראשית הדבר הזה מאוד יחסי, תלוי גם איך הוא מרגיש בלי לעבוד, ומה הוא עושה כשהוא לא עובד, וכד'. זו אינה רק שאלה על הצד הנפשי, על הרגישות שלו, שזה גופו מתורגם לנתון רפואי, אולי המשכת עבודתו תהיה גורם מבריא, למרות המאמץ הנדרש; אלא בנוסף לחישובים האלו אנחנו יכולים לומר: מי יודע, אולי הוא לא יכנס מזה לסכנה כלל! אנחנו לא רואים בכל פעילות של חולה לב סכנה ממש, ועובדה שאנחנו מתירים לאנשים כאלו הרבה דברים.

 

השיקול הזה נכון גם בעניני פרנסה גרידא. המבי"ט כשנשאל אם לעלות לארץ ישראל כשיש סכנה בדרך, ענה שהיות וזו רמת סכנה שאנשים הולכים בה לסחורה - אפשר גם לעלות לארץ ישראל. ולכאורה אפשר לשאול, אם אנשים משתגעים ונכנסים לסיכונים עבור סחורה, לכן צריכים אנשים להשתגע ולהיכנס לסיכונים בשביל לעלות לארץ ישראל? ובכ"ז כך המבי"ט מגדיר את זה: אם בסיכון כזה אנשים רגילים ללכת לסחורה - אל תגיד שמשום סכנה לא ילכו לארץ ישראל. זאת אומרת, הנורמות האנושיות לדברים שנחשבים צרכים אצל בני אדם, הפכו אצל הפוסקים לנורמה הילכתית לנושאים אחרים. לא רק שהמבי"ט אינו גוער בסוחרים, אלא שעל סמך התנהגותם הוא מחייב לעלות לארץ כאשר התנאים דומים.

 

 

אמנם דיברתי על הנושא הזה עם תלמידי חכמים גדולים, והם אמרו לי שבלידה הראשונה שהחשש של האישה הוא יותר מפני הספק, לא מפני הוודאי, כדאי אולי להימנע מלהיכנס להרדמה מסוכנת, ורק אישה שילדה כבר פעם ורואה שקשה לה מאוד לעמוד בזה - אם היא רוצה את זה אפשר להקל. בלידה ראשונה, אמרו לי כמה תלמידי חכמים גדולים, היא עדיין לא יודעת אם זה יהיה לה כל כך קשה. עובדה שישנן הרבה נשים שמתפלאות אחר כך שלא היה להן קשה כמו שהן חששו. אני צריך להדגיש שהדבר הזה לא נאמר כהוראת איסור והיתר, אלא כנקודה למחשבה, שיש מקום לחלק בין מי שעברה דבר כזה בעבר ורוצה להימנע ממנו פעם נוספת, לבין מי שלא עברה את הדבר הזה מעולם.

 

 

עוד שאלה שהוזכרה כאן, האם על האם להסתכן כדי להציל את העובר. אני חושב שאי אפשר במסגרת הזאת לפרט, אבל אני חוזר ואומר, שבכל פעם שקיימת סכנה לאמא אנחנו נמצאים בשאלות הרפואיות הרגילות של לקיחת סיכון כדי להציל. מצד שני, אם לוקחים סיכונים כדי להימנע מכאבים, כאבים עזים שאדם מרגיש שקשה לו לתפקד אתם אף על פי שאין הכאבים מסוכנים, סימן שהדבר לא נחשב כניסה אסורה לסכנה. יש ניתוחים מסובכים שהותרו ונעשו כדי להימנע מכאב חזק, ואפילו גדולי ישראל נכנסו בעצמם לניתוחים כדי להציל את עצמם מכאבים גדולים, אף על פי שאין בהם סיכון. כך שזה לא דבר מוגדר שאין לוקחים סיכונים מעל רמה מסוימת.

 

הבעיה היא שלא תמיד אפשר להעלות על סקאלה אחת את כל גורמי הסיכון. למשל, הרבה פעמים בהלכה המושג רוב ומיעוט איננו מתייחס רק למציאות סטטיסטית, אלא שישנם עקרונות הלכתיים שאנחנו אומרים - פה זה נחשב רוב. לא אביא עכשיו דוגמאות לכך. זאת אומרת, עצם הדבר שעשויה להיווצר סכנה רחוקה איננה הופכת את הדבר לרוב, גם לא בחישובים סטטיסטיים.

 

יותר מזה, יש מצבים שאנחנו מלכתחילה לא מתחשבים באפשרות של הסיכון, כשהסיכון בכלל לא קיים ברגע זה. מאידך גיסא סיכון שקיים ברגע זה לפנינו, גם במושגים פעוטים ביותר, יתכן שנתחשב בו.

 

 

מה שהבין אותו רופא שלא היה שומר מצוות, נכון גם לגבינו. כניסה לסיכונים אינה מושג כזה שאפשר לשים אותו על סקאלה של סיכונים ואחוזי סיכון. זאת פשוט טעות בגישה, גם בגישה של בני האדם ואני חושב שגם בגישה של ההלכה. ב"ה ישנם הרבה חידושים בעולם הרפואה, ולכן השאלה שהוצגה ע"י המרדים נראית לי פשוטה להיתר.

 

לגבי השאלות שהועלו בסוף על סיבוכים בחדר לידה כשאין שום סכנה לאם, קודם כל אני לא בטוח כמה פעמים באמת קורה בכל המצגים האלה מצב כזה, זאת אומרת אם אפשר באמת להגיע למקרה קלאסי של סכנה לוולד בלבד בלי שום סכנה לאם. אולם כשזה קורה, הרי ידועים דברי הרמב"ם שכך דרכו של עולם, שזהו מצב טבעי שהעובר מסכן את האם, וההבדל היחיד הוא שכאן יש התערבות מצידנו. בכ"ז אני לא חושב שכדאי לתת תשובות כלליות במצב שדורש הכרעה מיוחדת ואישית בכל מקרה. נתתי איזשהי הקדמה כללית לדברים, ואני חוזר ואומר שאם באמת ישנה שאלה ספציפית ראוי ורצוי לשאול פוסק הלכה.

 

אני רוצה לסיים בסיפור אחד. אנחנו נמצאים בחודש ניסן, אותו חודש בו נפטר לפני הרבה שנים, הרב אריה לוין זצ"ל. ב'שבעה' סופר הסיפור הבא, ואני אקשר אותו לענייננו ובזה אסיים. בא יהודי אל ר' אריה לוין, ואמר לו שהוא רוצה להחליף את מקום העבודה שלו, מפני שהוא יכול להרוויח במקום החדש במקום 300 שקל 450 שקל; מצד שני האווירה במקום העבודה החדש אינה כל כך תורנית. מה ר' אריה מציע לו? ר' אריה לוין שמע את השאלה ואמר - כן, כדאי שתחליף את מקום העבודה.

 

לאחר שיצא השואל שאלו בניו את ר' אריה לוין - אבל הרי אתה חי עם אותו מספר ילדים עם 150 שקל, אז למה אתה מתיר לו להחליף את העבודה בנתונים האלו כדי לעלות מ-300 ל-450? שמע ר' אריה את השאלה ואמר - הוא צריך 450, הוא צריך.