היבט הלכתי

מאותו רגע אשר הרב שפרן פנה אלי לראשונה בקשר ליום העיון הזה ועד עכשיו, עומדת לנגד עיני הגמרא בחגיגה: אין דורשין בעריות בשלושה. ואני כבר נכוויתי בעניין הזה. כבר שנים שאגודה שנקראת 'האגודה למען תכנון המשפחה' מתכבדת בימי העיון שלה להזמין רב, שיציג גם את האספקט ההילכתי. לצערי, נתקלתי שם במושג 'תכנון המשפחה' בכיוון חד-סיטרי, איך עושים כדי, לא עלינו, למעט את הילודה. התכנון שם היה בדרך כלל מה הם האמצעים שאפשר להפיץ אותם בציבור הפחות נאור, הלא-כל-כך מתקדם, איך משכנעים את האנשים בחשיבות העניין, בנחיצותו. הרגשתי את עצמי לפעמים כמזוזה לפתח, אבל לגבי מה שנעשה בחללו של אולם אין למזוזה כל אחריות.

 

הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שאי אפשר ליגוע בנושא הזה בלי להתייחס אליו פעמים אין ספור, בכל החלקים של השו"ת שלו על אבן העזר יש כמה וכמה תשובות בנושא של אמצעי מניעה וסכנת העיבור, מתי מותר להימנע עקב סכנות כלשהן. הוא בעצמו פעם נחרד, באחת מתשובותיו באבן העזר הוא מביע את זה באריכות רבה, נחרד לרעיון שנושא כזה נדון באיזה ירחון. ירחון? מה? הרי עלול הדבר הזה להגיע לאנשים שילמדו מזה להתיר דברים שאינם כדין. זה שרבנים גדולים, ראשונים ואחרונים, התירו לעצמם לדון בנושאים אלה בשו"תים - זהו דבר אחר. מי פותח ספרי שאלות ותשובות? תלמידי חכמים, שכל כוונתם לשם שמים, לידע הלכה ולהורות הלכה. אבל ירחון - זה הרי יכול להגיע לאלפים, זאת אומרת שכשאתה כותב מאמר בנושא כזה באחד הירחונים אתה לא דורש בפני שלושה - אלא דורש בפני אלפים. מי יודע אם אין מי מבין האלפים האלה שיפרש את הדברים לנוחיותו, שלא כהלכה. במיוחד, הוא מוסיף עוד, כשדורנו הרי הוא דור כ"כ פרוץ.

 

אני יכול להוסיף רק מלה אחת, שלא אחת בציטוטים שאינם מדויקים, אני לא אומר חלילה בכוונה, אבל בציטוטים שבהיסח הדעת, מצטטים משפט ממה שאמרת, ולא מרוע-לב ולא חלילה בזדון, מוציאים דברים מתוך הקשרם. למחרת אתה רואה בתוך מסגרת באחד העיתונים היומיים שהרב הזה אמר כך וכך, או בתשובה לשאלה הוא התיר, הוא הורה. והיום הרי זה בכלל מין מודה פרוצה לפסוק הלכות דרך עיתונים יומיים. זה דבר שמאוד מאוד רגיש בעיני.

 

הרב פיינשטיין זצ"ל מאוד הגביל וסייג את ההיתרים שלו. את אחת התשובות שלו באגרות משה הוא מסיים כך:

 

 

בנוסח כזה או דומה לו כותב הרב פיינשטיין זצ"ל לפחות עשר פעמים, לפעמים טורים שלמים באגרות משה. תמצאו את זה בכל החלקים של אבן העזר, אין ספור פעמים כמעט.

 

תוך כדי ההרצאה המאלפת של ד"ר מלאך הבטתי בקהל שאת רובו אני מכיר, וב"ה אני לא מופיע עכשיו בפני שום עיתון ושום ירחון, אלא אני כאילו יושב בביתי. זהו ציבור שאני לא צריך לחלוק לו שום תוארים ושום שבחים. נרגעתי מהחשש שליוה אותי לאורך כל הזמן עד הגיעי הלום. ובכ"ז אני לא יודע אם טוב אני עושה, כי מכל נושאי ימי העיון דוקא הנושא הזה של שימוש באמצעי מניעה, ועוד בכותרת של תכנון המשפחה, הוא הרגיש ביותר. האם חס ושלום לא יתפרשו דברי מחר או מחרתיים באיזשהו פרסום חלילה שלא כדין, שלא כשורה? אני מאוד רגיש לזה. אך פה ב"ה אנחנו בבית.

 

 

אחת השאלות שד"ר מלאך לא הזכיר אותה, אבל אנחנו צריכים לעסוק בה, היא האם חייבים לקבל את הסכמתו של הבעל לכל הדברים האלה. היסוד של העניין הוא קודם כל במשניות של מסכת יבמות [סה,ב], הציווי של פרו ורבו, המחלוקת של חכמים עם רבי יוחנן בן ברוקה אם גם אישה נצטוותה על פרו ורבו. חכמים למדו שלא, משום שנאמר פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש. והרי כתוב וכבשוה, לשון רבים? אומרת הגמרא - וכבשה כתיב. רב יוסף מביא מקור אחר -ממה שאומר הקב"ה ליעקב אני א-ל ש-ד-י פרה ורבה. מקשה התוספות ביבמות [ד"ה ולא], שלאדם הראשון כבר נאמר פרו ורבו, ולא פרה ורבה! אומר התוספות שזה נאמר בגדר של ברכה בעלמא, ולא בגדר של ציווי.

 

המצווה היא פרה ורבה לאיש, ואין האישה מצווה בה. האם האישה לא מצווה כלל? היא כן מצווה: א', בעלה חייב בפרו ורבו, ויש לגביה חובה בעניין. ב', המאירי פוסק בכל המחלוקות של הראשונים שהיא חייבת מדברי קבלה של 'לא תוהו בראה, לשבת יצרה' [ישע' מה]. גם הנושא של 'לשבת' צריך לברר לגבי מי הוא שייך, כי הנושא הזה בעיקרו צריך להיות מונחה לא רק בשאלת ההבדל בין אמצעי מניעה שלו ושלה, במקרה שנתיר שימוש באמצעי מניעה, אלא אחת השאלות הבסיסיות היא האם מדובר כבר באיש שקיים מצוות פריה ורביה או לא? לפי בית הלל זה כאשר הוליד כבר בן או בת. נוסף ל'לשבת' יש פסוק נוסף, ורבי יהושע אומר את זה בברייתא ביבמות במקום אחר, אומר החכם מכל אדם "בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך, כי לא תדע אי זה יכשר אם זה אם זה, ואם שניהם כאחד טובים", ולכן אם היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו. מטעם 'לשבת יצרה' ומטעם 'לערב' יש חיוב הולדה לאישה.

 

נכון שפה תהיה נפקא-מינה רצינית לגבי הסיפא של דברי ד"ר מלאך. אם נגיע למצב שתותר לאישה הימנעות מהריון לשם הפסקה, מעין 'ורווח תשימו', יש הבדל אדיר בין קשירת צנורות הזרע שלו לבין קשירת החצוצרות שלה. במיוחד אם הקשירה אצלה, כפי שרמז ד"ר מלאך, היא רברסבילית. כלומר אם היא הפיכה, ניתנת לחזרה, לא קשירה תמידית פרמננטית - אלא קשירה שניתן תמיד להתיר, אז יש הבדל גדול בינו לבינה.

 

כאן אנחנו מגיעים לשאלה נוספת שהיא שאלת יסוד, ואותה הזכרת - סירוס. יש מחלוקת אחרונים אם יש סירוס אצל אישה בכלל. לגבי הגבר יש דעה בגמ' בסנהדרין שאפילו בני נח מצווים על הסירוס. זו אמנם דעת יחיד, אין כך ההלכה. לגבי אישה מה המחלוקת? לא אם יש איסור סירוס, בודאי שיש. השאלה היא אם זה מדאורייתא, או אם זה מדרבנן. הגר"א בשולחן ערוך אבן העזר בסימן ה' סעיף קטן כ"ה אומר דבר מאוד מעניין, ואין הרבה שהולכים בשיטה שלו. הוא טוען שאיסור סירוס באישה במקום שלא הותר הוא איסור תורה. רק מה? אין לוקין עליו. למה אין לוקין עליו? אומר הגר"א משום שזה לא נלמד מן הלאו אלא מן העשה. איפה? בויקרא פרק כ"ב בפרשת אמור, פסוק לפני "שור או כשב או עז" שקראנו אתמול. מדובר שם על המומים "ומעוך וכתות ונתוק וכרות וכו' ובארצכם לא תעשו". מכאן למדו איסור בלשון של לאו, של סירוס. אומר הגאון דבר יוצא מן הכלל, הוא לא אומר את זה בפירוש אבל זה נשמע מדבריו, הרי מדובר כאן אך ורק על גבר, מכיון שמהרישא של הפסוק מדובר על "מעוך, כתות, נתוק וכרות" השייכים רק במי שיש לו גיד וביצים, ולגבי אישה לא שייך ממילא הלאו של "ובארצכם לא תעשו". אלא מה המקור שהיא ג"כ נאסרה? גם זה מדאורייתא, מהעשה של "משחתם בהם מום בם", ולכן הם אסורים להקרבה. מה"משחתם" הוא לומד, ולא מה"לא תעשו".

 

הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה ט"ז ה"י אומר שיש הבדל משמעותי ביותר בנושא סירוס בין הגבר ובין האישה, וזה יכול להנחות רבנים כאשר מגיעים לפניהם מקרי חירום בנושאים אלה של הימנעות מהריון. זאת היא אחת משאלות היסוד, הוא או היא. ה'אחיעזר' במקרה מסוים מתיר באופן תמוה ביותר כיסוי של הגבר, שהיום כל כך בחדשות, בתנאים מסוימים. מתי? בתנאים של סכנה. באותו דף ביבמות בסוף "הבא על יבמתו" דף סה, שדן בקשר לפרו ורבו לגבר, ולאישה מטעם "לשבת יצרה", או לפי רבי יוחנן בן ברוקה שיש מחלוקת עם הלכה כמוהו או לא; באותו מקום שבא רבי אליעזר ובא בן עזאי ומסכם שתי דיעות של תנאים שקדמו לו ואומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה גם [לא עלינו] שופך דמים וגם ממעט את הדמות, ואומרים לו מה שאומרים לו, אתה נאה דורש וכו'; באותו מקום שבו כל כך מדובר על החשיבות של פריה ורביה, באותו עמוד, בא הסיפור שאתה ד"ר מלאך הזכרת, דביתהו דרבי חייא הוה לה צערא דלידה. מה היא ההגדרה של צערא דלידה - לא מובא שם. והיא הלכה, בלי לשאול את רבי חייא, ושתתה כוס של עיקרין [אחת מסוגיות היסוד בעניננו זה העניין של 'כוס של עיקרין', לאיזה סוג של אמצעי מניעה זה דומה היום?], והיא באה אליו לאחר שהתחפשה, אומרת הגמרא, היא שינתה את בגדיה כמו יעקב בלבוש עשיו. ושואלת אותו: אישה מיפקדא על פריה ורביה? האם אישה נצטוותה במצוות עשה של פריה ורביה? אמר לה - לא. זאת אומרת ההלכה היא לא כרבי יוחנן בן ברוקה [לכן הגמרא מביאה את הסיפור הזה שם בדף ס"ה]. אז היא אומרת - אם כך אני רוצה להודיע לך ששתיתי כוס של עיקרין. להראות לכם שאין חדש תחת השמש, ואין אמצעי מניעה בטוחים. הוא הצטער מאוד על זה, ואמר לה שהוא מברך אותה שעוד יזכה ממנה לשניים בכרס אחת. והיא באמת ילדה לו תאומים.

 

 

אתה הזכרת את המניקה, ד"ר מלאך, ואני התאפקתי, ועדיין קשה לי להתאפק. רבי אליעזר, שאין מחמיר כמוהו בנושא של הוצאת זרע לבטלה, לגבי מניקה הוא מתיר בכ"ד חודשים, זאת אומרת בכל השנתים הראשונות שאחרי הלידה, בדש מבפנים וזורה מבחוץ, כדי לא לסכן את התינוק שעדיין יונק, שמא אם היא תיכנס להריון יעכר חלבה. ורבי משה פיינשטיין זצ"ל באחת התשובות שלו [שיש לה שבע או שמונה ענפים] באבן העזר, החלק הראשון שלו, סימן ס"ב או ס"ג, מביא שרבי אליעזר מתיר זורה מבחוץ במקרה של מינקת לכ"ד חודש - ותמה שהרי הוא כל הזמן כל כך חושש מהוצאת זרע לבטלה, ומשתמש בביטויים הכי חריפים על זה, והנה כאן לדעתו זה לא נקרא לבטלה! [אין חלילה הלכה כך, ואין לצטט משפט כזה]. למה לדעתו זה לא לבטלה? כי זה לשם קיום עונה. יש מצוות עונה, ואם דעתו היא משום מצווה זה לא לבטלה. חכמים התווכחו איתו, ואמרו לו שזה כמעשה ער ואונן. אך אולי לשיטתו זה לא נקרא לבטלה אם בדעתו זה לשם קיום מצוות עונה במינקת.

 

הקטנה, המעוברת והמניקה משמשות במוך. קטנה מחשש שמא תתעבר ושמא תמות מכך, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. יש דברים מאוד מעניינים שאמר רבנו תם על איזה חשש מדובר שם, כי התוספות שואל - הרי קיימא לן שלא יכולה להיכנס להריון על גבי הריון! והתשובה היא שחוששים מלידת תאומים, לפי אחד משני התירוצים בתוספות. תשובה מאוד מענינת! ומניקה שמא תגמול בנה וימות. חכמים אומרים, אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, אין היתר לשימוש במוך, לא לקטנה, לא למעוברת ולא למניקה, ומן השמים ירחמו, שנאמר [ביום טוב ראשון של פסח אמרנו את זה] 'שומר פתאים השם'. כך מבינים חכמים את הפסוק. היו אחרונים שאמרו, הלכה בזה כחכמים, ובכ"ז זה שונה מכל אישה שהרופאים אוסרים עליה כניסה להריון מחשש סכנה. למה? הרי נגיד "מן השמים ירחמו"? יש אחרונים שמנסים לומר, שיש הבדל בין שלושת הסכנות שכאן לבין הסכנות שעליהן ד"ר מלאך למשל דיבר. ההבדל הוא שפה מדובר על דברים שהסכנה היא רחוקה. שקטנה תיכנס להריון, שתעשה עוברה סנדל, אלה דברים פחות צפויים, ולכן אומרים חכמים שתשמש כדרכה "ומן השמים ירחמו". אבל כשאנחנו מדברים על אישה שילדה שני ילדים, לא עלינו, שאף אחד מהם לא חי שנתיים, או כשיש שאלה על אישה שנשתטית בכל הריון, היא מקבלת מה שקוראים שוק, והיא מסוכנת לא רק כלפי עצמה, למרות שהשטות עצמה איננה סכנת נפשות - אבל כתוצאה מההישטתות היא מסכנת את עצמה ואת ילדיה, ואתה אומר לה "מן השמים ירחמו"? מהשמים ירחמו זה לגבי מעוברת, מניקה או קטנה. פה מדברים ע"פ הכלל 'קיימא לן כרבי שבתרי זימני הוי חזקה'. ובכל זאת ר' משה אומר שאין להבדיל בין "מן השמים ירחמו" וזה, הוא לא מקבל את ההבחנה הזאת שהרבה מהאחרונים מבחינים.

 

יש תשובת החת"ם סופר המפורסמת באבן העזר סימן כ', המובאת בפתחי תשובה בסעיף קטן י"ב פה אצלנו בסימן ג' של אבן העזר. מה הוא אומר? שהוא מתיר בכל מקרה של סכנה [ותיכף נראה מה זה סכנה], רק שצריכה הסכמת הבעל, או שתהיה מוכנה לקבל גט אם בעלה לא יסכים, ואז תצא שלא בכתובה. עם זאת, הוא בעצמו [החת"ם סופר] אומר, וכך אנחנו פוסקים, שאם יש סכנה ובעלה לא יסכים למרות הסכנה שלה למניעה - היא איננה משועבדת לו לסכן את עצמה. והלשון שהוא מביא זו לשון חריפה [ושוב - משפט מעין זה מאוד מסוכן לציטוט], שהיא לא חייבת להחריב את עצמה בשביל לישב את העולם, מבחינת 'לשבת יצרה'. שימו לב לביטוי החריף הזה של החת"ם סופר. היא צריכה את ההסכמה שלו, לשאול את בעלה. וזה מעניין, שהרי במקרה עם דביתהו דר' חייא שם לא מדובר על סכנה, אלא רק "משום צערא דלידה". האם זה צער כזה שרב עולא מדבר עליו בכתובות בגדר של 'אנחה ששוברת חצי גופו של אדם', או אפילו לגירסה שניה שם 'כל גופו של אדם'? הגמרא שם ביבמות לא אומרת.

 

 

לדוגמא: באה אלי אישה ואומרת, הרופא אמר לי 'ברוך השם ילדת, בסדר, אבל עכשיו תעשי הפסקה'. אלו הן הבעיות היומיומיות, הטלפונים הקבועים שאנחנו מקבלים. כאן יושבים כמה מגדולי הרבנים, שהטלפון בביתם יום ולילה אינו פוסק מלצלצל בשאלות בנושאים האלו. ואלה דברים שבדרך כלל שואלים בטלפון. יש אנשים שבעניין זה עוד לא מספיק מרגישים בטוח לבוא אליך הביתה ולפרוס את הבעיה על השולחן. הם עוד לא יודעים מה תגיד, איך תגיב. וברוך השם אנחנו היום דור של "והיה כי ישאלך בנך", בעניין הזה אולי "בתך" עוד יותר, אבל גם הבעלים באים לשאול, והרבה שאלות. ומשנה לשנה קצב השואלים ברוך השם הולך וגואה, לא רק גדל אלא ממש גואה בנושאים האלה, עד שהם לומדים שהם יכולים לבוא אליך ולומר לך את השם של הרופא או לפחות להראות לך את המכתב שלו, מה הוא אומר, איך הוא מנתח את המצב שלה. אם אישה באה ואומרת - הרופא אמר שאני ב"ה בסדר, אבל אסור לי להרות עכשיו בהריון רצוף מייד - אני אומר לה למה? תני לי את הרופא, ואני מרים טלפון לרופא. ב"ה יש גם הרבה רופאים היום, וחלק מהם יושב כאן בקהל, שהם אמונים על שתי החוכמות, אם מותר לומר כך, יודעים את הבעיה ואת הרגישות ההילכתית - בצד הידע הגניקולוגי. ובכן הרופא אומר לי, תשמע, אצלה הרחם במצב כזה, מרוב שימוש ותשישות, שבהריון נוסף ללא מנוחה היא עלולה להגיע לצניחת הרחם. כאן יש מקום להקל.

 

מקרה אולי לא פחות שכיח [הרופאים יתקנו אותי אם אני טועה]: אישה שמצבה כרגע סביר, אבל בגלל הורידים שהתרחבו עקב ההריון והלידה ועדיין לא התכווצו כל צרכם, אם לא ניתן לה תקופת זמן להתכווצות הורידים - היא עלולה חלילה להגיע למצב של פקקת הורידים, טרומבוזיס, לא עלינו. מיד אנחנו אומרים לה - בבקשה. סליחה, לא אומרים לה בבקשה, אנחנו מחייבים אותה לדחות את ההריון הבא.

 

 

לכן אמרתי כבר, שאני לא יכול להיכנס לפירוט של כל אמצעי מה מומלץ ומתי, אפילו לא לסדר העדיפויות. חייבים להכיר את המקרה, חייבים להכיר את הנתונים, אולם חייבים לדעת מהם המקרים שבהם אפשר לנסות להקל.

 

אותו ר' משה שהזכרתי בכמה דברים, שהוא די מחמיר בעניינים האלה - הנה במשתטית, או בחשש סביר לשוק או התמוטטות עצבים, הוא מאוד רגיש ומקל. בדרך כלל כשבאים אליו ואומרים לו שיש סכנה לתינוקות אם יוולדו ולכן צריך לדחות הריון, אז הוא אומר - מה זאת אומרת? אבל לאישה הרי אין סכנה, ואם לה אין סכנה היא לא בגדר אותן שלוש נשים שאפילו לדעת רבי מאיר רק במקרים מסוימים מותר להן לשמש במוך, פה מדובר על הילד! ובמשתטית, כמו שהזכרתי קודם, הוא רואה את הסכנה הן לאם והן לילד, מכיון שהוא אומר שאין לנו שומרים על אישה שנשתטית, איך אנחנו נוכל להבטיח במצב של אישה, השם ישמרנו ויצילנו, שנשטתית בלידה, שלא תיפגע בילדיה?

 

הדברים האלו שראיתי לפני שנים חזרו ונעורו לנגד עיני במקרה הנורא של כרמיאל. התמונה הנוראה הזאת של שתי הילדות העולות מבריה"מ עם תחפושת הפורים שלהן, התמונה הצבעונית הזאת בעמוד הראשון של העתון, שאימם בשל דכאון שאחר לידה, בשל התמוטטות עצבים, לי אין כמובן את ההגדרה הרפואית של העניין הזה, טיבעה אותן באמבטיה. ואז ממש חזרה ונעורה, עמדה למולי, התשובה הזאת של ר' משה, שהוא כותב בתמיהה: וכי הבעיה במשתטית היא בעיה שלה בלבד? אתם מתווכחים איתי אם בתרי זימני הוי חזקה ושצריך לחכות שנתיים, אולי היא בריאה, נחכה - הרי אין לנו שומרים על זה, מה אישה שמשתטית אחרי לידה מסוגלת לעולל לילדיה?

 

 

עד כדי כך אנו רגישים, ובזה אני רוצה לסיים, שלנו, כרבני ישראל, כנר לרגלינו עומדת הראשונה במסכתות. במסכת ברכות בדף י' מסופר הסיפור של הנביא ישעיהו בביקורו אצל המלך חזקיהו. וזה צריך להיות הקו המנחה ברגישות שלנו לנושא של פריה ורביה. הרש"ל למשל ב'ים של שלמה' התיר להפסיק הריון אם היא רואה שילדיה שגדלו לה עד עכשיו לא הלכו בדרך הישר. ומזה כמה וכמה פוסקים בני דורנו הסתמכו להתיר בקל וחומר כאשר יש סכנות כלשהן מהסוג שהזכרתי, פיסיות, ממשיות, מוחשיות, כי אם בנושא זה אפשר להקל - אז על אחת כמה וכמה כשנשקפת סכנה מסוג הסכנות שהזכרת בפתח הדברים - טיי זקס, למשל. מה זאת אומרת? פה מדובר רק שלא ילכו בדרך הישר, זה עניין של בחירה, ואם כאן הרש"ל מקל - ק"ו במקרים חמורים יותר.

 

אך המהרש"ל הזה מאוד קשה. למה מאוד קשה? לאור אותה הגמרא שבה אני רוצה לסיים. חזקיהו שוכב במיטת חוליו, לא עלינו, סנחריב עומד כבר בשער אחרי שכבש את כל המזרח הקרוב, ורק ירושלים נשארה. רבשקה, זה הגבלס של אותה תקופה, מדבר יהודית כדי להכניע את המורל של הנצורים בירושלים. בפנים יש גייס חמישי שכבר הגיע לרוב, כי "חזקיהו דורש בתרי סרי רבבתא", 120,000 נאמנים לו, 12 רבבות, "שבנה הסוכן דריש בתלת סרי רבבתא", יש לו 130,000 נאמנים בתוך ירושלים, והם עומדים לפתוח את השערים ולהכניס את סנחריב פנימה.

 

ואז מופיע לביקור חולים הנביא בשם ה': "כה אמר ה', צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה". למה הכפילות? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. שואל חזקיהו 'מאי כולי האי'? למה מגיע לי עונש כל כך חמור? אומר לו הנביא - משום שלא עסקת בפריה ורביה. לא על כל הדברים שעשה מדעתו, אלא שלא עסקת בפריה ורביה. אז, לא עלינו, מת אתה ולא תחיה. זה האיש שהגמרא בסנהדרין אומרת שראוי היה להיות משיח, רק דורו לא היה ראוי.

 

עונה לו חזקיהו - וזה תירוץ יותר חזק מכל התירוצים הסוציו-אקונומיים, הרבה יותר חזק מהתכנונים של טיול בקיץ ושליחות לחו"ל והרחבת הדירה, וכל הנושאים מהסוג הזה - ראיתי ברוח הקודש שעתידים לצאת ממני בנים שלא מעלי. מה זה 'לא מעלי'? זה אנדרסטייטמנט, זה לשון המעטה. ממנו יצא מנשה, שהיה ראשון להעמיד צלם בהיכל, וגם דם שפך מנשה בירושלים, שימו לב ללשון הכתוב, "הרבה מאוד", אין ביטוי כזה בכל התנ"ך. אומר חזקיהו, רציתי לחסוך מן העולם את הצרה הצרורה הזאת! סיבה סוציאלית ממדרגה ראשונה.

 

 

 

ממש בדפים הראשונים של התושבע"פ שלנו מופיע הסיפור הזה. זה מגמד כמה וכמה שיקולים שלנו. במיוחד שהסיפא הזאת של 'אל יתייאש מן הרחמים' היא גם סיום טוב לכל הנושא שלנו. וכשבאים אל הרב באים אליו לפעמים במצב שמרגישים שממש 'סוף העולם'. ומדברים כבר על פתרונות בלתי הפיכים, אי-רברסיאליים. אתה בא ואומר, אל ימנע עצמו מן הרחמים. אנחנו ניתן פתרון כרגע, אם יש רשות לתת פתרון לחודש, שלושה חודשים, ששה חודשים. אחר כך ניפגש. נשוחח עם הרופא, תביאי שוב בדיקה, נדבר. כי הסיכוי לשינוי מצב כזה, שהיום גורם לה לסכנה של עיבור, שישתפר לטובה, הרופאים שבנו יגידו עד כמה הסיכוי הזה גבוה. לפעמים זה מוגדר כנס מבחינה קלינית, אבל לנס הזה יש גם הרבה על מה לסמוך בצד הקליני של הטיפולים, שרופא כל בשר ומפליא לעשות חנן לאדם דעת גם בתחום הזה, להיות לעזר לאנשים בתכנון משפחה - בצד החיובי של תכנון. לאפשר להם להרות וללדת ילדים בריאים, זרע של קיימא.