היבט הלכתי

שאלה ראשונה היא הגדרת הקוטר של הצינור או הכלי שמכניסים לתוך הרחם, שממנו והלאה יש לחשוש משום 'פתיחת הקבר' ולקבוע שהאישה נידה. על כך יש תשובה ב'אגרות משה' של ר' משה פיינשטיין ז"ל [יו"ד ח"א סי' פט], שבמכשירים שבהם הרופאים משתמשים היום לחדירה לתוך הרחם אין חשש ל'פתיחת הקבר' כיוון שהם דקים פחות מסנטימטר, ולכן אין חשש שהחדרת המכשירים לתוך רחם האישה תגרום לדימום מטמא.

 

בנוגע לנקודה העיקרית - האם יש לחשוש לאיסור סירוס בצריבת הרירית?

כתוב ברמב"ם [הלכות איסורי ביאה פרק טז הלכה י] וב'שולחן ערוך' [אבן העזר סימן ה סעיף יא]: "אסור להפסיד איברי הזרע, בין באדם ובין בבהמה, חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. וכל המסרס לוקה מן התורה". וממשיך הרמב"ם [שם הלכה יא]: "המסרס את הנקבה, בין באדם ובין בשאר מינים, פטור", והכוונה 'פטור אבל אסור', עוד מעט נדבר על כך. מאידך, סעיף אחר-כך ב'שולחן ערוך' [סעיף יב] כתוב ש"אישה מותרת לשתות עיקרין" - סוג של תרופה - "כדי לסרסה עד שלא תלד". שואלים האחרונים על כך: מה ההבדל בין הסעיף הראשון, סעיף י"א, שבו כתוב 'פטור ואסור', לבין הסעיף השני, סעיף י"ב, שבו כתוב 'מותר'? ה'בית שמואל' [על השו"ע שם סעיף קטן יד] שואל זאת, והוא מתרץ שבסעיף י"א מדובר בסירוס בידיים על-ידי מעשה, פגיעה באיברי ההולדה, וזה חמור יותר; מה שאין כן בסעיף י"ב, שזו פעולה חיצונית של שתיית תרופה, ואין האדם נוגע באיברי ההולדה, לכן אצל אישה מקילים יותר. זהו תירוץ אחד.

 

תירוץ שני מתרץ הב"ח: אם האישה סובלת ומוכרחים מסיבה רפואית לגרום לכך שלא תוכל ללדת מותר, וזו ההלכה בסעיף י"ב שמותר לאישה לשתות כוס של עיקרין. ואילו בסעיף י"א, ששם כתוב שאסור, שם מדובר כשאין צורך רפואי בדבר.

 

אמנם הגר"א בביאורו על המקום [סעיף קטן כה] כנראה חולק על ה'שולחן ערוך': הוא מצא 'תורת כוהנים' שלומד מהפסוק 'כי משחתם בהם מום בם' שיש איסור תורה גם על סירוס האישה.

 

ועכשיו לבעיה של כריתת רחם: לכאורה, לכל הדעות שדיברנו, יש במעשה זה איסור או מדרבנן או מהתורה. אמנם לפי דעת הב"ח - אם לרפואה אז אולי זה מותר. אבל בדרך כלל, וכך שמענו גם היום, מוצאים דימומים כאלה אצל אישה בגיל המעבר, ובמקרים שמדברים על כריתת הרחם צריך לקחת בחשבון שהאישה אינה יכולה להיטהר לבעלה, דבר שעלול לגרום לפגיעה בשלום-בית, כדברי חז"ל. נוסף על כך הרופאים אומרים שאצל יותר מ-5% מהנשים הסובלות מדימום קבוע יש חשש לסרטן, וברור שמותר לעשות הכל על מנת למנוע את התפתחות הסרטן, גם אם צריכים לשם כך לכרות את הרחם. אבל אני רוצה להדגיש שאין לעשות דבר מבלי לשאול בדעתו של רופא נוסף, ומבלי לשאול בעצתו של רב אחרי ששמע על ממצאי הרופאים, ושהרב יחליט, על-פי הממצאים האלה, איך לנהוג. בכל מקרה, אין לבני הזוג לעשות מעשה בעניינים חמורים כאלו על דעת עצמם.

 

 

נעבור למה שהרופאים הנכבדים הזכירו לפני כן: לפי ההמצאות החדשות, שאין צורך בכלל בכריתת הרחם אלא רק מגרדים את השטח הפנימי, את הרירית, את הלבוש הפנימי של הרחם, יש לחשוב האם יש פה בכלל סירוס. התוצאה אמנם דומה מאוד לכריתת רחם, אך כפי שהזכירו הרופאים - ההחלמה מהירה יותר, וגם ההרגשה אצל האישה טובה יותר. וכאן צריך לקבוע האם כתוצאה מגירוד או צריבת רירית הרחם נעשית האישה מסורסת, או לא. נאמר כאן שברוב המקרים הדימומים של האישה בעקבות הצריבה של הרירית קלים יותר, הדימומים קצרים יותר, אבל יש דימום. יש גם מקרים שהאישה נכנסה להריון על אף הטיפול הזה. אם כך, לפי דעת ה'שולחן ערוך' שכל סירוס אצל אישה אסור רק מדרבנן (חוץ מהגאון שרוצה לומר שזה איסור תורה), הטיפול הזה שאין ודאות שהאישה מסתרסת ממנו יכולים לומר שהוא נקרא 'ספק סירוס', ובספק סירוס רבים מהראשונים והאחרונים אומרים שאין שום איסור, בפרט שנשים רבות נשאר להן עדיין הווסת, אמנם קצרה יותר ועם דימום חלש יותר.

 

נוסיף עוד נקודה: האם אישה אחרי כריתת הרחם צריכה 'שבעה נקיים' ומקווה? הדבר הזה תלוי, דהיינו אם אמנם משאירים את צוואר הרחם, ונשארות השחלות - ברור הדבר שאם יש דימום האישה נידה ואין בכך ספק. השאלה היא אם מוציאים את כל הרחם עם כל מה שקשור אליו, האם האישה נידה או לא? ברור שלאישה כזאת יש במשך זמן מסוים דימומים, אבל לא מהרחם אלא מפצעי הניתוח, והתורה אינה אוסרת דם זה, כי הרי אין רחם. ולכן, אם היא הייתה טמאה לפני כריתת הרחם ודאי שעל-ידי כריתת רחם אישה טמאה לא נהפכת לאישה טהורה, ואין ספק שהאישה צריכה 'שבעה נקיים', למרות שכל עוד לא נתרפא הפצע ממשיך לצאת ממנו דם, אבל דם נידה אין כאן כי הרי הוציאו לה את כל הרחם. כאן אנחנו מקילים שיש לה לספור שבעה ימים אבל אינה צריכה לעשות בדיקות כיוון שלא יועיל לה לעשות בדיקות, כי עם הבדיקות גם יוצא דם. ממילא יכולה האישה הזו לטבול אחרי שבעה ימים מהניתוח בלי לעשות את הבדיקות, ויכולה גם לברך.

 

השאלה השניה היא למקרה שלפני כריתת הרחם האישה הייתה טהורה. כבר שמענו היום שיש אפשרות לכרות בניתוח את כל הרחם בבת-אחת, כמו אגס עם כל מה שיש בתוכו. במקרה זה ודאי שכבר לא יוצא דם מהרחם, ואם מוצאים דם הריהו דם פצע, ומעיקר הדין יכול מאוד להיות שאישה כזאת היא טהורה. בהמשך חייה אין ספק שאם היא תראה דם אין זה דם מהרחם כי אין רחם, שהרי הוציאו את כולו, אלא זה דם פצע והיא טהורה. אולם הרב אוירבך ז"ל אמר שבכל זאת צריכים להגיד לאישה שעברה כריתת רחם שלימה לספור שבעה נקיים ולטבול ללא ברכה, כי אולי בשעת הפעולה הכירורגית יצא מן הרחם מעט דם, ואם אחר-כך כל חייה היא תראה דם נוסף לא צריכה לטבול כי אין זה דם הבא מן הרחם. הרב אוירבך ז"ל גם אמר שאם אישה זו תינשא מחדש, והרי לפי ההלכה האישה צריכה לספור 'שבעה נקיים' סמוך לפני הנישואין - מה שנקרא 'דם חימוד' - היות ואין לה רחם היא אינה צריכה טבילה, כי ברור שדם זה לא בא מן הרחם.

 

דבר נוסף ששמענו היום: שיש שיטה להוציא את הרחם בחלקים. זאת אומרת שלא שמוציאים אותו כמו אגס שלם, אלא חותכים אותו בתוך בטן האישה ומוציאים אותו רצועות רצועות. כאן ודאי שקיים החשש, שבשעת הטיפול שבו חותכים את הרחם לחלקים תראה האישה דם נידה. האישה הזאת צריכה אחר-כך לספור 'שבעה נקיים', וליתר דיוק כיוון שאין רחם אז אין מה לספור 'שבעה נקיים' אלא עליה לחכות שבעה ימים עד שתלך למקווה. כאן לא ברור לי, ואולי צריך להתייעץ שוב עם הרופאים - אם תטבול עם ברכה או בלי ברכה; השאלה היא האם בזמן שחותכים רצועות מן הרחם יכול להופיע דם נידה או לא, ואם יכול להופיע ודאי שהאישה יכולה לברך.