חידושים בפוריות האישה - היבט הלכתי

מחבר: הרב יעקב אריאל

מתוך הכינוס השנתי השני לרבנים ולרופאים בנושא: גניקולוגיה, גנטיקה, פוריות, וילודים לאור ההלכה
ב' בטבת תשנ"ח 31.12.1997

 תודה רבה לרופאים על המידע הרב והעשיר שלימדו אותנו. ברור שבמסגרת כמה דקות לא נוכל לענות על כל שלל הבעיות שהוצגו כאן, יש בהן חומר למחשבה לחודשים ואולי לשנים. אני אעמוד כאן רק על כמה עקרונות.

בנטילת חלקי רקמות מהשחלות יש מעין סירוס

אמשיך במידה מסוימת את דבריו של הרב נויבירט: בנטילת חלקי רקמות מהשחלות יש בעצם מעין סירוס. ההקרנות ודאי שהן חיוניות ומוגדרות כפיקוח נפש, ולמרות שהן עלולות לגרום לסירוס אין מנוס מהן; אבל הניתוח שלפני ההקרנות, ניתוק חלק מהשחלות כדי לשמר חומר גנטי של האישה, לכאורה יש בו בעיה של סירוס. הרב נויבירט דיבר על כך שהסירוס כאן הוא סירוס חלקי, וסירוס חלקי שלא מונע מהאישה להרות אחר-כך - לא ברור אם הוא נחשב סירוס. כך אמנם דעתו של ר' יצחק אלחנן ב'עין יצחק', שמותר לסרס אדם אם אחרי הסירוס הוא יוכל עדיין להוליד, מפני שלדעתו סירוס נקרא רק כאשר אתה מונע מאדם אפשרות להוליד. אמנם פה זה קצת מורכב, שהרי האישה תסתרס בכל מקרה בעקבות הטיפול הכימותרפי; אבל לקיחת הרקמות לכשעצמה אינה מסרסת אותה לגמרי, והכימותראפיה שעלולה לסרס אותה אינה קשורה לאותו רופא שלקח את רקמת השחלה לצורך ההשתלה אחר-כך; הוא לא סירס את האישה.

השאלה הו מורכבת גם מן השאלה האם יש בכלל איסור סירוס באישה? רוב הפוסקים אומרים שאיסור סירוס באישה הוא רק מדרבנן. הגר"א, כפי שהוזכר, אומר שזה איסור מדאורייתא, על-פי מדרש ההלכה בספרא "מושחתם בהם מום בם". אבל יש לומר שהאיסור לפי הגר"א שנלמד מ'מושחתם' הוא מלשון השחתה, כלומר רק כאשר הסירוס נעשה לשם עיקור, לשם סירוס; אולם אם הסירוס נעשה לצורך מסוים, בפרט לצורך פוריות - אדרבא, אין כאן השחתה אלא מצב הפוך. לכן נראה לי שגם לפי הגר"א, שאומר שיש איסור סירוס באישה, כאשר הדבר נעשה לשם פוריות אין בכך משום סירוס. ואפילו אם נאמר שיש כאן איסור, הרי יש כאן שאלה של מצווה מול מצווה, עשה מול עשה. אמנם אישה פטורה ממצוות פריה ורבייה, אך אם המדובר בזוג נשוי הרי לא נאמר להם להתגרש אם היחסים ביניהם טובים, והם אוהבים האחד את השני ורוצים להמשיך את חייהם המשותפים, אלא להפך - אנחנו ממליצים שהם ימשיכו לחיות ביחד ויפתרו את הבעיות יחד (אמנם בהלכה קיימת האפשרות שהבעל יתגרש מאשתו אם היא לא יכולה ללדת, אך למעשה לא פוסקים כך, עיין פתחי תשובה אה"ע סי' קנד ס"ק כז). ואז, כדי שהבעל יוכל לקיים מצוות פרו ורבו (אם לא קיים אותה עדיין), יש מקום לשקול זה לעומת זה: גם אם נאמר שיש איסור סירוס באישה - מצד שני קיימת מצוות עשה של פריה ורבייה, שהיא מצווה גדולה, ושקולה יותר ממצוות אחרות. ומצאנו דוגמה כזאת במסכת 'פסחים': עשה של פסח דוחה עשה של השלמה, והתוספות הביאו זאת גם לעניין פריה ורבייה במסכת בבא בתרא (דף יג ע"א ד"ה כופין). לכן יש מקום לומר, שאפילו אילו היה איסור סירוס מוחלט, ייתכן שהיה מותר. אבל ברור שכאן מדובר בספק איסור מהתורה בלבד, והסירוס אף הוא סירוס חלקי בלבד, ולכן אין כאן משום איסור סירוס, ונראה שהדבר מותר.

האם מתקיימת מצוות פרו ורבו בשחלה שמשתילים אותה מחדש?

שאלה אחרת היא האם בכלל מתקיימת מצוות פרו ורבו בצורה הזאת, כי בעצם מדובר במין הפריה מלאכותית - לוקחים שחלה ומשתילים אותה מחדש. כל פוסקי דורנו כבר פסקו שהפריה מלאכותית מהבעל עצמו לאשתו מותרת, והבן מיוחס אחרי האב לכל דבר למרות שהופרה בצורה מלאכותית, וייתכן אפילו שהאב גם קיים מצוות פרו ורבו.

אבל גם אם לא קיים מצוות פרו ורבו, ודאי שמצוות 'שבת' יש כאן. הרי מעבר למצווה יש גם הצורך הטבעי של הורים ללדת ילדים, וגם אישה שפטורה מפרו ורבו יכולה לטעון שהיא רוצה 'חוטרא לידא' - כלומר ילד לעת זקנתה, כפי שרחל אמרה: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי". לכן גם אם הם לא מקיימים את המצווה בכך ודאי שיש להם זכות להורוּת, ומשום כך עלינו לעזור להם בתחום הזה, והדבר לא רק מותר אלא גם מצווה.

שימור חומר גנטי אצל הגבר

הוזכרה האפשרות לשמר חומר גנטי גם אצל הגבר. השאלה לגבי גבר נשאלה על-ידי הראשון לציון הנוכחי, הרב בקשי דורון, בספרו 'בנין אב'. באדם נשוי הדין פשוט שמותר לו להקפיא את זרעו כדי שיוכל להיבנות אחר-כך, וזה לא נקרא זרע לבטלה אלא להפך - זה זרע למען פוריות, כיוון שאם לא יעשה זאת הוא לא יוכל להיבנות. הבעיה שהתעוררה אצל הראשון לציון הייתה לגבי גבר שאינו נשוי, שאם לא נקפיא את זרעו עכשיו - הוא לא יוכל להוליד מזרעו לעולם. השאלה היא, האם מותר לרווק להקפיא את זרעו כדי שאחר-כך יוכל להיבנות ממנו.

הראשון לציון קבע שלפני חתונה אדם אינו חייב במצוות פרו ורבו, ולכן אסור לעשות את הדבר. תרשו לי, אומנם שלא בנוכחותו, לחלוק עליו בעניין זה: אדם חייב במצוות פרו ורבו מעת שמגיע לגיל בר מצווה, אלא שכל עוד אין לו אישה - אין לו אפשרות מעשית לקיים את המצווה. המאמץ למצוא אישה כדי להינשא לה הוא עצמו כבר תחילת קיום מצוות פרו ורבו. במקרה המדובר כאן בלי להקפיא מזרעו סביר להניח שהוא לא יוכל למצוא אישה מתאימה, ובוודאי שלא יוכל לקיים את מצוות 'פרו ורבו'. ולכן נראה לי שגם לרווק אפשר להתיר להקפיא את זרעו, אם לא תהיה לו אפשרות לעשות זאת לאחר החתונה.

תרומת ביצית:

על הנושא הזה של פונדקאות כבר דובר רבות אצל הפוסקים, ויש שתי שיטות: שיטה אחת אומרת שהאם הפונדקאית היא האם, ושיטה שניה שבעלת הביצית היא האם. לשאלה הזו יש כמובן השלכות מרחיקות לכת, למשל לגבי עריות וקירבת משפחה, ושאלות אחרות שעלולות להתעורר בהתייחסות לשאלה - מי האם, האם האם הגנטית או האם היולדת. ברור שמבחינה גנטית אין ויכוח שבעלת הביצית היא האם; לעומת זאת, האישה היולדת היא זו שהרתה וילדה. הויכוח בעניין זה קיים כבר כמה שנים. בשם הרב שלמה זלמן אוירבך מסרו בהתחלה שהוא מסתפק, אבל מסרו לי לאחרונה שהוא חזר בו ואמר שהאם בעלת הביצית היא האם. ב'נשמת אברהם' כתוב שהוא מסופק, ואולי יש מחלוקת אחרונים מה אמר הרב שלמה זלמן בעניין הזה.

דעתי האישית נוטה לומר שבעלת הביצית, האם הגנטית, היא האם האמיתית. אך לפחות ספק יש כאן, ואם רוצים שלילד שיוולד לא יהיו בעיות - יש למנוע את הספקות מראש. היה לי לא מזמן מקרה של אישה שהתלבטה בשאלה הזאת. התייעצתי עם הראשון לציון מה עדיף לעשות כדי למנוע את הספקות. קיימות שתי אפשרויות: או תרומת ביצית של גויה, ואז יש צורך בגיור. אפשרות שניה, שלדעתי היא טובה יותר, היא תרומת ביצית מאישה קרובה ביותר, למשל מאחות. בביצית מהאחות של האם אין חשש לעריות בתוך המשפחה, כי הדבר ידוע לכל בני המשפחה. זה גם טוב יותר מבחינת הדמיון לאם היולדת. לכן לדעתי אם יש אפשרות לקבל תרומת ביצית מאחותה של האישה הדבר עדיף, והראשון לציון הסכים איתי שדרך זו עדיפה. זאת בתנאי כמובן שיש אחות, או לפחות קרובת משפחה מדרגה שניה, שיכולות לתרום ביצית. קרבת משפחה יותר רחוקה מזה נראית לי מסוכנת מדי, מפני שהקרבה מיטשטשת. לפי ההלכה, גם אם מוודאים שהילד כשר ואין חשש שיישא את אחותו, יש בעיה של 'זימה' - 'זה מה'. ילד צריך להכיר את אביו ואת אימו, וכשילד אינו יודע מי בדיוק אביו ואימו - מתעוררות בעיות. עלולים להיות מצבים שזוג יעמוד להתחתן, ופתאום יוודע להם שהם אח ואחות!

כל הרעיונות שהועלו כאן, כמו הוצאת זרע מאשכי הגבר, ודאי שהן דרכים טובות להפריה - כל עוד האדם חי. הרעיון המהפכני שהועלה כאן, של הפריה לאחר המוות, אין לו סימוכין בהלכה.

עניין הייבום לא שייך לכאן. יכולה רק להיווצר בעניין זה בעיה - אם האישה חייבת בייבום, ותשעה חודשים בערך לאחר מות בעלה ייוולד לה ילד בצורה כזאת - יפטרו אותה מן הייבום כי יחשבו שיש לה ילד מבעלה, אבל היא בעצם זקוקה לייבום כי הילד לא נולד ממנו בחייו. מצד שני, אם נחשיב את הילד שנולד מזרע של מת כבנו של המת, יתכן מצב שאלמנה תתייבם בפועל - דבר שהוא מצווה מהתורה אלא שלרוב אינו נוהג למעשה כיום - ואחר כך יפרו אישה אחרת מזרעו של הבעל המת, ויתברר למפרע שהייבום היה אסור, ובניה של היבמה מהיבם יהיו ממזרים! אין אלו 'דרכי נועם'. 'למתים חופשי', אחרי המוות אין לאדם שום מעמד - רק רכושו עובר ליורשיו, והזרע שלו אינו רכוש העובר בירושה. לכן אין למשפחה מעמד במקרה כזה, וגם לחברה אין מעמד; זרעו של אדם לאחר מותו אינו קיים מבחינה הלכתית. האיש אינו מצווה לאחר המוות במצוות פריה ורבייה, האישה בוודאי שלא מצווה, ומבחינת האחריות הכלכלית אין לילד שייוולד שום מפרנס, גם רכושו של אותו אדם לא חייב לפרנס את הילד הנולד. בקיצור, אחרי מותו של אדם הילד ייוולד ללא שום אחריות - לא כלכלית, לא משפטית ובוודאי שלא משפחתית.

אמנם מבחינת הייחוס ייתכן שהוא ייחשב בנו של האב, אך לדעת מורי ורבי הגר"ש ישראלי זצ"ל (ראה בספר 'חוות בנימין' ח"ג סי' קז) הפריה מזרעו של מת אין לה שום ייחוס למת, לא לעניין הייחוס המשפחתי, לא לעניין ירושה ולא לשום דבר! ואם מדובר על חומר גנטי של האם העניין שנוי במחלוקת, כפי שאמרנו קודם. אבל הבעיה אינה הייחוס - עדיין לא גידלנו ילד כזה בלי הורים, כמו שטען פרופ' שנקר.

אמנם יש מקרים חמורים שבהם שני ההורים נפטרים והילד נולד יתום, אמנם יש משפחות חד-הוריות, אך כולם יודעים כמה סוציולוגים וכמה פסיכולוגים עוסקים בשיקומם של אותם ילדים. גם אימוץ אינו פתרון פשוט, ואני מדבר מהניסיון ועל סמך סטטיסטיקות; הילד יודע שהוא מאומץ ולפעמים הוא לא מכיר בהוריו כהורים מוחלטים, ונוצרות בעיות לא מעטות. רבותי, אנחנו עלולים לגדל כאן מפלצות!

משום כך נראה לי שאחרי פטירתו של אדם, כל מה שיישאר אחריו, חוץ מהרכוש שהולך ליורשים - אין לו זכות קיום. כל העוברים המוקפאים שיישארו ממנו חייבים השמדה. אין כאן שום חשש של הוצאת זרע לבטלה ושום חשש של הריגה, אלה עוברים מיקרוסקופיים חוץ-גופיים שלא חל עליהם שום דין. יש לשמור את העוברים האלה בהקפאה כל עוד יש סיכוי שבני הזוג ייבנו מהם, אבל בזמן שהאישה עברה את גיל הפוריות ואין סיכוי להיבנות מהם - כל העוברים המוקפאים טעונים השמדה. זו דעתי בנושא, ולמיטב ידיעתי זו גם דעת ההלכה.

עדיין נשארות שאלות רבות פתוחות, שדורשות עיון; אולם אסתפק בדבריי עד כה.

עכשיו כבר בין השמשות, מוצאי חנוכה, ואנחנו תמיד מעמידים בחנוכה את העימות בין התורה לתרבות יוון. ברצוני להעיר שעם המדע שהתפתח ביוון לא היה ויכוח; הוויכוח היה עם תת-התרבות של יוון - עם ההתייוונות, בעיקר במזרח התיכון. עם המדע האמיתי, הטהור, שרוצה לעזור לבני אדם - מעולם לא היה ויכוח. ההפריה ההדדית הזו יש לה גדר של 'מוסיף והולך' לאור הנרות האלה.