נגד אותנזיה - "מיתה יפה" (החשת המוות מתוך חמלה)

אסיא, גיליון א', 1979

ועדה שמונתה ע"י הסתדרות הרפואית הבריטית פרסמה דו"ח נגד האותנזיה. הוועדה מאמינה, שמה שנחוץ איננו תחיקה לאותנזיה, אלא אמצעים נוספים לטפול במבוגרים, קשישים וחולים כרוניים וכן שינוי ביחס אליהם.

הדו"ח סוקר בעיון את כל הטענות, שבדרך כלל מחייבות אותנזיה. אולם הוועדה מציינת, שבנגוד לאמונת הצבור, רוב האנשים - אפילו אלו הסובלים מסרטן - מתים בשקט ובכבוד. לעתים טוענים שיש להתיר אותנזיה, מכיון שהיא לא יותר מאשר אבוד-לדעת ע"י בא-כוח, ואבוד לדעת איננו בלתי-חוקי. אבל חוק האבוד - לדעת לא היה מיועד להביא אשור חברתי לאבוד-לדעת, אלא רק לודא, שאותם אנשים אשר נסו להרוג עצמם ולא הצליחו, יקבלו טפול מתאים.

יש אנשים הסבורים, שרופאים כבר בצעו אותנזיה, אבל לדעת הוועדה זה קרה לעתים נדירות ביותר (אם בכלל); רוב הרופאים לא מצאו כל צורך לחוק חדש, שיגן עליהם כשהם מטפלים בגוססים.

אותנזיה קשורה באופן מיוחד עם מצבים רפואיים מסויימים, אבל לדעת הוועדה אין היא מהוה פתרון לאף אחד ממצבים אלו. חולים המתים עקב מצבים מכאיבים, הרי שטפול נכון ושמוש בתכשירים משככי-כאבים עשויים להקל עליהם לשבועות או חודשים, מבלי להמית אותם. אם הקלת כאבים במצבים טרמינליים לא משביעת-רצון, הרי זה לדעת הוועדה, עקב נסיון וידע בלתי מספיקים של הרופא המטפל.

ביחס למצב הקשה הנובע בזמן שדלקת קורית במשך השלבים האחרונים של המחלה, כאשר המות הוא בלתי נמנע, מייעצת הוועדה פשוט, ש"הטפול הרלוונטי יכול להיות רק להקלת המצוקה", וקובעת, ש"זהו ענין של שיפוט קליני האם אמצעים כמו עירויי-דם או שמוש באנטיביוטיקה, נכונים בהתאם לנסיבות".

חולה במצב נפשי ירוד עלול להביע רצון למות, אבל אין למלא בקשה כזו; אכן, קובעת הוועדה, אם תהא תחוקה בענין אותנזיה, הרי שיש לדרוש, שהמבקש יהא בשפיות-דעת גמורה בזמן שמביע רצונו לאותנזיה. על כל פנים, חולים רבים כיום מחלימים מהמצב הנפשי הפגום. יש קשישים המאמינים, שהם מהוים מעמסה על אחרים, וחוששים שחייהם יתארכו שלא כהוגן ע"י שמוש בהתפתחות הרפואית החדישה. אך הטענה, שהקשישים מוחזקים בחיים עקב התרופות, היא מוגזמת לדעת הוועדה ; אנשים זקנים "מוחזקים בחיים ע"י טוב לב, תזונה טובה וסיעוד טוב". אותנזיה לאנשים זקנים, אשר התיפקוד הגופני נכשל, יביא הקלה בראש וראשונה למצוקת הקרובים ולא לחולה עצמו, אשר לעתים קרובות איננו מכיר כלל במצבו הירוד ; לצורך כזה אין כל הצדקה לאותנזיה.

הפרעה נפשית קשה הובאה לעתים קרובות כסיבה לאותנזיה, אבל לדעת הוועדה אין הבדל חד וברור בין הירידה ההדרגתית נכוחות הנפשיים של קשיש ממוצע לבין הירידה הקשה של כוחות הנפש ב Dementia.

הצורך להחליט במקרים אלו עשוי להוות "מעמסה בלתי נסבלת" על הרופא. ביחס לחולים עם מחלות נוירולוגיות המתקדמות באיטיות, מובעת בדו"ח המחשבה, שהתפתחות ומחקר נוספים יאפשרו לסייע להם הרבה לפני שיגיעו לשלב הסופי.

הוועדה טוענת בתוקף, שאין אפשרות לספק שמירה והגנה נאותה ע"י איזשהו חוק של אותנזיה. אבחנה ופרוגנוזה רפואית, אשר עליהם תושתת החלטת האותנזיה לא יכלה להיות נקיה מטעויות ; יש לקחת סיכון ברפואה טפולית, אבל יש אפשרות ברוב המקרים לתקן את הטעויות, בעוד אשר שגיאות בשיפוט באותנזיה הם בלתי-הפיכים. כמו-כן יהא זה בעצם בלתי-אפשרי להחליט, אם בקשה לאותנזיה נעשתה באופן חפשי ובהבנה מלאה של הבקשה. הבעת רצון למות עשויה בעצם להוות סימן למחלת-נפש.

היחס בין הרופא לחולים יובא בסכנה אם תותר אותנזיה. במלים של הדו"ח: "להיות רופא נאמן הוא דבר אחד ; להופיע כמוציא-להורג בכח - הוא דבר שונה לחלוטין". הוועדה גם מביעה דאגה, שעשוי להיות לחץ על הרופאים מצד הקרובים ואנשים אחרים - לבצע אותנזיה, ואם הדבר יותר עלול להיות קשה מאוד לפקח על כך.

בסיום הדו"ח מובע ספק בקיום הזכות למות, והוועדה שואלת, אם אכן תוכר זכות כזאת על פי החוק, מה תהא עמדתו של הרופא ביחס להחייאת אותם אנשים אשר בצעו נסיון אבוד לדעת.

לדעת הוועדה אין כל הצדקה לאותנזיה בגלל סבות אישיות או לצורך השבחת הגזע האנושי (Eugenic) .

לעשות זאת לדבר חוקי פירושו להעניק רשיון להריגת יצורים אנושיים וזה לא יכל להתקבל ע"י בעלי המקצוע הרפואי.