מכוער

תענית כ, א

מחבר: יאיר ברקאי

הסיפור המיניאטורי, מכון שון, משרד החינוך והתרבות 1986

מילות מפתח: עלבון; הלבנת פנים; תשובה; תיקון;

1. מעשה ברבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל גדר, מבית רבו, והיה רוכב על החמור ומטייל על שפת הים, והיה שמח שמחה גדולה שלמד תורה הרבה.

2. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר

3. אמר לו: שלום עליך רבי

4. לא החזיר לו.

5. אמר לו: ריקא שמא כל בני עירך מכוערין כמותך.

6. אמר לו: לך אמור לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית!"

7. כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו

8. ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי.

9. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך ותאמר לאומן שעשאני "כמה מכוער כלי זה שעשית!"

10. היה מטייל אחריו כחצי מיל.

11. כיוון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקראתו

12. ואמרו לו: שלום עליך רבי

13. אמר להם: למי אתם קוראים רבי?

14. אמרו לו: לזה שמטייל אחריך.

15. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.

16. אמרו לו: חס ושלום! מה עשה לך?

17. אמר להם: כך וכך עשה לי.

18. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו.

19. אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן.

20. מיד נכנס רבי שמעון בן אלעזר לבית המדרש

21. ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ', עמוד א'

שמעון בן אלעזר שב מבית רבו לאחר שלמד תורה הרבה והוא שמח שמחה גדולה. זוהי שמחה המוכרת לכולנו, שמחתו של אדם אשר השיג הישג רוחני והוא מלא סיפוק. אך המספר מוסיף ומציין מספר פרטים חיצוניים. שמעון בן אלעזר אינו הולך ברגל אלא רוכב על חמור. עתותיו בידו. ומסביבו הנוף המרהיב של הכינרת. הוא "מטייל".

הסיפור נפתח בהתאמה שבין ההנאה הרוחנית וההנאה ה"גופנית", בין ההישג העצמי הפנימי לבין השלמות החיצונית, בין מעשה ידיו של האדם - הלימוד - לבין מעשה ידיו של הקב"ה – הטבע המרהיב.

מתוך אופן העיצוב של המספר מסתבר ששמחתו של שמעון נובעת מן השילוב, מן ההרמוניה שבין שני היסודות הללו, החיצוני והפנימי, וכאן מזמן לו המספר נסיון הבא לבדוק אם אכן למד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה "מכוער ביותר". בניגוד ליופי החיצוני הנה כיעור חיצוני, הנה פגם הפוגע בהרמוניה, באשליה שכל מעשי ידיו של הקב"ה תואמים את המוסכמות האסתטיות שלנו.שמעון מקדים לו שלום אך המכוער לא מחזיר לו שלום. התנהגותו של המכוער, לא רק הופעתו, יש בה פגם. שמעון הצליח להתגבר על הסלידה האסתטית אולם הפגיעה בכללי הנימוס והכבוד, הפגיעה במערכת יחסים הרמונית וזורמת, מנוגדת כל כך לתחושתו הקיומית העכשווית, שהוא יוצא מכליו ומטיח באדם שלפניו משפט חריף ביותר, מעליב ופוגע: "ריקא!" הוא קורא לו, אדם שאין בו מדות טובות, אין בו דרך ארץ, אין בו תלמוד תורה, הוא שופט מהתנהגותו על מהותו כולה. לא עולה בדעתו לחקור מדוע אין האדם שלפניו משיב לו שלום. אולי הוא שרוי בדיכאון, אולי אינו מבין את שפתו, אולי הוא חירש...שמעון בן אלעזר מושפע מן המראה המכוער ומסיק על נפש "מכוערת". המשכו של המשפט מבהיר לנו שאכן זהו מהלך המחשבה של שמעון: "שמא כל בני עירך מכוערין כמותך". שמעון מטיח בו את עובדת כיעורו, והרי זה עלבון שפל ומגונה מאין כמוהו. אחת הסכנות הטמונות במצב השמחה האידילי היא הינתקות מתמונת העולם הריאלית. אדם המסומם על ידי שמחה כזו (אפילו כשזו שמחה של לימוד תורה) מאבד את השליטה בעצמו כשמחזירים אותו בפתאומיות אל המציאות.

נשים לב לאופן העיצוב של המשפט. בחירת המלים של המספר נובעת ישירות מן התימה של הסיפור.שמעון בן אלעזר מדבר פתאום במשחקי מלים ב"בני עירך מכוערין כמותך" בולטת החריזה של ך – ך (קמוצות) והשימוש החוזר באותם צלילים נ, י, ר, כ, ע, ואנו מתפתים לחשוב שהעלבון חסר ההיגיון השלוח לבני העיר נובע מרצונו של המדבר ליצור משפט יפה, אסתטי, שהצליל החיצוני של המלים קובע ולא התוכן. בניסוח אחר, השקר והחטא הטמונים במשפט הולבשו בעטיפה חיצונית "אסתטית","מתיפיפת".

אופן הניסוח של המשפט מעמיד אותנו ביתר חריפות על מידת היסחפותו של שמעון אחר חוויתו. תשובתו של המכוער מדהימה את שמעון ומפכחת אותו. כשאומרים לאדם שגופו מכוער, ודאי וודאי שחוטאים בחטא החמור של הלבנת פנים אשר כמוה כרצח. אולם ברגע זה יש להניח שטיעון זה לא יפעל על שמעון בעוצמה רבה, ועל כן מציב אותו האדם בפני בוראו: כשאומרים על גופו של אדם שהוא מכוער לא מעליבים את האדם אלא את בוראו על שנכשל במעשי ידיו, על שעשה עוול לאחד מברואיו.שמעון בן אלעזר לומד עתה תורה ב"דרך הקשה".

נדייק באמירתו של האדם המכוער. הוא קורא לעצמו "כלי" ובכך מממש את המטאפורה השחוקה שבמלה "ריקא". שמעון אמר לו שהוא כלי ריק מתוכן, ובנוסף - מכוער, כלומר, דבר שאין בו ערך מכל צד שהוא. המכוער אינו טוען כנגדו 'מנין לך שאני ריק', אלא מתמקד בעלבון לצורתו החיצונית, ל"כלי".יתכן שכך הוא משיג את התשובה החזקה יותר לאמירתו של שמעון ויתכן שהמשפט משקף את תודעתו העסוקה במראהו החיצוני.

מכל מקום, האדם המכוער מנסח כאן מחדש את הכלל המוסרי הגדול, שהערכתנו לאדם צריכה לנבוע רק מאותם דברים שהוא אחראי להם, שהוא עושה אותם בבחירתו, ולא מן הנתונים אתם נולד (יופיו,תבונתו וכו')

שמעון בן אלעזר קולט את המסר: "ידע בעצמו שחטא". הוא מבטא את תחושתו באמצעות תנועה: "ירד מן החמור", "נשתטח"; ובדיבור: "מחול לי". אך האדם המכוער אינו מוכן למחול לו, ומנצל את מעמדו החדש. דומה שהמספר אינו אוהד את תשובתו משום שהפעם כשהוא חוזר על המשפט "לך אמור לאומן" אין זה נשמע ככלל מוסרי אלא כניצול של המשפט מתוך רצון לנגח: הוא תולה את המחילה בתנאי בלתי אפשרי. שמעון מבקש ממנו מחילה, שהרי פגע ביחסים שבין אדם לחברו, אך המכוער מתעלם מכך. הפעם דבריו נראים לנו כמשחק מלים ולא כטענה מהותית. שוב חוזרת דמות על צלילי מלים ומשבשת את תוכנן.

שמעון והמכוער ניצבים זה לעומת זה על שפת הכינרת בלי קהל. שמעון יכול להסתפק בבקשת המחילה מן המכוער ולהסתלק משם בלי לראותו יותר לעולם. הוא את שלו עשה. הסיפור היה יכול להסתייםבנקודה זו. אולם ההלכה מחייבת לבקש מחילה "עד שירצה אותו" ולא להסתפק בבקשת מחילה כדי לצאת ידי חובה. העבירות נעשות לעיניו של הקב"ה גם אם אין עדים בשר ודם. בניסוח אחר, המעשה הרע הוא רע כשלעצמו ולא משום שיש לו עדים.

כדי לצאת מן המבוי הסתום בונה המספר את המשך העלילה כך שהמתחים ילכו ויחריפו וכל דמות תוכל למצות את דרכה. המחצית השניה של הסיפור בנויה במקביל למחצית הראשונה, מעין מידה כנגד מידה. נציג זאת בצורה גרפית:

1. רבי שמעון בן אלעזר בא ממגדל גדר מבית רבו.
2. היה רוכב על חמור ומטייל על שפת הים והיה שמח שמחה גדולה שלמד תורה הרבה.	2. היה מטייל אחריו כחצי מיל.
3. נזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר	3. כיוון שהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקראתו
4. אמר לו: שלום עליך רבי	4. אמרו לו: שלום עליך רבי
5. לא החזיר לו	5. אמר להם: למי אתם קוראים רבי אמרו לו: לזה שמטייל אחריך
6. אמר לו: ריקא שמא כל בני עירך מכוערין כמותך	6. אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל.
7. אמר לו: לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית	7. אמרו לו: חס ושלום מה עשה לך אמר להם: כך וכך עשה לי
8. כיוון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו. אמר לו: נעניתי לך מחול לי.	8. אמרו לו: אף על פי כן מחול לו
9. אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך ותאמר לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית	9. אמר להם: הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן
10. מיד נכנס רבי שמעון בן אלעזר לבית המדרש ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז.

שמעון בן אלעזר מחליט לא להתייאש מן המכוער והוא ממשיך ומהלך אחריו כדי להשיג את מחילתו. הפעם משתמש המספר במשחק מלים, ואת ההליכה בעקבותיו של המכוער (כשהוא לא על החמור אלא מוביל אותו) הוא מכנה "מטייל". זהו "טיול" אירוני, העומד בניגוד לטיול הראשון של שמעון. לעומת הטיול שיש בו חטא - טיול שהוא כפרה על החטא, לעומת השמחה - עצב וכו' המספר מנצל את מובנה הנדיר של המלה לטייל: ללכת בצורה לא נוחה, בקצב לא טבעי (ראה, למשל, מסכת שבת, דף ס"ו, עמוד א').

לאחר הליכה ארוכה זו, שיש בה "מירוק עוונות", מצייר המספר תמונת פגישה נוספת, המקבילה לפגישה הראשונה - אך התפקידים מתחלפים: בני העיר פונים אל שמעון בן אלעזר ב"שלום עליך רבי". הפעם הוא שותק, והוא סופג את העלבון "רבי אל ירבו כמותו" (העומד מול "בני עירך מכוערין כמותך"). גם עלבון זה, היוצא מפיה של אחת הדמויות, בנוי כמשחק מלים, צליל "מתיפייף", העוטה כוונה "מכוערת".

נשים לב שהמלה "מטייל" חוזרת כאן פעם נוספת, והפעם היא מייצגת את נקודת מבטן של הדמויות: של אנשי העיר. האם הם חושבים שר' שמעון אכן מטייל או שמא הם קולטים את הליכתו המשונה? המכוער ממשיך וחוזר על טענה דומה לזו שהשמיע בחלק הקודם: עשו לו דבר רע, פגעו בו. נדייק " כך וכך עשה לי". אין הוא מספר על תגובתו שלו אלא על התנהגותו המחפירה של שמעון. מנקודת מבטם של בני העיר אכן אירע כאן מעשה מדהים. המכוער מצליח להחזיר לשמעון עלבון חמור פי כמה מן העלבון שזה שלח בו, שהרי המכוער מלבין את פניו בציבור ופוגע במעמדו כרב. שמעון בן אלעזר יכול היה לספר את הסיפור המלא אולם הוא מעדיף לשתוק ולשאת את עלבונו. הוא נוהג כבעל-תשובה טיפוסי, המנסה למרק את חטאו בייסורים. שהרי ודאי ששמעון סובל קשות מן המעמד המשפיל. שתיקתו, בניגוד לשתיקתו של המכוער, אינה פוגעת באדם לבד מעצמו והיא חלק מתהליך התשובה שלו.

מחילתו של האדם המכוער דומה להפליא לאי מחילתו בתחילת הסיפור: "ובלבד שלא יהא רגיל" זוהי מחילה לא שלמה עם עוקץ עלבון וזלזול, שמצורף לה תנאי בלתי אפשרי (כביכול) לדמותו החוטאת של שמעון שמצייר המכוער. שמעון בן אלעזר אשר התחיל את הסיפור ב"בית רבו" חוזר ונכנס לבית המדרש, סוגר מעגל. יציאתו מן העולם הסגור לימדה אותו משהו. הוא רוצה להוציא ממנה מסקנה. אולם בעולם השקר שבחוץ קשה לו ליצור את ההזדמנות לומר אותה ועל-כן מקומה בבית המדרש. "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" - מנקודת מבטם של בני העיר רבם חוזר בו מטעותו. על-פי סיפורו של האדם המכוער שמעון היה קשה כארז והמכוער מוחל וסולח, רך כקנה. הארז מסמל תוקפנות, והקנה - הליכה לקראת הזולת.

אולם אנו יודעים שלאמיתו של דבר היה המכוער קשה כארז, עקשן, קשה להתרצות. ודווקא שמעון הוכיח ענוותנות, כופף את עצמו, השתטח על האדמה וכו'. זוהי משמעות ששמעון יכול לחלוק אותה עם הקב"ה אך לא עם הקהל, משמעות שהוא שולח לכיוונו של המכוער אך אף אחד לבד מן המכוער לא יבחין בכך. הוא, בעצם, ממשיך ושותק כדי שלא להעליב פעם נוספת את המכוער, כדי למרק את עוונו.

נדייק בניסוח המשל, ונגלה בו המשך לתימה של הסיפור. שמעון נוטל את הארז, עץ שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות חיובית, ומקנה לו משמעות שלילית. מגלה שגם ביפה יש תכונה מכוערת. הוא נוטל את הקנה, שבכל הופעותיו בתנ"ך הוא בעל משמעות שלילית - ומראה שב"מכוער" טמונה תכונה חיובית. בניסוח אחר, רצוי שהאדם יהיה "רך" אפילו אם ייראה כ"קנה", רצוי שהאדם לא יהיה "קשה" אפילו כשהוא צריך לוותר על תדמית של "ארז". שמעון לומד שאין ללכת שולל אחרי התדמית החיצונית, שהרי לכל אורך הסיפור היא מתגלה כשגויה. השמחה על ההצלחה בלימוד תורה מכסה על אטימות לב, הכיעור על ריקות, זה שנראה רך הוא בעצם קשה ולהפך, היפה אינו דווקא הנכון וכו'.

בסופו של דבר בני העיר מבינים ששמעון קורא לעצמו ארז ולמכוער קנה. זה שלילי וזה חיובי. אנו מבינים שרבי שמעון הוא הקנה, והמכוער - ארז, אלא שזה חיובי וזה שלילי. המשפט מסכם וממשיך את התימה המרכזית של הסיפור כולו, הדנה ביחסים שבין הנראה כלפי חוץ לבין המהות הפנימית. יש שהם מקבילים ויש שהם שונים. המשפט המסיים מביא לשיא את הבלבול שבין הנראה לבין הפנימיות. מה שנראה שלילי הוא חיובי, ומה שנראה חיובי הוא שלילי. רק רבי שמעון, מרגע שדבק בתיקון היחסים המהותיים בין בני אדם, אינו זקוק לתדמית מחניפה.

למורה

* הסיפור בנוי במתכונת של "ניסיון" או "מצבי מבחן" לרבי שמעון. בקשת המחילה הראשונה מן המכוער היא ספונטנית ונובעת מן ההלם הראשון. רבי שמעון נבחן בכך שהוא ממשיך והולך אחרי המכוער לאורך זמן. יש לו זמן להרהר, להתחרט, אולם הוא דבק בדרכו.

שיאו של הנסיון הוא בפגישה עם אנשי העיר, הוא נבחן במעמד פומבי. הוא עומד במצב בו, לכאורה, הוא יכול להסביר מה קרה ולפגוע במכוער באופן חוקי. אם לא ידבר, יספוג עלבון קשה. אנו מגלים שהחרטה של רבי שמעון היא אמיתית ועמוקה.

- נסה לכתוב סיפור בו כנות התגובה של אחת הדמויות מתגלה במצבי מבחן שונים. איזה היבט מתגלה בכל מצב?

- תאר מספר "מצבי מבחן" מתוך סיפורים או סרטים המוכרים גם לשאר התלמידים..

- אדם עומד בנסיון גם כשאין קהל המתבונן בו. אדם עומד בנסיון על אף הפומביות. מה מתגלה בכל מצב? מה השוני בין המצבים?

* תאר מספר מצבים בהם קל לנו "לגלוש" לעלבון, להלבנת פניו של חבר. הסבר אילו אלמנטים במצב שתיארת מזמינים את קלות הדעת, את חוסר הרגישות לזולת.

אפשר להעלות לדיון נושא עקרוני אשר אמנם אינו עניינו המרכזי של סיפורנו אך עולה בו. כיצד נבנית הערכתנו לאישיותו של אדם, מה צריך למלא תפקיד נכבד יותר: הנתונים עמם נולד (חוסן, יופי, אינטלגינציה...) או שמא האופן בו השתמש בנתונים אלה (בזבז, ניצל, השחית; לטובה, לרעה...) הערכתנו לפרח או לנוף נובעת מתוך השתאותנו מצורתם, מצבעיהם וכו', שניתנו להם מטבע ברייתם,אולם האדם אינו צומח או דומם ואישיותו ניכרת במעשי הבחירה שלו, באחריות שהוא נוטל.מובן שמדובר כאן על מודל תיאורטי של שיפוט, שכן קשה מאד במציאות להבחין בין ה"נתונים" לבין ה"הישגים". מובן שאין לנטרל את התייחסותנו לנתוני האישיות, אולם יש בדיון זה הדגשה על כיוון מסוים של הערכה, על דגש מסוים ביחסים שבין אדם לחברו.

בקש מן התלמידים ליצור ו/או לאסוף מצבים בהם משפט אמיתי מנוצל לצרכים דמגוגיים, לצרכים של סחיטה רגשית.

- בקש מהם ליצור ו/או לאסוף משפטים המשתמשים במשחקי צליל. מהן המטרות השונות שלשמן הזדקקו מחברי המשפטים למשחקי המלים.

אמצעי מרכזי בידו של מספר הסיפורים המיניאטוריים שלפנינו הוא ה"פגישה". כמעט בכל הסיפורים ממלאה הפגישה באדם אחר את ההזדמנות לחשוף את המסתתר מתחת לתדמית. הפגישה משנה את השיגרה, את מהלך האירועים, את זווית הראיה וכו'!

- נסו לעמוד על הסוגים והתיפקודים השונים של הפגישה בסיפורים המיניאטוריים שלמדתם.

- נסו לעשות זאת בסיפורים אחרים שלמדתם.

- עמדו על הדומה והשווה בין תיפקודיה של הפגישה בתבנית המיניאטורית לבין תיפקודיה בתבנית של סיפור קצר (או נובלה)