רבי משה בן עזרא

מחבר: דוד כהנא

נדפס ללא הערות

השלח - כתב עת חדשי לספרות, למדע ולענייני חיים כרך י"ג, טבת-סיון תרס"ד (ינואר - יוני 1904) עורכים: יוסף קלוזנר, ח. נ. ביאליק

תקציר: המאמר מתאר את דמותו וקורות חייו של המשורר ר' משה בן עזרא שחי בספרד במאה הי"א והיה מורה - חבר של ר' יהודה הלוי.

מילות מפתח: משה בן עזרא, יהודה הלוי, ספרד

 כעשרים שנה אחרי מותו של המשורר הגדול ר' שלמה אבן גבירול, נולד בספרד המשורר הנשגב ר' משה אבן עזרא (בערך ד"א תת"ל ליצירה).

המשפחה אבן עזרא הייתה מיוחסת מאד, ומסורת ישנה הייתה בידי קהל גראנטה או "רמון- ספרד", כי ראשי המשפחה הזאת היו מיושבי ירושלים עיר הקודש, מבני יהודה ובנימין. אביו של המשורר ר' משה, ר' יעקב אבן עזרא, ישב גם הוא בעיר גראנטה, שבה משל אז המלך הערבי חבוס. ר' יעקב היה אחד מחשובי- הקהלה והיה גם עשיר גדול, והמלך חבוס מנה אותו לשר ופקיד בארצו.

ר' יעקב הוליד ארבעה בנים: מר יצחק היה הגדול, ומשנהו מר משה, השלישי מר יהודה, והרביעי מר יוסף. כל בניו של ר' יעקב היו עשירים וחכמים גדולים, בעלי מדות טובות ונדיבי-לב, וכל רואיהם הכירום שהם "מזרע המלוכה ומן הפרתמים". אך הנכבד מכולם היה הבן השני ר' משה בן עזרא, המכונה בלשון ערבית בשם אבו הרון. בימי עלומיו למד רבי משה בן עזרא בעיר מולדתו גראנטה תורה וחכמה מפי אחיו הגדול ר' יצחק, שהיה לו לאב ומורה. אחר-כך בא ללמוד בישיבת הרב הגדול ר' יצחק אבן גיאת, שהרביץ אז תורה וחכמה בעיר אליסאנה. ר' יצחק אבן גיאת היה משורר ופייטן גדול, והיה בקי גם ב"חכמת יונית". הוא העמיד בחייו תלמידים גדולים ונפטר בשנת ד"א תתמ"ט. ועליו אמר רבי משה בן עזרא:

"מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעמי הוא רק כטפה מן הים הגדול, ורק ניצוץ אחד בוער בי מאשו הגדולה".

כשהשלים רבי משה בן עזרא את חוק-למודו בעיר אליסאנה, שב לעיר מולדתו גראנטה והוא היה אז עדיין צעיר לימים, יפה-תואר ויפה-מראה ונחמד לעינים, גם בעל כשרונות טובים מאד, כי היה חכם וחוקר ורוח השיר נחה עליו, ומלבד מה שידע היטב את הלשון העברית, ידע גם ערבית, יונית ורומית, והיה בקי בספריהם של הפילוסופים והמשוררים היוניים והערביים, גם ידע את מאמריהם ומשליהם אל נכון. בנעוריו היה רבי משה בן עזרא איש שמח וטוב-לב ואהב להתעלס באהבים עם רעים וידידים, כי מצבו היה טוב וכסף היה בידו לרוב, ועל כן לא מנע מנפשו את כל תענוגי העולם. הוא הביט אז על חמדות החיים ועל הדרת הטבע בעין יפה, היה שכור מכוס- החיים המלאה, וגם כל שיריו היו מלאים אז ששון-החיים והתפעלות מיפעת-הבריאה וחמודות- האהבה. כל חייו היו אז אביב ארוך אחד, ואת האביב אשר בטבע תאר בצבעים מזהירים כאלה:

בימי-נוער אלה אהב רבי משה בן עזרא ללכת אחר מראה-עיניו, לטייל בגני-חמד ולשבת בצל הדסים, לשמוע בקול שרים ושרות ולפרוט על נבל וכנור; גם אהב לשתות יין עם רעים וידידים, כמו שאמר בשירו;

גם אהב רבי משה בן עזרא עלמות יפות מבנות ישראל, שלקחו את לב המשורר הצעיר. לא אחת ולא שתים נלכד העלם היפה והנלהב בפח החשק, .שפרשו בנות-החן לרגליו, כמו שאמר בשירו:

אבל מכל העלמות הנאות אהב ביותר עלמה אחת, שכפי הנראה הייתה בת אחיו הגדול ר' יצחק. עזה כמות הייתה אהבתו אל העלמה הזאת, וגם היא נקשרה אליו בעבותות-אהבה, שהיו חזקים מאד.

ובעת ההיא בא המשורר הגדול ר ' יהודה הלוי ממדינת קשטיליה, שהייתה אז כבר בידי הנוצרים, לספרד הערבית, לארץ הדרום, שהייתה אז מקום החכמה והמדע. ורבי יהודה הלוי עדיין היה אז צעיר לימים, כי נולד בטוליטילא בערך ד"א תת"ם. מגמתו הייתה להשלים את נפשו בלמודים וגם לשבת בין חכמים, משוררים וסופרים. ויהי כאשר שמע את שמע בני עזרא אשר בגראנטה, וביחוד את שמעו של רבי משה בן עזרא, את חכמתו, עשרו ונדבת-לבו ואת ידיעתו הגדולה במליצה ושיר, נכספה וגם כלתה נפשו לבוא עמו בברית אהבה וידידות, כדי שיאצל עליו מרוחו הכביר וכדי שיוכל ליהנות מאור חכמתו הגדולה. ורוח השיר צלחה אז על רבי יהודה הלוי, וישר לכבוד רבי משה בן עזרא שיר קטן, ובו י"ז בתים מלאים חן ויופי. זה היה שירו הראשון, ששלח לר' משה בן עזרא. והשיר מלא חן ויופי וגם כבוד ויקר לר' משה בן עזרא:

ויהי כאשר ראה רבי משה בן עזרא את השיר הזה, הכיר מהר את ערכו הרב ואת מעלתו הגדולה של המשורר שחבר אותו. ואחרי שנודע לו, שרבי יהודה הלוי הוא עוד עול ימים, התפלא מאד על כשרונו הגדול במלאכתה שיר, ואמר עליו, כי משעיר (כלומר, מספרד הנוצרית) זרח לאור עולם, ומיד השיב לו בשירו: "ילדי ימים חשו לצבוא", שבו ספר לו, כי הזמן האכזר שלף עליו חרבו והרחיק והפריד ממנו עתה רבים מאוהביו הנאמנים, אך שירו זה תמך ועודד אותו והסיר את העצב והיגון מעל רוחו, כי חרוזיו יקרו מפז וכי "משי חבר מהדבר" וכולם טובים וזולל אין בהם, הבין שתיו והתום ערבו.

בעין שכלו ראה רבי משה בן עזרא את מטמון לבו של רבי יהודה הלוי והשתומם מאד על רוחב בינתו של זה ואמר:

ומאז באו רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי בברית ידידות ונפשותיהם נקשרו זו בזו באהבה עזה, שלא הופרה לגמרי עד יום מותם. אהבה מתמידה זו בין שני גדולי-משוררי-ישראל אלו דומה הרבה להאהבה, ששררה בין שני גדולי-המשוררים של העם הגרמני, בין גתה ובין שילר.

ר' יהודה הלוי כרת ברית-ידידות גם עם אחיו של ר' משה בן עזרא. וזה האחרון משך חסדו למשורר הצעיר, ועמד לימינו ותמך אותו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחכמתו. לפרקים תכופים היו שני המשוררים שולחים זה לזה שירים מלאים אהבה וידידות. אבל פעם אחת הגיד רבי משה בן עזרא לרבי יהודה הלוי דברי תוכחה. אז נפרד רבי יהודה הלוי ממנו והלך לו, ובחר לידיד ורע באיש אחר ושמו. בן בטיכה, אך עד מהרה נחם רבי יהודה הלוי על התמורה הזאת, ואמר במכתמו הנפלא:

בשנת תתס"ג, כשמת בעיר אליסאנה הרב הגדול ר' יצחק אלפסי, חבר רבי משה בן עזרא קינה על מותו וגם רבי יהודה הלוי כתב קינה על זה, כי שניהם היו נודעים אז למשוררים מפורסמים, וגדולי-הדור חשבו אותם לאחים ורעים ולשקולים זה כנגד זה. ופעם אחת חבר הרופא ויועץ- המלך, ר' שלמה בן אלמעלם מעיר שיביליה, שיר לכבוד המשורר רבי יהודה הלוי, המתחיל: "עב תערוף" וכו', ושלה אותו אליו לגראנטה; אבל רבי יהודה הלוי לא היה אז בעיר זו, כי הלך למסעיו בערים שונות, ושירו זה בא לידי רבי משה בן עזרא. אז לא נמנע ר' משה בן עזרא מלהשיב לר"ש בן אלמעלם במקום ידידו רבי יהודה הלוי בשיר אחר, המתחיל: "נופת- שפתיים" וכו', ובו ארבעים בתים מלאים חן והוד.

ימי הטובה וששון-החיים לא ארכו לרבי משה בן עזרא, כי נהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו ואת כל כספו והונו בזזו אנשי רשע, "ויעף העושר כאשר ידאה הנשר". או נשאר ר' משה בודד בעיר מולדתו, ואין איש אתו לנחם את נפשו. אוהביו ורעיו הרבים בגדו בו, וביום רעה נהפכו לו לאויבים ויצאו לדבר עליו רעות קבל עם ולנבל את שמו באמרי-שקר, והוא ישב בביתו דומם, סר וזעף, ולא יכול להשיב למחרפיו את חרפתם אל חיקם, כי לא היה איש ריב ומדון מעולם, ולדעתו הסבל או השתיקה בעת המריבה אות הוא על שורש טוב. אך בעת-צרה זו הרגיע את נפשו הנכאה בהשיבו אל לבו, שאויביו מקנאים בו רק בשביל מעלות רוחו הרם, כי גם הכלבים חמדו מאז מאור-סהר ועליו נבחו.

אומלל היה רבי משה בן עזרא בעת ההיא. הוא לא הורגל ביסורים ומחסור ועל כן קשה היה לו לשאתם. כל היום ישב בדד בחדרו ואין איש אתו, ובבדידותו זו מצא רעים וחברים רק ברעיונותיו וספריו, כי רק בהם מצא נוחם לנפשו המדוכאה. אוהביו ורעיו הנאמנים ספו תמו. אחדים מהם מתו ואחדים מהם עזבו את העיר גראנטה והלכו באשר הלכו, ובעיר "רמון-ספרד" המהוללה נשארו רק אנשים פשוטים וגסים, שחכמת רבי משה בן עזרא ושיריו היקרים היו כאין וכאפס בעיניהם. נקל לשער את מצב-רוחו בעת כזו. והוא הביע את כל רוחו ושפך את כל מר נפשו בשירתו זו:

נם אחיו ובני משפחתו הפכו לו עורף, "ולראוה בו לנגד עמדו בצרתו", ולא עוד אלא שיצאו לריב עמו והאשימוהו על שלא שמר את כספו ורכושו הרב, גם התלוננו עליו על שהיה עליהם למשא. אחיו הגדול ר' יצחק לא רצה לתת לו לאשה את בתו, אשר נפשו הייתה קשורה בנפשה. למרות מה שהיא אהבה את דודה ר' משה, היה אביה נכון להשיאה לאיש אחר, אשר היה טוב בעיניו יותר. הדבר האחרון הזה מרר את חיי רבי משה בן עזרא. הוא לא היה יכול לראות בהנתן אהובת-נפשו לאחר. והוא לא היה יכול גם לשאת את תלונות-אחיו ואת תהפוכות בעלי-בריתו לפנים, בימי אשרו ושלותו. על כן החליט, שאין דרך אחרת לפניו, אלא לעזוב את עיר מולדתו גראנטה וללכת באשר ילך, אל המקום, אשר ישאהו הרוח. אז, לפחות, לא יהיה עוד למלה בפי תושבי-העיר, אשר רבו בה אנשי רשע, גדלו ויעשירו; וגם עיניו לא תראינה, איך תנתן חמדת נפשו לאיש אחר. אך קודם שעזב רבי משה בן עזרא את עיר-מולדתו גראנטה (בערך ד"א תתס"ג), שלח שיר-תוכחה לרעיו, שבגדו בו, והזכירם את עונם, ואמר: "אני הולך ומחר תקצרו את פרי כחש אשר זרעתם, וארכב ים ויבשת ושם אשכח לרוע מעשיכם".

כשבא רבי משה בן עזרא למדינת קשטיליה, שלח שיר-קינה לאחד מאוהביו בגראנטה, ובו ספר את תלאותיו הרבות ופקד לשלום את ידידיו הנאמנים, ובפרט את בת-אחיו אהובת נפשו, אשר בגללה הרחיק נדוד ובא בכור-עוני. עוד גם בשיר הזה אנו רואים את כל אהבתו היוקדת לחמדת- לבו, - אהבה עזה כמות, שלא רפתה על ידי מרחק- המקום ומרוצת-הזמן. הוא אומר על אהובתו זו:

אחר שעזב רבי משה בן עזרא את גראנטה, לא אמרו שונאיו לצרותיו די, אלא הוסיפו עוד חטא על פשע ויצאו לידות בו אבנים בבור-הגלות. הם שלחו מכתבי-פלסתר לאנשים הרבה בערים שונות, שבהם טפלו על רבי משה בן עזרא עונות ופשעים כדי שלא ימצא מנוח אף בארץ גלותו. ביחוד כתבו עליו רעות להגביר ר' אלעזר בן נחמן אבן אזהר ולהגביר ר' שלמה בן יבתאת וכדומה. וכששמע ידידו ורעו הנאמן, המשורר הנשגב ר' יוסף אבן סהל, שגם הוא היה מתלמידיו של אבן גיאת ונסמך לדיינות בעיר קורדובה, כי בגדו ברבי משה בן עזרא רעיו ואנשי-שלומו ויצאו לדבר עליו רעות ולרדפו בכל מיני תחבולות, - כעס מאד על אנשי-התהפוכות הללו, שלא נתקרבו לרבי משה בן עזרא אלא בשעת הנאתם, ויצא נגד שונאיו הרבים. וכדי להראות את כל הכבוד, שהוא מכבד את המשורר הנרדף, שר שני שירים לכבוד רבי משה בן עזרא, ובהם ספר בשבחו של ר' משה והלל את תום-רוחו, גם יצא להציל את כבודו המחולל ואמר:

גם ר"י הלוי, ידיד נפשו של רבי משה בן עזרא, יצא לקונן על מר גורלו של המשורר הנודד, ובשיר יפה הביע את צערו על שהוכרח רבי משה בן עזרא לנוד למרחקים ועזב אותו לאנחות. ואמר עליו בשירו זה:

רבי יהודה הלוי חשב, כנראה, שידידו רבי משה בן עזרא יהיה נע ונד רק ימים מועטים ובקרוב ישוב לעיר מולדתו. אבל לא כאשר חשב כן היה. ר' משה בן עזרא נדד מעיר לעיר ימים רבים, ובכל משך-הזמן, שהיה רבי משה בן עזרא בגלות, כתבו ושלחו זה לזה מכתבים ושירים מלאים אהבה וידידות. מן השירים הללו מצוין ביותר השיר: "ידענוך נדוד מימי עלומים", ששר רבי יהודה הלוי לכבוד רבי משה בן עזרא. בשיר הנחמד הזה מנחם רבי יהודה הלוי את רבי משה בן עזרא ידידו ואומר, שהנדוד ופרוד-הידידים צריכים הם לקיום העולם, וכן רצה ה' בחכמתו, שיפרדו בני האדם זה מזה ויפוצו על פני האדמה. והוא מוסיף: משעה שנדד ידידי למרחקים, עיני יורדות דמעות כמים, יען כי את מקור החכמה מצאתי בפיו. ואמנם נולדנו פרודים, אך האהבה עשתה אותנו כתואמים מבטן. לפנים יחדיו התענגנו בגראנטה בגנים ושתינו יין; אך עתה אני יושב בין אנשים חכמים בעיניהם, בפיהם שלום ידברו ובלבם קרבות יחפצון, ומוכרח אני לדבר עמהם, אף כי אמצא בפיהם חציר ושומים תמורת המן, אשר מצאתי בפיו, עד כי לחצוני דבר חכמת חרשים, לכסות פניני החכמה בלבי, יען דברי לא יעשו פרי אצלם, ולמה זה אזרע אל קוצים?

פעם אחת אחר רבי יהודה הלוי את המועד ולא מהר להשיב לרבי משה בן עזרא על שירו. אז יצא רבי משה בן עזרא לקונן ולהתלונן עליו בשירו המתחיל: "עיני-סלעים דמעו דמוע". בשיר זה אמר, שהזמן יסר אותו בשבט הנדוד, והוא יושב עתה בין אנשים בוערים, שהם דומים בעיניו כמעט לזאבי ערבות. על כן לבו מלא יגון וצער על גורלו המר. ואיך יכלו אוהביו הנאמנים לשכוח אותו בעת-צרה כזאת, - אוהביו, אשר חשב אותם לאלופי הזמן וקוה, שבהם ימצא מרגוע לנפשו בגלותו? אכן גם הם מנעו את חסדם ממנו! אז מהר רבי יהודה הלוי להשיב לו בשיר קטן, שבו נסה להתנצל לפניו על פשעו ולהרגיע את רוחו הסוער, ואמר:

אולם לא ארכו הימים, ורבי יהודה הלוי שלח גם שיר גדול לרבי משה בן עזרא, המתחיל: "בכה על מחרת היום בלילו", ובו יצא לנחם את ידידו הנעלב, והרים את כבודו עד לשמים לאמר: כי הוא "ארון החוק, אשר גלה למרחוק", ועיניו כלו מיחל לעת שובו בשלום לארצו: יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו"; "הזמן הננו רע אמונה ביום אחד, ובשני גזלו ולא היה עטו זמן רב ביחד; וכאשר הכיר את כתב ידו, הזכיר שמו ויבך וישא משלו. ואל ידינהו לכף חובה, שהרי הוא מודה ומתודה למשה ידידו, ולא יהיה כקורח או קהלו. וחלילה לו לכחש בפעולותיו ובחסד, אשר עשה עמו מקודם, והוא עבדו ובן חסדו. ואהבתו לא נחלשה במשך הזמן, כי שמורה היא בלבו לנצח.

בשעה שהיה רבי משה בן עזרא נע ונד בגלות, נישאה בת אחיו אהובת-נפשו לאיש וילדה לו בנות, ואחר כך ילדה בן ותקש בלדתה, ותצא נפשה ותמת בעיר קורדובה בחודש תשרי שנת תתע"ה. והשמועה הרעה הזאת הגיעה לאזניו של רבי משה בן עזרא כשהיה בקשטיליה. הוא היה כהלום-רעם, כי אהבתו אל אהובת-נעוריו לא רפתה אף מעט גם אחרי שהייתה לאיש אחר ותקותו לשאת אותה נכזבה. אז נשא עליה קינה והספיד אותה מרחוק מספד-תמרורים. בקינה זו יש נ"ה בתים והיא מתחלת במלות: "עין, אשר מהבכי נמקת". את הקינה הזאת שלח אל אחיו. בה באו החרוזים האלה, המחרידים את הלב בעצמת תוגתם, העמוקה כתהום רבה:

בחרוזים הללו מרומז דבר אחד, שמראה, עד כמה הייתה עזה אהבתה של בת-אחי- המשורר אל זה האחרון. בשעה שכבר הרגישה זו, כי קרב קצה, ברגעי-חייה האחרונים, זכרה את אהוב נפשה מאז ובקשה מבעלה להודיע מהר לדודה רבי משה בן עזרא את דבר-מותה, כדי שישוב לארץ מולדתו. היא ידעה, כי רק אש-האהבה, שבערה בו אליה, הכריחתהו להרחיק נדוד, אבל עתה, במותה, הרי גם הקנאה וגם האהבה תהיינה בטלות מאליהן. ואולם רבי משה בן עזרא לא שב אל עיר מולדתו ונשאר גר בארץ נכריה.

בשנת תתפ"ב, בחדש שבט, מת אחיו הגדול ר' יצחק ערירי בלא בנים, ורבי משה בן עזרא קונן עליו בגלותו את הקינה: "נטפי דמעות" וכו', שבו הוא מתנה את רוב חכמתו וצדקתו. גם נשא נהי ומספד גדול, המתחיל: "עינות תהום המה" וכו', על מות הרב ר' ברוך בן יצחק אבן אלבליה, שמת בסוף חודש אלול תתפ"ו בקורדובה בן מ"ט שנה. הוא היה אדם גדול בתורה וביראה, ונוסף על תורתו וצדקתו ידע גם "חכמת יונית". בימים האלה שר רבי משה בן עזרא גם שיר קטן: "מי זה דומה" וכו' לכבוד המדקדק, הפייטן והבלשן ר' אלעזר בן יעקב, שחבר ספר השלם בשרשים ובמסורות, גם תרגם את הספר "כלילה ודמנה" של ההודים מלשון ערבית ללשון עברית.

ובאותם הימים התוכחו רבי משה בן עזרא ור' יהודה הלוי בשירים רבי-ערך על ענין גדול אחד, שראוי לדבר עליו במקום היה ביתר פרטיות.

גם ר' יהודה הלוי היה, כר' משה בן עזרא, מימי נעוריו עד ימי זקנתו נע ונד בארץ מספרד. ועל כן, כשנזדקן והיה כבן חמשים שנה, כלתה נפשו למצוא לו מקום מנוחה לעת זקנתו. ואז עלה על דעתו לעזוב את ספרד וללכת לארץ ישראל, לחונן את עפרה של ארץ-האבות, אשר לה הקדיש את מבחר שיריו, ולראות את העיר ירושלים, נחלת אבותיו מימי קדם. זאת הייתה משאת נפשו והאידיאל שלו, כמו שהייתה גם האידיאל של ר"ש אבן גבירול. ואולם, מה שהשתוקק ר"ש אבן גבירול לעשות ולא נסע לעשות, זאת רצה רבי יהודה הלוי לגשם במציאות. אבל בני ביתו ורבים מידידיו הנאמנים דברו על לבו ובקשוהו, שלא יעזוב אותם. יש מהם, שיצאו גם להתל בו על תשוקתו המשונה, ויש מהם, שאמרו לו דברי תוכחה על שהוא רוצה להשליך את נפשו מנגד בשעת-חירום בארץ ישראל ולעת זקנתו, מפני שאחר מסע-הצלב הראשון בשנת ד"א תתנ"ו, היו ירושלים וסביבותיה בידי הנוצרים ועמדה בידם מן שנת תתנ"ט עד תתקמ"ז, ולא היה רשות לשום איש יהודי לבוא לירושלים. דוגמת כעסם של ידידי-רבי יהודה הלוי על תשוקתו של זה לנסוע לא"י אנו מוצאים גם בספר "הכוזרי", שבו כועס מלך הכוזרים כשהוא שומע, שהחבר ר' יצחק הסנגרי הסכים ללכת לירושלים, והוא אומר לו: "ומה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען, והשכינה נעדרת מהם וכו', ולמה תכניס עצמך בסכנת המדברות והימים והאומות המתחלפות?"

וכששמע רבי משה בן עזרא את תשוקת רבי יהודה הלוי ללכת לארץ ישראל, שלח אליו שיר תוכחה, ודבר על לבו, שלא ישים נפשו בכפו לילך לשם, כי ירושלים הייתה חשובה והישיבה בא"י - אידיאל רק לשעתן, בשעה שעמד בית-המקדש על תלו ובני ישראל ישבו על אדמתם, אבל עכשיו, שארץ-ישראל היא ביד זרים, אין לנו לבקש שלומה, והרי היא כאלו הייתה בידי היבוסי וביד העורים והפסחים שנואי נפש דוד. ומה לנו ארץ חרבה ושוממה, שבה ישכנו ציים ואוחים, כלומר אנשים פראים, רעים ואכזרים? באמת אבדה ארץ ישראל את קדושתה זה כבר, ולא יתכן לאיש יהודי ללכת למקום סכנה ולרדוף אחר האידיאל הרחוק מאד, מאחר שאין לארץ ישראל עכשיו שום מעלה יתרה על שאר הארצות.

ובטוב טעם ודעת השיב לו רבי יהודה הלוי על תוכחתו בשירו: "דבריך במור עבר רקוחים", ויצא להוכיחו על פניו לאמר: אמנם דבריך לקוחים מהררי המור, ולך ולבית אבותיך חמודות, עד שאין המה יכול להגיד שבחם, שהרי אבותיו של רבי משה בן עזרא היו מכמה דורות מגדולי המשרה ומבני בניהם של יושבי ירושלים, ואיך ידבר בנם סרה על א"י ויבטל את האידיאל של עמו מכמה שנים? - היש לנו בא"י נחלה רק המקדש? הלא שם נקברו האבות, ושם הר סיני והכרמל, ושם עמדו כמאות כהני-כסא-ה' וכמאות המלכים המשוחים, ובתי-הנביאים השלוחים אל עם ה'. - היש לנו במזרח או במערב מקום תקוה, שנהיה עליו בטוחים משוד, הרג ואבדן? הלא בכל מקום, שישב היהודי, הוא בסכנה גדולה, וחייו תלויים לו מנגד, בחוץ לארץ כמו בא"י. וא"י הלא היא מקום הנבואה; שם יקומו המתים מקברם, הנפשות תמצאנה שם מנוחה והגופות תעלוזנה שם. ואל תשיא אותו "חכמת יונית", שהוא בקי בה, כי אין לה פרי כי אם פרחים, ופריה הוא - להאמין בקדמות העולם, לכפור בתורה מן השמים ולומר, שהנבואה היא טבעית והיא יכולה לשרות גם בשאר הארצות מחוץ לארץ ישראל. ורבי יהודה הלוי מזהיר את רבי משה בן עזרא: "ראה נא דודי והבן, וסור ממוקשים ופחים!"

אבל אחר כל אלה עשו דברי רבי משה בן עזרא רושם על לבו של רבי יהודה הלוי ולא הלך לא"י כל זמן שהיה ידידו רבי משה בן עזרא. כי אף על פי שהיה רבי משה בן עזרא בגלות, רחוק ממנו, לא רצה רבי יהודה הלוי לעזוב אותו וללכת מעבר לים, כי היה רבי משה בן עזרא יקר בעיניו מנעוריו ועד ימי שיבתו. וכאשר בא רבי יהודה הלוי בשנים ושערותיו התחילו מלבינות, שר שיר גדול לכבוד רבי משה בן עזרא, המתחיל: "התמיר בזקונים הבחורות", ובו יצא בו לפאר ולהלל אותו מאד, ואמר:

עוד הגיד לרבי משה בן עזרא בשירו ההוא, שהוא, כלומר רבי יהודה הלוי, היה עבדו בימי ילדותו שחרותו ויהיה עבדו כאשר יגיע לגבורות, ממני שהוא, כלומר רבי משה בן עזרא, אצל מרוחו על שיריו, ולולא הוא היו שירותיו נשארות אלמנות חיות, ועל כן לספר מהללו לא ידע ספורות.

את צרות רבי משה בן עזרא, שסבל בימי גלותו, אין לשער. הוא כמעט קץ בחייו מרוב תלאותיו, כי קשה היה לו לנדוד בכל יום למקום אחר ולנסוע מסע אחר מסע מבלי למצוא מנוח לכף רגליו. הודו נהפך למשחית, ומרוב כעס ומכאובים נדדה שנתו בלילות, והיה משולח ונעזב בלי אח ורע בארץ מאפליה, ונחשב כאבן יקרה באשפה וכשושנה קטופה בין החוחים. כי נדח אל עם חסרי-תבונות והלך שומם ונעצב על גורלו המר, כנורו נהפך לאבל ושיריו-לקול בוכים, ורק אנשים אחדים שוחרי דעת ותושיה חמלו עליו ותמכו אותו בכספם, ועל ידם מצא את מחיתו בימי עניו ולחצו. בראש התומכים האלה עמדו הנשיא ר' יצחק בן ברון, הרב ר' חננאל בן ישועה והגביר ר' אבון, וכדומה. ורבי משה בן עזרא יצא להלל את חסדם בשיר, כי לדעתו ראוי לאדם להודות לרעהו על הטוב, שגמל אותו.

והנה למן היום, שהלך רבי משה בן עזרא בגלות, שב לה' בכל לבו ובקש מה' לסלוח לו על חטאות נעוריו, כאשר רדף עוד אחרי הבלי העולם, והתפלל, שהגלות המרה תהיה לו לכפרת עון. מטעם זה נקרא רבי משה בן עזרא בשם "הסלח" או "הסלחן".

בזמנים שונים מימי חייו כתב רבי משה בן עזרא בלשון עברית את ספרו "תרשיש", שנתחבר בדרך שיר על המלות השוות זו לזו במבטא, שיש להן הוראות שונות (מה שנקרא בלשון ערבית בשם תג'ניס). ספר כזה חבר לפניו ר' יהודה בן בלעם.

בספר "תרשיש" יש עשרה שערים, ומספר חרוזיו אלף ומאתים ועשרה, כמנין תרשיש, והחרוזים שבכל שער עולים במספרם למספר התיבות שבאחת מן האבנים היקרות, כמו לשם, אקדח, אודם וכדומה. את הספר הזה הקדיש רבי משה בן עזרא לכבוד השר ויועץ-המלך, אברהם בן מאיר, שנקרא בלשון ערבית בשם: אבן אסחק אבן מהאגר, ובראש ספרו שר לכבודו את השיר: "תנו ציץ לשירות", גם חבר לכבודו את השיר: "טרם עצי עדן וכו', והגיד בו את גדלו וטובו ומעשיו היקרים.

וכשבא רבי משה בן עזרא בימים חבר ספר יקר בלשון ערבית ששמו: "אל מחאצרה ואל מדאכרה", כלומר "מושב החכמה וזכרונה". בהקדמתו לספר זה הוא אומר, שחבר אותו לבקשת תלמידו בן משפחה רמה ומגדולי היחס. בספר הזה, הנמצא עוד בכ"י, יש שמונה פרקים, והם סובבים והולכים על חכמת המליצה והשיר. בו הוא מדבר גם על המקומות הסתומים שבשירי המשוררים, ומבאר, שהשירה הייתה להערביים דבר טבעי, ומברר את השאלה, אם נודעו לבני ישראל בשבתם על אדמתם שירים, שנכתבו על פי המשקל, וגם את השאלה, מפני מה השתדלו בני גלות ספרד ביתר שאת בחבור השירים, ולבסוף הוא מסדר כעין ספר-למוד של חכמת-השירה ומבאר כללים שונים, שעל פיהם יש לחבר שירים על דרך שירי הערביים.

יש בספרו זה כמה דברים מלאי ענין וחפץ. ככה הוא מספר, למשל, שאחד מן המלומדים הערביים בעיר מולדתו גראנטה שאל ממנו לפרש לו את עשרת הדברות בלשון ערבית, אך כשהתחיל רבי משה בן עזרא לפרשם לו, ארכו הדברים להערבי ובקש ממנו לקצרם. אז בקש רבי משה בן עזרא מן המלומד הערבי, שיפרש לו את פתיחת האלקוראן, כלומר ה"שורה" הראשונה ממנו, בלשון רומית, כי ידע המלומד הערבי גם את הלשון הזו. אולם, כשהתחיל הערבי לתרגם את ה"שורה הפותחת" לרומית, כבדה לשונו והשחית את יפי האלקוראן, ומזה הבין הערבי את כונתו של רבי משה בן עזרא ועזב את מבוקשו.

עוד חבר רבי משה בן עזרא. ספר נכבד בפילוסופיה בלשון ערבית, ששמו: "כתאב אלחדיקה", ובעברית הוא נקרא בשם: "ערוגת הבושם" ונתרגם ללשוננו עוד בזמן קדום, בהקדמתו לספר זה מדבר רבי משה בן עזרא על אודות הסבה, שהניעה אותו לחבר ספר כזה. פעם אחת ישב באסיפת אנשים חכמים ומשכילים בספרות, ונתגלגל הדבר על אודות השמוש במלות לשון- הקודש על דרך ההעברה ועל דרך האמת, וכל אחד מן הנאספים דבר על זה לפי זכרונו והבנתו. אולם ראש האסיפה ההיא בקש מן רבי משה בן עזרא, שיאסוף ויסדר את הענינים השייכים לענין זה, עם כל היוצאים מן הכללים, בחבור אחד כדי שיוכלו המתעסקים בתורה ובנביאים למצוא בו את הדוגמאות הנצרכות. וכן עשה רבי משה בן עזרא וחבר את ספרו "ערוגת הבושם".

בספרו זה מדבר רבי משה בן עזרא על הקראים והכופרים לאמר: "ואף כי פגשתי איזה מהם (מן הקראים) והתבוננתי בחבוריהם, לא מצאתי אף לאחד מהם דעה טהורה, נקיה מטעות אבן נגף וקשיות עורף, אמנם דעתם בעבודה ומרי הן דעות חלושות וסכלות וגם מחולקות זו מזו, כמו שנפרדו בדעותיהם ברוב המצוות, מפני שאחזו בדברי מורם ענן, שאמר: "חפשו באוריתא ואל תשענו על דעתי", והם כמו שנאמר: "מספר עריך היו אלהיך יהודה"; ואיזה מהם אמרו, שהעבודה והמרי מגזרת השם כמו ההצלחה והצרות, וזאת היא דעת בעלי הקדר, וכתה מהם תסכל עוד יותר באחזה בדעת המדבריים, כי מה שנקצב על דבר אי-אפשר לשנותו, כמו שהאש לא יתכן שתעשה קרה ולא יתכן שהמים ישרפו. אולם אם השנוי בלתי-אפשר, הלא אין מקום לשכר ועונש, מאחר שהכל בהכרח, וזאת דעת הכופרים חיוי אלבלכי ואבן סאקויה ודומיהם".

ומלבד הספרים האלה, שחבר על ענינים מופשטים, שר רבי משה בן עזרא בלשון עברית הרבה שירי חול על ענינים שונים, גם חבר הרבה שירי קודש, תפלות, תחינות וסליחות, עד שכמעט לא יספרו מרוב; ויש מהם, שנתקבלו בתוך תפלות ישראל, וכל השומע אותם ירך לבבו וימלא יראת יוצרו.

וכשבא רבי משה בן עזרא בשנים והיה לבן ששים, שר על עצמו את השיר הזה:

רבי משה בן עזרא לא נשא אשה כל ימי חייו ולא שב עוד לעיר מולדתו גראנטה. הוא היה גר בארץ נכריה עד יום מותו, וכל ימי נודו ראה רק כעס ומכאובים, ורק החכמה והמדע היו נהמותיו בעניו. שלשת אחיו מתו כולם בחייו, והוא קונן עליהם בגלותו בנפש מרה. ופעם ראה בחזון רוחו את קברי אבותיו ואנשי שלומו, שכבר מתו, ואמר על זאת במכתמו הנפלא:

נם בימי שיבתו לא חדל רבי משה בן עזרא מלחבר שירי חול ושירי קודש, כמו שירו, ששר אז לכבוד אבו יצחק משכראן, המתחיל: "מנחלי בכה אשר נטיו". בו הוא אומר: "הרבו מהומתי בשיבתי". אחר כך כתב שיר תנחומין לאבו יצחק ואחיו יוסף בני משכראן על מות אמם, שמתה בחודש אייר שנת תתצ"ח, ובאותה שנה (ד"א תתצ"ח) מת גם רבי משה בן עזרא בעיר קלהורא בקצה ארץ ספרד. וידיד נפשו רבי יהודה הלוי יצא לקונן עליו, ואמר: משה משה אחי! מאור סהרי ומזרחי, ונרי משנים קדמוניות, אחריו במי אתפאר בגוים ובלשונות, איה אשכול הכופר איה חכם וסופר? אחרי מותו של רבי משה בן עזרא הלך רבי יהודה הלוי מיד (לערך בשנת תת"ק) לא"י, ובא למצרים ומשם הלך לירושלים, ולא נודע מה היה לו, אם מת או נהרג בדרכו.

רבים מחכמי ישראל הזכירו את רבי משה בן עזרא לאחר מותו בכבוד גדול, ובראשם הראב"ד ב"ספר הקבלה" ובספרו "האמונה הרמה", וזה לשונו:

"כמו שאמר המשורר שלנו וכו': לילות זמנו וכו', והגלגל כמו אבנים".

וכן אמר גם ר' יוסף קמחי בספרו הגלוי:

"וגם הר"ר משה בן עזרא דבר צחות בס' "ערוגת הבושם".

וחריזי אמר עליו כדברים האלו:

"ור' משה בן עזרא מושה הפנינים ממצולות הרעיונים,

ושירו אשר חבר ללילות התחנונים,

דובב שפתי ישנים;

גם הוא עשה סדר ליום הכפורים,

מליו מכלי פז יקרים,

ושירי בן עזרא ייטב בעיני המשוררים,

יותר מן האחרים,

בעבור מליצתו ונועם מעם מלאכתו".

והרד"ק הזכיר אותו בזה הלשון:

"וכן אמר חכם גדול בשמוש הלשון: "הקיצוני רעיוני ואישוני נרדמים".

והמשורר ר' אברהם בדרשי כתב על אודתיו:

"והסלח ברוח צח ממולח, ומה איום בסדר יום עשירי".

וכן אמר המשורר ר' משה די ריאטי:

"רבי משה עזרא הן לא אזנח".

ואחריהם כתב ר' אברהם גיבשון כדברים האלו:

"גם הרב הגדול הסלח, ר' משה בן עזרא ע"ה, חבר ספר כלו מחמדים בערבי, וקראו אלמחאצרה ואלמדאכרה, ר"ל מושב החכמה וזכרונה, כל שונה בו יחכם".