לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית ביצירת המאירי

מחבר: חנה יעוז

זהות ג' - קיץ תשמ"ג

תוכן המאמר:
תפיסת מושג הלאום בכתביו הפובליציסטיים
היחס לדת ולממסד הדתי
תפיסת השואה

 יצירתו של אביגדור המאירי רבת פנים ורבת אנפים היא, אולם בתשתיתה - תפיסה פואטית טוטאלית, התובעת כל ישותו של היוצר, ואינה מפרידה בין חייו לבין כתיבתו, בין גישתו האינדיבידואלית לבין השקפתו הלאומית. המאירי הוא קודם כל "עד לזמנו שלו", ובעיות העם והתקופה מוצאות להן הדים נאמנים ביצירתו. לפיכך, שאלת הזהות הלאומית והיחס לעם ישראל ולגורלו, שאלה המהווה ציר מרכזי בכתיבתו, ניתנת לחשיפה מתוך מגוון יצירתו, וזאת למרות הפיצול הז'אנרי - שירה, פרוזה ופובליציסטיקה. שכן, לפנינו חטיבה משמעותית אחת, המשקפת דיוקן של יוצר מורכב ורב ניגודים.

שני אספקטים - זה של צמיחה מתוך בית חרדי, ואחר כך, יניקת השפעות מתוך עולמה של יהדות הטמיעה הונגרית, הם המהווים את המפתח להבנת גישתו של אביגדור המאירי לנושא "עם ישראל וגורלו", על אף קו השבר המתבקש מצירוף שני העולמות ועימותם - הרי חוט השני של יצירותיו הוא מה שניתן להגדיר כתחושת שייכות ללא ערעור:

"היהודי בי לא ייכחד, /

לא לנצח, עד עד" .

אולם העיון ביצירותיו מעלה קיטוב קיצוני בין יחסו של המשורר לעם ולמורשתו, לבין התייחסותו ליהדות הממוסדת. תחושת השייכות והקיטוב מצאה ביטוייה ביצירת עולם סמלים, שאינו נעדר יסודות ביוגרפיים מובהקים: דמות האם מסמלת בשיריו את "היהדות הטהורה" "הנצחית", "המחבקת זרועות היקום", ("בלבנת הספיר", עמן 10) ואילו דמות האב מתקשרת עם היהדות הממוסדת ועם אלוהי הנקם:

"אלוהיו לא ידעתי מעולם, /

הוא הסתיר ממני את פניו /

לא אדע אם נורא הנהו, /

אם אויב, או שוחק, או עניו", (שם, עמ' 38),

מערכת סמלים זו בולטת בעיקר במחזור השירים "חלומות של בית רבן". במרכז מחזור השירים מופיעה דמות ילד שנתייתם מאמו, ואסונו של הילד מעניק למחזור מימד של טרגיות ומצמיח "געגועים לספירות קיום אכזוטיות עם מדרשי פליאה על ירושלים של מעלה ועל א"י של ימות המשיח, תוך שימוש עדין באלמנטים קבליים". מחזור השירים עומד בסימן ילדות בחיק הדת והמסורת, ונוף הילדות הופך למעין "מיקרוקוסמוס של ההוויה היהודית בגולה".

בעוד מחזור השירים "חלומות של בית רבן" עומד בסימן הילדות בחיק הדת והמסורת, ללא לבטי זהות - הרי מעגל יצירתו של המאירי שאינו מעוגן בעולם הילדות - מושתת רובו ככולו על לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית. שאלת הזהות היהודית נידונה לראשונה על ידו ברומן "השגעון הגדול", רומן זה, שרקעו מלחמת העולם הראשונה, הוא בעל יסוד אוטוביוגרפי מודגש. במרכזו מוצב צעיר יהודי מתבולל, העושה דרכו מהתבוללות לציונות על רקע החוויות של מלחמת העולם הראשונה. זוהי יצירה מימטית, המבוססת על מבדה דמוי-מציאות, כאשר התחנות בסיפור חייו של גיבור המרכז חופפות, במידה רבה, את העובדות והאירועים בחייו של הסופר. גיבור הרומן הוא עיתונאי יהודי צעיר בווינה, כותב שירה, ובעל מסכת חיים קלילה ובלתי מחייבת, המתעורר לפתע מאשליותיו בעקבות גידוף אנטישמי, המוטח בו במקום עבודתו. אירוע זה מוצג ברומן כמעין "משבר דרייפוס", שהשפיע בשעתו על הרצל, אם כי התהליך אטי ביותר ומתרחש ברובו בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.

"מולדת - מה פירוש המילה?" מושמת השאלה בפי גיבור הספר (שם, עמ' 16), והעלם היהודי המתבולל מחפש זהותו כמתנדב בצבא האוסטרי-הונגרי. המאירי בונה את גיבורו בדמות קצין יהודי, המצטיין ביושר הליכות, התמדה וצמידות למשימה.

שאלת "הגאווה היהודית" מוצבת במרכז העלילה ובאה על ביטוייה בתיאור דרכי התנהגות של הגיבור הראשי, וכן בעיצוב דמויות שוליים של יהודים מקרב "פשוטי העם". (נושא הגבורה היהודית - עובר כמוטיב ברומן ההמשך "הגיהנום של מטה" שעניינו החיים בשבי הרוסי, וכן במספר רב של סיפורים קצרים כגון: "קומץ אדמה", "העכביש", "שקר", "קשת ינקלה", "הנפח", "התנ"ך הפצוע" ועוד).

המלחמה מובילה את הגיבור בעקיפין לפתרון השאלה - "מולדת מהי?", שהוצבה בראש הספר "השגעון הגדול". פרק השיא בנושא זה, נקרא "מאדאם פומפאדור" (השם מוצג ככינוי סתרים לטרומפלדור ולעניין הציוני), והוא, מוקדש להדיה של "הצהרת בלפור" בקרב החיילים היהודיים בצבא האוסטרי-הונגרי, בשלהי מלחמת העולם הראשונה.

המאירי מרבה לעגן את המבדה הסיפורי בעובדות היסטוריות ובמסמכים שונים, בחלק זה של הרומן הוא משבץ קטעים ממאמרו של אחד ממנהיגי הציונות בהונגריה - י. פטאי, ממנו משתמע, כי המלחמה הכשירה את עניין א"י והיהודים להיות "ראויים לסלונים". (אולם, יחד עם זאת מובע החשש, כי לאחר המלחמה תעלה שוב "המנגינה הישנה", וכי יתייחסו אל א"י כאל "גיטו חדש").

שאלת "חוש המולדת" מלווה את גיבור הרומן "בגיהנום של מטה", שהוא רומן המשך ל"שגעון הגדול" ועיקרו - תיאור חוויות השבי הרוסי בשלהי מלחמת העולם הראשונה. גיבור המרכז של הספר חש זרות וניכור בשמעו חיילים המוכנים לאבד נפשם לדעת בשל חרפת השבי, "לא הבינותי אותם, סימן שנשמתם מזועזעת יותר משלי. סימן שאין בי כבר מאותו חוש מולדת הידוע". ("בגיהנום של מטה", עמ' 14-15), התמורה הציונית גוררת בעקבותיה בהכרח את הופעת המושג "גלות", עיר מגוריו של הגיבור - ווינה - שוב אינה חזות הכל, והיעד הוא: ארץ ישראל. לכאורה, ההתעוררות הלאומית והעליה לא"י מסוגלות לפתור את שאלת "הגלות", אולם יצירת המאירי, ובמיוחד מעגלי שירתו שנכתבו בארץ לאחר עליתו מציגים את המעבר בתחושת מתח וכפילות, ביטוי אופייני לגישה זו מצוי בשיר "שתי נשמות" - "על נהרות מזרח יושבת האחת / ובעינה אל שלום משתקף בתום / ועל נהרות מערב יושבה השנייה / ותחלום חלום אדום". ("בלבנת הספיר", עמ' ז').

נושא העליה לא"י - מופיע אצל המאירי ביצירותיו השיריות, שכונסו במדור "הסיני הרותח". בשירים הפותחים את המדור: "הודייה על החוף", "ארצי תורתי", "אלי אל סיני", ו"משיח" גוברת הנטיה להעלאת תחושות אכסטטיות במעין אמירתיות ישירה - אכספר- סיוניטית. בשירים אלו בולטת התפיסה הרומנטית, המצרפת יחדיו אלמנטים של שליחות לאומית והוויה פרטית.

"קרוע ובלוי אני שב אליך, /

אין לב ואין נפש. /

ארצי, אמי, הורתי, /

עצמי - נא עיניך הפעם /

וקדשי בנשיקתך כל-מום וכל רפש".

("ארצי הורתי" וב"לבנת הספיר", עמ' ק"ו).

או השיר "משיח" -

"הנה הוא בא והכל נדהמים - /

אבוי, מה עשינו לאחרית הימים - /

הנה הוא בא, הנה הוא בא, /

הליטו את עיני, אחזו בי, אוי, /

לא שיר, לא מילה, לא שיג ולא שיח - /

אבוי לי, הנהו: הנה הוא בא /

הוא, /

המשיח".

("בלבנת הספיר" עמ' ק"ט).

מחזור השירים, "הסיני הרותח" מציג את המשורר - החלוץ בן העליה השלישית ברגעי אכסטזה, וכן ברגעי התפכחות ומשבר:

"יש תקווה והיא אובדת /

יש שירה והיא צורדת /

והנשמה מקור רועדת - /

האם חביבי, /

התגיד לי מה פירוש השם מולדת?"

("בלבנת הספיר", עמ' קי"ט).

הסמל המרכזי "הסיני הרותח" מציג משורר "המגשים את ייעודו ללא תנאי תוך תבערה בלתי פוסקת בינו לבין עצמו, בינו לבין סביבתו", (אביגדור המאירי, "ילקוט שירים" עמ' 16). תפיסה זו עולה בקנה אחד עם ראיית המשורר כנביא, ובמיוחד כנביא זעם מתלהב, זועם, מקלל ומוכיח:

"להיות משורר מאמין והוזה /

לעם אשר כזה /

לאור באלוהים טהור וחסון /

לעם כולו אסון",

("שתי אנחות שווא", "בלבנת הספיר", עמ' קצ'א).

המשורר הזועם, שרוב שיריו שירי תוכחה - מוצג בעיקר במדור "גואלי חי":

"ועמי שלי בדרכו הוא הולך /

עמי שלי זה, עם סגולה הנהו: /

באשר יתלבט, שם גורלו ישאהו,

ושם בתוך דמו יושב ומולך האסון".

("בלבנת הספיר", עמ' קע"ג).

התפיסה של המשורר כנביא, מעוגנת בתשתית תנ"כית עשירה. דמויות מן ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד דמויות תנ"כיות סמליות כדוגמת אברהם, דניאל וירמיהו, וכן מכבים וחשמונאים מאכלסות את שיריו ("בלבנת הספיר", עמ' לו, לז, מז, רכא) ולעתים חוברות כל הדמויות לאחת - כגון בשיר "צוואת סבל" (שם, עמ' קס"א). והציפיה לגאולה הנה אף הציפיה לנס הפלא והשיר. (ראה "גואל חי", "בלבנת הספיר", עמ' קע"ט, קפ"א), ואמנם ניתן לאמר שלפנינו פואטיקה מקפת-כל "כשהמשורר מגשים בגופו כבשירתו אידיאל עליון עד לבלי הפרד בין השיר לבין השר". (אביגדור המאירי, "ילקוט שירים", עמ', 13).

תחושת השייכות העמוקה לעם ישראל ולגורלו מלווה את התחיה הלאומית בהבעות של תחושת כשל:

"אנוכי הגבר ראיתי ערוות עם /

סוחר במכאובים, רוכל בטיפות דם

ואת דמעותיו במשיכה יכנס /

אוי ואבוי לי, /

כי שווא חיכינו פה הפעם לפלא: /

לאלוהים, לאדם, להתגלות, לנס".

("בלבנת הספיר", עמ' קפ"ד).

התקווה הנותרת לדרך הגאולה - מובילה דרך האדמה:

"הבי לי את גופך אדמת אנוש כאובה, /

אולי אוליד את מלך המשיח".

(שם, עמ' קמ"ב).

ההתקשרות לאדמה כמפתח לגאולה עוברת כמוטיב חוזר בשיריו ובסיפוריו שרקעם שנות ההיקלטות בא"י, כדוגמת הערותיו של הסופר הכל-יודע על גיבור הסיפור "עץ השדה":

"הוא הבין שטמטומו של האדם הוא האשם בכל אלה, ושהאם האדמה מחכה לרופא - עוגב, המצמיח שוב את דמות היער על הקרחות הישנות. הוא ראה שוב בעיניו את אשר רונן פה מלפני אלפי שנים ושמע את האפוס העתיק בצלצולו הילדותי הלירי והמלטף באזני הנועזים השקטים המדברים את אליהו - החיים מתוך שבולת-הקמה המזמרת" ("עץ השדה", עמ' 26-25).

טיפוס היהודי החדש, המופיע ביצירות הפרוזה של המאירי, שרקען ימי העליה השלישית - הוא יהודי עובד אדמה, המתמסר לעבודת כפיים יצרנית, ולאו דוקא לעיסוקים רוחניים. נושא זה בא לידי ביטוי מרוכז ברומן "תנובה" - "אין עבודה אלא זו שמשמעותה יצירה. ויצירה לא מתוך שבט נוגש, לא מתוך תאוות בצע והוללות, לא מתוך פקודת ניצול ועבדות, אלא זו הבאה מתוך רצון, מתוך חשק, מתוך דבקות לאדמה ופרייה". "זו המביאה לידי שחרור המחשבה, לידי התרוממות, זו שנותנת לאדם לעוף ברחבי-יה הכחולים". "אין מעוף בלי אדמה; כשם שאין פריחה לעץ כלפי מעלה בלי אדמה, שבה נעוץ השורש שלו - ושממנה הוא מתרומם בכדי לשוב אל חיקה ולאחר מכן לנוח", ("תנובה", עמ' 127). הרומן "תנובה" משקף את התלהבותו של המאירי ממנהגי הקיבוץ - מתחושת השיתוף העמוקה, מהכנסת האורחים ובמיוחד מאידיאל האהבה החופשית ומדמות החלוצה - האשה החדשה, הנתפסת אצלו כשילוב של יופי, חריצות ואמהות.

המאירי עומד ביצירותיו בהרחבה על ניצני הופעתו של הטיפוס היהודי החדש בארץ ישראל - אולם יחד עם זאת הוא מגלה חרדה להתפתחות היישוב היהודי לקראת הוויה לאומית חסרת ייחוד. הוא חושש מהיווצרות מדינה יהודית שתהפך למדינה "ככל המדינות" - בית לעוול, לקשיחות, לצביעות ולרשע -

"אם ככה תנו - אשמדה בלא עת /

ואל אזכה לראות אותך בשמחותך /

אם ככה תבני -- אבוי לי אם אומר: /

ואוי לי אם לא אומר - ארורים בוניך".

(השיר "אחי העני הקדוש", "בלבנת הספיר", עמ' קכ"ה-קכ"ז).

תפיסת מושג הלאום בכתביו הפובליציסטיים

המאירי, שעיקר גידולו באימפריה האוסטרו-הונגרית מרובת הלאומים, מגלה בכתביו הפובליציסטיים נטיה להתרחק מהתפיסה הלאומית המקובלת "צרת האופק", ומרבה להתייחס למושג האוטופיסטי - "שלום עולמי". בחוברת "על הדם", שנכתבה ופורסמה על ידו על רקע "המאורעות" (1936) מציג המאירי את תפיסתו המעידה על כמיהה משיחית אוטופיסטית מעורפלת, המכילה בתוכה יסודות סוציאליסטיים. לפי תפיסתו יש "לשנות את השיטה" - "לפיה רעב ההמונים והמלחמה" הם יסודות הסדר החברתי הקיים. שינוי השיטה ע"י חינוך - כגון השימוש בנשק השביתה נידון, לדעתו, לכישלון. "הפקעת אמצעי הייצור - המכונה, המכרה וכד' - מידי יחידי סגולה ומסירתם לידי הלאום עצמו. אמונת עמי - הארצות שבנו, האומרת שהרכוש עצמו הוא אויבה של ההתקדמות הסוציאליסטית אמונה מוטעית היא, אלא שהרכוש צריך שיעמוד לשרות האינטרסים הלאומיים והסוציאליסטיים, צריך שיחדל מהיות גורם לסבל ולמחסור ולרעב הלאום, ואסור לו לרוכשו שהוא ינהיג את הפולוטיקה ויכוונה כרצון בעליו היחידים".

ובכן, אין הרכוש עצמו גורם למשבר כי אם בעליו. ("על הדם", עמן 21). יתר-על-כן מושג "הכלכלה הלאומית" הוא בגדר תופעת ארעי בלבד, הדרך ל"שלום עולמי" נעוצה בין השאר בוויתור על היצמדות לכלכלה לאומית מתבדלת בין עם לעם הוא במורשת התרבותית, ולא בתפיסות פוליטיות וכלכליות.

הנחות אלו השפיעו על גישתו לשאלות יסוד של הישוב היהודי בא"י, על תפיסת הציונות, האוטונומיה הלאומית של הישוב בא"י ושאלת היחסים עם הערבים. המאירי הטיף לפיתוחה של התרבות העברית בא"י, ואילו את הכלכלה חייבים, לפי תפיסתו, להשתית על שיתוף יהודי- ערבי. מאבקו של היישוב עם שכניו הערביים למען אוטונומיה לאומית נתפס על ידו, לעיתים, כטירוף לאומי. לפי גישתו - יש לכפות על היישוב העברי תפיסה של סוציאליזם ממלכתי, וזאת תוך הסתייגות ברורה מהדגם של "המהפכה הרוסית". שכן, המהפכה היא "מעין ניתוח, שבו, נתברר תוך כדי עבודה, כי המכשירים הם גם חלקיו החיים של המנותח, והללו עושים כרצונם - חתכו, עקרו וקרעו אלו את אלו בלי רחמים. אלו רחמים בניתוח, מהומה" (שם, שם).

לקומוניסטים היהודיים בא"י הוא מתייחס כאל מוקצה מחמת מיאוס, אולם הפועל העברי השיג לדעתו, מה שלא השיג שום פועל בעולם - הכרה חברתית עליונה.

מבחינה פוליטית - המאירי מסתייג מדמוקרטיה המושתתת על "רצון העם", לפי תפיסתו טמונה כאן טעות בסיסית ;150#& לעם אין רצון, ובמידה ורצונו בא לידי ביטוי הרי שאינו בר-הכרעה, ("על הדם", עמ' 24). העם זקוק לחינוך ולהדרכה - מעין ילד מפונק, שהשליט חייב לחנכו ולהדריכו.

השליט חייב להיות מעין "דיקטטור חיובי", הרוצה בטובתו של העם על אף רצונו. ("על הדם", עמ' 24). (משה, לפי גישה זו הוא דגם של "דיקטטור חיובי"). במיוחד יש צורך בדיקטטורה אם מדובר במלחמה, גדולה, סופית ומכרעת. המלחמה כשלעצמה היא כמובן תופעה שלילית - אבל מי שמתנגד למלחמה בלי קשר עם צורות המשטר העומדות מאחוריה - טועה.

החוברת "מדינה עברית - או גלות יהודה", שהוציא המאירי עם פרסום "הספר הלבן" של 1939 - מציגה את הלאומיות היהודית בא"י כקריקטורה, האם מוכשרים אנו לשלטון? לשלטון פנימי? הוא שואל עצמו ומעלה חששות באשר להשפעת "גלותיות" על "המדינה בדרך". בחוברת באה לידי ביטוי הפחד מפני תופעה חדשה "גלות יהודה". במיוחד הוא מסתייג מהמושג "זכויות היסטוריות" - "אוי לו לאדם המסתמך על זכות אבות, ואוי לו לעם המופיע כיורש. זכויותנו ההיסטוריות הן בהווה, השולח ומכה שרשיו בעתיד אנו קושרים פה את חוט ההיסטוריה. שנפסק, ויוצרים את ההיסטוריה החדשה. לא בחרב ובקשת, כי אם באת ובמחרשה, בפטיש ובמחוגה. זכות היסטורית גדולה מזו אין. לא כיבוש דוד, ששמוהו כיבוש, אלא כבישת כבישים ששמה "יצירה" ("המשיח הלבן", חלק ב', עמ' 349).

במיוחד יוצא קצפו על "האנרכיה הלאומית", המולידה שנאה לכל מי שנתחנך בדרך שונה. כל אזרח במדינה העתידה לקום אחינו הוא ללא הבדל דת וגזע. לפיכך, יש לדעתו, להוקיע את התופעה של "סוציאליזם המזדווג עם הריאקציה הלאומית. והספרות הדתית" ("על הדם").

היחס לדת ולממסד הדתי

המאירי מבחין בין "יהדות טהורה", הקשורה בתחושה לאומית, במורשת תרבותית ובתמצית הרעיונות של המוניתיאזם, לבין היהדות "הממוסדת", הקשורה ביצירות המאירי ובמיוחד בכתבו הפובליציסטיים עם "תופעות גלותיות".

יחסו השלילי ליהדות האורתודוכסית בולט בספרו "מסע באירופה הפראית", המעלה רשמי מסע באירופה, ערב מלחמת העולם השניה. שנאה לוהטת לחוגים דתיים קיצוניים עולה מבין דפי הספר, בפרק הנושא את השם "האופרטה הקדושה", מתאר המחבר חתונה בביתו של הרבי ממונקץ. הפרק מגיע לשיאו בתיאור ציני של תהלוכת הנישואין, ובתיאורים המייחסים לרב נאום בו הוא מאיים על הנשים בהכרתת פרי-בטן מכל אשה שלא תרים חלקה ותתרום תרומתה לחתונה;

יחס ביקורתי וציני לממסד ולנוהגים דתיים מופיע בכל סיפוריו, שרקעם היישוב היהודי החדש בא"י. ברומן "תנובה", שעלילתו מתרחשת בימי המנדט בא"י, הוא מכנה את שומרי השבת "קוזקים של הקב"ה" ובמיוחד יוצא קצפו על הפיכת "שופרו של המשיח לשופר שבת", "שומרי צורות העם עם שופר שבת במקום הדת עצמה" ("תנובה", עמ' 299).

המאירי מתריע כנגד הזיווג של תנועות הפועלים עם מפלגות דתיות בא"י, ומכנה את הממסד הדתי בארץ בשם "הכנסיה הצבאית", גישתו זו מוצאת לה ביטוי אף בשיריו, ובמיוחד במדור "סיוט הר סיני" בספר "בלבנת הספיר" - השיר "צדיקי עם רב". ("בלבנת הספיר", עמ' רכ"ה), מוקדש כולו לביקורת נושאי התפקידים בממסד הדתי. "צפיעי עם רב במסווה כהני-יה", בשיר "היאוש והנוחם" הוא כותב '

"תולעת המורשת נוקבת כוססת/

בנשמת בשרינו"

("בלבנת הספיר", עמ' רל"ב).

ניתן לאמר, שהמאירי ראה במסורת היהודית-הרבנית, מסגרת שנתגבשה בהווי הגלותי, והיא סמלה בעיניו את הגלות עצמה. תפיסה זו באה לידי ביטוי ברומן "המשיח הלבן", המעלה את נושא השואה. אחד מגיבורי הספר - רב נחומקה, המסמל את היהדות הדתית עובר עינויי גוף ונפש מזוויעים, ובשיא עינוייו מגיע היהודי הזקן והמעונה למסקנה - כי תורת ישראל עם כל היותה אמיתית ובעלת חשיבות, אינה אלא פרי מחשבתו של העם היהודי ("המשיח הלבן", כרך א', עמ' 122-123). לשיא ההתרסה נגד הדת מגיע המאירי בתיאור התאבדות של הרב דווקא לאחר השחרור ולא לפניו, בנסיון להוכיח, כי האדם חופשי למות מרצונו ולפי בחירתו. המאירי מעביר בספר מסר, כי הסבל נועד כדי "להעיר את האדם מתרדמתו הילדותית, המפונקת, הבוטחת באל, ולהבשילו להבגירו להשתמש במלאי הכוחות של מותנו, ולהכניע לרצונו את הכוחות הגלמיים שמסביבו" (שם, עמ' 185).

"לא איכפת לי אם יש אלוהים ואם אין, זה הענין לשבעים ולשלווי עולם, למחפשי אלוהים - האדם ישנו ואותו עלינו לאהוב, ובו את עצמנו, עד גבול כל אפשרות ויכולת, או אפילו בלי גבול, או להיות כהני המשיח הלבן" (שם, עמ' 263).

תפיסת השואה

האנטישמיות, שהמאירי נפגש בה במלחמת העולם הראשונה, נתנה אותותיה בפגיעות אינדיבידואליות בפרט זה או אחר, שאיתרע מזלו להימנות על בני העם היהודי, הוא לא היה עד לנסיונות לפגוע בקיבוץ יהודי שלם. לפיכך, אין המאירי מגלה, לפני מלחמת העולם השניה, חששות לגורל עמו. אף ברשמי הסיור שלו "מאירופה הפראית" על סף מלחמת העולם השניה, הוא אינו מנבא גורל אימים לעמו שלו. את גילויי "הפראות" הוא מקשר למסווה הלאומי - "אירופה אחוזת בולמוס פראות שאת ערוותה מכסה היא בעלה תאנה, דק וירוק, ששמו היפה - לאומיות" ("מסע באירופה הפראית", עמ' 181). הוא סבור כי במסווה זה כל העמים אוכלים איש את רעהו, והיטלר "כובש לבבות במסד תחתון" - חסד השנאה, המלחמה והטרוף. (שם, עמ' 70). אולם, למרות ההבחנות הברורות של ההידרדרות האירופית, ושל התמוטטות הסדרים - אין בספר כל התרעה מפני גורלה של יהדות אירופה במצב מעין זה.

יתר-על-כן, יחסו של המאירי לדיקטטורה הוא יחס נלהב, וזאת למרות סלידתו מגלויי הדיקטטורה ההיטלראית. בספרו הוא מדווח על כמיהה ל"יד חזקה" בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה, עמה נפגש באוסטריה ובגרמניה.

והוא מצטט דברים מפיה של סטודנטית יהודיה:

"דיקטטור, אדוני, דיקטטור נוצר באהבה, יבוא דיקטטור ויגאל אותי מפה" (שם, עמ' 40).

המאירי מגלה בספרו סימני התלהבות לגבי האפשרויות הטמונות במשטר "דיקטטורי נאור" (גישה שבאה על ביטויה בחוברת "על הדם", שפורסמה על ידו כשנתיים לפני הספר "מסע באירופה הפראית"), והספר אינו מגלה כל תחושה של סכנה לגבי האפשרויות הרות האסון, הטמונות בהגשמת הדיקטטורה בצורתה "הפראית".

המאירי, שיצירותיו אינן מעידות על תחושה של שואה קרובה, נזדעזע מהתרחשותה, ובניגוד לרבים מבני דורו לא שמר על שתיקה, והגיב בשירה ובפרוזה כאחת. נושא השואה רווח בשיריו שכונסו במדור "סיוט הר סיני", בספר "בלבנת הספיר". הסמל המרכזי בשירים אלו הוא הסמל המקובל של העקדה:

"בשעה שהאב מתקדש ועוקד ואיל אין בסבך /

וריח ניחוח הדם יתאבק /

והעז והעז".

(שם, עמ' רי"ד).

אין בשירתו נסיונות לעיצוב צופנים חדשים להבעת נושא השואה (להוציא נסיון בודד להפוך את נא-אמון ותנין מצרים לצופנים עבור גרמניה, (שם, עמ' רכ"ג): שיריו בנושא השואה הינם בעלי אופי של גילוי יותר מאשר כיסוי, השירים, בנושא זה, פונים ברובם לאמירתיות גלויה כגון קריאה לנקם (שם, עמן רכ"ד) או נסיון להבעת תחושתו של יהודי היושב בא"י בעת שעמו הולך ונכחד

"שבע ביום אבחל בחיי /

מי בחרנו לחיות פה תחתיך".

(שם, עמ' ר"ח),

ההשוואה בין החיים "כאן" ו"שם" הופכת אף לעילה של התייחסות אירוניות כלפי היהדות הממוסדת בא"י;

"ברגע זה הם נוסעים צפופים /

(שא ראש עם זו קנית) /

ויודעים: הם ימותו, אין עצה. /

ברגע זה דנה המועצה, /

אם נוסח אשכנז או ספרד". /

("בלבנת הספיר", עמ' ר"ז).

המסר המרכזי הוא של שותפות גורל

"בחלומי אתכם אני לרגלי הר-סיני /

חבוי בתוך דמכם, ותמכם ישגבני /

בתכלת השמים פלאכם מתוקד /

וחדות אלוהים מפכה משתי עיני. /

אני עקוד עלי מוקד: /

קרבן לנצחכם ומילל: אשרני! /

(שם, עמ' רי"א).

הזעקה העיקרית מופנית כלפי. מעלה:

"אוי הקיצה אדוני /

עוד רגע ותהומך את לועה פערה /

והתמוטטת עם הר-סיני /

ועולמך יחזור לתהו ונה".

(שם, שם).

עם ישראל עתיד לשרד למרות הכיליון - והסמל הוא סבתא-ילדה:

"אלף פעמים ואחת שרפוה /

ואפרה פזרו לרוח, סלה. /

סבתא שלי היא ילדתי /

בגעש עמים ואלילים ישתוללו, /

תולד בכף הקלע",

(שם, עמ' רל"ח).

הביטוי החריף ביותר של נושא השואה ביצירות המאירי - מצוי ברומן "המשיח הלבן". בניגוד לרומנים, העוסקים במלחמת העולם הראשונה - "השגעון הגדול" וב- "גהינום של מטה", בהם מופיע אני מספר ווידויי בגוף ראשון, והעלילה מושתתת על מבדה דמוי-מציאות, השואב את כוחו מעובדות היסטוריות וחוויות אוטוביוגרפיות - הרי הרומן "המשיח הלבן", הינו בעל עיצוב מבדי, השומר על קשר רופף ביותר עם המציאות ההיסטורית. המבדה גובר על העובדה, ועיקרו לא ההיסטוריה "כפי שהיתה", אלא כפי "שיכלה להיות". עלילת הרומן סובבת סביב מחנה מוות נאצי, שבמרכזו "המכון העליון" לחקר האדם. מכון שייעודו ניסויים בבני-אדם. המאירי מתווה בספר זה אפשרות מבדית של ברית סודית בין נאצים גרמניים ואנגליים, מבוססת על "תורת האדם העליון" ועל "המשיח הלבן". סמל הברית אמור להיות צלב קרס בן 4 ראשים, המסמל את האמונות השונות, שתסולקנה מן העולם ("המשיח הלבן", עמ' 153).

בעקיפין מצביע המחקר באמצעות העלילה המבדית, על גילויי האנטישמיות הנאצית כעל חלק אורגני מתופעות גזעניות שהתרחשו באירופה כולה, ואף אולי בסגירת שערי א"י בפני פליטיו של היטלר בימים הקריטיים של ערב המלחמה וראשיתה.

הסופר מדגיש ביצירה את האדישות הרווחת לסבל האנושי (לאחר המלחמה מפיץ אחד מגיבורי הספר את השמועה, כי במכון הנאצי הומצאה תרופת פלא לכל מחלות האדם, תרופה שהופקה באמצעות ניסויים בחיות ניסוי אנושיות - ואיש באירופה אינו מזדעזע, להיפך האכזבה והיאוש מופיעים דוקא לאחר שמסתבר, כי השמועה אינה נכונה).

בטפלו בשאלת הגזע מחד ובסבל האנושי מאידך, לא העלה המאירי, לאמיתו של דבר, את "השאלה היהודית", אלא הירבה להעביר מסרים בשאלות "אנושיות כלליות". התייחסותו לבעית העם היהודי וקורותיו בשואה - עיקרה ניסיון להתמודד עם שאלות דתיות - מקומו של האל, מקומה של התפיסה הדתית בכלל, והתפיסה היהודית בפרט, בעולם שידע את הגיהנום הנאצי, לשם כך הוא בונה, כאמור, דמות של רב יהודי, העובר את עינויי התופת של "המכון", ומגיע למסקנה, כי האל הפקיר את עמו, ומביע את מחאתו נגד הדת במעשה של התאבדות דווקא אחרי השחרור.

הספר "המשיח הלבן" מוקדש לתיאורי זוועה, אלימות וטירוף, המועלים במעין ריאליזם נאטורליסטי, תוך שימוש מרובה בסרקזם ובאירוניה. השאלה של משמעות הסבל נותרת ביצירה שלפנינו ללא מענה - וזאת בניגוד לתפיסת הסבל כסימן היכר של "האדם העליון" (כגון בסיפור "שקר", "מבחן סיפורי המאירי", עמ' 134), או הראייה המסורתית המקובלת של תפיסת הייסורים ככור מצרף לביאת המשיח ;150 תפיסה הקיימת בשירים על נושא הילדות, כגון במדור "חלב אמי השר" ("בלבנת הספיר", עמ' ט"ו).

גורל האימה של העם היהודי בימי היטלר, מעלה אצל המאירי מחדש את השאלה בדבר סיבות האנטישמיות. בספר "המשיח הלבן", הוא מספק תשובה, שיש בה מסימניה של "אוטו האנטישמיות": "הם אינם פוסקים לגרות, הכל בם מגרה, הצעקה, המחאה, הגניחה, היבוב, ועל אחת כמה וכמה התחנונים שלהם". מכאן ייחוס האנטישמיות לתגובות אפשריות של הגויים על תוכנות "גלותיות", ומכאן הפחד מפני המורשת "הגלותית" בעולמו של הישוב היהודי בא"י.

רק היווצרותה של מדינה יהודית-חילונית בעלת תרבות לאומית ברורה יכולה, לדעתו של המאירי, לפתור את הבעיה. המאירי מגלה אמונה עמוקה בתקומתו המדינית של העם היהודי בציון, אבל בד בבד מעלה חששות כבדים מפני "השפעות גלותיות" והעדר בשלות פוליטית.

לסיכום, המאירי הוא פריה המיוחד של יהדות הונגריה, שידעה אורתודוכסיה קיצונית מחד והתבוללות קיצונית מאידך. דרכו אל הציונות מתאפיינת בתחושה של "הנאמנות הכפולה", תוצאה של האווירה ההונגרית הלאומית ערב מלחמת העולם הראשונה. הוא נוטה לראות ביהדות לאום ולא דת, וחושש מהשתלטות "הגלות" על היישוב בארץ. מהפכנות מחד ודבקות בערכי העבר היהודי מאידך, אינדיבידואליזם לוהט וערגה להתמזגות עם השאיפות והפעולות של הקולקטיב הלאומי ; כל אלו מאפיינים את גישתו של המאירי, כפי שהיא משתקפת בכתיבתו ובאה לידי ביטוי בז'אנרים השונים בהם בחר ליצור. שכן, לפנינו חטיבה משמעותית אחת, שבמרכזה, מוצב האדם היהודי (החילוני) של המחצית הראשונה של המאה העשרים על בעיותיו ולבטיו.