שרשרת השיר

מחבר: ד"ר אהרן מירסקי

שלוחות, גיליון נ"ט אייר-סיון תשי"ח

תוכן המאמר:
בימיו של יוסי בן יוסי
מקורותיו של הפיוט
הפיוט כחלק מן התפילה
הפיוט באיטליה
הפיוט באשכנז ובצרפת
הפיוט בבבל
הפיוט ככלי מלחמה בקראים
הפיוט בספרד
הקשר עם השירה הערבית
משקל השירה הערבית
השפעת השירה הערבית
השפעת הקבלה במאות ט"ז י"ז

תקציר: המאמר סוקר את השתלשלות הפיוט במהלך הדורות.

מילות מפתח: השלשלות הפיוט, השפעת שירה הערבית על הפיוט

 בימיו של יוסי בן יוסי

השירה העברית בימיו של יוסי בן יוסי, שהוא הפייטן הראשון הידוע לנו בשמו, כבר אתה מוצא אותה עומדת על בוריה. בניינה קבוע מבפנים ומבחוץ, נושאיה מוגדרים ומהלכה מאושש, צורותיה משופות ולשונה מבורר, וחזותה מוכיחה עליה שאין היא שירת בת יומה ולא עכשיו באה לעולם. ודאי היתה שעה ארוכה של הכנה לשירה זו, שעה של הכשרת הכלים, של סלילת דרכי-השיר, של שחיקת סממני השירה ושל התקנת צורותיה, אלא שדבר זה עדיין לא נתברר כולו כיצד היה. לפיכך הרינו כמי שרואה את הפרי וגם טועם ממנו אף על פי שאינו יודע את תולדותיו של האילן שגדל בו.

כל עצמו של הפיוט הארץ ישראלי לא היה בתחילה אלא כמין סניף לתפילה, תוספת לתפילה שנעשתה קבע. משום כך טבוע בו בפיוט עיקר אופיה של התפילה, ועניינו של הפיוט הם בדברים שבין כנסת ישראל לבין אביה שבשמים, המנונות ובקשות וקינות ושאר דברים שהם בגדר של תפילה של ציבור. אפילו פיוטים המספרים במעשי אבות פשטות משמעם עוברת מעליהם בהמשך דבריהם, ועניינם הראשון, שהוא מתחום תולדות האמונה, נעשה סימן וסמל לעניינים של כנסת ישראל (פיוטי יניי).

מקורותיו של הפיוט

עיקרי מקורותיו של הפיוט הם התלמוד והמדרש; הדעות והרעיונות והאגדות שבדברי חז"ל הם הלבנים שמהם נבנה בניינו. הפייטנים הראשונים שהיו סמוכים לתקופת המדרש, ושמא היו הם עצמם דרשנים, סמכו את דבריהם על הדרשות ושיקעון בתוך פיוטיהם. הפייטנים לא נתנו את עיניהם בחיים כדי לתארם, אלא הסתכלו בדברי החכמים ויצרו את הפיוט. החיים הפשוטים והמצומצמים של האדם היחיד, בין של אחרים בין של עצמם, לא הרגישו בהם כלל ולא היה בהם כדי לשמש לפיוט עניין לענות בו. עיניהם של הפייטנים היו נשואות אל חייה של כנסת ישראל, אל גורלה ואל חליפותיה, ואותם תינו בפיוטיהם לפני אביהם שבשמים. נמצא הפיוט מדרש ותפילה מחוברים בו, שהוא עושה את המדרשות תפילות.

הפיוט כחלק מן התפילה

דרכו של הפיוט שלא הביא אל תוכו אלא מתורת ישראל ולא נסתפק אלא מבארה, הכשירתו להיטפל אל התפילה ולזכות לאריכות ימים כמותה. דברים המיוסדים על דעות על פי הרוב אין להם קיום בספרותה של האומה אלא לשעתם, ומשיוצאות אותן דעות מתחום ישראל לאחר זמנן, בטל עמהן כל מה שנתייסד עליהן; אבל מה שאין בו אלא מתורת ישראל בלבד יש בו מסגולת הקיום של התורה שאין לה בטילה. מתוך הפיוטים מדברת נפשה של כנסת ישראל שהיא אחת בכל הדמיונות, והפיוט הארץ ישראלי הוא השירה העברית המקורית ביותר בכל התקופות שלאחר המקרא.

כשם שהפיוט הארץ ישראלי עשיר בתוכנו, שכן הוא כולל את שפע המראות והעניינים שבתורה שבכתב ושבתורה שבעל פה, כך הוא עשיר בצורותיו. ריבוי של צורות שיר כנהגו בפיוט אין אתה מוצא בשום תקופת שיר אחרת; אלפביתי'ן ותשרקי'ם הם וצירופיהם וצירופי צירופיהם ושרשור, ועל כולם הקרובה שהיא ערוכה בדפוס מדוקדק, והיא מחרוזת המחזיקה כעשרת פיוטים שכל אחד מהם עשוי בדוגמא קבועה. אף עלתה בפיוט דרך של שיר שהיתה עיקר בשירה של כל העמים, הוא החרוז. הוא ושאר דרכי שירה התנחלו מן הפיוט לשירה העברית שבאה אחריו.

הפיוט באיטליה

מארץ ישראל גלה הפיוט לאיטליה. ואתה מוצא שבמאה התשיעית והעשירית למנין העמים כבר היה מפותח כל צרכו; ענייניו נרחבים היו, צורותיו ברורות ולשונו מגומשת ומצוחצחת (שפטיה, אמיתי), וכבר ניטלה ממנה אותה זרות וכבדות שהיו לה בימיו הראשונים. פיוטיהם של פייטני איטליה רכים הם וצחים, וניכר בהם שהגיעו למידה מרובה של התפתחות. אף נתמעטה זיקתו של הפיוט אל דברי האגדה, ורגשות הנפש מתבטאים שלא על ידי רעיונות אלא על ידם עצמם.

עקירתו של הפיוט ממקום מטעו, מארץ ישראל, ושתילתו במקום חדש, באיטליה, עשתה בו שינוי גדול. בארץ ישראל גרם המקום שהחיים היו אחוזים בימי העבר שבבואתם עמדה באוירה, והיו צבועים בגוונים הקודרים של החורבן. מצד שני היה הפיוט שירה הנאמרת במולדת, שאף על פי שהיא הרוסה מכל מקום קרובה היא, והמקום שהלב מייחל לתקומתו כאן הוא, משום כך הקינות הארץ ישראליות כאבן חד, והרי הן כמתאבל שמתו מוטל לפניו, ואילו הפיוטים האיטלקיים שהם שירה של גלות, אופיים אחר, הכאב שבהם נתכהה ונתרבו הגעגועים.

עם שינוי מסיבות החיים באיטליה נשתנה אף טיבו של הפיוט, בין מצד הנושא ובין מצד הצורה. מתוך אותה מחצבת של הפיוט נעשו יצירי שיר חדשים שהיו מכוונים אל גדרי החיים החדשים של יהודי איטליה. נכנסו לתוך הפיוט הדעות והרעיונות שעמדו אותה שעה בעולמם, ובפיוטיהם נראית בבואתם של מחסורם ומשאלותם. ועדיין היתה שירתם המשכו של הפרק הראשון של הפיוט עד שבאה לשם השפעתה של השירה העברית שבספרד והשפעתה של שירת איטליה הלועזית, ומשוררי איטליה נכנסו קימעא לתוך תחומה של התרבות האיטלקית ובאו לשיר של הוויות העולם ורגשות נפש היחיד כדרכם של משוררי האומות.

הפיוט באשכנז ובצרפת

מאיטליה בא הפיוט לאשכנז ולצרפת, וקיבלוהו בני אשכנז מאיטליה עם כל התורה שקיבלוה משם. גולה זו, שהיתה שכולה ואכולה, חכמנית היתה. פרנסיה ודבריה גדולי התורה היו והפייטנים מהם הם ובידיהם של פייטני אשכנזי קיבל הפיוט את צורתו הראויה למסיבות חייהם, לפי חכמתם ותומתם של בני אשכנזי, ולפי סבלם ויסוריהם.

יותר משהיה לבם ודעתם של בני אשכנז נתונים למעשה אבות היו נתונים למעשה ימיהם, שלא הניחום צרותיהם שיסיחו דעתם מהם. הפיוט לא היה להם כמין שעשוע של תנחומים לנשות בו את צרת השעה, אלא הוא דבק בעיקר חיותם והיה להם כלי לומר בו את רגשת לבם. וכיוון ששעתם טרופה היתה, לא היתה כשרה שהצורות היפות של הפיוט יגדלו שם. כל הקישוטים שצמחו בפיוט וטיפחום פייטנים בעלי נוי נבלו באוירה החרד של אשכנז שהיה מלא גזרות ושמדות. ניחר גרונם של בעלי השיר הפייטנים מלסלסל בקולם, וצורות הפיוט התפשטו את עדיין ונעשו דלות; החרוז והאקרוסטיכון כאופניהם הפשוטים - אלו כמעט כל התכשיטים שנתקשט בהם הפיוט האשכנזי.

כיוון שפייטני אשכנז גדולי התלמוד היו, מנהיגי הרוח של עדתם ושליחיהם בפני המלכות שאחריות קהלם עליהם, נתנו לתוך פיוטם מכוח עיונם ותלמודם ומידה מרובה של כובד ראש. הרבה מן הדימויים שבפיוט האשכנזי באו מן התלמוד, אף לשונו יש בו הרבה מאוצר המלים התלמודי, ודרך דיבורם של הפייטנים בוויכוח ובקובלנות. יש פיוטים שכולם כמין טענה ערוכה שפרנס טוען בפני המלכות, עד שפעמים נראה שהפיוט אף הוא היה מעצם חובתם של המנהיגים בפני קהלם. וזו סגולתו של הפיוט האשכנז, שיצא מפי אנשים בעלי מוחין ובעלי נפש ובעלי אחריות, שלבותיהם עזים ומוחם מפוכח ונפשם עטופה והומיה.

כלל מהלכו של הפיוט האשכנזי היה בדרך של הפיוט הארץ-ישראלי. לפי דוגמתם של הפיוטים הארץ ישראליים נתחברו גם באשכנז קרובות ויוצרות, אבל בייחוד נתפתחו שם אותם סוגים של פיוטים שהרגשת חייהם יכלה להתבטא בהם והם הסליחות והקינות. אף נוצרה באשכנז "העקידה", הוא סוג של פיוט המיוסד על מעשה עקידת יצחק, והולידו את הפיוטים הללו ההריגות והעקידות שעקדו אבות את בניהם באשכנז, כדי שלא יפלו בידי הגויים ויטמאו את נפשם, ועצם קולם של מוסרי נפשם על קידוש השם נשמע מהם. על כל פיוטיהם של פייטני אשכנז נתמשכו גוונים שחורים, והרי הפיוט האשכנזי מבהיק בשחורו כשיש השחור הממורק.

הפיוט בבבל

עוד סעיף אחד נסתעף מן הפיוט הארץ ישראלי וגדל במושב אחר של היהודים, בבבל. דרך גידולו שם היתה הפוכה מגידולו באיטליה. בבבל העמיקו את הפיוט ולא עשאוהו נוח וקל, אלא הוסיפו והמשיכו עליו דרכי חומרה מצד העניין ומצד הלשון והצורה, משל כאילו בנו עליה על גבי בית מדרשו של הקליר. שם היה הפיוט דבק בבית המדרש וקיבל השפעה מרובה מן ההלכה. ולא עוד אלא שהוא בא לשמש את ההלכה, שכן באו שם לחבר "תרי"ג מצוות", שהיא הרצאת תרי"ג מצוות בדרך שיר. והרבה היו צריכים לעמול בצורת השיר ובלשונו כדי לעשותן יפות לפייט בהן ענייני הלכה מובהקים.

מכל מקום בבבל נעשתה ההכשרה לשירת החול שתיכנס לתוך הספרות העברית. שהרי תחילה היה הפיוט שרוי כולו בתוך בית הכנסת ולא היה יוצא בתחומה של התפילה, ועל ידי הפיוטים של תרי"ג מצוות יצא הפיוט מבית התפילה ונכנס אל בין העמודים של בית המדרש, לתחום הלימוד והעיון. ואף על פי שלימוד זה של תורה הוא, מכל מקום מכלל תפילה יצא. ו"תרי"ג מצוות" וה"אזהרות" של רב סעדיה גאון הם מן האבות לשירים הלימודיים שהיו סוג של שירה בספרות העברית.

הפיוט ככלי מלחמה בקראים

עוד פתח אחר נפתח לו לפיוט שיצא מכלל התפילה. בימיו של רב סעדיה גאון (המאה העשירית למניינם) היתה מקושרת בבבל המחלוקת עם הקראים. עיקרה של המחלוקת היתה בעניינים שהם מגופי תורה, ואחד מכלי מלחמתם היה הפיוט. גם רס"ג וגם הקראים חיברו פיוטי ויכוח שהיה בהם צד שווה לפיוטים של "תרי"ג מצוות", שאף אלה היו מרצים את המצוות וניתוסף עליהם עוד צד של פולמוס, והוא היה חדש בפיוט, שכן מימיו לא שימש הפיוט לדברים שבין אדם לחברו. אמת, דברים אלה היו בין ציבור לציבור ומלחמה זו מלחמת הקודש היתה, אף על פי כן מכלל תפילה יצאו הפיוטים הללו.

הפיוט בספרד

מבבל גלה הפיוט לספרד, ומשנתייסד שם לימוד התורה בישיבות נתייסד שם גם הפיוט. בספרד המשיך הפיוט להלך ממקום שפסק בבבל, והוא הוסיף ונתפתח לפי הנטייה שנטה אליה בימי רב סעדיה גאון. פייטניה הראשונים של ספרד (ר' יוסף אבן אביתור, דונש בן לברט) חיברו פיוטים כתבניתם המקובלת שהם מיוסדים על דברי חז"ל והם מיוחדים לתפילה, ובצדם אתה מוצא את הייחור החדש שעלה מן הפיוט, הנוטה לצאת מתחום הקודש. גם בספרד בימים הראשונים להתייסדות הפיוט, בדומה למה שאירע בבבל בדור קודם לכן, נתגלעה מחלוקת בין חכמי ספרד בענייני לשון הקודש; דונש בן לברט ומנחם בן סרוק היו הנחלקים שנתעצמו במחלוקתם, ואף הם עשו את הפיוט לכלי מלחמה. בבתי מדרשותיהם חיברו פיוטים של ויכוחים בענייני לשון הקודש, היתה בזה הפלגה שנייה שהפליג הפיוט מן התפילה ונתקרב לענייני חולין.

ישיבתם של היהודים בספרד נוחה היתה מישיבת היהודים באשכנז. בספרד נקלטו היהודים בין תושבי הארץ, ונפתחו שם לפניהם שערי פרנסה, וניתן להם לשלוח ידם במלאכות נכבדות ואף נתקרבו שם לרשות, ודעתם היתה מעורבת בחצרות המלכים ואף נתנו בידם ענייני שררה חשובים. הואיל ונשאו ונתנו עם הערבים שישבו בתוכם, נפתח לבם לקבל מן החכמה של הערבים שעמדה אותה שעה במעלה עליונה. היהודים נכנסו לתוך כל חדרי התרבות של הערבים, ונטלו משם נכסי חכמה שפעי שפעים, והשתמשו בהם לבנות את התרבות העברית.

ואף על פי שדעתם על יהודי ספרד קרובה אצל התרבות הערבית, מכל מקום היו חבוקים ודבוקים בתורת ישראל. משנתרבו אוכלוסי ישראל בספרד השתדלו להרבות את דעת התורה במקומם, שלא יצטרכו לשאול הוראה מבבל. ומה שביקשו ניתן להם, שעלתה בידם לייסד ישיבות הרבה, ויצאו שם גדולי תורה, ונתחברו שם חיבורים במקצוע ההלכה (הרי"ף והרמב"ם) שהטביעו את חותמם על תרבות עם ישראל לדורות עולם. כל התורה כולה, שבכתב ושבעל פה, פרושה היתה בספרד, וצעירי ישראל היו יושבים בישיבות לפני גדולי התורה ולומדים מפיהם. אף משורריה של כנסת ישראל בספרד חכמי הלכה היו, ומהם אף היו פרנסי הדור וכל מעיינם היה לחזק את עמידתה של היהדות בחומר וברוח. ומשנזדמן להם שיתקרבו אל תרבות ערב העשירה, נטלו משם כל מה שהיה בו כדי להוסיף על בניינה של היהדות. חכמות ודרכי לימוד ושיטות מחקר ואופני סידור למדו מן הערבים, ובהם העמידו ספרות ערבית גדולה, ועשו את תקופתם ל"תור הזהב" בתרבות ישראל.

הקשר עם השירה הערבית

השירה הערבית שמצאו היהודים בספרד מלאה היתה בגידולה בין מצד תוכנה בין מצד צורתה. ענייניה היו מן הדברים שבין אדם לחברו ושבין אדם לעצמו, שהפיוט לא ידעם. עניינים אלה היו כרוכים בספרד בחיי החברה המפותחים ובשעה ההיא, שהיתה שעת הרווחה לרוח. השירה היתה נכנסת ובאה לחצרות מלכים ונגידים, ושלטונות ו"אחי משרה" היו פורקים את עול הפרנסה מעול המשוררים, והכל משתעשעים בשירה ומסלסלים אותה. ההתקרבות של המשוררים אל בעלי השררה עתים רצויה היתה על המשוררים ועתים היה סופה מפח נפש להם, ואף הוא גרם שמשוררים היו מעיינים בתוך עצמם ואומרים שירה על עסקי נפשם וסבלם. מכל מקום, מתוך שנתקרבה השירה אל בתי הארמונות ניתן בה מן הרוח שהיתה מהלכת בחצרות נגידים ונתרחקה מפשטות החיים של בני אדם הבינונים ומתמימותם.

מחמת קרבתם של יהודי ספרד אל הערבים, באה השירה העברית להיזקק לעניינים שהשירה הערבית נזקקה להם. שם נתעוררו המשוררים הערבים להרגיש לראשונה בהווית עצמם, וענייני הפרט, צערו ושמחתו נעשו עניין לדבר עליו בשיר. ועניינים של יהדות שבין המשורר לבין מרעהו ועניינים של תחרות ועניינים של אהבה ועניינים של תוחלת ויאוש ותוגה של המשורר ונפשו נכנסו אותה שעה בשירה העברית והיו באים בתוכה תדיר. העניינים המרובים שנכנסו כאחת אל השירה העברית, וכולם סבובים ומוקפים לחיי הפרט, שיבשו את דרכיה של השירה העברית, והיה עליה להרחיב את בית קיבולה כדי לקלוט את הכל וליישב את כל הדברים הללו עם התרבות העברית, למצוא להם סמוכים ולמצוא להם כלי ביטוי בלשון שלא היתה למודה עד לאותם ימים לדבר בדברים הללו.

חכמות הרבה למדו היהודים שבספרד מן הערבים ואת כולם שתלו בתוך גנם, ועשאום חכמה יהודית, כדרך שעשו בבבל, אלא שבספרד הרבו והגדילו לעשות. גם את הפילוסופיה קיבלו מן הערבים והשתמשו בה כדי לפרש את תולדות האומה הישראלית ואת ערכיה, ולא עוד אלא שעשאוה בסיס לפרש את האמונה היהודית (מורה נבוכים, הכוזרי). אף שירת הקודש שנתחברה בספרד ניזונה מן הפילוסופיה. הפיוטים שהיו מתחברים ובאים בתחילה היו מיוסדים על דברי אגדה של חז"ל, ובספרד שינו בדבר זה; הם משכו ידיהם מן האגדה שדבריה נתקשו בפיוטם האחרונים, ובמקומה הביאו לתוך שיריהם ענייני פילוסופיה מזוככים ומצוללים שעדיין חדשים היו להם וציוריה נשגבים וחומרם היולי והרגש דבק בהם והם צריכים גיבוש בכלי לשון. דבר זה היה מעיקרי ענייניה של שירת הקודש, והוא תפס את לבם ונפשם של משוררי ספרד, וחיבור הפילוסופיה עם השירה עלה יפה בידם; השירים שחיברו מעניין זה הם ממיטב שירתם, ונתגלה בהם הזיו העליון והעומק העליון שבנפשם.

משקל השירה הערבית

דבר אחד ומיוחד של השירה הערבית בא אל השירה העברית וטבע בה רושם עמוק בסגנונה - הוא המשקל. בשירה הערבית נהג משקל התנועות הארוכות והקצרות, והשירה העברית לא היה לה משקל מדוקדק ומסוים משל עצמה, על כן היה כאן מקום לתיקון, להנהיג בשירה העברית משקל הגון שיהא כיוצא במשקלה של השירה הערבית, ולא תהא השירה העברית פחותה בדבר זה מן השירה שכנתה. העושה את הדבר הזה היה דונש בן לברט. הוא התקין את משקל היתדות והתנועה, שאינו אלא העתק של המשקל הערבי. למשקל הזה קמו מתנגדים, מנחם בן סרוק ותלמידיו, וקראו תגר על דונש. הללו ראו במשקל החדש תקלה חמורה שיש בכוחה להשחית את פניה של הלשון העברית ולהוציאה מגדרה, מפני שהמשקל היה טבוע בדפוס ערבי ולא היה מכוון לדקדוק של הלשון העברית. מכל מקום התקבל המשקל הזה ומשוררי ספרד שקלו בו את שיריהם, את שירי החול, ואף הרבה משירי הקודש נשקלו במשקל היתדות, אף שאר ענייני צורה שהיו נוהגים בשירת הערביים באו לשירה העברית. מעשה זה חידוש גדול היה, ובני הזמנים ההם ראו בו את הרוח החדשה של זמנם. המשקל והצורות של השיר היו חלק מכל עניין היופי שקיבלה השירה העברית מן השירה הערבית, ובני הזמנים ההם ראו בתרבות הערבית מקור לעניין האסתיטי שיש להסתפק ממנו.

השפעת השירה הערבית

ההשפעה שהומשכה מן השירה הערבית על השירה העברית כפתה על המשוררים העברים להיות כובשים להם דרכים חדשות בשירה ובלשון, כדי שתהא הלשון העברית, הדבוקה, בענייני המקרא ורוחו נוססת בה, מסוגלת לשמש גם עניינים שמקורם בתרבות זרה. לשם כך הוצרכו להפקיע את מליצות המקרא מתוכנן שנבראו עמו, ולעשות את הכלים שהשתמש בהם קודש שישתמש בהם חול. מעשה זה נעשה בידיהם בכוח המצאה רב וביתרון הכשר. מצד זה יצאה הלשון העברית נכשרת, שכן על ידי כך נתלטשו צורותיה ונעשו נוחות ויפות לשימוש. ועוד הוצרכו המשוררים העברים לסגל את הלשון העברית שתהא ניתנת להישקל במשקלים הערביים, והיה עליהם להרגיל על עצמם את המלים של הלשון שירגישו אותן מצד תנועותיהן ושוואיהן, שיוכלו להמציא לעצמם יתדות ותנועות לכל צורכיהם. מעשה זה קשה היה ונמשך כמה דורות ונעשה בידי משוררים הרבה. אבל הלשון העברית והשירה העברית יצאו נפסדות. זיוון של המשוררים תשש ונתכהה בעטיו של המשקל, שהרבה מכוחם הופרש לצורך יישובו של המשקל שהיה קשה עליהם. והסגנון העברי נשתבר בשירים השקולים וניטלה ממנו רכותו וצחותו, והשירה יצאה שלולה בשלשלאות.

מכל מקום הביאה השירה הערבית שבספרד לספרות העברית את בושמה של שירת הערבים והעמידה היכל של שירה המיוחד בטבעיו ובפאריו. עד ר' יהודה הלוי ועד ר' אברהם אבן עזרא (המאה הי"ב) הלך אותו בניין ונתבנה ובימיהם הושלם בניינו. המשוררים שבאו לאחריהם שוב לא הוסיפו עליו, אבל כיוון שמצאו שירה גדולה ערוכה לפניהם נכבש לה לבבם. הם לא יכלו לעשות שירה אחרת נאה הימנה ולא שירה אחרת שונה הימנה, על כן יצאו בעקבות קודמיהם, וכל דבריהם אינם אלא בת קולה של השירה בשעה שהיתה בגבורתה. בשירת הקודש עוד מצאו לחדש דבר בתפילתם, ויש מדבריהם של המשוררים המאוחרים בני המאה הי"ג והי"ד שהם נראים נובעים ממקור נפשם, אבל בשירת החול ניכרים הרבה סימניו של המנהג והנוסח. גם נושאי השיר גם צורתו וגם לשונו כולם נתקשו ונתקהו וכוח עצמם ניטל מהם.

השפעת הקבלה במאות ט"ז י"ז

שעה של התחדשות באה לשירה במאה הט"ז והי"ז בשעה שנתכוננה הקבלה בארץ ישראל ובארצות המזרח. משפשט קולם של האר"י וגוריו במשכנות ישראל ורעיונות חדשים ורגשות עמקים לבושים בסמלים הציפו את הלבבות וניגונים של געגועים ותקוות לגאולה התחילו מהלכים באוירה של היהדות - באה גם התחדשות לשירה העברית. שני בתי שירה חברו כדי להוליד אותה התחדשות. בארצות המזרח ידעו את השירה הספרדית, שפיוטיה נכנסו למחזורי קהילותיהם. אף באה לכאן שירת איטליה עם הקבלה שבאה משם. מכוח שניהם קמה שירה חדשה, שירת מקובלים ור' ישראל נג'ארה היה המסוים שבמשורריה ואב לה. משירת ספרד נטלה שירת המקובלים את המוטיבים, כגון האהבה והגעגועים, ואת הסמלים, כגון את העופר ואת היונה. ואף מוטיבים משירת החולין קידשה ועשאתם סמלים לדברים שבקדושה. בייחוד מחוזק בשירה זו המוטיב של האהבה, לפי שהקבלה גם מצד עצמה משמשת בסמלים ובכינויים מתחום האהבה והכלולות, עד שבאו לכלל טעות במשמע שיריהם של מקובלים, שמשל נתחלף בממש וקדשים נראו כחולי חולין. ומשירת איטליה נטלו את המשקל, הוא משקל המונה תנועות ואין בו יתדות, והוא נתחדש באיטליה במאה הט"ו. משקל זה נוח וקל ויפה לניגון. רובה ככולה של שירה זו מיוחדת לעניינה של כנסת ישראל, לרעיונות של גלות וגאולה, והיא מלאה דבקות; כנסת ישראל מתרפקת על דודה והדוד מנחמה ומשיב נפשה. שירה זו דומה להיות עממית בין מצד ענייניה שהם קרובים לכל לב, בין מצד צורתה שרבים בה הפזמונות ובין מצד לשונה שהוא פשוט. ואף היו מיוחדים להרבה משירים אלה ניגונים שהיו ידועים בעם. אבל הואיל ותחומה של שירה זו מצומצם, היתה תקופתה קצרה; המשוררים שבאו לאחר ר' ישראל נג'ארה לא חידשו בה ערכים, ובמשך זמן קצר אמרה את כל דבריה. עד שנראה לומר על ר' ישראל נג'ארה שהוא עצמו חתם את תקופתו שהתחיל בה.

שירתה של כנסת ישראל שלאחר התלמוד תחילתה קינות ונכאים על החורבן ועל השיעבוד, וסופה אנחות מתוך אורך הגלות וכיסופין לגאולה, ואמצעה כל הקולות והניגונים שנשמעו בתוך בית ישראל בכל מסעיהם ותולדותיהם.