זלדה-שירה-פגישה

מחבר: רחל הולנדר-שטיינגרט

זהות ג קיץ תשמ"ג

תקציר: ראיון המחברת עם זלדה: ביוגרפיה, שירתה, דעותיה ועוד. מילות מפתח: זלדה (סופרת).

 משונה להיות אשה

פשוטה, ביתית, רפה,

בדור עז, דור אלימות,

להיות בישנית, לאה,

בדור קר, בדור אנשי ממכר,

... לצעוד ברחוב מוצל

מהרהרת אט-אט".

(רצון שיכור ומסוכסך, "פנאי") -

'כבר ראיינו אותי', השיבה זלדה.

לא התכוונתי לוותר בקלות.

- 'אינני עיתונאית ממש.'

היא שאלה אותי על מה כתבתי ורק אחרי שתשובתי סיפקה אותה הסכימה לקבל אותי - בתנאי שתהיה חופשיה להחליט מאוחר יותר אם תרשה לי לפרסם את הראיון.

בפגישה הראשונה התחמקה זלדה משאלות אישיות.

'אינני אוהבת להתראיין, מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי. נושא השואה יוצא מכלל זה, אני מאמינה שעלינו לדבר ולכתוב עליו ולכן הסכמתי לשיחה זו. למרות שלא עברתי את השואה אני מרגישה כאילו כן עברתי אותה. השואה היא חלק מחיי.'

בפגישתנו השניה מספרת זלדה, בהסתייגות מסוימת, פרטים ביוגרפיים אחדים - ורק חלק מהם היא מרשה לי בסופו של דבר לפרסם.

זלדה שניאורסון-מישקובסקי עלתה ארצה בתור ילדה עם הוריה ועם סבה מצד אביה.

'נולדתי בזרניגוב, עיירה ציורית באוקראינה, עטורת פארקים ופרחים. אני עדין דוברת רוסית' - בקולה ניכרת החיבה לשפה.

'הגענו ליפו - השנה הייתה 1925. אני זוכרת עדיין כמה מאושרת הייתי, זה היה האושר של שיבה הביתה. עבור הורי ועבורי הייתה ארץ ישראל תמיד המולדת.

ברוסיה היו החיים בבית והחיים בחוץ שני עולמות שונים. חונכתי במסגרת החסידית וכל חיי נשארתי קרובה לרעיונותיה.'

... אף כי חיי

בגלגול הזה

ארץ קטנה ששמחה בה מעט,

לא אדבק שמשלי עברי;

גם טוב תקופות השנה

שרירותי הוא;

על אלוקים אשען

במר נפשי -

(לכו קסמי ילדות. "השוני המרהיב")

'אני זוכרת היטב גם את הרושם העז שעשה עלי האור ביום - והחושך בלילה. לשניהם נמשכתי בצורה ממש מסוכנת'.

... ירושלים לכדה

את נפשי החופשית

טבעתי באור,

שכחתי את שמי.

תהומה. לבד

את נפשי הצוהלת.

טבעתי בחושך,

באזמרגד.

סודה לכד

את נפשי החיה,

טבעתי כרזיה.

(פרחתי בבית אבן, "פנאי")

'בשנה הראשונה שלנו בארץ נפטר אבי. חודש אחריו נפטר סבי'.

... ושערות אמי הולכות ומלבינות

מתחת לצעיף, כי אבי המהורהר, הנפעם הנבדל -

ישן בלב ההר,

כי אבי הכהה שחייו היו רמזים של זהב,

רמזים בלבד - שקוה כל כך,

ישן בלב ההר המסלע.

(בתור הילדות פרי חדש. "פנאי")

'גרנו אז ברחוב צפניה בירושלים. מאוחר יותר עברנו לשערי חסד, איפה שאני גרה עכשיו', היא מוסיפה בחיוך 'אנשים נוטים לקטלג אותי "מאה שערים" וזה לא נכון. למדתי בבית ספר שפיצר ואחריו בסמינר מזרחי, היום "אפרתה". כשבאתי לבית ספר שפיצר הרגשתי זרה. לא עשו לי צרות, היו טובים אלי, אבל הבנות היו רחוקות מכל האווירה שהכרתי ברוסיה הסובייטית -'

'מה הייתה האווירה שם?'

'שם כל חיי היהדות היו כמו במחתרת. כדי לא ללכת לבית הספר בשבת היינו זקוקים לשיתוף הפעולה של המורה בקבלת התירוצים שלנו. המורה הייתה נוצריה מהדור הישן והבינה לרוחה של אמי. ובאמת כשעזבה לא יכולתי ללכת לבית הספר כלל. כל זה היה רחוק מעולמן של בנות הכיתה שלי. ברוסיה היו האידיאלים מהולים באווירה, גם אצלנו, הילדים.'

'במה זה התבטא?'

'סבא שלי היה רב העיר וביתנו היה תמיד פתוח ומלא אנשים. היו לי הרבה חברות וחברים. פעם אחת בא בחור שגרשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. ספרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו שרנו בקול את המנגינה ובלב את המלים בעברית. הייתה אוירה של אידיאלים גדולים. בבית ספר שפיצר הרגשתי מחנק. את הבנות פה עניינו רק עבודות יד, בגדים והבנים שפחדו מהם. אני זוכרת שחשבתי שלעולם לא אהיה שייכת. אבל כשהגעתי לתיכון כבר לא הייתי זרה. בסמינר גם הייתה אוירה שונה, חופשית יותר. הייתה יותר פתיחות לרעיונות ושאלות'.

המורים אותם היא זוכרת הם נחמה ליבוביץ, גברת בארט, פרופ' מלצר ופרופ' סימון שלימד בסמינר מיד עם הגיעו מגרמניה. הוא לא דיבר פוליטיקה עם התלמידות.

כשסיימה את לימודיה בסמינר התחילה ללמד בעצמה. תחילה בחיפה ואחר כך בירושלים. ב"רוחמה", ב"שפיצר", ומאוחר יותר ב"בית חנה" ובתיכון ערב "גבע".

כמחנכת צעירה כתבה ב"דבר הפועלת" (31.3.40).

השמחה (מרשימות מורה)

"השמחה נראית בעיני - דווקא עכשיו, בחשכה האיומה, - כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.

...לו היה בי הרבה אהבה, סבלנות וחום!

את מלכה איני אוהבת די וגם את עליזה לא תמיד... מלכה מוזרה, ...מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה... שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש) ואין בי חום ושמחה בשבילן. ...לו יכלתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, ...שעוצב בכוח וברוך כזה... הייתה שמחת החיים מעלה אותן לרקיע כוכבים, אפילו במעמקי מרתף חשוך..."

'כן, גם היום אני חושבת כך. זה עניין שבאמונה. אם אתה משוכנע שעקרונית נולד האדם לאושר, תרגיש אפילו בשעה של יגון קודר שלא אלה החיים עצמם. יש אומרים שהחיים הם רק סבל, אבל אני מרגישה - גם אם אני שרויה בצער גדול - שהחיים הם נפלאים.'

כאשר היית פה

ומבטך החום מגן עלי

ומחשבותינו נוגעות

פתע

כנף אל כנף.

כאשר היית עמדי

בתוך הדברים החולפים

היו הקירות בני בית קשישים

שספרו מעשיות עתיקות

בערב

כאשר שתינו תה.

עכשיו הקירות אינם מחסה

הם הסתגרו בשתיקתם

ולא ישגיחו בנפלי

עכשיו הקירות סיד ומלט

יסוד זר

חמר לא עונה כמות.

(כאשר היית פה. "הכרמל האי-נראה")

ראייתה של השמחה כמרכזית בחיים באה לזלדה מהחסידות. מרבית חברותיה לכיתה נטשו את הדת לפני שסיימו את לימודיהן בסמינר או זמן קצר אחרי כן. אחדות מהן נשארו חברות שלה עד היום.

'אינני יודעת למי אני מרגישה קרובה יותר, לחברי שהם שומרי מצוות או לאחרים. המצוות חשובות לי מאוד אך אינני שופטת, רק הקדוש ברוך הוא קורא מחשבות לבו של האדם.'

להדליק נרות בכל העולמות -

זוהי שבת.

להדליק נרות-שבת

זוהי קפיצת נפש הרת נצורות

לים נהדר, שיש בה מסתורין

של אש-שקיעה.

בהדליקי הנרות יהפך

חדרי לנהר די-נור,

באשדות ברקת שוקע לבי.

(שבת וחול. "פנאי")

'האם היו לך פעם ספקות?'

'כמובן שהיו לי משברים - זמנים שלא יכולתי להבין בשום אופן מה תכליתו של הקדוש ברוך הוא. ואף על פי כן אני משוכנעת שהסבל אינו חסר משמעות ואיננו תוצאה של גורל עיוור. וכשמאמינים שיש משמעות לחיים יכולים לצאת אפילו מבור עמוק מאוד.'

'האם ניתן להגדיר את המשמעותיות?'

'עבורי היא מתבטאת בדבריה של אודיל, בתו של הבעל-שם-טוב, אותם שמעתי מפי סבי: "תן לי השגה להבין את הטוב שלך, או תן לי טוב לפי השגתי".

הגדרה מושגית לא אוכל לתת לך - לי אישית יש הרגשה עמוקה ששום דבר אינו קורה סתם, אלא הכל מכוון על ידי השם.' .

..מה הכוונה האלוקית

בצמחים צצים ונובלים.

גם תכלית חיי

ותכלית מותי

לא אדע בעולם הזה.

(ארנים נדהמי שמש. "השוני המרהיב.")

'אבל יש יוצא מן הכלל - מה שאמרתי לא חל על השואה', המשיכה.

'את מאמינה שהיה הסתר פנים -'

'כן, אבל אפילו ב'הסתר פנים' אין תשובה למה שקרה בשואה. לא יכולה להיות תשובה שניתנת להשגת האדם. אני מאמינה שבתשובה יהיה מעין "לא יראני האדם וחי."

'כמורה התלבטתי הרבה בשאלה איך ללמד את השואה. איך לספר לנוער אלו מעשים עשו בני אדם, מבלי לגרום להם בכך לשלול את עצם החיים. לא מצאתי פתרון ממשי. ואף על פי כן עלינו לנסות לספר להם. נראה לי שהאמצעי המתאים ביותר איננו הוראת ההיסטוריה אלא ספרות השואה. יש לקרוא יחד עם התלמידים יצירות המעידות שהרוח בערה בלבם עד הנשימה האחרונה, ספרו של לייב רוכמן, "בדמיך חיי" - עדות אמיתית ורבת עוצמה לאהבת החיים והאדם.

מדוע מעדות אישית, כי עדות כזאת מאפשרת לקורא להזדהות עם הדמויות. ספר המצוין אחר הוא ה"חומה" מאת הרשי, סופר אמריקאי לא יהודי.'

'לדעתך אין זה תנאי הכרחי שספר יהיה כתוב על ידי ניצול שואה.'

'נכון, יש לנו שירתו של אורי צבי גרינברג היורדת באמת לתהום. תנאי הכרחי הוא המעורבות האישית. גם סרט קולנוע יכול להיות מדיום להזדהות. "עמוד האש" תרם רבות כדי לעורר את תודעת השואה ותכתבי שעל זה אני רוכשת תודה ליגאל לוסין. הרבה מידידי הצעירים באו לצפות בסרט יחד אתי. זאת הייתה להם חוויה אותה לא ישכחו. אך עדיין הדרך ארוכה. אתן לך דוגמה. בסדרה אומרת חייקה גרוסמן, שבכל מקום בו סיפרה - בעת ההיא - על הרדיפות במקומות האחרים ענו לה היהודים, "פה זה לא יקרה." פעמים רבות במשך השנים שמעתי את זה כטענה על "עיוורון בלתי מובן". לגבי הייתה התגובה של אותם יהודים טבעית והגיונית. כיצד יכלו להאמין שמעשי זוועה כאלה יבוצעו על ידי בני אדם, אותם הכירו כל חייהם. אנשים שהתנהגו תמיד כמו בני אדם רגילים! זה היה כמו ב"גלגול" של קפקא, תופעה בלתי טבעית, תופעה שהיא מעבר להשגה האנושית.

אני זוכרת, שבזמן שהידיעות האיומות הגיעו לארץ, גרתי ב"כרם אברהם". מחלוני ראיתי חוטי חשמל שנדמו בעיני כציורי קווים, חלק מהנוף. יום אחד פרצה בהם שרפה ופתאום הכל השתנה, הקווים השלווים הפכו למשהו נורא. אמרתי לעצמי, כך הייתה המציאות מולה עמוד היהודים בגרמניה ובפולין: פתאום השכנים שלהם הפכו למפלצות.

בתור בחורה צעירה נסעתי לתל אביב כדי להקשיב לעדות-הראייה של אחד הניצולים הראשונים - אדם שהצליח איכשהו לברוח מפולין ולהגיע ארצה. עד היום אני זוכרת איך נראה: גבוה ורחב כתפיים היה. לשמוע את הדברים שראה והתנסה בהם היה שונה לגמרי מלקרוא על זה בעיתונות. הרגשתי כאילו זה קורה לי. אחר כך רדפה אותי השאלה, איך הייתי נוהגת אני. לגבי כל אדם שהכרתי שאלתי את עצמי, מה הוא היה עושה אילו היה שם?

אחרי ששמעתי את עד-הראייה חזרתי לירושלים וכתבתי שיר. הוא פורסם בדבר הפועלת (30.1.42) אך לא נכלל באף אחד מספרי השירה.'

שיר הנערה

אלוקים, איך לפרח

אותי תצווה?

שתלת בנהר המוות

חיי

הבתוך דם אחים

ללבלב?

ענה:

הללבוש אשר,

הלגמול פרי

מול גופות בלי ידיים,

מול גויות בלי פנים

ענה...

"דבר הפועלת", י"ב שבט תש"ב 30.1.42

'איך הגיבו האנשים סביבך כשספרת להם על עדות-הראייה ששמעת? איך הגיב הישוב?'

'אינני זוכרת מה היו התגובות של אנשים אחרים או איך הגיב הישוב. אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. עלינו להמשיך לחיות. אני מרגישה שאין גדולה כמו זאת של הנשים והגברים שבנו את עצמם וגידלו משפחות אחרי שהיו בשואה. זהו בדיוק החיוב שגילה יוסף לחיים אחרי שנזרק לבור.'

הלומת געגועים

לקרבת נפש בלי פניות

ספרתי לרוח

שזרק קר אל פני וברח

כמה עדינות וכמה חסות

כמה עצה יש במלה אח.

וכמה קנאה! לחש

יוסף הצדיק

שאחיו זרקוהו לבור.

נדהמתי מיפיו

אך לא בכח היפי

הקיצה בנפשי הנקודה

הפנימית.

זכרתי חכמתו -

אך לא בכח הבינה

האירה תקוה

שהיא למעלה מכחו של אדם.

ואמרתי:

איזו גדלות לשיר פלאך י-ה

כמו ששרו חיי החולם

...

(הלומת געגועים. "השוני המרהיב")

'גדולתו של יוסף התבטאה עבורי בעובדה שהסכים להמשיך לחיות, להאמין באלוקים, באהבה, במשפחה, אחרי שאחיו זרקו אותו לבור. אני כשלעצמי יודעת כמה קשה להמשיך לחיות אחרי פגיעה קטנה לאין ערוך. אין דבר יותר קל מאשר לרצות למות.'

רע לי מתי אמות.

... לשוא ינשק את עיני

רוח הים,

לתקוות השמש אבוז -

ולהבטחות ניצנים.

(רע לי מתי אמות, "פנאי")

'רבי נחמן מברסלב - שאליו אני מרגישה מאוד קרובה אמר "יש לעקור את היגון והאנחה ולהניחם בתוך הששון והשמחה." הוא הבחין בין יגון וצער. הראשון הוא שלילי ואילו השני קרוב לאהבה - ההשגה שכל אדם זקוק לחמלה.'

השגה זאת היא אולי אחת הסיבות לכך שקוראים בגילים שונים ובעלי השקפות שונות אוהבים את שיריה של זלדה. אחד הביטויים המובהקים של קו תפיסה זה מצוי בשיר "ראש לא מסורק" המבטא את המאבק הפנימי בין הכמיהה לאמונה והסירוב, או העדר היכולת - לבטוח מחדש אחרי פגיעה עמוקה.

מלה אחת

ניפצה את כל הפנסים

מלה אחת הפכה

רחב מואר

ליער חשוך.

המלאך שנגלה אל הגר

בא אל היער הנורא

בא אל סוף העולם

לגעת בידה.

אך היא נמלטה מן המלאך

כמו ממקסם שווא

זועקת:

אינך קיים אינך קיים אינך קיים

אל תפתני בסודות של רוח.

מעין רץ לקראתה

בנצנוצי מים

עם ענפים ועלים,

אך היא

רטובה כולה

בכתה:

אבוי לנפשי

שוב תעתועים

אחות קטנה

ראש לא מסורק

אך תברחי מצליל המלאכים. ...

(ראש לא מסורק. "השוני המרהיב")

'האם ניתן לראות במה שמסמל יוסף אנטיתזה למה שמסמלת הגר?'

'אני לא התכוונתי - אבל בעצם את צודקת. בשבילי יוסף מסמל את המאבק הנפשי לצאת מן הבור ולא לקלל את החיים משום סיבה שבעולם, כפי שאפיין יהודים בכל הדורות. כשחשבתי על הניצולים הרגשתי פתאום קרובה ליוסף -'

והדלקתי נר של תודה

שיוסף יצא יפה כשחר

מזיו הבור - ...

כי אצלי מדי צער

ננעלים היכלות

ולפעמים נסגרות אפילו חצרות

של תקופות השנה.

'בחיוב החיים של יוסף אני רואה אחד מששים מכוחות הנפש שגילו ניצולי השואה כאשר חייבו מחדש את חשיבות היופי, החכמה והחיים אחרי שהרגישו שאין יותר חשיבות לשום דבר. לדעתי זהו מותר האדם. לאדם יש אפשרויות, לבעלי חיים אין.'

'לאדם יש בחירה. זהו עניין התשובה. האדם אינו כבול לעד למשא של עצמו. יש לו דרך לצאת מן הייאוש, מן הכעס, מחשכתו הפנימית. אם אפילו בידי איש אחד בלבד עולה להימלט ממה שקובע אותו, האדם הצליח.'

'באחדים משיריך את מזכירה את המזלות. את מאמינה שאופיו של אדם נקבע על ידי מזלו. מזל החודש או מזל השעה בה נולד?'

'כשם שחיי הצמח מושפעים על ידי עונת הזריעה כן מושפע האדם על ידי התנאים ששלטו בשעת לידתו. אם היה קיץ או חורף, אם הוריו היו שמחים או עצובים, ודאי שאלה משפיעים על גורלו.'

'גורל או אופי?'

'אומרים שאופיו של אדם הוא גורלו. אף על פי כן - יש לו מוצא: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". האדם לא "נקבע סופית". הוא נמצא בתהליך מתמיד והוא מסוגל להתגבר על מה שקובע את גורלו, הן על קווי אופי והן על תנאי הסביבה. לולא כן לא הייתה משמעות לטוב ולרע והגרמנים לא היו אחראים למה שעשו. אני מאמינה שספר יונה מראה שאפשרות התשובה נתנה לאנושות כולה וכל אדם יכול לתת משמעות לחייו.'

'בהיותך קרובה לחסידות האם זה מטריד אותך שישנן חצרות המתנגדות זו לזו?'

'כלל וכלל לא. היהדות תמיד הייתה פלוראליסטית מבחינה רעיונית. זה היה נורא אם לא היה לנו חופש מחשבה. הרי זה היה אחד מסימני הנאציזם. היופי של היהדות הוא שהיא כוללת הוגים רחוקים זה מזה כמו הרמב"ם והרמב"ן וכל אדם יכול לבחור לו את האידיאולוגיה הקרובה לחכמתו, לטיפשותו או לילדותו. הגורם המאחד הוא ההלכה, שנבנתה במשך הדורות על ידי דיאלוגים בין חכמים שרבים מהם היו בדעות שונות זה מזה.'

'לו שאל אותך אחד מידידיך הצעירים איך לבחור בין הזרמים השונים של היהדות, מה היית אומרת?'

'אין לי תשובות. רבי נחמן מברסלב אמר, "השאלות חשובות מן התשובות. תשובות נקבל בעולם הבא." אך אינני חושבת שמבוגרים נבוכים פחות מצעירים או שצעירים כלואים פחות ברעיונות של בני גילם ממבוגרים. אינני יודעת מי צדק בויכוח על הנסיגה מסיני. כדי להחליט צריך ידע ספציפי על הצד הביטחוני. הרגשות העזים שהתעוררו סביב הויכוח נבעו מעומק המעורבות. ב"שמונה פרקים" מדגיש הרמב"ם את החשיבות של סובלנות. ואולם הוא מוסיף שיש אנשים המסוגלים להיות סובלנים כלפי כל דבר, אך מי שדבר יקר לו אינו יכול לשאת לראות אותו נרמס. אני מאמינה שאידיאלים הם חשובים גם אם החברה שמחזיקה בהם אינה מצליחה להגשים אותם. הנאצים הגשימו את שלהם...

לגבי היהודים ברוב הדורות היה פער בין האידיאל וההגשמה, אבל לפחות האידיאלים היו יפים.

לא מזמן קראתי את סנקה. הוא למשל מטיף למוות בכל מכתב. לגביו התאבדות היא גדולה והתקווה היא בזויה. אצלנו ההפך הוא הנכון, היהדות על כל זרמיה תמיד חייבה את החיים.'