הצלה ומעשי נסים בקבר דוד המלך בירושלים

בסיפור העממי ובשירים בני זמננו

מחבר: ניצה פרילוק

מבוע, גיליון ל"ח, 2003

 חוקרים בעולם עוסקים בתופעת העלייה לרגל והתקדשותם של קברים, הן מנקודת הראות הדתית והן מההיבט החברתי-תרבותי. לחלק מן האתרים מסורות בנות מאות שנים, גורם המחזק את זיהויים ומעודד את האמונה בהם בקרב אוכלוסייה מגוונת מבחינה חברתית (ששון, 2001). במאמר נעיין בשירים וכן בסיפורי עם יהודיים, המתמקדים בקבר דוד המלך ובכוחו להושיע. לתכונותיו של דוד במקרא: גיבור חיל, שליט נערץ, אסטרטג חריף, חכם ונגן מחונן; משורר ומחבר תהלים לפי המסורת - תיתוסף בסיפורים תכונה של פודה ומציל עמו, כיאה למלך המשיח.

"וישכב דוד עם אבותיו וייקבר בעיר דוד" (מלכים א, ב י). קברי בית דוד… היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם… מחילות הייתה להן והייתה מוציאה הטומאה לנחל קדרון (תוספתא בבא-בתרא א יא). קברי דוד מוזכרים במקורות עתיקים (בנחמיה ג, בברית החדשה ואצל היסטוריון רומאי). עם חורבן ירושלים, לאחר מרד בר-כוכבא (135 לספירה), חרבו כנראה גם הקברים או כוסו במפולות עפר של ירושלים המקראית (וילנאי, 1974), ומקומם לא נודע.

מסורת בת כאלף שנים מזהה את מקומו של קבר דוד במרומי הר ציון, סמוך לחומה הדרומית של העיר העתיקה. בקומה התחתונה של הבניין, הניצב בתוך מתחם עתיק, בנויה מצבה על שם דוד, מכוסה ביריעה ועליה מונחים כיום כתרי תורה שהובאו מקהילות יהודיות שנכחדו בשואה (וילנאי, 1974).

"ובהר ציון קברי בית דוד", כתב בנימין מטולדה, שביקר בארץ בתקופת הצלבנים (1170 לערך). במאה החמש עשרה, בעקבות סכסוכים בין נוצרים ויהודים, עברה החזקה על הקבר לידי הסולטן הממלוכי אשר הצהיר: "הלא אנו המוסלמים מעריצים את דוד כמו הנוצרים והיהודים. גם אנו מאמינים בכתבי הקודש. לפיכך… יהיה המקום הזה לנו". המוסלמים אסרו על נוצרים ויהודים להיכנס אל הבניין שעל קברי בית דוד. ב-1859, בחפירה בקבר דוד, מתחת למצבה, נתגלה פתח המוביל אל מערה רחבה (ורדי, 2001); המערה נזכרת גם בסיפורי העם ובשירים שיובאו כאן. יהודים נוהרים לקבר דוד כל ימות השנה - ובייחוד בחג השבועות, העצרת, שלפי המסורת היא יום פטירתו של דוד ומדליקים במקום ק"ן נרות לציון מאה וחמישים מזמורי תהלים.

וכך ש"י עגנון מספר ("תמול שלשום"):

מקום אחד יש בירושלים, שאני הולך לשם פעם אחת בשנה בחג השבועות, וזה קברו של דוד המלך, לפי שדוד המלך חביב עלי מכל היהודים שבעולם. מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות עם גולית הפלישתי ועם שאר הרשעים, ואף היהודים, להבדיל, בוודאי היו מטרידים אותו הרבה, אף-על-פי-כן היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים - מלך זה היאך לא אוהב אותו".

"דוד מלך ישראל חי וקיים"…

על-פי החשיבה העממית, המוות אינו מסיים את מעשיו של גיבור מקודש; הגיבור ממשיך לפעול גם אחרי מותו. אחד הגיבורים הבולטים מסוג זה הוא דוד המלך. בסיפורי עם של עדות ישראל המגוללים עימותים בין יהודים ללא-יהודים עשוי דוד להופיע בדמות עלומה של מושיע לקהילה (זר המוכן לייצג את הקהילה בוויכוח דתי או זר המסיים בניית בית כנסת מפואר למשל, אסע"י 5217). לעתים דוד המלך מתגלה כעוזר פלאי לצדיק ולאביון בעת צרתם. המוטיב העל-טבעי של הקדוש המת המתהלך בארצות החיים מצוי בסיפורים שרקעם הגולה או ארץ ישראל. מקום מיוחד בסיפורי העם על דוד מוקדש לקברו שבירושלים ולנסים המתחוללים על הקבר; סיפורים אלה משתייכים מבחינת הז'אנר לאגדות גיאוגרפיות- היסטוריות. כוחו של הקבר הקדוש כרוך במקרים רבים בתפילה של האדם ומתבטא בריפוי חולים (למשל על ידי שתיית מי מעיין שבמקום) או הצלה פלאית אחרת: לאדם, לקהילה או לאומה.

שלושת סיפורי העם, שיובאו כאן מתוך ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י), יאירו היבטים אלה. בסיפורים מתואר מגע בין האנושי ללא-אנושי הנוצר בשעות של מצוקה או משבר. המאורעות הפלאיים קשורים בקבר דוד יבליטו את האידאה והמגמה הדידקטית של המספר העממי בהאדרת דמותו של דוד.

סיפור האלמנה וקברו של דוד המלך

אישה ירושלמית, אלמנה ממרוקו, הייתה חייבת כספים רבים, והנושים היו דורשים ממנה יום-יום לשלם את החובות. היא הלכה לרב בירושלים ושאלה אותו מה לעשות.

יעץ לה הרב: "לכי אל קברו של דוד המלך והתפללי שם".

הלכה האלמנה אל הקבר הקדוש ושפכה את לבה המר.

לפתע הרגישה כי מישהו נוגע רכות בכתפה.

היא הרימה את ראשה, והנה איש זקן עומד לפניה, ידו מושטת אליה, ובה כסף רב ותכשיטים יקרים. הזקן נתן לאישה את כל מה שבידו, ולפני שהספיקה לומר מילת תודה, נעלם הזקן כלעומת שהופיע.

העדה: מרוקו (אסע"י 886)

רשם: נפתלי הורוביץ מפי יהודי מרוקאי

המוטיב העל-טבעי מבטא בסיפור זה את המשאלה הכמוסה לצדק חברתי, שמשמעו - תמיכה בדמות חלשה במיוחד - האלמנה. זהותו של העוזר הפלאי אינה נחשפת במפורש בסיפור, אך קהל השומעים "יודע" כי המושיע הרחמן הוא דוד המלך. עצתו של הרב להתפלל בקבר דוד המלך מעידה על מסורת שנתקבעה ועל אמונה בהשגחה אישית. הסיפור מוגדר מבחינה גיאוגרפית, אך לא מבחינת הזמן.

גרסה לטיפוס סיפורי זה היא האגדה "המערה והכובסת" (בעיבוד ח"נ ביאליק, 1952), השוזרת כפל קונפליקטים יחדיו: דתי ומיני. כובסת אלמנה מצליחה להימלט במערת קבר דוד משוטר איסמעאלי הכולא אותה ומנסה לאונסה. ישיש המתגלה במערה לאישה הבוכייה והמתפללת "מלטני אלוהים למען דוד עבדך" - מציל אותה ומוביל אותה בבטחה מהמערה אל ביתה. הכובסת רואה ברכה בעמלה ואת הכסף שצברה היא מייעדת לצדקה.

דוד המלך פועל בסיפור העממי כאליהו הנביא באמונה העממית; גם החזות החיצונית, ההתגלות הפלאית והעזרה המיידית לנצרך הולמות את המיוחס לאליהו כמושיע. בכוחה של התפילה והבקשה על קבר דוד לשנות את המזל הרע - למשל מחיי עוני לרווחה כלכלית, ואין בסיפור גישה דטרמיניסטית (פרילוק, 2001). הקבר הקדוש מתפקד בסיפור העם כמעין שער בין העולם האנושי-הראליסטי לבין העולמות האחרים: על-טבעיים או אל-אנושיים.

קבר דוד מציל יהודים בימי הטורקים

במלחמת העולם הראשונה, בימי הטורקים, בא מפקד צבא רם דרג מטורקיה לארץ, לירושלים. הערבים הובילו אותו כבקשתו, לראות קברים של צדיקים. הגיעו לקבר דוד המלך.

בינתיים, היהודים שמעו שהמפקד החדש מתכוון לגזור גזרות על היהודים שלא יתפללו ולא ישמרו על יום השבת ושלא יעשו ברית מילה. היהודים מסכנים, כולם בכו, מה יעשו? ילכו לבית הכנסת להתפלל, זה מה שנותר להם ליהודים לעשות.

הגיע המפקד אל קבר דוד המלך ורצה לרדת למערה. אמרו לו השומרים: "אסור לך לרדת".

שאל: "למה? האם דוד יותר קדוש ממוחמד?"

אמרו לו: "כן שהרי גרים בסביבה ערבים".

התעקש ואמר: "לא, אני רוצה לרדת". ואלוהים החדיר לראשו את הרצון העז לרדת אל המערה.

אז אמרו לו: "אנחנו צריכים לקשור לך את הרגל; ואם תמעד, נגרור אותך החוצה".

וכך היה. קשרו לו את הרגל בחבל, הוא ירד מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה, מדרגה שלישית - נפל ומת במקום. סחבו אותו החוצה כמו כלב.

והיהודים בשקט-בשקט סגרו אותו יום את החנויות והלכו הביתה לעשות "פורים". פורים חדש. נס היה לנו. לולא מת, מי יודע מה היה מעולל לנו.

העדה: ארץ ישראלי, מזרחי (אסע"י 9110)

רשמה: ברכה דלמצקי מפי נעמי לוי

סיפור זה הוא קונגלומרט של שני טיפוסים סיפוריים: "קהילה נרדפת על יהדותה" ו"מחלל הקודש נענש". הצלת פלא של קהילה יהודית נרדפת היא אויקוטיפ יהודי ומבטאה משאלה כמוסה של העם. טיפוס סיפורי זה שכיח בגולה (730A* על פי מפתח הטיפוסים של אארנה ותומפסון), וכאן הוא מתגלה בסיפור המתרחש בארץ ישראל של המאה העשרים תחת שלטון זר. חורש המזימה בטיפוס הסיפורי הוא לרוב יועץ שטני של שליט (לעולם לא השליט עצמו), ובסיפור זה המפקד הצבאי הטורקי "ממלא" את תפקיד "המן הרשע". פתרון הקונפליקט הדתי בסיפור עשוי להיות בדרך ממושכלת ולאו דווקא בדרך על-טבעית, כמו עורמה, שנינה, ותחכום של היהודי על הגוי.

בסיפור הארץ ישראלי-המזרחי, משולבות יחדיו בהצלת הקהילה שתי הדרכים: המעידה במדרגות החשוכות היא הגורם הישיר למות המפקד (המישור הראליסטי), אולם קדמה לה מחשבה אלוהית (המישור העל-טבעי, הנסי) בנוסח המקראי "ואני אקשה את לב פרעה" (שמות ז, ג). יהירותו וגאוות הלב של המפקד ונכונותו להפר טאבו, איסור קיים, ולהיכנס פנימה לקבר דוד המלך אינם מקריים על-פי הסיפור, אלא הוא "תוכנת" לכך מגבוה. מותו הוא אפוא עונש מגבוה כדי שלא יוכל להזיק לקהילה היהודית בירושלים. נזכיר, כי בסיפור העממי עונשו של מחלל מקום קדוש (כגון גנב מבית כנסת) עשוי להיות זמני (כמו שיתוק) וחולף - לאחר שהלקח נקלט. עונשו של המפקד החדש הוא קיצוני וסופי. נוסחאת הסיום של הסיפור יוצרת הקבלה למגילת אסתר ומציעה בכך דרך לפרשנותו.

על-פי אמונה עממית כל הקרב אל קברי צדיקים ואין יראת כבוד בלבו - נענש (ברגמן, 1960). "בארמון זה נמצאת מערה שבתוכה קבורים כל מלכות בית דוד. ואין שום אדם יכול להיכנס בתוכה, מפני הקדושה", כך כתב ב-1769 רבי משה ירושלמי. מבחינה היסטורית ידוע כי בספר החוקים של המושל המצרי של ירושלים במאה התשע עשרה, איברהים פחה, נכלל צו לבל יבוא זר בקבר דוד, והירידה אל הקבר נאסרה (מתוך יומנה של יהודית, אשתו של משה מונטיפיורי, על ביקורם בירושלים ב-1831 ובקבר, כמובא אצל וילנאי).

חילול קודש על ידי ערבי תהיה מועטת בסיפור העממי היהודי, כי רוב המקומות היהודים קדושים גם למוסלמים. לכן בסיפור זה מחלל הקודש הוא זר, טורקי.

קבר דוד מגן על עמו במלחמת העצמאות

היה זה במלחמת העצמאות. עמד לו חייל יהודי-ישראלי סמוך לחומה הגובלת בקבר דוד ושמר. הגן על עמו, על קבר דוד המלך ועל השטח סביב, שלא יפלוש חס ושלום האויב אליו. כדורים ופגזים עפו ושרקו מכל עבר כציפורים בנדודיהן לארצות החמות. הפגזים הפילו חללים רבים, יהודים חפים מפשע, מבוגרים וטף יחדיו, ואין עוצר.

בתוך מטר הכדורים והפגזים האלו ניצב לו החייל ושמר על עמו בחירוף נפש. אך בהתגבר ההתקפה ובהרגישו שכלו כל הקצים, רץ למצוא מפלט בתוך קבר דוד.

מיד בהיכנסו למערה ראה מולו איש בעל זקן ובעל הדרת פנים. היה זה דוד מלך ישראל החי והקיים.

פנה המלך לחייל: "בני, מחמל נפשי, מה קרה? מדוע כה חיוורים פנייך? מדוע הנך כה מבוהל, בני?"

סיפר החייל למלך את כל הרעה אשר סבבה את ישראל מכל שבע ארצות ערב ועל הערבים וכל שונאינו האומרים לכלותנו. את כל לבו מלא התמרורים שפך החייל בפניו.

לבסוף אמר למלך: "עומד אני כאן לרגלי החומה, שומר הנני על עמי, על כל האיזור ועל קבר זה שלך; של המלך לבית דוד אשר סוכתו הנופלת עוד תקום ותיבנה, ואז נשוב ונהיה לעם, אם ירצה השם".

בשמוע זאת המלך מפי החייל אמר: "בני, דע לך כי אני שומר עליכם, על עמי ישראל".

לדבריו אלו של המלך, אורו עיניו של החייל. מיד ראה עוד בחורים שהופיעו פתאום במערת הקבר. התכנסו יחד, סידרו מניין והתפללו.

כשנדמו קולות מטר היריות והפגזים, יצאו החיילים ושבו אל משמרתם. ומה גדול היה תימהונם כשנוכחו לדעת, כי בדיוק בשעה זו - הוכרזה ההפוגה.

העדה: ישראל, אשכנזי (אסע"י 967)

רשמה: נחמת ציון מפי מרים צ'רנובילסקי

במלחמת השחרור שימשו הר ציון ובנייני דוד המלך בסיס ללוחמים הערבים. ב18- במאי 1948 הסתערו לוחמים יהודים על המקום והשתלטו עליו. בעת הקרבות בהר ציון שכנה בבניין קבר דוד המפקדה של הלוחמים היהודים (וילנאי, 1974, עמ' 1629). המספר העממי אינו נאמן לאמת ההיסטורית של מלחמת השחרור, ובונה את התנאים והרקע ההולמים את מטרתו האידאית.

נס הוא ביסודו מעשה מאגי. כשהדת מקבלת את המעשה והוא מיוחס לכוח אלוהי - הוא מכונה "נס" (ולא כישוף או קסם). לשנות את פני המציאות אפשר בסיפור, והמאגיה היא אמצעי להגשמה של משאלה כמוסה זו (שנהר, 1982). סיפורי עם על רקע של מלחמות ישראל נשייך לשלב ה"גאולה" - השלב האחרון במישור הזמן (התקופות הן: המיתית, האבות, החורבן, הגולה, הדורות האחרונים, ההווה, הגאולה). אגדות על הקמת המדינה ומלחמת השחרור יונקות מאגדות שסופרו בעבר על ימות הגאולה.

סיפור זה, שעיקרו מאורע פלאי הקשור בקברו הקדוש של דוד, מערב אף הוא שני עולמות: הראליסטי והעל-טבעי. גם בו מופיע דוד כאב-טיפוס של מציל. סינדרום המוטיבים של ההתגלות כולל: דמות הזקן הדור פנים, הרחום וקשוב לסבל, התפילה בקבר וההצלה. באירוע ההצלה יש מן המציאותי מצד אחד - צירוף מקרים אפשרי שעל-פיו נקבע מועד ההפוגה במלחמה (ההפוגה הראשונה החלה ב- 11.6.1948), ומן העל-טבעי מהצד האחר - שינוי מכוון של מהלך ההיסטוריה בידי הכוח העליון במטרה להקל על עם ישראל, על-פי החשיבה העממית. גם סיפור זה, כשאר הסיפורים שנושאם קבר דוד, מתחיל בסיבוך ובמשבר ומסתיים, לפי שעה, בהקלה וברגיעה.

כאשר הלבבות והעיניים נשואים אל קבר דוד המלך שבמרומי הר ציון, אפשר לאמץ את שאלתו הקדומה של השרוי במצוקה: "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי?"; ואת התשובה המרגיעה: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא, א, ג).

קבר דוד המלך כמוטיב וכיסוד תמטי מופיע גם בשירה קאנונית בת זמננו, למשל אצל יהודה עמיחי, אורי צבי גרינברג וחיים חפר. בשירה הישראלית אנו מוצאים משוררים המפנים מבט אל דוד המלך כדי לעצב חוויה אישית. תופעה זו עשויה לעורר תמיהה: מה צורך לו לאמן בימינו לראות השתקפויות של דמותו במראה המלכותית? עיון בשירים אחדים יצביע על המקום והתפקיד של קבר דוד או מערת דוד במיתוס של המלך דוד, מיתוס שאינו דועך, אלא מעוצב פואטית בכיוונים חדשים.

"למערת מלכנו דוד"…

בפואמה "קדש קדשים" לאורי צבי גרינברג (1992), החזרה אל קודשי האומה: דוד המלך, המקדש, ירושלים ומזמורי תהלים - בין המציאות חיים ובין כחלום וככמיהת לב - היא הדרך האחת להתמודד עם אימי השואה ועם האובדן של הנפשות הקרובות ביותר. בשיר זו בנוסח הבלדה שורה אווירה של פלא ומסתורין. את זכר אמו שנספתה בימי השואה בנכר, א"צ גרינברג מבקש להעלות לארץ ישראל, לירושלים, אל מערת דוד. את דמותה של אמו הוא מחייה בשיר, ובמצב של חלום וערות הוא מנסה לחוש מה עשויה הייתה להיות משאלת לבה של אמו ברגעי חייה האחרונים - ואותה הוא מממש כחיזיון נבואי.

 - ריח ירושלים באפי, בני.

- אמן, הגענו ירושלימה, אמי _ _ _

- ואל הכתל המערבי תובילני, בני. / - אל הכתל, אמי.

- ומשם אל מערת מלכנו דוד. / - למערת מלכנו דוד, אמי.

- ושם נאמר תהלים, בני; / בלחן, בנסח אביך, בני.

- התזכר?

עלילת שירו של אצ"ג מתפתחת מהמציאות של המאה העשרים. לפי המסורת, הרי ידוע מקום המערה - קברו של דוד המלך. כוחה ועוצמתה של "מערת מלכנו דוד" (ולעולם לא "קבר דוד" בלשונו) לשוב ולהזכיר את מקומו של דוד כמשיח ישראל ואת מקומה של ירושלים בתודעת העם, בתקוותיו ובחלומותיו.

- בת-קול במקום אומרת:

- כל חללי ישראל בחרב הגויים

- מובאים ברוח אל הכתל ירושלימה

- ומשם למערת מלכנו דוד

- ושם הם נאספים… עד בוא שילה

הדובר בשיר כאילו חוזר ומאשר את התפיסה כי מעומק מצולות הייאוש, אדם יכול למצוא נחמת-מה בפנייה לבית דוד ולבורא על ידי אמירת פסוקי תהלים - שחוברו על-פי המסורת בידי דוד המלך. אין בשיר ראייה נאיבית, אבל יש היאחזות באידאה יהודית בת דורות על נצח ישראל שלא ישקר. בפואמה יש קישור בין מערת דוד לחרב דוד בנוסח:

 - וכשנגיע למערת מלכנו דוד …

- אני אגיד: לדוד / ברוך ה' צורי

- המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה.

בהפניית המבט אל מערת דוד אין אפוא בקשת ישועה והצלה של מאמין פסיבי, כפי שנתגלה בסיפורי העם, אלא הפנייה היא במודע אל דימוי של מלך, שידע לחיות על חרבו והיה איש חיל ולוחם אמיץ משחר נערותו. ובשעה קשה זו של האומה, אצ"ג מצביע על חייל יהודי ונשק כצו החיים וכתריס נגד האויב. בצד תובנה מעשית בדבר הכוח הפיזי, הבלדה נזונה מאווירה של נס, האם המתה שבה ומתהלכת בארצות החיים והכיסופים לעידן משיחי, לבת קול משמים ול"קדוש קדוש" - מזכירים לא במעט מוטיבים מסיפורי העם על קבר דוד.

- זה הכתל וזו המערה:

- למלכנו דוד בהר ציון;

- ירושלים מעולם ועד עולם:

- אמן.

"ויקם דוד המלך ויטול את הכינור"…

פנייה אחרת אל קבר דוד המלך בזמן אחת ממלחמות ישראל מצויה במקאמה של חיים חפר (1978) "היינו כחולמים".

בחדש איר, בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמליתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעפרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הנגר / וינשמו עמקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר: / אדוני המלך, הר-הבית שחרר /

בשונה מהסיפור העממי על מלחמת השחרור (אסע"י 967), אין מבקשים הפעם עזרה מהמלך, אלא באים אליו כאל ה"אב הגדול", כדי לבשר לו את בשורת הניצחון. בדיאלוג הפלאי שבין החי למת נפרשים תולדות האומה למלחמותיה. המקאמה קולטת במודע יסוד על-טבעי, ובונה בדרך זו שיר שבח לרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים: יצחק רבין. האדרת דמותו יונקת מן העוצמה של מיתוס דוד.

ותקם דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה /

דממה אלהית, דממה דקה /

ויאמר המלך וקולו נחנק ; דבר, דבר אלי יצחק /

חיים חפר יצר שיר הנשען על המטען הריגושי-רוחני של העם ועל האמונה בדבר קבר דוד בהר ציון. במפגש בין שני המנהיגים הגדולים - חפר מאמץ במכוון דפוסי חשיבה לא-רציונלית ההולמים את התפעמות הלבבות ב-1967, עם הניצחון המהיר במלחמה והשיבה לקודשי האומה בירושלים.

ויאמר דוד המלך אל הרמטכ"ל / _ _ _ אך עליך הטיל הגורל /

להיות שליחם של כל החלומות והתפלות/

של כל הבקשות הכי-נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות _ _ _

ובדבר המסורת על מיקומו של קבר דוד - יהודה עמיחי זורה אמירה אירונית בשירו "דוד מלך ישראל חי וקים" - שיר רב בתים הבנוי על האזכור המקראי של פרשת בת שבע והתוכחה "אתה האיש" (1998):

אני חושב עכשו הרבה על דוד המלך,

לא זה החי וקים ולא זה המת ולא קים

מתחת למרבדים הכבדים בקברו שאינו קברו,

אלא על זה שנגן ונגן וחמק מן החנית

עד שהיה מלך _ _ _

השיר כולו נע על ציר המתח שבין פקפוק וביקורת לבין כוח המשיכה של הדמות המלכותית, רבת המעללים וההישגים. היצירה פותחת ב"ווידוי אישי" של ישראלי בן המאה העשרים ומתובלת כדרכו של עמיחי במטפורות רבות, באנלוגיות, בהומור דק וברטוריקה הלוגית.

"רוצה לילך לקברו של דוד"

השילוב של נסים וקבר דוד מצוי גם בשירו של הרצל חקק "ביום ההוא בדרך להר ציון" (1987). השיר מגולל כזיכרון חוויה של ילד המהלך - במעלה מאה מדרגות - עם סבתו לקבר דוד המלך.

שמעתי סיפוריה שבכו ליד הקבר שאחזו בפעמונים

בגוילי התורה, ידעתי כי ראתה בעיניה נסים.

אין בשיר התרחשות פלאית, אך מצויה בו המחשבה והידיעה של הילד, כי המקום מקודש ורוחש נסים, ואלה - יתגלו אולי רק לבעלי זכות כסבתו אשר "מבבל באה", ועולה "לחונן עפרו של צבי ממלכות". ובחלוף השנים - הדובר הבוגר, החש באובדן דרך ובהיעדר מצפן רוחני ("ולי בבית יש אטלס קרוע…"), מוצא עצמו מתרפק על עולם האמונה השלמה של סבתו:

רוצה לילך אל קברה, אל המלך דוד אהובה

שם אוצר תפילותיה שוכן

שם נגעתי נסים, ועתה שירי על שלחן חלק

ואותו אטלס, אותה גיאוגרפיה חסרת מצפן.

סיכום

במאמר זה העפלנו אל קבר דוד שבהר ציון בשתי הדרכים: דרך הז'אנר העממי של סיפורי עדות ישראל ובנתיב ז'אנר השירה. בסיפורי העם שאלנו מי זוכה להתגלות של דוד ולסיועו; ובשירה - מה מניע יוצר להפנות מבט אל מלך מהעבר המקראי כדי לעצב חוויה עכשווית, אישית או לאומית. ביצירות הפרוזה והשירה נתגלו יסודות על-טבעיים, מעשי נסים והצלה פלאית המתקשרים לקבר דוד. הפנייה לדוד נעשית בשעת מצוקה, ושכיחה על רקע עימות בין יהודים ללא-יהודים ובעת מלחמה. הסיפורים העממיים ניזונים מהאמונה בדבר כוחה של תפילה ובקשה על הקבר הקדוש ובדבר הגיבור הצדיק הממשיך לפעול גם לאחר מותו. נמצא כי למיתוס של דוד המלך נוספה בסיפורי העם תכונת "המושיע", ובכך דוד מתקרב לדימויו של אליהו הנביא בחשיבה העממית. המת המתהלך בארצות החיים מופיע גם ביצירות השירה וחלה בהן תפנית, כדי שיוכלו להכיל את היסוד העל-טבעי; חדירת הפנטסטי והמטפיזי למציאות חיים מוגדרת מבחינה היסטורית (ימי השואה, מלחמת ששת הימים) נעשית מבחינה ז'אנרית בצורת הבלדה או המאקמה; השיר מעלה מצב של מעין חלום או של התרפקות על זיכרון. הדיאלוג עם דוד על קברו משמש אמצעי רטורי שירי להשגבתו של אירוע מדיני ושל מנהיג צבאי או שמערת דוד בירושלים מקושרת בפואמה לחזון נחמה של ימות המשיח.

דוד המקראי נודע כגיבור חיל שהצטיין במלחמות, אין פלא אפוא כי גם ביצירה הספרותית הוא ממשיך למלא ממקום מנוחתו את האידאה הנכספת של "שומר ישראל".

ביבליוגרפיה

אסע"י - ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי באוניברסיטת חיפה. שלושת הסיפורים, אסע"י 886, 967, 9110, הותקנו לדפוס בידי ניצה פרילוק.

ביאליק, ח"נ (1952), כל כתבי ח.נ. ביאליק, דביר, "מאגדות המלך דוד", "המערה והכובסת", עמ' רצא-רצב

ברגמן, יהודה (1960), הפולקלור היהודי, ראובן מס, "המקומות הקדושים: קברות הצדיקים", עמ' 133-131

גרינברג, אורי צבי (1992), רחובות הנהר, ספר האיליות והכח, כל כתביו, כרך ו - שירים, עורך דן מירון, מוסד ביאליק ירושלים, "קדש קדשים"

וילנאי, זאב (1974), אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, "דוד (ב)-קבר", עמ' 1633-1618

ורדי, אילנה (2001), מדריך ישראל החדש: אנציקלופדיה, מסלולי טיול, כרך 12, כתר ומשרד הבטחון, "קבר דוד", עמ' 275

חפר, חיים (1978), מחברות היום השישי, עידנים, "היינו כחולמים"

חקק, הרצל (1987), תעודה נשכחת, שלהבת ירושלם, "ביום ההוא בדרך להר ציון"

עמיחי, יהודה (1998), פתוח סגור פתוח, שוקן, "דוד מלך ישראל חי וקים" - 'אתה האיש'

פרילוק, ניצה (2001), "המסע לחיפוש המזל: למאפייניה של משימה על-טבעית זו בסיפורי עם יהודיים", מהות, מכון הברמן למחקרי ספרות, חוברת כ"ג, קיץ תשס"א, עמ' 108-95

שנהר-אלרעי, עליזה (1986), סיפורים משכבר, מודן, "עולם המתים והרפאים בסיפור העממי", עמ' 149, 160

שנהר, עליזה (1982), מסיפור עממי לסיפור ילדים, גסטליט, החברה למחקר מדעי שימושי אוניברסיטת חיפה, "המאגיה", עמ' 82-72

ששון, אברהם (2001), "התהליך העממי של התקדשות קברים בישראל", כיוונים חדשים, גיליון 4, ניסן תשס"א, עמ' 171-153