החברה

הערות לסיפור: עדי צמח)

מחבר: מיכה יוסף ברדיבצ'בסקי

זהות ב', קיץ תשמ"ב

 היא לא היתה יפת-תואר במובן הרגיל, אבל חינה היה רב. בשמלתה הדקה והשחורה, בקלות מהלכה, בפניה הכהים, בשערותיה הגזוזות ובעיניה המביטות ישר, לקחה כל לב. היא היתה יוצאה ובאה באולם של בית המדרש העליון, ואיזה הוד של עצב ליוה אותה תמיד. בין שומעי השיעורים המדעיים נודעה היתה בתור התלמידה בודדה. כי אמנם בודדה היתה לנפשה כל ימי שקדה על דלתות הלימודים. היא לא התערבה בין התלמידים, ותימנע גם להתרועע עם בנות- גילה. היא באה מחוף הים הבלטי, להוסיף לקח בעיר המדרש, אבותיה מתו: ודודה, אשר פירנס אותה על חשבונו, גם הוא נפקד. - איזו מאות שקלים השאיר לה, והם לא הספיקו לה אלא לחיי- לחץ. בחדרה אשר בפרוור העיר היו רק מיטה ושולחן וכסא לשבת. על יד צרור הספרים עמד המיחם, גם הבקבוק והקערה של מים. בצד המיטה היו תלויים בגדיה המעטים, עליהם פרוש סינר לבן. אהבתה לנקיון היתה בלי מידה, היא רחצה את בשרה בקומה ובשכבה. רחצה פניה וידיה לפני כל ארוחה, ניקתה בערב ובבוקר את בגדיה, ולמרות עוניה חידשה את האלונטית של הקיר בכל יום.

היא למדה תורת-הכלכלה ותורת-המידות; קראה בשעת-הפנאי בספרי המשוררים בעלי האסופות ותחלום חלום פדות האדם. לו הספיקו בידה כי אז קראה דרור לכל בני איש, לו הספיקו בידה כי אז כתבה ספרים הרבה...

מי יכיר את נפשה? מי עבר על סף חדרה בעת שישבה מלאה תימהון וגעגועים? לרוב הפסיקה בקריאתה והסתכלה בעד החלון על האילנות המחרישים... גובה להם וקומה להם...

ובבין-הערבים המועקה עוד יותר גדולה. בעלת-הבית לא תשים עוד לב אם תשלם שכר-המעון במועדו. לבית וסילי, המזכיר לאגודת הפועלים, תבוא לפרקים, באשר הורתה שם לקח לבתו הקטנה. אשתו מתה והוא אינו נושא אחרת. וסילי אינו מדבר עמה לרוב, אם גם יודע הוא הרבה.. כשפונה הוא מעסקי היום עוד הוא שוקד על ספרי מרכס; היא חוששת פן תיפסק ההלכה כברנשטין...

וטוביה, העברי הצעיר, יושב תמיד בעת השיעור מאחוריה והוא אוהב אותה. הוא לא דיבר עוד עמה אלא מעט, והיא מרגשת את צלו... גם המה בני דת ומתפללים, אבל לא מאמינים בצלבים. בספרי הפילוסופיה כתוב ששפינוזה היה יהודי, אבל נגרש מעדת בני-עמו.

ובענין שפינוזה לא תבין מאומה - מה זה עצם? העולם הוא עולם, ובחברה יש רכוש ועבודה... אפשר לחברה בלי עשירים... לפני זכויות האב היו זכויות האם, כך כתוב בספרו של מורגן...

היא קראה זמן מה את ה"אורגים" להויפטמן... לו היתה משוררת, כי אז כתבה עוד מחזה אחד לזה בסוף...

ולדימיר הפולני, היושב סמוך לה, אינו שם לבו אליה ברוב. הוא אדם בעל מחשבות ופניו יפים. כשהוא קם ממושבו ונוגע בבגדה, לא יבקש סליחה ממנה... הוא מרכין תמיד את אזנו לשמוע מה שיאמר הפרופסור. וכשהוא כותב את השיעור בקונטרס המונח לפניו, הוא עושה את הדבר במהירות גדולה. הלז גם היה בארץ ספרד ועובד בעניין פילוסופי על אודות אפלטון.

בבית מדרש המדעים יש גם תלמיד אחד מארץ רומניה, ואומרים שהוא כתב ספר מחקרי שלם. היו ימים שביקש קרבתה, ויאמר לה כי יכול להיות לה לאח והיא לו לאחות. לא הבינה מדוע הוא אומר כך.

תלמיד בולגרי, אדם שחור, חיכה לה תמיד על פתח בית המדרש. עמו לא דיברה עוד דבר. אבל פעם אחת היתה יושבת באולם, ובידה חוברת מדעית, שקיפלה אותה; ובעברו לפניה ביקש אותה לתת לו את החוברת למקרא...

זה ימים אשר החלה לאכול בבית-אוכלי-הצמחים. ביקשה ומצאה שאכילת בשר היא אכזריות גדולה.

ולדימיר הפולני גם הוא בא לשם לפרקים. פעם אכלו יחד על שולחן אחד קטן והתחיל לדבר עמה, כמו מכיר אותה זה כבר. ביום השני ליוה אותה אחרי הארוחה וישיח עמה בדבר חכמי-יוון... הם רק הם השיגו הכל וכל החושבים והפילוסופים רק מפיהם הם חיים...

הוא הלך וסבב עמה עד הרחוב שהיה דר בה; ובעמדו לפני פתח הבית ששם משכנו שאל אותה אם תיאות לבוא אליו לשתות עמו חמין. רגע עמדה כמחרישה ותלך עמו. השלבים לא היו רבים, הוא פתח את חדרו והיא באה אחריו. החדר יפה הוא, בעד החלון יראו ראשי הררי-אלף...

הוא הבעיר את הפתילה במיחם ויראה לה תוך כך את ספריו... היו כל ספרי אפלטון בשפתם המקורית, והם מכורכים בעור ירוק. גם תמונות של סופרים גדולים היו לו. הוא מבכר את סלובצקי על מיצקביץ. הוא מציע לפניה שתלמד פולנית. הוא יושב לצדה ומניח מבלי משים את ידו על שכמה. - - -

הערות לסיפור "החברה"

עדי צמח

הדבר הראשון שהרשים, והדהים, אותי בסיפור זה של ברדיצ'בסקי היה סיומו. בתחילה, עושה הסיפור רושם של פתיחה לסיפור בלבד. ראשית כל מציג המחבר את גיבורתו, לאחר מכן היא פוגשת בחור, הם עולים אל חדרו, הוא שם את ידו על שכמה, ו...זהו. כאן נגמר הסיפור. הקורא הנדהם מתמרמר: ואיפה הסיפור? הוא רוצה לדעת את פרטי היחסים הרומנטיים שבין הבחורה והבחור, לדעת האם היו ביניהם יחסי מין, האם הרתה הבחורה לולדימיר, האם נישאו זה לזו...

אך על כל הדברים הללו אין ברדיצ'בסקי מספר. סיפורו נגמר במקום שהיינו מצפים שיתחיל, והרי הוא כאומר לנו: האינכם רואים, שוטים, שאת הכל כבר אמרתי?

והצדק עימו. אך כדי להבין זאת, ואת אמנות הסיפור של ברדיצ'בסקי בכלל, עלינו לחזור ולקרוא את הסיפור בתשומת לב רבה, רבה יותר מזו שהקדשנו לו בקריאה ראשונה. נשים לב קודם כל כי בניגוד למקובל בסיפורת הרומנטית, שאליה נטינו לשייך סיפור זה, כמעט בלא מחשבה, לא גבר אחד מופיע פה לפנינו, אלא חמישה גברים מוצגים כאן, חמישה גברים בני חמישה עמים שונים: ואסילי הרוסי, טוביה העברי, ולדימיר הפולני, התלמיד הרומני, והתלמיד הבולגרי. כל אחד מאלה היה עשוי להיות הגבר שיזכה בגיבורת הסיפור. ולדימיר הפולני, זה שאל חדרו באה לבסוף, אינו הראשון ברשימה וגם לא האחרון בה: הוא האמצעי, אחד מן החמישה, כאשר הוא מוצג לפנינו בתחילה לא ניכר כל הבדל בינו ובין כל אחד מהארבעה האחרים. הצגתו היא סתמית ממש כהצגתם של האחרים. ובכן מדוע זה דווקא הוא זוכה בה? מדוע דוקא הוא?

וכאן מבינים אנו את הנקודה הראשונה בסיפור. אין שום סיבה וטעם בשלו מעדיפה ה"חברה"

את ולדימיר על פני האחרים. הוא זוכה בה סתם, ללא שום סיבה מיוחדת. בעצם היה זה

יכול להיות גם טוביה, או הרומני, או הבולגרי. עובדה היא שולדימיר זכה בה, ועובדה זו חזקה ועצומה מכל הסבר חברתי, כלכלי, פסיכולוגי או פילוסופי. ברדיצ'בסקי מטיח בפנינו את העובדה האכסיסנטנציאלית, שאין לה פשר, מובן או צידוק, והיא מגמדת את כל הפשרים, המובנים והצידוקים שבעולם. סיפוריו הם שרשראות של עובדות קשות ונחרצות, והנסיון האנושי להבינן כ"הכרח" - היסטורי, כלכלי, דתי, פסיכולוגי או אחר כלשהו הוא נלעג. האין זה מזכיר לנו את דבריו של הזר של קאמי? "בערב מארי באה לקחת אותי ושאלה אותי אם אני רוצה להתחתן אתה אמרתי שלא איכפת לי ושאנחנו יכולים לעשות זאת אם היא רוצה בכך. אז היא רצתה לדעת אם אני אוהב אותה. עניתי כמו בפעם הקודמת, שאין לכך כל משמעות אלא שבלי ספק אינני אוהב אותה. "אז למה שתתחתן אתי?" היא אמרה. הסברתי לה שאין לכך שום חשיבות ושאם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן. חוץ מזה היא זו ששאלה ואני רק אמרתי כן. היא ציינה שהנישואים הם עניין רציני. עניתי, "לא". היא שתקה רגע והתבוננה בי בשקט אחרי כן דיברה. היא פשוט רצתה לדעת האם הייתי נענה להצעה זו גם אילו באה מאשה אחרת לה הייתי קשור באותו אופן. אמרתי: כמובן" (חלק א' פרק ה'). הבחירה בבן הזוג היא אשליה, כיון שמה שקורה אינו קורה מתוך בחירה, וגם לא כגורל, אלא כך, סתם, בלא כל טעם וצידוק.

נשוב עתה ונראה כי מבחינות הרבה, ולדימיר הוא הגבר הפחות מתאים לגיבורתנו מכל החמישה. אליו היא עשוייה, להימשך פחות מאל כל אחד מן האחרים, ויש להניח שחייה המשותפים אתו יהיו ריקים, מנוכרים וחסרי משמעות עוד יותר מאשר אילו היה זה מישהו סתמי אחר שהיה "מניח מבלי משים את ידו על שכמה". ולדימיר לומד פילוסופיה. הוא "עובד בענין פלוסופי על אודות אפלטון, ובחדרו הוא מראה לה את, כל ספרי אפלטון בשפתם המקורית". אבל על החברה שומעים אנו שאמנם יש לה עניין כלשהו במדעי החברה ובתורת הסוציאליזם, אך הפילוסופיה זרה לה לגמרי ונראית משונה בעיניה. כשהיא חושבת על ענין פילוסופי מופיע קטע קומי לחלוטין, שבו דוחקים קטעי מחשבות "ריאליות" את התהייה הפילוסופית ומגרשים אותה: "ובעניין שפינוזה לא תבין מאומה - מה זה עצם? העולם הוא עולם, ובחברה יש רכוש ועבודה... אפשר לחברה בלי עשירים... לפני זכויות האב היו זכויות האם, כך כתוב בספרו של מורגן...". ובכן יש לה תודעה חברתית, ואפילו משהו שבפמיניזם, אבל הפילוסופיה נראית לה מוזרה ביותר: "העולם הוא עולם, ובחברה יש רכוש ועבודה" ולא שטויות כגון העצם של שפינוזה. ואילו ולדימיר, הוא "ישיח עמה בדבר חכמי יוון... הם רק הם השיגו הכל וכל החושבים והפילוסופים רק מפיהם הם חיים... ". היחסים בין השניים, המתחילים עם סיומו של סיפור זה, לא יהיו מצויינים בקירבת רוח רבה: הדבר ברור. אפלטון איננו מארכס.

יתירה על כן, היא, החברה, איננה דוברת את שפתו. "הוא מציע לפניה שתלמד פולנית", ברור שהיא פולנית לעולם לא תדע, לא תקרא את הספרות החביבה עליו, והקשר ביניהם יהיה תמיד דרך השפה הזרה (הגרמנית). לעולם לא יגעו זה בזו. הקטע האחרון של הסיפור, בקומיות האכזרית שלו, מציג עובדה זו בצורה בוטה ביותר. מה שהיא רואה זה "כל ספרי אפלטון בשפתם המקורית והם מכורכים בעור ירוק. גם תמונות של סופרים גדולים היו לו, הוא מבכר את סלובצקי על מיצקביץ".

את ספרי אפלטון ביוונית היא כמובן לעולם לא תקרא: כל מה שהיא תקבל מהם היא המראית  החיצונית, הטפלה: הם מכורכים בעור ירוק. גם את סלובצקי ומיצקביץ בפולנית היא לא תוכל לקרוא, ובודאי שלא תוכל לעולם להביע דעה בשאלה מי משניים אלה עדיף על האחר. כל מה שהיא תקבל מהם היא המראית החיצונית, הטפלה: תמונותיהם. ברדיצבסקי איננו מסביר את הבדיחה, את הלעג, אבל הכאב של הניכור יורד חדרי בטן: הנה, אפלטון עבורך זה עור ירוק, מיצקביץ וסלובסקי עבורך הם תמונות. כך, בניכור זה, בחוסר משמעות זה, עליך לחיות. כך, בניכר זה, בחוסר משמעות זה, עלינו לחיות. זוג רגיל: זוג נאה.

שלישית, היא, החברה, בחורה עדינה ורגישה. המעט ששמענו על ולידימיר, מבהיר שלו תכונות אלו זרות לגמרי. אין בו שום נימוס או טאקט: "כשהוא קם ממושבו ונוגע בבגדה אל יבקש סליחה ממנה". בכלל, גינוניו החיצוניים קצת גסים, כמי שאינו מתחשב בצורה כל עיקר: "הוא מרכין תמיד את אזנו לשמוע מה שיאמר הפרופסור". היא, הלא כל כולה עדינות ואהבת סדר ונקיון, והוא נימוסיו פגומים ואין בו כל אבירות. "פעם אכלו יחד על שולחן אחד קטן והתחיל לדבר עמה, כמו מכיר אותה זה כבר", בלא שיציג את עצמו לפניה או ישאל לשמה. בו מקום הוא לוקח אותה אל חדרו (במקום שילווה אותה אל חדרה היא כמקובל) ומיד הוא מניח "מבלי משים את ידו על שכמה". קשה לומר היכן הכאב והעלבון יותר גדול, בכך שהיא מקבלת, בפסיביות מוחלטת, את האיש הזה הזר לה כל כך, או החיצוניות והאדישות שנלוות אפילו אל האקט הזה שבו הוא מתקרב פיסית אליה: את ידו על שכמה הוא מניח בלי משים. אפילו את הרטט שבפיתוי המתוכנן, המבריק, אין היא מקבלת, חייה עם וסילי יהיו תפלים ומאכזבים לא מן הצעד השני, אלא מיד, מן הצעד הראשון ואילך.

שהלא (וזאת כבר הנקודה הרביעית) אין כאן אפילו תשוקה. טוביה העברי הצעיר "אוהב אותה". הרומני "ביקש קרבתה ויאמר לה כי יכול להיות לה לאח והיא לו לאחות". הבולגרי "חיכה לה תמיד על פתח בית המדרש" ופעם ניסה לשאול ממנה חוברת למקרא. לעומת זאת "ולדימיר הפולני, היושב סמוך לה, אינו שם לבו אליה ברוב". ודווקא זה שאינו אוהב אותה, אינו חושק בה, ואפילו אינו שם לבו אליה, זוכה בה, מדוע? ככה. ברדיצ'בסקי נוקט לשון נקיה, אך רומז: "השלבים לא היו רבים". התמסרותה היא באנאלית, וחייה, "סיפור המסופר בידי שוטה, מלא שאון וזעם, ומשמעותו: אפס".

זהו סיפור על ניכור. לכן, לגיבורה אין שם. אין לה יחוד: פרצופה נמחק בסתמיות של חייה, המקום אף הוא אינו נקרא בשם. רק בסוף הסיפור ממש, לפני השקיעה האחרונה לתוך הבאנליות של הפתילה במיחם, אפלטון מעור ירוק והסופרים במסגרת (על הקיר?) ישנה הבלחה של מיקום, משהו מרומם: "בעד החלון יראו ראשי הררי-אלף". אנו נמצאים, אפוא, בשוויץ. אבל עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה. האדם בודד, חסר קשר, מנותק, הוא צץ בתוך האין, ואין הבדל אם קוראים לאין זה בשם זה או בשם אחר. כפי שלמקום אין שם כך לה אין שם: "בין שומעי השעורים המדעיים נודעה היתה בתור התלמידה הבודדה". באמת, מאד מדעי! שוב חץ שנון, מורעל, של ברדיצ'בסקי, מכוון ללב גיבוריו וללב קוראיו. אנו בעיר אוניברסיטאית. אולם מה שמודגש כאן זה לא הקשר שבין הצעירים אלא הזרות שביניהם, בני עמים שונים, ארצות שונות, דוברי שפות שונות ובני אמונות שונות, וביניהם, היא בודדה באופן מדעי.

תן דעתך כי רק באמצע הסיפור מבין קורא הסיפור שהגיבורה איננה מבנות ישראל. ההנחה של הקורא העברי היא שגיבורת הסיפור היא מבנות עמו, שאם אין הדבר כן, מעמיד הכותב את הקורא על עובדה חשובה זו בראשית דבריו. אך לא כאן, לא ברדיצ'בסקי. דרכו שונה לגמרי. רק באמצע הדברים, ודרך-אגב, אגב תיאור של "טוביה העברי הצעיר", פולט המספר את הרהוריה: "גם המה בני דת ומתפללים, אבל לא מאמינים בצלבים". הווה אומר שהיא איננה אחת מ"המה", היהודים. האם אין זו עובדה חשובה? האם אין להעיר על כך, לטפל בנושא? לא... לא... גם לזה, כמו לפרטים אחרים, החשובים מאד בעיני המספרים הטורחים לגלות לנו את הרקע החברתי - הנפשי-הלאומי של גיבוריהם כדי "שנבין אותם", אין כל חשיבות בעיניו של המספר שלנו. ושוב האירוניה שלו צורבת, דוקרת, מצחיקה ומכאיבה" הם, היהודים המוזרים, בני דת ומתפללים, אבל לא מאמינים בצלבים. תיאור מנוכר, זר, וחיצוני-גרידא של האמונה. לא נאמר "אינם מאמינים בישו". לא נאמר "אינם מאמינים במשיח, בן האלוהים". מה שנאמר הוא שאינם מאמינים "בצלבים". אבל מי כן מאמין בצלבים? בוודאי שלא הנוצרים. זה לא חשבו, אפוא, במה מאמינים. אין כאן נערה רליגיוזית, או בעלת סנטימנטים דתיים. האמונה היהודית זרה לה לא יותר ולא פחות מאמונת הנוצרים, דת אבותיה, הנראית לה לא יותר מאשר "אמונה בצלבים". לדרגה עמוקה יותר של ניתוק וחוסר משמעות קשה להגיע.

ניתוק זה מכל משמעות חיה מגולם לא רק בבדידותה הגמורה של הגיבורה ("אבותיה מתו, ודודה, אשר פירנס אותה על חשבונו, גם הוא נפקד", מה זה, נפקד? לא נאמר, לא חשוב.) אלא בעיקר בנקיון הסטרילי שלה וברחצה הקומפולסיבית שלה, כאילו מאמציה הנואשים האלה לנקות את הכל, לשמור על הכל ללא רבב, היא מרחיקה מעולמה את כל מה שיכול לנגוע בו נגיעה פנימית ולהשאיר בו סימן. על בגדיה המעטים פרוש סינר לבן, ו"אהבתה לנקיון היתה בלי מידה, היא רחצה את בשרה בקומה ובשכבה, רחצה פניה וידיה לפני כל ארוחה, ניקתה בערב ובבוקר את בגדיה ולמרות עניה חידשה את האלונטית של הקיר בכל יום". הנקיון הזה שלה הוא הצד האחר של בדידותה הקשה, ושל ריקנות חייה.

אולם אל נא נשלה את עצמנו. ברדיצ'בסקי איננו חס על גיבורתו זו ואיננו מרחם עליה. הפתיחה הרומנטית ("בשמלתה הדקה והשחורה, בקלות מהלכה, בפניה הכהים, בשערותיה הגזוזות ובעיניה המביטות ישר לקחה כל לב"), המתנשמת הזאת איננה אלא מסווה, כמו לעתים קרובות אצל ברדיצ'בסקי. מי שימשיך ויקרא את הסיפור, מכאן ואילך, כשליבו מלא רחשים רומנטיים לגיבורתו, לא יתפוס מאומה מן הנאמר בסיפור זה. הוא לא יבין את ההומור האכזרי של ברדיצ'בסקי. שהלא אין ספק כי בסיפור זה לועג ברדיצ'בסקי (בין השאר) לגיבורתו זו, שהיא דמות אבסורדית ונלעגת בעיניו. הוא רואה אותה בכאב, כן, אך אינו חדל להצליף בה, בשטחיותה, בטפשותה, וכל זה בצורה יבשה, עניינית, כאילו אינו אומר משהו מצחיק או נלעג. כמה דוגמאות: היא "קראה בשעת הפנאי בספרי המשוררים בעלי האסופות ותחלום חלום פדות האדם". זוהי, כמובן, בדיחה מצחיקה ביותר. ראשית, הגברת קוראת בכתבי המשוררים "בעלי האסופות". משל למה הדבר דומה, בעברית של ימינו, לבחורה המספרת לך שהיא אוהבת מאד שירה, ועל כן היא קוראת בשירי המשורר הזה, נו, זה שכתב את כל כתבי. ובכן לא חשוב אילו משוררים היא קוראת, זו "החברה" שלנו, הכל סנטימנטלי, הכל כשר, כל "בעלי האסופות" כאילו ניתנו מרועה אחד, הכל עילה לחלום את "חלום פדות האדם". מהי פדות האדם לא נאמר, ואין זה חשוב, כמו שלא חשוב מי הם המשוררים "בעלי האסופות". נו, פדות האדם, אתם כבר יודעים. באמת חלום נהדר.

וההצלפה נמשכת בלי רחמים. לגברת שלנו יש אספיראציות גדולות: "לו הספיקו בידיה, כי אז קראה דרור לכל בני איש, לו הספיקו בידה כי אז כתבה ספרים הרבה". באמת נוגע ללב. זוהי שורה הומוריסטית האופיינית לטכניקה של ברדיצ'בסקי: יצירת ההומור, והלעג הנוקב, על ידי העמדת תיקבולת אבסורדית, היוצרת בקורא את תחושת הגיחוך של הדברים. במקום זה

ההקבלה היא מבריקה במיוחד בגלל הטון המיתמם והשלו שבו משמיע לנו ברדיצ'בסקי את הפסוק הזה. שכן, הקורא באמת עשוי להסכים שמעצורים רבים וכבדים ישימו כל המעצמות, והקיסרים, והאימפריות, והגנרלים, והבנקאים, ומי לא, על דרכה של גיבורתנו היקרה אם היא ברצינות תנסה לקרוא "דרור לכל בני איש". זוהי באמת מלאכה קשה, ויכולה היא להאנח אנחה רומנטית מאד: אני רוצה לשחרר את כל המשועבדים, אבל לא נותנים לי. טוב ויפה. אך הסיפא של התקבולת היא, "לו הספיקו בידה כי אז כתבה ספרים הרבה". ואתה מקבל את הרושם שמלכים וקיסרים וגנרלים ובנקאים ומי לא עומדים ומונעים ממנה, מן הסטודנטית הזאת, לכתוב את הגיגיה בספר... מי מפריע לה לכתוב? זמן פנוי הן יש לה לרוב, והאנחה הצדקנית שלה, כמו גם החלום הרומנטי על כתיבת ספרים הרבה, היא מגוחכת. הגברת הזאת היא מסכנה בלי ספק. אבל, ברדיצ'בסקי אומר לנו, לא לרחם יותר מדי. היא גם מגוחכת. כולנו מסכנים ומגוחכים.

והלעג לגיבורה נמשך בקטע הבא, ושוב משתמש ברדיצ'בסקי באותו טכסיס שלו, בהקבלה המיתממת-לכאורה והמגוחכת, היוצרת אפקט מובהק של נפילה, של באתוס: "מי יכיר את נפשה? מי עבר על סף חדרה..." ההומור כאן הוא רב ממדים והעקיצה מכאיבה ומצחיקה. אם שומה עלי לקלקל את בדיחה על ידי פירושה המפורט, ברחל בתך הקטנה, אומר שהעוקץ הוא ראשית כל בכך שההתחלה היא פתטית וכבדה: "מי יכיר את נפשה?" באמת, להכיר את נפשו של אדם זה עניין קשה ומסובך מאוד, אנו נעשים רציניים - חגיגיים מאד. ואז בא ההמשך המפרק: "מי עבר על סף חדרה?" נו, נכון שאיש לא נכנס לחדרה, כמו שאיש לא חדר אל נפשה, אבל להיכנס אל חדרה הרי, אחרי הכל, זה עניין קל ופשוט שאין בו מסתורין במיוחד. ואתה מקבל פתאום את הרושם שהנה, בעצם, גם להכיר את נפשה של גיבורתנו זו אין זה מן הדברים הקשים כל כך; יתירה מזו, בנפשה ודאי לא נמצא עניין רב יותר מאשר יכולים אנו למצוא בחדרה, ועל כן אולי חבל על הטורח. שוב נראה הדבר כהלצה גסה ואכזרית: בעצם, אין כל קושי להכיר את נפשה של הסטודנטית שלנו, שהלא נפשה ריקה ובאנאלית לגמרי. אלא מה, מדוע בכל זאת אין איש מכיר את נפשה? מכאן אין ראייה, שהרי גם לחדרה אין איש נכנס, והלא לא נאמר שכאן יש סוד עמוק במיוחד....

עוד שלוש דוגמאות אביא ללעג האכזרי שלועג המספר לגיבורתו האהובה והטראגית, ואחר אחדל. שתי דוגמאות מתוך תיאור מחשבותיה: "היא חוששת פן תיפסק ההלכה כברנשטיין". כלומר היא חוששת שאם "תיפסק ההלכה" לפי הסוציאליזם הרביזיוניסטי של אדוארד ברנשטיין, יהא עמלו של ואסילי, השוקד על כתבי מארכס, לשוא. אבל איזו תמימות שלא לומר טיפשות, היא זו לחשוב שתתיכן כאן "פסיקת הלכות", שיתכן שיתברר, פשוט וברור, שברנשטיין צדק ומארכס טעה! שנית, היא "ביקשה ומצאה, שאכילת בשר היא אכזריות גדולה". חלק גדול מן האפקט הקומי משיג ברדיצ'בסקי על ידי עצם בחירת המלים "ביקשה ומצאה". משל כאילו ניהלה מחקר מדעי. כפי שב"אופן מדעי" אפשר להוכיח שברנשטיין צודק, כך "באופן מדעי" אפשר אולי להוכיח שאכילת בשר היא אכזריות גדולה! אבל עקרי האירוניה הצורבת כאן היא בתיאור המנוכר, החיצוני, של מחשבותיה: לא הריגת החיות היא אכזריות, אלא אכילתן! זה שוב כמו האמונה "בצלבים", או כמו אפלטון בעור הירוק. הכל יתן מבחוץ, בשטחיות מעצבנת, מתוך רמז לשטחיות ולדלות של הגיבורים. (כן: גם של הקוראים. של כולם.) ושלישית: "ובבין הערביים המועקה עוד יותר גדולה. בעלת הבית לא תשים עוד לב אם תשלם שכר המעון במועדו". באמת, מועקה נוראה! שוב רמז אכזרי-ציני: התלמידה הבודדה שלנו, האנינה, האינטיליגנטית, בעצם כל כך מתגעגעת לחברת אדם, כל כך ריק לה ומנוכר לה העולם, עד שהיא מצטערת מדוע זה בעלת הבית איננה נכנסת אחרי הצהרים לדרוש שכר דירה. אפשר היה בהזדמנות-פז כזאת לפטפט קצת, לא? יותר קל מאשר לקרוא דרור לכל בני איש, או לכתוב מחזה שימשיך את "האורגים"  ל הויפטמן....

אסור לקבל מדברים אלה את הרושם, המוטעה לחלוטין, שברדיצ'בסקי איננו מחבב את הגיבורה שלו. נכון, הוא בז לה. נכון, הוא רואה אותה ערומה, ומודיע לנו שבעצם אין מה לראות. אבל הוא גם מחבב אותה, ולועג לנו כשאנו לועגים לה. ההומור היבש של ברדיצ'בסקי, הלעג המרחם, יש לחקרו במחקרים הרבה; אולם איש עדין לא ראה, ולא תאר, את ברדיצ'בסקי ההומוריסט. לא כל הלעג בסיפורנו נופל בחלקה של הגיבורה (אם כי, מטבע הדברים, היא נוחלת את חלק הארי). ברדיצ'בסקי משתמש גם במקומות אחרים בסיפור בטקטיקות המבדחות שלו, כדוגמת התקבולת המגוחכת או ה- Non-sequitur. דוגמא לטקטיקה הראשונה הוא הקטע הבא: "וטוביה, העברי הצעיר, יושב תמיד בעת השיעור מאחוריה והוא אוהב אותה". כך ישר, בפשטות, בלי הסבר נוסף: הוא יושב - והוא אוהב. איך אוהב? מנין לך שאוהב? על פי מה, באיזה מובן אוהב? אבל ברור: הנה כך, באופן הישיבה; הוא יושב ואוהב. והתקבולת הזאת, החרוז הטיפשי הזה יושב - אוהב, הסתמיות הזאת שאין לה התחלה ואין לה סוף (אוהב אותי, מה לעשות. שישב לו ויאמר...) מגוחכת בלי גבול. גם טוביה מגוחך (מה אתה אוהב? ואם אתה כבר אוהב, למה אתה רק יושב?) וגם היא מגוחכת, בתמימות הקביעה שלה: טוביה גורם לה לחשוב על שפינוזה, ושפינוזה – על ספרו של מורגאן, ואת האהבה שכחנו.

ודוגמא נפלאה לנון-סקויטור המלעיג שלו; ולדימיר הפולני, בעל המחשבות והפנים היפים (גם זו בדיחה) "גם היה בארץ ספרד ועובד בעניין פילוסופי על אודות אפלטון". הלשון המגומגמת והנסערת "עובד בעניין פילוסופי" מצחיקה כשלעצמה, אבל חוסר-העקביות והסתמיות שבתיאור הוא יוצר הפאקט העיקרי. אילו היה נאמר לנו שהוא היה בארץ יוון והוא עובד על הפילוסופיה של אפלטון - ניחא, בכך יש משום קשר. אדם הרוצה להתעמק באפלטון יש אולי סברה בכך שיסע ליוון. אבל מה הקשר בין היותו בספרד ועבודתו על אפלטון? לשם מה נסע ולדימיר הפולני לספרד? בקשר לאיזה עניין? על כל זה, אף מלה. קורא יקר, אתה מבקש יותר מדי הגיון, סדר ופשר בחיים, צוחק ברדיצ'בסקי. אין פה קשר, ואין סיבה, ואין לי כל כוונה לספר לך מדוע נסע ולדימיר לספרד. מה, את כל הדברים האחרים בעולם אתה כבר יודע ומבין, ורק זה חסר לך - לדעת את קישור הפרשיות בסיפור הקטן שלי? אין קשר. זהו. העולם מופרך, אבל תודו, מצחיק, הנה ולדימיר, בעל אפלטון בעור ירוק, היה בארץ ספרד, ככה. וכי מדוע זה חייב ברדיצ'בסקי לירות במערכה השלישית בכל אקדח שתלה על הקיר במערכה א'? ובחיים, כלום יודעים אתם מה עושים כל האקדחים הללו על הקיר? נא לבהות, רבותי, ולצחוק!

לא הבאתי אלא דוגמאות אחדות לליגלוג הקשה של ברדיצ'בסקי. אבל בעצם, אין אתר פנוי ממנו. ברדיצ'בסקי נד לגיבוריו. הנה, למשל, התלמיד מארץ רומניה. "אומרים שהוא כתב ספר מחקרי שלם". באמת! באיזה נושא "מחקרי"? אח, על זה הגיבורה האינטיליגנטית שלנו לא חשבה. לעומת זאת, היא "לא הבינה מדוע הוא אומר כך" כשאמר לה כי יוכל להיות לה לאח. האם לא הבינה את ביישנותו, או לא הבינה מדוע כה מועט העוז שגייס בקרבו? ברדיצ'בסקי צוחק: שניהם: רבותי. ואתם לא כאלה? מתממים, מעמידים פנים, מתחכמים, ובלבכם יאוש פשוט ומוחלט? החברה, כנראה, אומרת לו לרומני "אני לא מבינה למה אתה מתכוון", והוא, נדהם ומפוחד, מסתלק לו ומפנה את השטח לפולני הפטפטן, שלוקח אותה בהיסח הדעת, מבלי לרצות בה ממש.

ואסילי הוא הגבר הראשון המתואר בסיפור. כאן נראה שיש משהו מתאים עבורה. ראשית, שניהם סוציאליסטים ומעונינים בהלכות רבולוציה וארגון פועלים (הוא מזכיר אגודת הפועלים). שנית, הוא פנוי (אשתו מתה) וזקוק לאשה, שכן הסטודנטית שלנו באה לביתו ללמד את בתו. ובכן? למה לא? לכאורה, שידוך כשר וישר, מן השמים ממש. הקורא מצפה בדריכות, אם לא לרומן, הרי לפחות להסבר פסיכולוגי-עמוק או פוליטי-מסעיר, מדוע אין רומן. ברדיצ'בסקי שותק וצחוק. אין סיבה, רבותי, כך זה. לא רק החיים אינם רומן: גם הרומן איננו יותר רומן. במקום הסבר, אנו מקבלים תיאור מעצבן, מצחיק ונפלא על הבחורה שלנו, הגברים השותקים שלה הם עצים: "האילנות  המחרישים... גובה להם וקומה להם..."