שירת אורי צבי גרינברג היא הופעה חד פעמית שאין לה משל ודומה בשירתנו מזה הרבה דורות, ערכיה וציווייה חורגים ממסגרת ספרות ואמנות גרידא. מסגרתם – היא המלכות השלמה על כל ביטוייה. ביסוד אש בראשיתית – היא יוצרת ערכים ומחוקקת חוקים, וכוחה גדול לכוף על העם את נופה, שהוא בניגוד לנוף המציאות שלו בהווה. נופה הוא נוף המלכות העברית כפי שהייתה וכפי שתהיה בבוא היום – נוף מלכות בית דוד. שירתו יוצרת ונושאת בחובה את נופה זה וגם נכללת בו. הוא הנוף הקולט את מלוא קולה ועונה לה מעל לראשי הדור.

 

במלכות שוכנת בטח בגבולותיה, בירושלים מעטירה, בשגב בית מקדש על ההר עולים שירי הישות וגורל האדם של אורי צבי גרינברג. והעם השומע להם הוא העם עתיק התרבות השומע שירה ורנה, שאליהו שוכן בקרבו, ונפשו מביטה מאז ומתמיד לעומק האדם ודרכי אלוהים.

 

ושירתו הפוליטית, על אף נושאיה האקטואליים, על אף הכותה תמיד במציאות המסוגרת בזמן, אף היא כולה נושמת את הנוף ההוא, ומעלה לעינינו את מראה הנביאים בחוצות ירושלים.

 

ערכים מיסוד נבואי בוקעים בשירת "האדם האחד" של אורי צבי גרינברג. בכוחם חודרת השירה הזאת לכל התהומות ומגיעה לגבהות שמעל לכל הפסגות. ואילו שירתו האקטואלית חופפת את דברי הנביאים בשטחים רבים.

 

לא בצורתם החיצונית דומים שיריו של אורי צבי גרינברג לדברי הנביאים. להפך, שיריו הם שירים מודרניים יצוקים בכלים המשוכללים של שירת זמננו. ואין מוצאים בהם שום חיקויי סגנון ולשון, ואף לא ביטויים שאולים מדברי הנביאים. הקרבה והדמיון של שירתו לדברי הנביאים הם במהות: באופן התפיסה והראיה; בעצמת היקוד; ביסוד השליחות שבה ובכוח המיוחד של צירופיה; וכן גורל המשורר בעמו הוא כגורל הנביא בדורו.

 

***

רחוקים הימים בם ראינו את נביאינו הולכים בקרבנו ושמענו את קולם הרם בדברם את דבריהם באזני העם ברחובותינו. נדבכי טשטוש ושכחה, כשכבות עבות של אבק, כיסו על הרגש החי שעוררו דבריהם בלבבות. עכשיו נוהגים לאומר: "סגנון הנביאים"; "לדבר כנביא"; והכוונה היא לדברי פתוס וזעם. אך עצם הביטויים האלה בחיצוניותם ובשטחיותם מראים מה מאד התרחקנו מהאקלים ההוא, אקלים הנבואה.

 

הנבואה היא התגלות אלוהית לאדם. סודה אינו ידוע לנו. אך הקוראים בדברי הנביא הולכים אחריו בדרכיו ושביליו ורואים את אשר הוא רוצה, את אשר הוא מצווה לגלות לעינינו. וכך ניתן לנו להרגיש משהו ב"תהליך היצירה", באופן ובכוח הקליטה והביטוי, אשר רק לנבחרי עמנו, לנביאים, ניתן להגיע אליהם.

 

הנביא מגיע באברות נפשו לנוף הנבואה, הוא נוף התנגשות כוחות איתנים, אלמנטים ערטילאיים, הוא כור צרופים ראשוניים. חושיו קולטים את הצרופים: עיניו רואות את המראות; אוזניו שומעות את הקולות; שפתיו נכוות באש הצרופים. ולא זה בלבד. הוא עצמו נסחף באותו סער, מיטלטל בין המראות. הוא מוצא בכוח ממחוז חייו הקודמים, האישיים ונהיה אדם אחר. שליחות אלוהית ניצתת בו "כאש בוערת עצור בעצמותי", ואהבה גדולה לעם אשר אליו נשלח ממלאה את כולו. גם היא אש אשר כל חייו נשרפים בה. סודה – בכל הצרופים ובכל הביטויים ובה המפתח לכל דעת.

 

קטעי נוף נבואי מתגלים במראה – בחזון. שפתם מובנת לנביא: גילוי סודות ישות וגורל. או נוף ארצי מתגלה בתוך להט נבואי, קטע מציאות הטמונה עדיין בגנזי העתיד. הנביא רואה אותו, את נוף העתיד בכללו ובפרטיו; יודע אותו על כל חוקיו ועל הדרכים המובילות אליו וממנו.

 

כך היא ראייתו.

 

והכוח שבדבריו בא מאותה האש בה צורף הנראה בחזון, הוא כוח ראשוני. צירופי דבריו אינם צרופים שבסגנון, ודבריו גדולים לא בלבד בכוח הביטוי. בדבריו יצירת יש וקיים. דבריו הם המאמר לפני התגשמותו בעולם ההוויה. הנפלא הוא לא בזה בלבד שדברי הנביא מתקיימים, גם דבריו עצמם בסוד הכוח שבהם הם הנפלא והמופלא – האלוהי.

 

הנביא בניגוד לכל יוצר ואמן אינו מוצא אף פעם נחת רוח או סיפוק בדבריו כביצירה. גם לא ביטוי לנפשו. גם דברי הזעם שלו אינם פורקן לרגשו וחרונו האישי. דבריו הם תמיד הליכה בשליחות. לא רק דבריו, כל מעשיו הם בתכנית השליחות ובגללה. גם בשעה שהנביא מוכיח את מעווליו ובוזיו האישיים אינו רואה בהם אלא את בוזי חזונו.

 

הנביאים נשלחו אל עמם בעת שבת העם בארצו ומלכותו קיימת. וכן בזמן קצר אחרי החורבן הראשון, כשהמלכות עוד הייתה הגורם והמניע בחיי הנפש ובהגות של העם. שליחותם הייתה שליחות אקטואלית. העניינים שעליהם דברו היו עניינים קונקרטיים ובוערים בשעתם: כריתת ברית או מלחמה, כניעה לאויב או מרד… באהבה וחרדה מביט הנביא לגורל עמו, למתרחש ולעתיד להתרחש, ויודע. ידיעתו היא ידיעה מוחלטת. יסודה בחזון ובבינה הגבוהה שהם אצלו סגולות כרוכות זו בזו. בדבריו הלוהטים באש חזון שומעים בטחון ודעת של מדינאי ורגש אחריות של מנהיג עם. הנביא מדבר את חזונו; מנתח ומשכנע בכוח ההגיון; מוגיע את החטאים כבדי התוצאות לעם ולמלכות; מוכיח על שחיתות מדות ונוהג העלולים לערער את יסודות החיים של העם במלכותו; מזהיר ומתרה בפני שגיאות וסילוף מושגים, ולוחם מלחמה ללא ויתור בבוזי החזון ומסלפי הדעת בעם.

 

כל העניינים שהנביא נוגע בהם הם בגבולות הפריפריה הרוחנית של המלכות. בני הדור נסערים אמנם מהכוח והלהט שבדברי הנביא, אך מסתייגים ממנו. בני הדור נוהים לשלווה ולשאננות, ושומעים ברצון לאלה הדברים ביניהם המרגיעים את רוחם הנסערה ומרדימים את מצפונם. מקבלים בקלות ראש וברצון את דברי הלעג שמנהיגיהם זורקים בפני הנביא הבוער בגילוייו: "משוגע איש הרוח", "איש ריב ואיש מדון".

 

והסוקלים סוקלים את הנביא.

 

הנביא, נביא האמת, אומר מה שאלוהים שם בפיו, ומה שהוא מראה לעיניו. לכן נבואתו מתקיימת ללא שיר. הנביא אומר את דברו על אף התוצאות המרות הבאות לו בשל כך. סבלו אינו מעיב על הזוהר והבהירות שבנראה, ואינו גורם לשינוי או ריכוך בביטוייו. הנביא עומד נגד הכל, יחיד בדורו.

 

הנביא מדבר אל בני הדור כאל בעלי בחירה, אך בני הדור הולכים נרפים בדרכם הסלולה הנראית להם נוחה, הולכים את התהום.

 

עובר זמן, ודברי הנביא מתקיימים כחוק.

 

ואנו רואים את הנביא מבכה את המלכות החרבה ואת עמו השדוד והמושפל. ומקונן את הקינה הגדולה. דבריו שותתים דם לבו האוהב, ודברי התוכחה המאחרים חורשים חריש עמוק בנפש העם לקראת העתיד. והנביא מצרף צירופי נחמה הנושאים ריפוי וכוח לעם הדווי היוצא לדרך הייסורים הארוכה.

 

אך גם הנביאים שבימיהם לא חרב עדיין הבית נשאו דברי גאולה יחד עם דבר החורבן. נבואתם הרעה טרם נתקיימה, והעם עמד בעיקשותו ולא היטיב את דרכיו.

 

מה ראו הנביאים לנחמו?

 

כי מה שקוראים "דברי נחמה" אצל הנביאים אינם סתם דברי תנחומים. רק נפשנו הדוויה אחרי הרבה מאד אסונות ויסורים מרגישה אותם כנחמה בלבד. "דברי הנחמה" הם חזון הגאולה, שהוא מוקד השליחות של הנביא. חזון הגאולה מציין את עם ישראל כנבחר מכל העמים, שגם לגורלם הביט הנביא וראה את אובדנם ללא תקומה. חזון הגאולה השלמה גם הוא בסוד החוקיות שבתפיסה הנבואית, ונבואת החורבן קשורה אליו בקשרי חוק והגיון. הנביא מצווה על נבואת הגאולה כמו שהוא מצווה על הנבואות הרעות. ודבריו אלה ואלה מכים על נפש העם כעל חומר היולי ומעצבים את דמותו לקראת גורלו ויעודו הרחוק.

 

הנביא חוצב לעמו את תבנית יומו הגדול הגנוז בגנזי העתיד, את יום הנקם והשילם, ומכשיר לקראתו את הלבבות הרפויים. בחצותו בדברו מרחקי זמן אדירים מגלה הנביא פרטי גאולה, מראה קטעי נוף רחוקים אך קיימים חבויים בעתיד: שוב מגד ארץ מולדת, מלכות ומקדש. נוטע בלב העם רגש אדנות וגאון, ומלבה בו אש געגועים שאיננה כבה לעולם שתאחז בגופים ותניעם למעש גואל בשעה היעודה.

 

הנביא מצרף את מאמר הגאולה. עלינו לקיימו בגופינו.

 

תפיסה וראיה

תפיסתו של אורי צבי גרינברג אינה התרשמות או התרגשות. היא קליטת גילויים וראיית מראות בחזון.

                  

- - חזיון לאדם העולה.

"באלף השישי", אימה גדולה וירח 15)

 

- - - ויכה בה החזון הירושלמי.

 ("בזה הדם", הגברות העולה י"א)

 

- - - עומדת פנימיות אדם

מעבר ללבושים, כבאור הדמדומים בלבד,

והיא מתפללת מאד: להתגלות בדמות.  

 ("אנקראון על קטב העיצבון", מ"ט)

 

התדעו את הכוח הזה, האדיר מכל כוח,

של צירוף אותיות בא נישא על שוא רגש לפתע? - - :                               

("זהו העצב", הארץ)

 

הנפש עומדת במעמד נבואה. קטעי מראות נבואה מתגלים:

עננים בשמי ירושלם וברק חרב בהם.

("משא בשער", כלב בית ס"ח)

 

במראה אחר – אימה, פחדים ומורא מתלבשים בצורות בנוף המוסגר בחוקיו האיומים המיוחדים לו:

אמנם אמנם, כל שדות הקברים בעולם

ניגשו, חוברו יחד לשטח חלד אחד,

ואין פרקי עולם אחר ביניהם ללבלוב;

מלבד אמות מים שנקוו מן תוגות…

אלפי עורבים כפירות בעצים השחורים…

עבים איומים ועיני נמרים בם למגור.

ברקים-בלי-רעם-אחריהם יוצאים ונסוגים

מנדן אל נדן:

מחפשים עוד ועוד גולגלות אלי סדן - -

("צוהר בענן" הארץ)

 

על רקע הנוף הנבואי מתלבטות דמויות: "דקלי אש" ("אימת הדין", הארץ); "עצים הדומים לגויות הרוגי ישראל – שם עצי תאניות" ("דממת מערה ואבל דורות", שם).

המשורר מציין:

המראות הם – בראשית האימים והצער: בהיוליותם.

("חזון ליל גשם", שם)

 

אך המשורר אינו מבוהל או מהומם חושים; אינו מתבטל בנופי המורא והנבואה. נפשו קולטת את מלוא המראה, ורק טפח ממנו הוא מגלה לעינינו. הוא מגביל את רצונו ורגשו, בהיותו נשמע לצו:

אך אינני גועה בעת צורך לגעות בכל כוח:

מה דמומים יהודי בעת שעט השוד של קמי!

הוי מי השליט אז על כל ההמוי בדמי

ומחזיק בחריקה את שיני ועוצם שפתי? –

("שיר היחוד / עלי נבל" שם)

 

לא תמיד המראות הם מהנוף הנבואי. יש גם מראות נוף ארצי רחוקים בזמן או במקום המתגלים לעיניו הרואות. תמונות מן העבר, או מן ההווה הרחוק במקום אינם אצל אורי צבי גרינברג פרי דמיון או תיאורים לפי הזיכרון, או מתוך הידיעה, או מפי השמועה. אלה הן תמונות אמיתיות של המציאות ההיא, שנראו למשורר כמראות בחזון.

 

תיאורי חורבן הגולה בשיריו מתאמתים והולכים בפרטי פרטיהם בספרי הזיכרונות של הניצולים. המשורר היה רחוק ממקום האסון; הוא לא היה עד ראיה לו. אך ראה בחזונו את המראה האמיתי שהיה במציאות ההיא. והוא הולך במראה שהתגלה לעיניו כאחד המהלך בו ברגליו, ומביט בו כבעיני הבשר. פרטי הדברים נראים ואומרים את מהות המראה.

 בדל כלי מרופט, משובץ בשלעטוט של חזיר,

מנוצץ בחמה… וסוסים מורכנים על חציר.

("אימת הדין", שם)

 

לכן אומר המשורר בפשטות כה משכנעת "אני רואה…"

אני רואה את הגשם יורד בשדה

וממוגג את האפר. ואני גם רואה

הרבה מאד שלג – עליו – וסביב.

וגם פני האיכר בא לחרוש באביב - - -

("כתר קינה", שם)

 

ובבואו אל המציאות הגלויה אומר המשורר"

אני בא מרחוק ממציאות גזעי השניה: 

("שיר היחוד / עלי נבל", שם)

 

באופן דומה תופס המשורר את העתיד להתהוות ולהתרחש: הוא רואה. הוא רואה את המראות החבויים עדין בנוף המחר, שיתגלו לעין כל כאשר תגיע השעה, כאשר העתיד ייהפך הווה. אוזניו שומעות קולות של צרופים שאינם עדיין על שטח ההווה, אך טמונים הם בגורל העתיד.

 

"נבואה המתקיימת"

עוד בשנת 1922 בפואמה ביידיש "אין מלכות פון צלם" (אלבאטראס, ברלין) ראה אורי צבי גרינברג את אימת חורבן יהדות אירופה על כל פרטיה:

אשווארצער וואלד אזא געדיכטער וואקסט דא אויף דעם פלאכלאנד,

אזעלכא טיפע טאלן וויי און אימה אין איירפע!

די ביימער האבן וויי קעפ פניצטער-ווילדע, פינצטער-ווילדע.

אויף די צוויגן הענגען טויטע נאך מיט בלוטנדיקא וואונדן.

---------------------------------------------------------------

אז מען שרייט דארט פון די ווייען איז דאס קול א שטיין אין וואסער

און דאס תפילה-טון פון גופים איז א טרערן-פאל אין אפגרונט.

--------------------------------------------------------------

די שטאלן ברענען. ס'ברילט דאס שאף אין וואנזין. הויכער פלאקער.

פון אלע זייטן ברענגען מענטשן האלץ צום שייטערהויפן.

--------------------------------------------------------------

מיט אויסגעזעצטע אויגן שטייען הייזער מלא אימה,

מיט אויפגעשלוכצטע וואונדן אין די וויי-שטעט פונם צלם. - -

--------------------------------------------------------------

- - - סע שטייען צעפיבערטע גופים,

אליין שטיקער לעבעדיק שטארבן אין פינצטערע קליידער,

ארום ביי א ליימענעם גרוב און א פרויען קאפ ווארפט זיך.

----------------------------------------------------

צען וועלן בלייבן. צען וואונדיקע יידן, דער בלוטיקער שריד הפליטה,

כדי צו באוויזן: געווען איז אן אומה אזא מין אויף קריסטליכער וויי-ערד.

 

שנת תר"ץ. בעולם הייתה אידיליה. חבר הלאומים בג'יניבה ערב לשלום-עולם. היהודים בכל התפוצות הטליאו איך שהוא את חייהם ההרוסים במלחמת העולם וברכו את אלוהים יום יום. ומנהיגיהם עסקו והעסיקו את העם במלחמת מעמדות ומפלגות ובתיקון עולם. ובארץ ישראל ישבו המנהיגים הציוניים גם הם שאננים "בהיסח הדעת מכל סכנה" ועסקו כמו חבריהם בגולה בבעיות דומות לשלהם: מעמדיות, פועליות, סולידריות בין לאומית… והשירה העברית שיעשעה את השאננים בציון.

אך אורי צבי גרינברג שומע:

דממה היא… אפשר להקשיב: כי בצופן הזמן יש הרבה נהרות בשבילנו ואנו נבכם.

 

וראה:

מהרוגי מלכות ללא ספור מתנדבך ועולה מגדל הגויות העברי

 

והמשורר מפרט ומפרש את המראה:

עור הולכים על כדור העולם יהודים, יהודים: זקנים נגוהי פנים, שידם לא שפכה דם אדם בעולם;

 

וילדים יפי תואר ועין, שטוב היונים בגופם; 

ובחורים כמו עשת, רחבי כתפים קשי גרם: טובים לצבא ולצי ולחרושת מולדת,

לכיבוש קילומטרים בכוח ולהעלות משוש צבעים בשדות רחוקים;

ומאלה יהיו עוד ודאי נדבכים למגדל הגויות שמקים גזעי העברי בעולם!

וים דם מסביב, כמובן - - כציווי הגורל.                                       

 ("מגדל הגויות", ספר הקטרוג והאמונה ע')

 

הקוראים בשעתם בשירים המודפסים בספר לא קלטו את מהותם. המעריצים, ה"מסכימים" וה"מתנגדים" – הכל לא תפסו את טיב השירה הזאת על נושאיה וביטוייה, לא הבינו מהי מהות החרדה הגדולה ומהו הקול הגדול והשגב שבה. לא ידעו ולא קראו לה בשמה – נבואה. עד שהגיעה השעה והנבואה נתקיימה. הכל היה ככתוב בספר. ואנו ראינו בעינינו נדהמים ונבוכים אותם המראות שהמשורר ראה בחזונו וגלם לעינינו בעוד זמן, ואנו לא שעינו לו.

שנת תרפ"ו ניבא אורי צבי גרינברג על מלחמת העולם השניה:

פני עמים נבוכים לעומת העיגול שעלה – זה סימן לרוגז, למזל הדם אשר ידרוך.                                      ("משא אל אירופה", הגברות העולה ל')

 

בשנת תרצ"ו ראה פרטי המלחמה: הפצצת ערי העמים מן האוויר:

הו גורו לכם, תושבי ערי-הכתר הנוצרים!

מטיסת נשרים זועפים לחומי-רשפים

על כיפות כל דביר ומנזר וכל גג בית גבוה;

ואת פני הטייס האויב היושב בנשר הפלדה וזורק

כדורי האובדן בעריכם – לא תראו בעינכם.

וחיפשתם מנוס כיהודים במרתף ותנהומו:

כמו יהודים ביום איד - - -                                     

("משא ערי הכתר", ספר הקטרוג והאמונה ע"ד)

 

הוא ראה את התפוררות האימפריה הבריטית והפצצת לונדון והוסטמינסטר:

 

יום יום ומנילוס ישופך התנין

ומזרם-הפרת בך תתיז דגת בבל.

אני חז את נשרי עמלק מן הרינוס

עפים אלי גג הוסטמינסטר הרם.

אני רואה את הגנגס עולה בכתפיך,

לחוך ובלוע אדם ורובהו,

כל טנק ותותח.

אני רואה את כל הודו עוקרת עוגניך,

שלשלות גשריך ואוקינוס בתווך - -

אני רואה את הים – חיק העד לצייך.

("יהודה היום יהודה מחר", שם קס"ח)

 

בימים שהבריטים דרכו ברגל גאווה בארצנו ראה אותם אורי צבי גרינברג יוצאים את הארץ כמגורשים:

אני רואך היורדת בים חיפה וביפו

אלי אניות אנגליות להפליג - -

ובגב חייליך קר וחם, כבגבי

בעת כתבי זה השיר.                               

(שם קס"ט)

 

בשנת תר"ץ ניבא אורי צבי גרינברג על בוא לוחמי המחתרת לשחרור העם, שעצם הופעתם וקיומם יטהר ויוציא את הארץ והעם מיוון השפלות ששקע בה:

אמן, כי מריח אני בכל הישות הגשמית:

להולך ובא,

הולך במחתרת:

הוא – האדיר!

הוא – הזורח!

למשול, לטהר בארץ הזאת הנבואית.                            

("בכתב המכוה", שם ס"ו)

 

בשנת תרצ"ו ניבא אורי צבי גרינברג על חבלי מלחמת השחרור ועליה לגרדום של הרוגי המלכות:

אני רואה בתי-כלא עבים, תליות –

בירושלים, ביפו, בעכו - - ופני

סיקריקין יהודים נידונים למיתה.

אני רואה איך הללו הולכים לתליה

ושחרית-ירושלים בשעוות פניהם.                           

("יהודה היום יהודה מחר", שם קס"ט)

 

הוא ראה את כיבוש יפו בידי לוחמי המחתרת הנוקמים והמשחררים:

מקרבנו יקום הנוקם ובדמיו הוא ישא לידי מעש אכזר

את כוח הכובד של ברכת הזעם בעם.

- - - - - - - -- - - - - - - - - - - - - -  - - - -  - -

ובא בגבול יפו, יביט בה: בר-כפיר מגובו,

והתרוננו בו כל דמי הכובשים והנוקמים הקדומים,                             

("כד מטיא שעתא", שם קס"ו)

 

כמו כן הזהיר אורי צבי גרינברג והתרה תמיד מפני השאננות בארץ ישראל, כי הוא ראה את מראה הפרעות:

אני רואה את המבעיר הגדל! אני רואה את האש שתלחך את העץ והבית!

אני רואה דם ואפר, עיי משקים; אני רואה אלונקות הרוגים בחוצות,

בטרם בוקע יום שוד!                            

("נאום אל העם", שם צ')

 

בכל שירתו של אורי צבי גרינברג קבוע יסוד הצווי והשליחות. גם כשהוא שר את שירי "האדם האחד" הוא שומע קול המצווה עליו:

דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם

מצווים לנגד:

עלה ובטאנו, האדם החי!                       

("חתוך וצווי", הגברות העולה ו')

 

לא כל שכן בשירי גורל ויעוד עמו:

מגנזי העם, ממקולין הדורות העמוק מצווה החוזה לצאת בשער בת רבים.

הוא קרוא: עלה והתגל בדם חי, כי נטבלת!

והיתה כותונת לעורך גם היא מני דם, כאילו לא היתה לבנה מכביסת אמך.

וזעק מצפונך האדום, הנקוב ככברה,

זעקהו!! כאילו זה פה בגוף אדם מחותך.                           

("משא אל אירופה" שם כ"ו)

 

אך את המהות הנבואית של ההשארה השירית שלו מתאר המשורר בשירו "עם אלי הנפח" ("אנקראון על קטב העיצבון", ל'):

כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים

וגופי ביניהם כגוש המתכת להתוך.

ועלי עומד אלי הנפח ומכה בגבורה:

כל פצע, שחתך הזמן בי, פותח לו חתוך,

ופולט בגיצי רגעים האש העצורה.

 

יסוד זה של צווי ושליחות אינו משתנה בכל תקופות היצירה השונות אצל אורי צבי גרינברג. בשיריו שראו אור בשנת תש"ח הוא כותב:

אך קול שדי בי מדבר: חייה בליל העתי פה

לאור הנס-ההגיון אשר לבלב בפנים גזענו

על גודם-גני-חשבונינו, עת חוקי השכל כלו.

קול שדי הוא המחוקק בי ואומר.. - - -

                               ("גבול הדורות", הארץ)

 

המעבר ביצירתו של אורי צבי גרינברג משירת יחיד, שירת "האדם האחד", לשירת שליחות ויעוד אינו איזו התפתחות הדרגתית או להפך, משבר נפשי. זוהי בחינת "ויקחני ה' מאחרי הצאן", מדי פעם הוא נלקח כמו שהוא מן "הפרדס", שלו, משירתו, שירת יחיד, ומצטווה לשליחות לעמו. ועטו הופך לחרב ללחום בבוזי החזון, במתעים ומסלפים; ולכלי יוצר לערכים חדשים.

 

בשיריו אלה, שירי השליחות והיעוד, רואים את המשורר בנופו המלא, כראות את הנביא בדורו. סוד ההשראה הוא הסוד הנבואי: האש שהציתה את הסנה: סוד השליחות.

אני רואה את אלוהי-ישראל העומד כמצביא

הדורות וקובע פסיפס-פרצופים במו אש

ומעל למצחים – הוד טוטפות מלכים;

ורנן שומע אני וגם זעק: איכה? – באש!                            

("רקב לבית ישראל", ספר הקטרוג והאמונה ח')

 

היצתני כסנה, אלוהי,                                                                       

 (שם ס')

 

היצתני באש גוף ונפש, כך טוב!

כבן לאביו, הנני לך סנה.                            

("לאלי בארנון", הארץ)

 

מכאן היקוד הרב, יסוד האש בשיריו:

הבאר הנותנת מימי, היא של אש

וכן הם דליי העולים מן הבאר.

(שם)

 

בלי הרף יומם בי וליל פעמוני התלקחות…

 ("אחותי דוכיפז", הארץ)

 

וכל תקרה מתלקחת עלי… כשמים ביום סיני.                           

("אל קשת הברית", שם)

 

אך אני מסיק כור-אש ונורי-שיר בכוריאל הוא.                           

("גבול הדורות", שם)

 

מולו עומד עמו עיקש ופתלתול כמו אז. ומנהיגיו "בוזי חזון", "נמושות", "נמוכי נפש נטויי גרון". וכמו הנביאים – שדבריהם לא נאמרו לשם תפארת היצירה, כי אם היו מכוונים נגד החטאים והרשע הצופנים בהם פורענויות למלכות, כך גם שיריו האקטואליים של אורי צבי גרינברג – כוונתם להחריק השפעתם של הבוגדים והמכשילים ולחזק את ידי לוחמי ציון הנאמנים, והוא מבקש מאת אלוהים: "עזרני, אלוהי אבי, ותן תוקף קרדום וחוד חרב לבטויי" ("לוי לספרי כלב בית", י"ג).

 

התופעות השליליות השונות: סילוף מושגים, התחסדות, העלאת אידיאלים קטנים, שנאת הרוח, טיפוח שירה קלה משעשעת… המשורר כמו הנביא הקדמון אינו מטפל בתופעות אלה כשלעצמן מטעמים מוסריים או אסתיטיים. הוא רואה אותן ביסודן כמתחלפים מסוכנים לאמת הגדולה; רואה את מקורן – איבה לגדלות, איבה לחזון המלכות. לכן הן מתגלות לעיניו כאבות פשעים והתוצאות, העונש הקשה מאד, בא כהכרח וכחוק. וכמו הנביאים לוחם המשורר נגד כל אלה התופעות ללא פשרה וויתור. מטרתו קונקרטית וברורה. ושיריו המכוונים היטב אינם מחטיאים.

בחרב השיר אני בא, העשויה בחזון אש

בפטיש השכל הטוב על סדנו המוצק:

נגד כל העירום מאלוהים ובבגדו מתלבש

נגד כל מכסי תהומנו בשקר הכתב.

המטיפים הבלגה על גופות הרוגי בתרצ"ו,

המבקשים שותפות לכיסאו של דויד בערב.

המשכחים זוועתם וקלונם ומרפים כל קיבורת

לבל יקום דור מתנקם והיה למסורת.

("רקב לבית ישראל", ספר הקטרוג והאמונה י"א)

 

***

עם הכרת אלוהים ראשונית ודת סיני קיבלה נפשנו את אפיה המיוחד לה. הוצת בה מוקד אחד הבוער וקורן ואוסף אליו את כל כוחות הנפש. בכך היא מלאה ושלמה ופועלת כנכון ויוצרת במלוא כוחה. באם ניצת בנפש מוקד נוסף, ולו אך הקטן ביותר, הרי זה פוגע ביסוד בנינה, והנפש נהיית רופפת, מאבדת את ליכודה ונהפכת למחוז פרזות. וכתוצאה מזה היא מאבדת את כוחה וחסנה בכל ביטוייה בכל התחומים.

 

קנאת הנביאים לאלוהים אחד, מלחמתם באלוהי נכר, באה מתוך חרדה בגולה לנפש העם, לשלמות מהותה המוניסטית, שהיא יסוד כוחה של נפש זו כאבדן מהותה כרוכים שבר ואסון.

 

דברי אורי צבי גרינברג נגד הסוציאליזמוס אינם דברי ויכוח בקשר לרעיון הזה להלכה, וגם אינם אומרים התנגדות ללרפורמות סוציאליות למיניהן למעשה. נחמתו בסוציאליזמוס העברי דומה למלחמת הנביאים באלוהי נכר, והיא באה מתוך חרדה לנפש העם, שבאם נאחז בה מוקד נוסף, ואפילו הקטן ביותר אפילו הוא בר חלוף, נהרס בנינה השלם והרי היא הופכת פרוזה וכוחה תש.

סוציאליזמוס נירפים פה כרסם בברזל המסורת;

באבני הגזית של גבורת ישראל הצבאית,

בזה שחם העוז הנצחי למלכות בית דויד.  

 (שם י"ז)

 

משטר "הצדק והיושר" הסוציאליסטי אסף תחת כנפיו את כל עריקי חזון המלכות את כל הנרפים והמתחסדים.

 

הסוציאליזמוס נקלט בדור כמו צמח הנקלט בקרקע המתאימה לו. בסוציאליזמוס מצאה הנפש הקטנה הנמושית את משכנה הנוח לה. התכונות השליליות מצאו כאן ביטוי חוקי ומכובד; יש לזלזל בערכי ישראל לשם אידיאלים "רחבים יותר" קוסמופוליטיים. כאן נוח להתכחש לסבל אחים לשם רגישות מיוחדת לסבל מקופחים בעולם, ואפילו הם זרים ואויבים.

 

אורי צבי גרינברג מוקיע תופעה מזיקה והרסנית זו:

בחורי ישראל הבריאים, בעת איד לעמם,

המדמדם בכפות הנצרות ושיני האיסלאם

ואין ישע מגוי לו בכל העולם הגדול –

היטו את עינם ואוזנם ולבם ודופקם:

לרוסיה-אמם… הלביאה והשמש לכל;

לוינא, מצודת השוצבונד עטרת השמאל;

לסין-אחותם בציפורני יפן הנמר;

לעם אשכנז האומלל הסובל מפשיזם…

לספרד דודתם… המצוינת מימות הביניים!

הנכספת לדם: בשם צלב… או בשם סוציאליזם.

מה זעוות פשיטיק לעומת טולידה בינתיים!

ביום תאבד מדריד, יום אבדן בשערי ירושלים.

ויהודה שלהם? – אין חשש, היא איננה בוערת.

האומה היהודית היא יותר מכל עם מסודרת

(שם ט')

 

בנפשנו היהודית הפכה התורה הסוציאליסטית, החיצונית, החומרנית, לדת אם כל הקנאות והדבקות למצוותיה המעשיות וטכסיה.

 

צוויה וקולותיה החסרים רקע של דממה דקה השתיקו בנו את ניגונינו העמוקים מול תפאורות חגיה המוסכמים הועם זוהר חגינו, חגי סיני, חגי גבורה וחרות.

 

על אדמתנו הזאת בה חוזרת ונכתבת מחדש ההיסטוריה שלנו, הוצקה הסגידה לסוציאליזמוס בדפוסים הקודמים וקבלה את מראיה כאז: עבודה זרה. עם כל האסון למלכות הכרוך בה וכל התועבה שבה.

 

המשורר עומד מול הסוגדים "לאלוהי מרקס" כאשר עמד הנביא הקדמון מול הסוגדים לבעל פעור. היה זה לא פופולרי ולא נוח ללחום נגד הסוציאליזמוס בדור של מתחסדים. מלחמתו זו גרמה למשורר סבל רב. אך הדבר לא העיב על בהירות הנראה, ולא גרם לריכוך ביטוייו:

הסוציאליזם טמא, הסוציאליזם שיבש את הדעת,

בחזון חוסן בלב וברובים בידים נקום לתקומה.  

("לא אל לא מלך לא גבור", שם קס"א)

 

כנביא בדורו

את שיריו הראשונים של אורי צבי גרינברג בארץ ישראל, בהם הוא שר לראשונה את חזון המלכות העברית נוהגים לקרוא גם בשם "השירים החלוציים", כי בהם שר גם את סבלו ונכונותו הגדולה של "שבט החלוצים". הוא קרא להם "לגיונות ירושלמיים" ו"צבא הכיבוש". בני "השבט החלוצי" קבלו ברצון את שיריו אלה, אהבו את המשורר, "נשאו אותו על כפים".

 

אך רוב החלוצים באותו הדור היו חניכי תורות חומרניות וספרות הניוון של עמי אירופה אשר אחרי המלחמה העולמית הראשונה. הם לא תפסו את שירתו של אצ"ג בעמקה ובמהותה, לא ידעו להקשיב בה לעוגב "המלכות העולה". הם חשבו שהמלכותי בשירה זו בא כדי לפאר אותם, את החלוצים כשלעצמם, ולא הרגישו כלל שהשירים האלה הם עצמם נדבכי מלכות, ולא ידעו ולא קיימו את צווייה וחוקיה המחייבים.

 

ודברי השבט ומנהיגיו המפוכחים הריחו סכנה בהופעה הסוברנית של השירה הזאת, ו"תפסו עמדה". תחילה המתינו, ואחר כך יצאו למלחמה גלויה כל אחד בכליו ונשקו שלו; בהשתקה ובדבור.

 

אמנם, שיריו הם "שירים חלוציים". איך אפשר להתנגד להם?

ואולם:

-        "הוא בלתי מובן".

- "למה שורות רחבות, לשם אכסטרווגנטיות?"

- ו"שתוק, שקץ!"

המשורר הצעיר הולך בארץ מתרונן בשכחת עצמו וחייו, שורף את נעוריו הגדולים בחזון.

- מדוע עושים לו כך?

ולא כתר בן מלך איויתי בקהל הפליטים

ולא משרת כהן,                       

("מחותך מכל אחיו מדמו". כלב בית כ"ה)

 

והוא מתחיל מקשיב לקולות המגדפים, מקשיב היטב ומכיר אותם, מכיר את סוקלי הנביאים. ויודע את גורלו בארצו: גורל הנביא בדורו.

 

וירושלים הקדומה על רבות חטאיה מתגלית לעיניו הרואות. "הנה זאת עיר דוד!"; "הנה הם אחי השולחנים הרוכלים, אשר חיי נצח להם" ("כלב בית", כ"ח). אבל "בכוכים שבעיר אין נביא ועל ברכיו נמר" (שם). המשורר הוא הנביא. על שכמו נופלת בלי נראית אדרת הנביא הקדום, ורגליו הולכות מאליהן ודורכות בסימני הצעדים הצורבים של הנביאים שקדמו לו במקום הזה:

והנה חצר המטרה בה הושלך הארי הנבואי

ונשרף בבשרו.                                                                                     

(שם, כ"ח)

 

והוא רואה את עצמו לפתע יחיד ובודד בעמו: "מחותך מכל אחיו-מדמו" ("כלב בית", כ"ה) והולך בכוח של נביא ובגורל של נביא בשליחות שאין לה שילומים מידי אדם. רק אלוהים עוזרו וסועדו. ומחפש את "שתי כפות ידיו (ידי אלוהים) הטובות מידי אחי בציון" (שם).

 

הגורמים המכוערים והמסוכנים גדלים ומתבלטים על הרקע הטהור של החלוציות. מורי הדור ומנהיגיו "מסלפים ומזייפים מטבעות הדעת, השיר, החזון בציון". שרי ציון, מחוסרי כשרון ומחוסרי מצפון, נוח להם בשקוע החזון המשיחי. שאננים ומתחסדים הם ומרדימים את מצפון העם באשליות, ב"אמתות רמיות", מועלים מעל בחזון המלכות. המשורר רואה את כל היקף האסון בנבטים הרעים האלה. המשורר חש "אות לחורבן שלישי" ("חזון אחד הלגיונות", כ"ד). כל שיריו מזעיקים: סכנה!

 

המנהיגים מתבצרים בעמדותיהם. חולשים על מנגנון וכסף רב. ולוחמים בכוח לתורת "הסלף והבגד" הנוחה להם. והצבור המורחק על ידיהם מהחזון הגדול שעליו היה להגשימו, נהפך לנרפה ופסיבי, "טיב הבהמה בהגיגיו".

 

המשורר רואה חזון:

ומזל מאדים בי: חזון מולדת

אשר אסונה לא ניתן לכיול.                          

("כלב בית", קי"א)

 

והוא נושא את דברו ומתרה בבני דורו:

אוי לו לנביא אם יגיד מה מעבר ליום!

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

כעת אני אומר לכם: בהחזיקכם בברזל

העודר וחורש אדמתכם – זכרו וראו:

תבנית חרב בר כוכבא לברזל הזה השקט!

פן יבוא יום שוד פה – ודם ישראל יפקד.                         

("משא ערב", שם ס"ז)

 

בני הדור מגרשים מעל פניהם את התמונות המטרידות את שלותם, מעדיפים לשמוע למנהיגיהם המרגיעים ומרדימים את מצפונם. באיזו קלות ונכונות החליף "שבט החלוצים" את אהבתו למשורר באיבה גלויה: "בוז אורי צבי! מנוול ורוצח! שקץ תשקצנו". ("קרע הברית" ספר הקטרוג והאמונה, צ"ז).

 

אכן, להכרת הדור לא הגיעה המשמעות האמיתית של הדברים שהמשורר השמיע באוזניהם מעל דפי ספריו. העם לא קרא להם בשמם הנכון: נבואה! אך בלי לדעת או לחשוש שממולם עומד נביא, תפסו בני הדור את העמדות שבהן עמד העם מול נביאיו הקדומים בכל דור ודור. והתמונה מאז חוזרת ומתגלית על אותה האדמה:

ציון, ההרה לנבואה וממיתה נביאיה!

מה חוק הטירוף הלזה מני דור ועד דור?

המיית נביאים – ותרועת סוקלים בשעריה.                              

("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה קכ"ד)

 

הנביא ממלא את שליחותו הקשה על אף ידעו את יחס העם לדבריו?

רוקו בי רוק כבפני הנבואה,

אשר בה תכפרו – והיא כבר מתהווה:

בעודכם מחיים את שפתכם-המפוטפטת,

בלקק גלידה, הנני מסתת את

תבנית יום אידכם מסלעי זעווה.                           

("קרע הברית", שם ק"י)

 

הדור על שאנניו וערלי לבביו, על תועיו בשגגה ומתעיו בזדון, על בוגדיו ומסלפי הדעת שבו, הדור אינו שועה לדברי ההתראה, אינו מנסה לקדם את פני הרעה. הדור הולך בדרכו אל התהום. והמשורר רואה את האסון שבא כחוק –

כפרי הבשל על העץ כחוק טבע

וכנאד השמים מתהום שתיותיו,                     

("לא אל לא מלך לא גבור", שם קל"נ)

 

הנה הוא האיד והשוד שניבאתי!

הנה אלונקות ההרוגים בידים!

מה דווי ולא בא? מה יגון ולא די, אם

יללתי כל זאת באזני ירושלים!

("במורא הנבואה", שם כ"ח)

 

המשורר מסכם בפנותו אל העם, אל "גולת יהודה" בפיזוריה:

- בניך ובנותיך בגדו בך, עם!                        

("קרע הברית", שם ק"ה)

 

הנביא "הצופה לכל סוף" רואה את המראה עד אחרית: חורבן.

הילילי, גולה כי את כל נהרותיך תבכי עוד.                       

("לא אל לא מלך לא גבור", שם קנ"ט)

 

שעה קדומה ומוכרה מאד חוזרת ואופפת את נפש המשורר:

… איך אבוא לתאר שכיבתי על פני והבכי:

כבכות בוודאי אחי הקדום בליל החורבן של הבית.                        

(שם קמ"ח)

 

בית ישראל חרב באין לו מושיע. המשורר נושא את הקינה הגדולה על חורבן בית ישראל בסוד מלכות שחרבה. שיריו (הארץ", שנת תש"ו), אלה השירים הגדולים שגם לפי צורתם אינם מתכנסים לשום מסגרת שיר מקובלת, הרי הם בקולם הגדול ובעצמת ההיקף שבהם כקינת הנביא על חורבן הבית.

 

אך אורי צבי גרינברג אינו שוקע בקינה כבים שאין לו חוף; אינו רשאי לשהות בים התוגה אף על פי שהאבל "לא הואבל עוד עד כלות…" (שיר הדור העולה", הארץ).

כי הוא מצווה על ניחומים, ריפוי ועידוד לעמו:

יש לרחוץ פני בוכים ובגדם במי מור

כמו לפני חג עליה אל הדביר.

ולהביא מנגנים לנגן על כלי שיר

את כל ניגוני בית עמי מסיני.                       

("כתב קינה", הארץ)

 

הוא מצווה על חזון הגאולה שהוא נושא בו יחד עם חזון החורבן:

בי מראות יום אימים וכפור-יער-מות-נוגה-לילו,

ובי חזון-גיל-יום-גדלות והשמש שלו.                      

("גבול הדורות", שם)

 

בחוק ובהגיון הנבואי, ב"הגיון הנס" סוגר המהלך הגדול של העם במקום מוצאו, על נהר הילדות "נהר אברהם". במקום שכלו דרכי הגולה מופיע "אבי הגזע הנעלה" להראות לעם את הדרך אשר ילך בה.

 

"לפנות שחר ירושלים"

האור בשיריו החדשים של אורי צבי גרינברג הוא אור קץ "ליל הלילות" ו"לפנות שחר ירושלים". אלה הם ימים ש"לפני החצוצרה ולפני העוגב". המשורר יודע: "דום ולאט גמל שחר… נכון לנו רון" ("הכתל והנחל", הארץ). המשורר רואה: "קורנת כבר דעת מחר החרות על פנים" ("שיר הזוהר והמסוה", שם).

 

באור הזה מעצב המשורר את דמות העם בהתאם לייעודו הגדול. וזוהי הדמות: הגדול בעמים בגדלות סיני וירושלים.

סיני – כי שם היינו לעם:

שם לשו ידי אלוהים ישותכם,

ברעמים וברקים כייר מהותכם.                      

("העולם והבית", חרות)

 

ירושלים – "בה נמלכנו לעם החולש על עמים במחוקק ונביא עד אחרית הימים" ("ירושלים עדי עד", הארץ); בה "נכון יהי בית המקדש על ההר"; בה "מכרה המלכות".

 

ארצנו – בגבולות ההבטחה האלוהית. דרכנו סוגרת בעיגול כדרך הכוכבים והמזלות. מהלכנו הגדול – "מן הפרת אל הפרת". חזרה אל "נהר אברהם", "שבו שמי מוצאנו ופני גברותנו נראה: אלו באלו צמודים" ("פרקים בתורת המדינה", חרות).

 

והמשורר נוטע בלבותינו שרוו השפלה ועייפו מרוב הכנעה וויתור וצידוק הדין על עצמנו תמיד, רגש גאון ואדנות; מקנה לנו תכונות ההולמות את יומנו הגדול העתיד לבוא, יום הנקם והשילם, מנגן –

- - אותיות נקמה ודמות-יום-הנקם

- לתוך אישונינו ומגד טעמן בחיכנו - -                            

("רקב לבית ישראל", ספר הקטרוג והאמונה י"ט)

 

כי הנקמה בשירתו של אורי צבי גרינברג אינה פורקן-רגש בלבד. זהו חוק עולם ראשוני. וכיון שאבד מטווח נפשנו בדרכי נדודיה, המשורר יוצר מחדש "הגיון לאומה":

הנני בורא ממתכת היולית

הגיון לאומה שתקום בציון - - :

דם תחת דם…                        

("בכתב המכוה", שם ס"ז)

 

המוקד היוקד תמיד בשירת היעוד של אורי צבי גרינברג הוא – ירושלים. היא סוד חזון "מלכות בית דוד מחדש", כאשר היא המוקד וסוד המלכות בדברי הנביאים.

 

"גוית אמי המנותחת" היתה ירושלים למשורר בראותו אותה לראשונה. "סלע סלע אבר אחד אשר נכרת או שנקטע" … "ראשך אין, ראשך הותז. אל צווארך חובר מסגד"… ואת דמה השותת תמיד ספגה כל הארץ, "ודמדומים בגוש חלב ספגו אודם מדמיך". מני אז אינו פוסק אורי צבי גרינברג לשיר לה אהבה.

 

אהבתו היא אהבה לוחמת ומחייבת מלחמה. זוהי אהבה נבואית, "פטיש אהבה", השולחת גצים ומציתה את אישה בלבבות.

 

המשורר קורע חלונות אל נוף העתיד, "שמחר הוא הוי ומשטר בהרים, במישור ובגי", נותן לנו לראות את מראיו ולטעום את מגד טעמו:

מצהלות צבאותיי

מסביב למלכם עלי ארץ רבה.                         

("ארבעה שירי בינה". הארץ)

 

הנה צליל ונצנוץ של שקלי ישראל:

למלכות יהודה בם….

עודם חמים למגע מפי כור היציקה.                        

("צוהר בענן", שם)

 

מראה לנו את יום "חג החגים בתוככי ירושלים"; את "יום חג-במצילתי-על-מגוג: יום-לאו יום-לאום!"

אראם ליום חג ניקנור לפידי על ההר:

זוהר חג על שפודין.. כי מנורת הזהב לקח צר.

ותוקע שופר: קם שלטון ישראל מעפר!

הלל לירושלים בירת שתי גדות הנהר!                      

("גבול הדורות", שם)

 

"בעוד חשכה ירושלים" מגלה המשורר את נוף הגאולה השלמה, השילומים והפיוס:

בעוד חשכה ירושלים… ולפתע היא אור.

כל בירות הגויים לרגליה כבויות, כי היא אור!

מסביב לה הרים עוגבים… והשמש כיור:

לנטילת ידי יהודים בשחרית עולי בור,

שחרית מלכי אור - - -                      

("שלש מקהלות אומרות שיר", שם)

 

נביא בחוצות ירושלים

בספרו "הגברות העולה" (תרפ"ו) אומר אורי צבי גרינברג:

- וכך הובקע מלגו חלל הנפשיות הסגורה ויכה בה החזון הירושלמי.               

("בזה הדם", שם עמ' י"א)

 

"כפרקי נבואה בוערים ימותי בכל הגילויים" – אומר הוא ב"אנקראון על קטב העיצבון" (תרפ"ח).

 

"זהו גורלי-משפטי"… אומר המשורר שם. אך עדיין אינו מדבר אל עמו בשם החזון ובשם הנבואה.

 

רק בספרו "כלב בית" (ראשית תרפ"ט) קורא אצ"ג לראשונה בשם את הכוח הנותן תוקף לדבריו, הוא "הגיון החזון, שהוא שכל נשמה בכל תנועת שחרור ומהפכה, שהוא הכותב באותיות אש בקיר בבל של כל שליט, קיסר ונוגש, ושסופו לנצח תמיד, משום שהוא דופק הזמן והדם" ("לוי לספרי כלב בית", עמ' י').

 

וקורא בשם את הרוח הפועמת בו, היא הנבואה, ומכריז קבל עם על כוחה הקיים לעד:

הנבואה לא סרה מישראל

ואם קולה כחרב לא יונף באם רחוב –

אין זה סימן.

אלוהי האש אותה באש ימן

במעבה הזמן:

כתמול, כיום וכמחר.

ואם הר לפני בואה – תיקוב ההר

בזעם אלוהים,

ותיפגש פנים-אלי-פנים

עם כל משטין וצר,

ועל אפם המתעטש תהל!

הוי, כה לחי, נבואת ישראל!                      

("לוי לספרי כלב בית")

 

בספר הזה מתגלה הנביא לעמו:

אלוהים שם גחלת בפי – גחלת האמת                   

("משא", כלב בית ס"ה)

 

חמת אלוהי העתיקה עצורה בדמי,

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

והמילים האלה אשר זו ידי הקטנה מצרפת

בדיו מני קסת עלי גיליונות שבספר,

ולא עלי לוחות העיר לעיני אלפים:

ככתב אשר הוראה לאות בקיר בבבל –                          

("דלקה", שם ס"ד)

 

והוא רואה "משלי פחד… בחכמת הפרצוף במולדת"…

כי הנוף הוא כבר נוף נבואי:

עננים בשמי ירושלים וברק חרב בהם.                        

("משא בשער", שם ס"ח)

 

השמש כנבואה ביום וירח בלילה.                        

("שרי השבט", שם ס"ב)

 

בירושלים באותם הימים שלטון נכרי. ויהודים עבדים נכנעים נרצעים לשלטון הזר. והעם מבויש ומדוכא.

 

אך נביא צעיר קם ומהלך בחוצות ירושלים.

וירושלים – בהיחבא עוד – לובשת מלכות: שוב נביא בשעריה. נושא חזון אומר דבר אל העם בשער בת רבים.

 

קול הנביא גובר והולך. בזעם של קטרוג ולהט אמונה, ובמורא "המראות הצובאות" שבשיריו אחרי כן; בדבר חזון מלכות, וביצירת דמויות וכלים לה, בהולמו עלי סדן ב"פטיש אהבה".

 

כי דברי הקטרוג והתוכחה של אצ"ג אינם דברים של ויכוח או התנצחות. זהו קול נביא שופט בשער. דברו הוא פסק דין הקובע דמות וגורל.

 

ודברי המלכות אינם ביטוי לגעגועים או רצון למלכות. דבריו הם ערכי מלכות ונדבכי בנינה. דבריו הם המלכות ביצוקי הרוח טרם התגשמותם בכלים הארציים, מאמר המלכות שמן ההכרח שנקיימו בגופינו.

אני הוא המדינה, בטרם קם בה השליט

ובטרם דיבר עוד לעם – דברו הוא בפי.

אני הוא המלכות אשר תקום, אשר קמה

בצירוף חי של אותיות, שהן דיברה כמסיני.

כי היא מתחלת מדיברה, ככל מלכות בישראל,

והמפתח לה – השיר!                           

("בטרם כל", הירדן)

 

התוודעות

בשירו "לאלי בארנון / שיר התודעות" (הארץ) מגלה אורי צבי גרינברג את נוף ההשראה הנבואית בשיריו. הוא נוף הילדות, נוף ילדות האומה.

התזכרני כזה בחצות ליל לאור נר,

וביתנו מעל לארנון הסוהר,

ואני לאמי הנותנת לינוק?- -

 

ארנון – על סף הארץ המובטחת, על סף המלכות: נוף רחוק וקרוב כאחד, נוף גילויים ראשוניים.

 

העם נאחז בגופיו בארץ היעודה, ורוח אלוהים פועמת כבר בארץ, וקול הנבואה נשמע.

הבן גדל וידו מורמה אל השחקים: "ונוהג בשחקים כבארנון עדרי"… האש ב"יקוד רב" שבחייו וב"שיר האש" של אורי צבי גרינברג היא אש האלוהים משם:

זו האש שם: שלי-ושלך לעת ערב.

- - - - - - - - - - - - - - -- - - -- -

אתה הוא האש ואני לך סבך.

 

ומה היא האש? המשורר מתאר:

אין רואים את האש: אין רואים את ההר,

אך שומעים את האש מדברת עברית

מסיני אל העם.

והקול הדובר, הוא כקול על הים.

 

והמשורר מזכיר לנו: "לכולנו יחדיו הן נקרע פעם ים!"

 

ואנו נזכרים במעמד רחוק בזמן, ומקשיבים בנפשנו כאשר הקשבנו פעם מקודשים ונרעדים, והקול המדבר מוכר לנו לפתע:

ידענו כי נפרץ חזון.