במאמר זה אנסה לברר את ההגדרה ואת התכונות העיקריות של המושג "מלכות ישראל" בשיריו של אורי צבי גרינברג. זהו מושג עתיק בעולם המושגים שלנו, ושימושו, במובנים שונים, רווח בספרותנו בכל הדורות, אולם את הכנסתו לספרותנו ועולמנו הרוחני בדור האחרון יש לייחס לאורי צבי גרינברג. החל משירו המפורסם "ירושלים של מטה" (תרפ"ד) ועוד קודם לכן, מרבה הוא להשתמש במושג זה בשיריו לתקופותיהם השונות, והוא יסוד ועיקר של השקפתו הלאומית. הוא "פיטן מלכות", כפי שהוא קורא לעצמו במקום אחד ("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה, קי"ד).

 

בהשתמשנו בדיבור במושג "מלכות ישראל" אין אנו יודעים להגדירו בבירור ואין אנו מכירים את תכונותיו. אין אנו מבחינים, למשל, בין מושג זה ובין המושג "מדינה עברית". אולם "מלכות ישראל" אצל המשורר איננה שם יפה בלבד, אלא אבן פינה לכל השקפותיו. זהו שם לחזון, לראיה חדשה, לתפיסה חדה של כל מהות עם ישראל ותולדותיו. כל פרט ופרט, כל פעולה וכל מאורע בחיי העם מתגלים באור חדש ומוצאים את מקומם הנכון במסגרת תפיסה זו. אורי צבי גרינברג רואה היטב ויודע מהי "מלכות ישראל", מה היא היתה ומה היא עתידה להיות, מהם המעשים המובילים להגשמתה ומהם המעשים שהם סטיות מדרך הגשמתה. באור זה הוא רואה גם את המאורעות שעברו על העם בדורנו אנו ואת הפעולות שנעשו על ידו, בכללן וגם בפרטיהן הקטנים ביותר; והוא מברך עליהן או זועם. שירו מבטא את חזון המלכות בכל שטח חיי העם ותולדותיו. 

 

כדי לברר גם לעצמנו מהותה של המלכות, עלינו לעיין ולחקור בשיריו של אורי צבי גרינברג. מטבעו של שיר הוא, כפי שברור מאליו, שאין לחפש בו הגדרות מנוסחות, אך מתוך השימוש הנפוץ של מושג זה בשירי אצ"ג אפשר לעמוד על מובנו ולמצוא את הגדרתו ותכונותיו העיקריות. אכן, כיון שניסוחה של ההגדרה אינו מצוי בשיריו קיימת האפשרות שטעיתי במציאתה ויש תמיד להתיחס להגדרה המובאת כאן בזהירות.

 

א. מלכות בכלל

כדי לברר מהי "מלכות ישראל" אגדיר בראשונה מהי "מלכות" בכלל ומהן תכונותיה, ואחר כך נראה כיצד ההגדרה והתכונות האלה מתאימות למקרה הפרטי שלנו, של "מלכות ישראל" בהסתייעי לשם זה בדוגמאות משירי אורי צבי גרינברג.

 

ההגדרה היסודית היא זו: "מלכות" היא חיבור מהותי של עם וארץ. אין אני יודע אם הגדרה זו ממצה את כל המלכות. אם מלכות היא רק חיבור זה, או שהיא אידיאה נעלה (או מיטפיזית), שחיבור זה הוא רק הבסיס להתגשמותה. אולם אין כל ספק שהגדרה זו מבטאת את יסודה של המלכות, היסוד הפשוט הקובע את תכונותיה הראשוניות. הגדרה זו מספיקה לצורך המאמר הנוכחי, ובו אחקור את המלכות רק במובנה המוגדר הזה.

 

על ידי חיבור זה של עם וארץ נוצר אפוא דבר משותף, שהוא המלכות. היא מורכבת משניהם כאחד במדה שוה. הם יוצרים מין תרכובת, מהות שלישית משותפת, אך מתוך מהות זו אי אפשר כבר להפריד את העם והארץ ולבחון אותם כשלעצמם. מהותם ותכונותיהם אינם כבר של עם וארץ כשלעצמם, אלא נובעות מן המהות המשותפת שלהם, מן המלכות.

 

חיבור זה הוא קודם כל מהותי. השקפה כלשהי על יחסי עם וארץ, או סדר מוסכם כלשהו של יחסים אלה, כגון מדינה, השקפה היסטוריוסופית וכדומה, תלויים בהסכם וברצון האדם; אולם החיבור שבתוך מלכות הוא בלתי תלוי בהשקפה או בהסכם כל שהם. מלכות קיימת יכולה להתנוון ולעבור מן העולם, אך אין היא יכולה להשתנות ולהתפרד לעם וארץ, שאינם מלכות. מלכות אינה יכולה לעשות שום פעולה, או להיות בעלת שום תכונה, שאינן של מלכות.

 

האדם או העם הם הנושא הממשי של המדינה, למשל, או של החברה, או של האימפריה; והארץ, השטח, הוא רק נושא, רק סוביקט שעליו הוא שולט, אותו הוא מפתח, וכדומה. אבל במלכות העם והארץ אינם אוביקט וסוביקט, אלא שני חלקים שונים. הארץ משתתפת בהוית המלכות בדיוק כמו העם, והיא מכילה בה את כל הערכים של המלכות בדיוק כמו העם.

 

החבור בין עם לארץ בתוך המלכות קיים בשלשת שטחי החיים הבאים:

בשטח הטריטוריה, הכולל גם את צרכי הגוף והכלכלה. בשטח ההגנה, הכולל את השלטון, והבטחון, האדנות.

בשטח הרוח, הכולל את רוח העם והיצירה הרוחנית בכללה.

ביחס לשטחים אלה אפשר לקבוע:

 

הארץ מהווה בשביל העם את הבסיס שרק עליו הוא יכול להתקיים ולהתפתח ביחס לכל אחד משטחים אלה. תכונותיו ואפיו של העם נקבעים על ידי הארץ ביחס לכל אחד משטחים אלה.

 

העם מהווה בשביל הארץ את הגורם היחיד היכול לפתחה במלאו תכונותיה ביחס לכל אחד משטחים אלה.

 

אם נבוא עכשיו לפרט את תכונותיה של המלכות, נאמר שהיא מורכבת מעם וארץ שהם במהותם בעלי התכונות הבאות:

 

בשטח הטריטוריה. עם אשר רק הארץ הזאת היא הבית שלו. רק היא מסוגלת לספק לו את הלחם והמים וכל צרכי הגוף המתאימים והדרושים לו לפי מהותו. תבניתו ותכונותיו ביחס לאדנות: הקומה, המבט, המצעד שלו, נקבעות על ידי ארץ זו.

 

בשטח הרוח. עם אשר רק הארץ הזאת היא המקדש שלו. אין הוא יכול לקיים ולפתח את רוחו ויצירתו, אלא בארץ זו. תכונות האופי של האדם ביחס לרוח: אופקיו, הרחבות והעמקות שלו – נקבעות על ידי ארץ זו. הארץ היא מקדש רק לעם זה, והיא מכילה את ערכי הרוח של העם. בה נוצרו ורק בה אפשר שייווצרו בעתיד.

 

מלכות היא אפוא מהות ולא לבוש חיצוני. היא קובעת ביחס לעם את כל נתיב קיומו. על ידה יוצאות לפועל כל התכונות הנמצאות בכח בעם או בארץ. על כן ברור, שכל פעולה, מעשה ויצירה של העם אינם יכולים להיות מתנגדים למלכות. להיפך: כולם הם תוצאה מן המלכות. גם כל תרבות העם ויצירתו הרוחנית הם אך ורק תוצאה מן המלכות, על כן אין הם יכולים, כמובן, להתנגד למלכות.

 

מלכות איננה מדינה. מדינה היא קשר בין עם וארץ מבחינת הסדר והחוקיות. בה כלולים היחסים המסודרים של שלטון העם על הארץ, בעוד שמלכות מכילה את הקשר בין עם לארץ על כל צדדיו. מדינה מבטאת בעולם המציאות רק חלק ממהות המלכות.

 

מלכות יכולה להיות מוגשמת או בלתי מוגשמת. מלכות מוגשמת פירושה הוא שהחיבור שישנו בעם ובארץ באופן מהותי – מתגשם במציאות. כלומר שהעם שולט בארץ, היא נותנת את לחמו והוא מפתח בה את כחו ואת רוחו. אולם במקרה שהעם משועבד בארצו, או במקרה שהעם הורחק מארצו – המלכות היא בלתי מוגשמת.

 

מלכות בלתי מוגשמת אפשר להגשים (כלומר להסיר את התנאים המפריעים לחיבור בין העם והארץ במציאות), אולם אי אפשר להקים. כי אין היא דבר שאפשר להקימו באופן מלאכותי. היא נוצרת בדרך של תהליך היסטורי הנמשך דורות רבים. ביטוי כגון "להקים את מלכות ישראל" הוא בלתי מדויק. כי מלכות ישראל קיימת ועומדת ואילולי היתה קיימת לא היינו יכולים להקימה באופן מלאכותי. אבל אפשר כמובן לומר: "להגשים את מלכות ישראל", כיון שמלכות קיימת זו אינה מוגשמת.

 

מכל מה שאמרנו ברור, שאין המלכות קובעת לעצמה צורת משטר זו או אחרת, ואין לה קשר לצורת המשטר הנקראת גם כן בשם זה ("מלכות"), שלטון מלך, מונרכיה. המונרכיה היא אחת מצורות המשטר שיכולות להיות במדינה, והרי המדינה אינה מבטאת את המלכות אלא מצד אחד שלה: מצד הסדר, הארגון והסוברניות של העם על הארץ. לכן אין המלכות, כמהות, מכילה במושגה שום משטר.

 

ב. "מלכות ישראל"

עד כה דיברנו על מלכות בכלל ועמדנו על תכונותיה. הרעיון היסודי של אורי צבי גרינברג הוא: עם ישראל וארץ ישראל מחוברים זה לזה בכל שלושת השטחים: טריטוריה, הגנה ורוח, ומהווים מלכות, הנקראת "מלכות ישראל". עם ישראל הוא "עם המלכות" וארץ ישראל היא "ארץ המלכות".

 

ממשפט זה יוצא, שמלכות ישראל היא בעלת כל התכונות שפרטנו לעיל ביחס למלכות בכלל. לפי משפט זה אין לדון בעם ישראל ובארץ ישראל כמו בעם וארץ לעצמם, בלי קשר זה לזה; אלא יש לדון בהם אך ורק כבחלקיה של "מלכות ישראל". התכונות שלהם נובעות מתכונותיה של "מלכות ישראל" וההיסטוריה שלהם היא ההיסטוריה שלה.

 

אנו נעבור כאן על תכונותיה של "מלכות ישראל", בהביאנו לכך דוגמאות משירי אורי צבי גרינברג. אולם מכיון שענין "מלכות ישראל" תופס מקום מרכזי בשירתו והחומר הוא רחב מאד, נוכל לעבור כאן בקצרה רק על הדברים הכלליים ביותר.

 

את התכונות העיקריות של "מלכות ישראל" הנובעות מן המשפט דלעיל (האומר ש"מלכות ישראל" היא חיבור מהותי בין עם ישראל לארץ ישראל בכל שלושת השטחים) – נוכל לחלק לשלושה חלקים:

א. "מלכות ישראל" היא מהותית.

ב. היא מכילה את העם והארץ ביחס שוה.

ג. היא חלה על כל שלושת השטחים: טריטוריה, הגנה ורוח.

 

א. "מלכות ישראל" היא מהותית.

עם ישראל וארץ ישראל מהווים במהותם את "מלכות ישראל". באופן מהותי פירושו באופן בלתי תלוי בדעה ובהשקפה של מישהו, ובאופן  בלתי תלוי בתנאים ובמסיבות כלשהם. כל עוד העם והארץ קיימים – הם מהווים את "מלכות ישראל". אופן מהותי זה ניתן להינסח בשני חוקים:

עם שהוא מלכות, קיים רק כמלכות, או שאינו קיים כלל.

עם שהוא מלכות, לא יהיה בעל שום תכונה ולא יעשה שום פעולה אלא של מלכות.

 

חוקים אלה קובעים את תכונות האם ואת ההיסטוריה שלו. במשך כל תולדותיו לא חדל עם ישראל להיות "מלכות ישראל" וכל תכונותיו ופעולותיו נבעו ממהות זו.

 

אין צורך להוכיח דבר זה ביחס לתקופת שבתו של עם ישראל בארצו. לפי השקפת אצ"ג נהיה העם היהודי למלכות עוד בתקופת האבות וביחוד במעמד הר סיני. התקופה שלאחר זה, ימי בית ראשון ובית שני היו ימי התגשמות מלכות ישראל. תקופות כגון ימי דוד ושלמה, או ינאי המלך, הן תקופות לדוגמה של "מלכות ישראל" המוגשמת. העם ישב אז בארצו ונהנה מכל החרויות. הוא יכול היה לעבוד את אדמתו, לשאוף לתפארת ולהתרחבות, לפתח את יצירתו הרוחנית ולכוונה באפיקיה הטבעיים. אורי צבי גרינברג מתאר כמה פעמים בשיריו תקופות אלה בתור תקופות התגשמות המלכות.

ירושלים שלי בנויה על תלה.

מלכי בכתרו וצבאו על שלטו.

על גבעת המור מקדשי אין בלתו.

המצודות בעזן והכרם עדור.                       ("מעשה בירושלמי קדמון")

 

- והיתה מלוכה יהודית לחוף ים:

בית מלך, יוגבים, גבורים באפים;

בית מקדש ביפיו ונופים ביפים;           ("לקול כנורותינו")

 

מה היה על "מלכות ישראל" בתקופת הגלות?

בדרך כלל ניתק במצב גלות הקשר הגשמי בין העם והארץ בכל מובניו. העם הגולה קיים כמיעוט בקרב מלכויות זרות והאפשרות שהמלכות תתגשם מחדש כמעט שאיננה קיימת. במקרה זה נפסק קיומה של המלכות, ובני העם מתבוללים במלכויות שבארצותיהן הם נמצאים. תהליך כזה עבר על כל המלכויות שעמן הוכרח לגלות מארצו. אולם ביחס לעם ישראל התגלתה תופעה מיוחדת במינה. בגלות העם מארצו אחרי חורבן הבית השני, ניתק אמנם הקשר הממשי בינו ובין ארץ ישראל והוא החל נודד מפוזר במלכויות זרות, בתנאים ובמצבים שהם ההיפך הגמור מתנאי מלכות. אך הוא לא התבולל במלכויות ששכן בארצן, והוסיף להתקיים כעם עצמאי. ופירושו של דבר הוא, לפי השקפת אצ"ג, שהוא הוסיף להתקיים כ"מלכות ישראל".

 

מלכות ישראל זו שבגולה לא יכלה, כמובן, להשען על חיבור גשמי בין העם הארץ. העם לא נמצא בביתו, מבצרו ומקדשו, ולא היו שום קנינים ארציים שהמלכות יכלה להתבטא בהם. היא התבטאה אפוא בזכרונות, בתפילות, בגעגועים, באי-הכרה במלכויות אחרות, בהכרה שהמלך דוד חי וקים, ובמושגים אחרים, שפרטיהם הם ענין לדיון מיוחד.

 

מכאן נובע שבגולה בא שינוי במצבו של העם. אך לא בא כל שינוי במהותו. כי עם שהוא מלכות ישראל אינו יכול להתקיים אלא כמלכות ישראל בלבד. העם היהודי בגולה לא שינה את מהותו ונשאר אותו עם שהיה בארץ – חלק של "מלכות ישראל". זהו עיקר השקפתו של אורי צבי גרינברג על התקופה הגלותית בחיי העם.

 

המשורר מדמה את "מלכות ישראל" בגולה לנפש עזה בלי שלטון גו.

כי לא מתה מלכות-בית-דוד כחקת מלכות-בת-חלוף,

בשבר צר-מנצח את חרב-עזה ועמה הולך שבי.

אין מלכות נחרבת אם גם נפש עזה לבלי שלטון גו היא….

 ("שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים")

 

הגופים של עם ישראל וחזונם בלבד היוו את המלכות.

 

חרבה המלכות, אך נושאי תפארתה נשארו, כי סחבום לרומא השבי ויחיו בקלון

         ("משא אל אירופה", הגבורה העולה כ"ח")

 

עם שנחרב לו מבצר סלעיו

והוא בגופיו למליונים – מלכות עוד:

         ("לא אל לא מלך לא גבור", ספר הקטרוג והאמונה ק"נ)

 

מלכות זו היא "מלכות ישראל בגולה", כלומר אותה, "מלכות ישראל", אך במצב של גלות, של ריחוק מארצה.

 

ואנכי מזרע למלכות-ישראל בגולה. - -               ("ירושלים של מטה")

 

"מלכות ישראל המדוקרת בגולה" - -                 (סדן", א-ב, כסלו תרפ"ה, י"ט)

למבלעת מלכות ישראל בגויים תחת על!

 ("בלי סדין וחספית", עיני הנפש בעיני הבשר)

 

קיומו הרצוף של העם, פירושו הוא קיומה הרצוף בלי הפסק של "מלכות ישראל".

 

מלכות ישראל מתמדת בלי קרקע ישראל - -

("משא אל אירופה", הגבורה העולה כ"ח)

 

ביחס לגאולת עם ישראל משעבוד הגאולה קיים אותו חוק, הנובע מזה ש"מלכות ישראל" היא מהותית: גאולת עם שהוא מלכות היא אך ורק הגשמת המלכות מחדש. כזו צריכה להיות הציונות שהציבה לה למטרה לגאול את עמנו. הציונות היא אפוא תנועה להגשמת "מלכות ישראל" מחדש. ואצ"ג נלחם להבהרת מהותה זו של הציונות. "הציונות היא תנועת מרידה מזרחית של אימפריאליזם רוחני כנגד כמה מלכויות והיא שואפת בעצמה למלכות - - - הציונות לא תיושע עד שתגיע למלכות" כך כתב המשורר במאמר בשם "הציונות הערטילאית והמקוננים בשוליה" שהופיע ב"העולם" תרפ"ג ושבו הוא חושף את מהותה של הציונות. וגם שירו הגדול "ירושלים של מטה" מתחיל בשורות המבשרות על המלכות. למלחמה למען תפיסה מהותית זו מוקדשת כל שירתו הלאומית של אורי צבי גרינברג שלאחר מכן.

 

"כי לא "בית לאומי" יש בחזון העם, כאשר כתוב בעתונות, אלא מלכות ישראל",

                                                                   ("כלפי תשעים ותשע", ל"ב)

 

"תקופת כל האפשרויות, שלא היו לנו מיום חורבננו להתגשמות רעיון אדום ועתיק של מלכות ישראל אשר נקפדה ע"י טיטוס, - -"

                                                                 ("סדן", תמוז תרפ"ה, ט')

 

וגם לנו קרא זה הזמן המקים לאמים, להתברך לגבורות ברב און מתרונן. לבצע חזון על אדמת מלכים:

כובשים עולי הר, יורדי גי, מטילים צללי פחד קדמון על כל יושבי כנען וקובעים חיל-מצב ממיטב הגופים על שתי גדות הירדן - -

                                                               ("יבא זמן", ספר הקטרוג והאמונה, קי"א)

 

כל ההיסטוריה של העם קו אחד לה: ממלכות למלכות; מן המלכות שהיתה מוגשמת בארץ בזמן בית ראשון ובית שני, אל המלכות העתידה להתגשם בדורותינו.

 

שכל המשך קיומם ברן-כסף-אדיר-של-תפילות,

הולך בקו אימים אמנם של מסות הדורות –

אל מחוז חפץ מלכות, שהבטח בגבולות בין היאור

והנהר הגדול: ללחמם ויינם וגאונם,

                                ("בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם")

 

על יסוד זה מתבארת גם מלחמתו של אורי צבי גרינברג במנהיגי העם, שרצו לתת לגאולה כיוונים אחרים מאשר של הגשמת המלכות. מלחמה זו איננה מחלוקת בין כמה דרכים, שכולן אפשריות להשגת אותה מטרה. ישנה רק דרך אחת שהיא היחידה ההכרחית לפי מהות העם: הגשמת המלכות. שאר הדרכים והמטרות הן סטיות בלבד.

 

ב. "מלכות ישראל" מכילה את העם והארץ ביחס שוה

"מלכות ישראל מורכבת מהעם והארץ המחוברים באופן מהותי זה לזה". מכאן נובע שהארץ מהווה את "מלכות ישראל" בדיוק באותה מדה כמו העם. לכאורה נדמה היה שהעם לבדו או כמעט לבדו מהווה את המלכות. הרי הוא בעל הכרה, הוא יוצר מושגים, הוא פועל פעולות, הוא שואף לגאולה וכדומה. אך לאמיתו של דבר נראה מתוך עיון בשירי אורי צבי גרינברג שהארץ לוקחת ביצירת המלכות ובגורלה אותו חלק, או לכל הפחות כמעט אותו חלק, כמו העם.

 

מושגי המלכות, ואפילו רוח המלכות – הנושא שלהם והיוצר אותם הוא לא רק העם בלבד אלא גם הארץ. כך, למשל, לא רק העם הוא שהוציא מקרבו את הנביאים, את הגבורים, אלא גם לארץ יש חלק שווה ביצירות אלו:

 

שדות הנבואה, הגבורה המלכות;

                                                            ("קרע הברית", ספר הקטרוג והאמונה ק"ה)

 

לא רק העם שומר בספריו את אוצרות רוחו. אותם שומרת גם הארץ בקרקעה:

על אדמת בית דוד החמה… שבה לב דופק בכל כף.

והנבואות עוד נותנות מנגהן ודבשן - - ("אל קשת ברית")

 

ודברות מסיני בעמק הזה

וחרון גוש-חלב וביתר ביסוד.

משטמה לרומא מדור ועד דור.

פה סנה החזון מוסיף ללהט כמאז - -

                                                               ("לנוכח הפלא", כלב בית כ"ג)

 

בזמן החורבן נחרבו העם והארץ במדה שוה, כחלקי "מלכות ישראל":

 

נטרפו כל האניות למלכות-ישראל והיו גבורי בית-דוד שי חם לכל חיה.

גם כל הקרקעות למלכות-ישראל דקרו, על כן כאב האדמה ככאב גויותינו.

                                                                                                ("ירושלים של מטה")

 

העם בגולה והארץ בהפקר כאחד מהווים את "מלכות ישראל בגולה".

 

וכשם שאני אוהב הסלעים הנשמים בארצי: סלעי הזהב הדומם של מלכותנו המתה

-- - - - - - - - - - - - -

לא כל שכן שאהב את חלקי הזהב החיים: אחי יהודי הפאות בטלית-ותפילין,

                                                       ("אחי יהודי הפאות", הגברות העולה כ"ה)

 

"מלכות ישראל בגולה" פירושה ביחס לעם הוא כפול. ראשית: העם מהווה את "מלכות ישראל". שנית, העם הוא בקרב מלכויות זרות ועל כן הוא משועבד. אילו היה העם מתבולל במלכויות ההן – שוב לא היה משועבד אלא חפשי כשאר בני המלכות שהתבולל בה. אך מתוך העובדה שהוא לא פסק מהיות "מלכות ישראל" בלבד, נובעים השעבוד והסבל שנפלו בחלקו.

 

ובדיוק כך קרה עם הארץ. ארץ ישראל נשארה הארץ של "מלכות ישראל" בלבד. ולא נהפכה ל"ארץ מלכות" לשום מלכות אחרת ששלטה פה במשך מאות השנים. כך אומר אורי צבי גרינברג ביחס לירושלים:

שנות אלפים עברו כסיעות עננים מעלי

וכהרבה גיסות של יון ושל רומי, גוי-צלב וערב –

על השטח בלבד.

וככתב על החול, כן נמחק מצעדם

ואין הד לזמרם ולשעטת סוסיהם.

                                                       ("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה קי"ט)

 

שום מלכות זרה לא תפסה בארץ ישראל. במשך מאותה שנים מלך כאן המכאוב העברי. מלך הכאב על העדר "מלכות ישראל", אבל לא מלכה שום מלכות אחרת.

 

בינתים ימי-עצב עמקים בארץ הנגהות על אלו שדות אלהים ששחפו

ממשא אלהות, ששרדה לבדה ביגונה וצמאה, כמו חיה ברבבות פיות….

כאן מלך בהפקר המכאוב העברי וימץ לשד האדמה עד כלה.

                                                  ("אליהו הנביא", כלב בית נ"ט)

 

ומלכות זו של המכאוב העברי, או ליתר דיוק, אי-הגשמת "מלכות ישראל" בארץ, שהיא שגרמה לכל השממה, העזובה, שהיתה בארץ במשך הדורות. אורי צבי גרינברג מדבר פעמים רבות על האדמה השרופה, "שחין שדות", "אדמת אסון", שהם ביטוי לראית הקרקע מבחינת אי-הגשמת "מלכות ישראל", מבחינת שלטון המכאוב העברי.

 

כשם שהעם נכסף לגאולה מן הגלות ולהקמת המלכות מחדש – כך נושאת בה גם הארץ כיסופים אלה:

כנחלים לגשמים, כן סלעים למשיח יחכו.

                                                   ("ציונים", ספר הקטרוג והאמונה קכ"ז)

ובארץ הזאת הנכספת מים עד מואב

לרנת דוד מחדש, לכבושו מחדש –

                                                   ("רקב לבית ישראל", ספר הקטרוג והאמונה ט"ז)

בשום מקום ביקום, רק פה ראו עיני:

ה"דומם" הארצי חי חיים עמקים

כאובים וחכמים, בלי צקון שפתים.

ומצפה לגאלה כגוית האדם.

                                                ("לנוכח הפלא", כלב בית כ"ג)

 

מצויים אצל אצ"ג תאורים של הגאולה העתידה, של הגשמת המלכות, שבה יטלו חלק העם והארץ זה בצד זה. הארץ תשפיע על העם והעם על הארץ. הארץ ומזגה יעצבו את מזג העם הישוב בה:

וכמתכנת ארצו ומזג אויר מרחביו

תהי מהות עם… - - -

                                                       ("ברוך מרחיב גבול")

 

וכן העם ישפיע ויעצב את אקלים הארץ, ירפא אותה מן המכאוב של הגלות ויאפשר לה לגלות את נופה הבריא, הרחב.

 

"אנו השבט הראשון לממלכתיות יהודה, מהוים שנויים חותכים בתקופות השנה"

                                                              ("כלפי תשעים ותשעה", י"ח)

 

שטח ארץ אברהם, לפני אביב וקיץ וחרף חדשים

אשר בידינו נבראם: אנשים ונשים, אנשים ונשים,

                                                             ("שיר חוקת חיינו")

 

העם והארץ ידפקו בקצב לב אחד ויפרחו כאחד:

בניו ובנותיו לגבורות ותהלה ביום רם;

ומדפק דמם בשדה ובעיר ובים!

                                                                   ("שיר העגול")

על דעת - : העם ברחבי המלכות

מרגיש בגופו ובנפשו לבלובים..

כגניו ושדותיו שהיו עזובים

אלפים שנות דור ממרט ושדוד.

                                                                  ("שירת הפנים בספר העדות שלמרד")

 

ג. "מלכות ישראל" מתבטאת בכל שלושת השטחים

החיבור בין העם והארץ קיים, כפי שכתבתי לעיל, בשלשת השטחים של חיי עם: טריטוריה, הגנה ורוח. לגבי כל אחד משטחים אלה מהווה ארץ ישראל בשביל עם ישראל את הבסיס שרק עליו הוא יכול להתקיים ולהתפתח. והיא קובעת את תכונותיו בכל אחד משטחים אלה.

 

בשטח הטריטוריה ארץ ישראל היא הבית לעם ישראל. בה הלחם שלו.

 

בשטח ההגנה ארץ ישראל היא המבצר לעם ישראל. בה החרב שלו.

 

בשטח הרוח ארץ ישראל היא המקדש לעם ישראל. בה החזון שלו.

 

עם ישראל מהווה בשביל ארץ ישראל את הגורם היחיד היכול לפתח אותה במלוא המדה לגבי כל אחד משטחים אלה ולעשות אותה לבית, מבצר ומקדש.

 

אני מביא כאן מספר דוגמאות משירי אורי צבי גרינברג, שבהם מופיעים כל שלשת השטחים האלה ביחס למלכות:

אל הוד שהיה ויהיה: חי על את שיר וחרב.

                                                 ("שיר נגד חכמת הערב", עיני הנפש בעיני הבשר)

 

כי שם יוקם בית, מבצר ומקדש לעם חי;

                                               ("רקוד על קבר אבות")

 

זה שיר הלאום במסה: שיר הסכנה הגבה,

שאחריו שחרית, מבצר ומקדש. שדה ובסתן בלבלוב…

                                              ("שיר ליום ההתגלות")

 

  "קרקע א"י צריך ומוכרח להיות מחדש לאדמת הלחם והמים, לאדמת הבטחון הגשמי של היהודים המדמדמים ומדמדמים ללא-הפוגה על אדמות נכריות לבל יוסיפו לדמדם משנים-עשר פצעים - - רוח הקודש של האומה תשוב גם היא ללבלובה הנבואי, בפרוח לה הקרקע הארצי ישראלי. כי להשביח את חיינו הגופניים והרוחניים אנו באים אל הקרקע הזה".

                                                                                                    ("סדן", אב תרפ"ה, י')

 

נעבור עתה על שטחים אלה אחד אחד.

 

ארץ ישראל היא הבית לעם ישראל, היא המקום שממנו הוא מוציא את הלחם. לכל עם ישנו ההר שלו, הנר שלו, הים שלו, שאין להחליפם ושהם מהווים חלק מנפשו. כל אלה בשביל עם ישראל הם בארץ ישראל. אין פירוש הדבר שהעם אוהב ים, נהר או הר זה, קרקע זה, אין פירושו שהם יפים ומוצאים חן בעיניו – אלא יותר מזה: הם מהותו, הם שלו. אותם מסוגלת נפשו לקלוט, להם מתאימה נפשו. האופי של עם ישראל מתאים לאופי של ארץ ישראל, באופן שאפשר להכיר יהודי הר, יהודי ירדן וכנרת וכדומה. זהו הסימן המובהק ביותר לקשר מהותי אל הטריטוריה. ואכן כך היה בזמן העצמאות:

והמון חמי-עם, יוגבי-הר חורשי-גי:

הם זיתים ושקמים, גושי הר ורגבים;

ירדן-ארנון-וכנרות, חלקי-גנוסר הרוים.

בני דרום וארגב, הגלעד ובשן;

הכרמל והגיא; השרון המרנן

בשיר השירים למלכנו שלמה;

אי גון נוף, ריח גן ושדה, אינם כאן?

                                                                           ("מעשה בירושלמי קדמון")

ובדמות יהודי-מעלות-ומורדות-הרים - -

                                                                           ("חזון גלעד לשבטי ישראל")

 

אחרי החורבן, בלכת העם בגולה הוא נשאר במהותו "מלכות ישראל" גם במובן הטריטוריה. וזה התבטא בשני דברים. ראשית, הוא לא קיבל על עצמו הוד טריטוריה אחרת. שנית, הטריטוריה שלו נשארה ארץ ישראל.

 

שהעם לא הסתגל ולא מצא לו שום טריטוריה אחרת אנו רואים מהעובדה, שכיון שלא היה יכול לחרוש את קרקעו בארץ ישראל לא חרש שום קרקע אחרת:

 

אך מתה עלינו אדמת הלחם היהודי ותשבע לציון היד שלא תחרוש קרקעות ללחם בגויים.

                                                                         ("משא אל אירופה", הגברות העולה כ"ח)

"בלכתנו מירושלים נפרדנו מן הקרקע ונשבענו: אדמה אחרת לא נחרוש ללחם! – וגם לא חרשנו".

                                                                            ("סדן" אב תרפ"ה, ב')

ולמרות זה שנמצא מאות שנים על אדמות טריטוריות של מלכויות אחרות – נשארה הטריטוריה שלו ארץ ישראל בלבד. אין זאת אומרת שהטבע והנוף בארצות גלותו לא מצאו חן בעיניו, או שלא אהב אותם; אבל הם לא היו הטבע והנוף שלו, של מהותו.

 

מכל שבעים ארצות ביפי-נופים-וריח-פרים,

מכל קסמי עולם אדיר רחב ובנוי משכלל,

נוף אחד הררי וימי מדברי ירדני כנרותי

סלעי ונחשתי ולוהט כחל-חום-זהבוב,

דרך שערי דמעות לבין גבעות-גויות – נריחנו,

ועינינו דמועות נוצצות ונגון בלב – כנוריי:

                                                                 ("שיר הפנים הקדוש")

 

ההר, היער, הנהר שלהם נשארו בארץ ישראל.

הר המור הוא הרם.

דמות יערם: הלבנון.

אספקלר הנהרות – הירדן.

                                                                  ("צהר בענן")

 

בני העם מהווים עדיין חלקי ארץ ישראל:

הננו-שהיינו יוגביה, מלחיה, חיליה, חכמיה,

פשוטי-רגבה החמים, אוהביה וזועמי זעמיה:

                                                                 ("שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים")

 

הציונות היא לפני השקפת אצ"ג התנועה להגשמת "מלכות ישראל" מחדש. מטרתם של החלוצים היתה, אפילו שלא בהכרתם, הפיכת הארץ לטריטוריה בשביל העם. הגשמתה מלכות קודם כל במובן הטריטוריה.

למצוא את השדה העתיק של מעשר ותרומות

מקום הגן והכרם.

                                                                          ("רקוד על קבר אבות")

 

במשך דורות הגלות, כמו שאמרנו, לא הפכה הארץ לטריטוריה לשום מלכות אחרת ששלטה כאן. המשורר אומר שכאילו מלך בה המכאוב על חוסר "מלכות ישראל". האדמה היתה שרופה. האדמה הטובה, אדמת המלכות, טבעה בבצות מתחת לפני הקרקע, חוש הצומח נרדם והשממה מלכה על פני השטח. החלוצים באו והם הכירו בארץ את אדמת מלכותם, את הטריטוריה שלהם.

 

יצאנו למדבר להקיץ העני המלך.

להעלות את אשר משקע ולהרעים המשתק באדמת הארץ הזאת, שבה רואים אנחנו

כבזכוכית מלטשת,

את המלכות שנגזרה בה עם מגנה-לדוד וסיף בלבה,

                                                                  ("שירת המורדים", הגברות העולה י"ח)

 

ומטרתם היתה להעלות מן המשוקע את הטריטוריה, לגלות את "אם-אדמתנו", להעיר את הצומח.

אתכם עליתי לכבוש הבצה הזאת

ולמשות אלי שמש את אם-אדמתנו הטבועה:

-------------------------------------------------

בצאתכם לחרש על שדות המולדת השרופים.

וכמו לאם מברכת קראתי לשכינת ישראל

שתבא לברך:

ברכת תחית המתים בכל פסיעותיכם.

                                                              ("אשרי האיש", כלב בית ס')

יבשנו בצות ועוררנו את חוש הצומח

שמת בשדותיו של אבינו מלכנו דוד.

                                                             ("עם לבדד", ספר הקטרוג והאמונה נ"ג)

 

החלוצים נולדו בארצות של מלכויות זרות, אך באו לארץ ורק בה שמעו את הדופק הדופק בה והוא כמו הדופק שלהם. הם הרגישו שזוהי הטריטוריה שיש ביניהם ובינה חיבור מהותי. רק הם היו מסוגלים להעיר את חוש הצומח. רק הם הרגישו באיזה מקום יש מעין חתום שצריך לתת לו מוצא.

 

ומצאו את אשר נכספו לו: נוף נחלת אבות

כבכתבי הקדש כתוב ותפילות וסליחות;

מלבלב-נותן-ריח במגד שירי ישראל;

הם הצמידו אזנם הטובה אל החול והסלע

והקללה במקום כה לוהטת והיא בעריה,

ושמעו את הדפק החי במקום: כדפקם;

ושמעו מעינות סתומים במקום – ופתחום;

וחוש הצומח נרדם – בידיהם העירוהו…

                                                                  ("רקוד על קבר אבות")

 

 

בשטח ההגנה

 

ארץ ישראל היא המבצר לעם ישראל. רק עליה הוא יכול להתבסס במובן ההגנה, והיא קובעת את תכונות השלטון והחרות שבאפיו. תכונות אלה נקראות אדנות.

 

"מלכות ישראל" פירושה במובן ההגנה הוא שלטון עם ישראל על ארץ ישראל. ואכן שלטון כזה מצווה כבר בתורה והוא התגשם בזמן התגשמות המלכות. העם היה אז בעל תכונת האדנות, ככל מלכות מוגשמת, ועדות לכך מלחמות הכיבוש והמרידות הבלתי פוסקות למען החרות והעצמאות.

 

החרב של העם, סמל האדנות, ניטלה ממנו בזמן החורבן.

ויען טיטוס לקח מני רובי –

                                                                   ("כלב בית", ק"י)

בלכתו לגולה חדל העם להיות מוגן. אורי צבי גרינברג אומר, שהוא השאיר את חרבו בארץ, כי לעם יש חרב רק בשבתו על קרקעו, רק כאשר המלכות היא מוגשמת.

חרב האיש היא קנין המכורה,

והנד לנכר רק יטל אתו כתב

והניח חרבו, בעקרו מן הסף:

היא כהר במקום וכעץ וכבאר…

                                                               ("מעשה בירושלמי קדמון")

 

בגולה היה העם בלי מבצר. מופקר. היה כעדרי כבשים הצפויים לשחיטה. מצב זה נבע, לפי השקפת אצ"ג, רק מן העובדה שהוא היה רחוק מן הארץ, מן החרב שלו, ובתנאי הגולה לא יכלה האדנות שבו להתגלות. במהותו נשאר העם תמיד "מלכות ישראל" הכוללת גם את האדנות, ורק בלחץ תנאי הגלות נרדמה האדנות או ירדה מעל פני השטח העליון.

 

וסוד נמרים בגלגול כבשים - -

                                                          ("בסוד נמרים", ספר הקטרוג והאמונה עו)

בבשרנו גר כבש רחמים עם ארי ונמר:

                                                          ("מאפק עד אפק")

 

אבל בשום אופן אין ללמוד מהתנהגות העם בגולה ביחס לאדנות על תכונותיו המהותיות. בגולה אנו מתנהגים ככבשים, אבל אין אנו עם בעל תכונות כניעה וחולשה. יש בנו אדנות, אך היא יכולה להתגלות רק בעמדנו באדמת המבצר שלנו, בארץ ישראל.

 

אבל – סגלות לגבורה, לכבוש, לאדנות-הקיום

על אדמת אברהם בן הפרת הישן בחברון

- - -- - - - - - -

שיד זו יהודית חסרת חרב שלה מאתמול,

תאחז חרב שלה בעתיד ככל עם השליט,

                                                                        ("שיר הפנים הקדוש")

 

ואכן, לעינינו קרה פלא, והיד משוללת החרב במשך כל דורות הגלות, מצאה בבואה לארץ את החרב שנשארה במקום בזמן גלותה מארצה, ואחזה בה בדורנו.

 

ברוכה היד העברית בציון

שמצאה את החרב שלה במקום

ושלפה ביומה הנכון בקום צר;

                                                                   ("תפלה לרוח קדומים")

 

האדנות שנרדמה מתעוררת. הכבש חוזר ונהפך ללביא:

כי יצא מעורו הרך זה הכבש הרחום והיה ללביא שקם מני רבצו ושואג על קרקע ישראל.

                                                                   ("משא אל אירופה", הגברות העולה ל')

בבשרנו הכבשי התעוררו דמי הסיקריקין

                                                                  ("אזור מגן ונאום בן הדם", ג')

 

הקרקע שלא חדל להיות אדמת המבצר של עם ישראל, מכיל בו עדיין את אדנות האומה, והיא זורמת אל בני העם החוזרים למולדתם:

ורגש אדנות, שנותר עם כפים

בעיי החרבן – אינו גוש מאבן;

הוא זוהר ונוהר אל גופים עיפים!

                                                                 ("למנצח לשני יהודים מזמור שיר")

 

כך היה צריך להיות. אולם בשנים הקודמות היו בארץ הרבה גילויים של חוסר אדנות, ואורי צבי גרינברג מקדיש חלק גדול משיריו למלחמה בגילויים אלה, מוקיע את "חוסר האדנות" וקובע את האמת של האדנות כאחד היסודות העיקריים של מלכות, שאי אפשר לה בלעדיו.

עם נולד לשררה ואשיות חייו – על ברזל.

עם שאין בגבריו מרנת חילים, הוא לבז.

גם גוילי נביאיו הגדולים נתונים למשסה

וחכמת גאוניו – מרחפת… חסרה פסיפס.

מדם זה הוא גדל. זה חסנו. אך משול פרה

עם זה, שאינו משתוקק למלכות בעולם

ואינו מחנך את בניו לשררה - -

                              ("גלמוד בדורי ומבוער כמו סנה", ספר הקטרוג והאמונה קס"ב)

 

בשטח הרוח

הדוגמה של עם ישראל בגולה, שאיננו נמצא בטריטוריה שלו, ובכל זאת קמו לו יוצרים גדולים בכל שטחי הרוח, משפיעה עלינו לחשוב, שיכולים אנו לפתח את רוחנו ללא קשר עם ארץ ישראל. והיא גרמה אפילו להשקפה על עם ישראל כעם רוחני, שאין לו צורך במולדת, ושתפקידו הוא בשדה הרוח בלבד.

 

אולם לפי השקפת אצ"ג רוח המלכות היא רק אחד משלשת השטחים שבהם מתבטא החיבור המהותי בין עם וארץ המהווה את המלכות. ברור אפוא, שבלי חיבור זה רוח העם אינה יכולה לא להיווצר ואף לא להתפתח. רוח עמנו נוצרה אך ורק כתוצאה מן המלכות, בתור אחד מחלקיה, והיא התקיימה בגולה רק מכיון שהעם גם שם היה מלכות במהותו. רק ארץ ישראל היא אפוא מקדש לעם ישראל. היא המקום היחיד שעליו הוא יכול לקיים את רוחו ולפתחה.

 

בשבת העם בארצו הוא היה חפשי לפתח את רוחו כרצונו. סמל הרוח שלו היה בית המקדש. אולם לא היה זה משכן הרוח בלבד, בדומה להר הצופים בימינו, שבו יושב חבר כהנים המטפחים את "הרוח", אלא היה זה מרכז הארץ וסימל את הרוח של העם, את הטריטוריה ואת האדנות שלו – כאחד. בבית המקדש היתה המלכות.

 

ולויים אומרים שיר לאלהים ומלכות

                                                                   ("שיר היחוד עלי נבל")

 

הוא לא בית מקדש, בית הרוח, בלבד. אורי צבי גרינברג קורא לו: "דביר האדנות" ("שיר ברית אברהם"), "בית האלהים ושררה שיוקם על ההר" ("שיר עוד ברחם אמו"), "ממבצרי-מקדשי השרוף" ("נאום אל העם", ספר הקטרוג והאמונה צ').

 

עם חורבן הבית היתה רוח ישראל בלי בסיס ובלי מגע עם הקרקע.

ההיכל שנחרב הותיר ניר לעבדות

ומקום באויר – לדמיון הלהוט:

לבנות מגדלים תחת דביר האבוד - -

                                                 ("למנצח לשני יהודים מזמור שיר")

 

העם שמר בו את מושגי וזכרונות המלכות, אולם הרוח היוצרת שלו, המחדשת, היתה בלי קרקע. הרוח התפזרה, המחשבה היתה נוטלת שרשים.

אכן בכל דור, חסרי חכמת-עולם-ועמים פשוטה, שמגעה עם יסוד וממש, הנתון לראיה ובחירה ובחינה;

וסדר העולם ועמים הוא חקת מלבן ועגול: הר וגי ומישור, יער ונחלים: מדינה.

-------------------------------------------------------------------------------------

לא חכמת חכמי מעלה ממעל-לפסגות-עמים ולא בינת-מה-שמעבר-לעתים,

לבלי המלבן, או העגול הקרקעי, שבו עומד עם על תלמיו וחורש עד לפאתי דמדומיו,

או שותת דם חסנו במיטב עלומיו - - 

                                                                         ("שיר המהלך הגדול")

 

ושוב: פיזור זה של הרוח איננו תכונה מהותית של העם. אין אנו עם שאין לו צורך בטריטוריה משלו וששדה יצירתו הוא כלל-אנושי. תופעת פיזור הרוח היא רק תוצאה ממצבנו בגולה, אך במהותנו הננו, גם במובן הרוח, בני ארץ ישראל, ורק תוך הגשמת המלכות, כלומר תוך הגשמת החיבור בין עמנו וארץ ישראל, תוכל רוח עמנו ליצור ולפרוח.

 

או-אז יעל-יהל שכל גזענו מימות שאול ודוד: הפשוט בדומה לשכל כל עם,

בריח שדה וכרם בהר ובגי ובמישור לחוף ים:

חפצנו לחיות בעולם זה בנוף-נוי-תקופות-השנה לחשבון החמה והירח הגשם והטל

ולמלוך על שטח-אבות-מלכים לחוף ים בעולם זה - - זה הכלל.

                                                                  ("שיר המלך הגדול")

 

איננו רוצים להיות עם כמימי-אמצע-ים.

אנחנו רוצים את חיינו לראות עם חופים וספים.

לדעת גבולינו היטב ואת כל ההקף של הכח!

                             ("בקץ הדרכים עומד ר' לוי יצחק מברדיטשוב ודורש תשובת רם")

 

עם חזרת העם בדורנו זה אל ארץ ישראל שבה גם הרוח אל בסיסה הקרקעי.

 

ואני רוצה שמתוכי יצא קול הדם העמק של יהודי המגדפים, אשר קורא לאדמה העתיקה: אם-אמנו!

בלעדיך, אם-אדמה, היינו תלויים בכוכבים וזרחנו כמו אלה ונפלנו עת נפלו.

                                                          ("אתערותא", הגברות העולה י"ט)

 

עמוד, רוח גזעי, מנדודים בשמים רבים!

רדה ושכן בין גבולין! האדמה שאתה בה עומד

קדושה, כי בה לחם ומים לגו ולנפש.

                                                          ("שיר נין אברהם", עיני הנפש בעיני הבשר)

 

***

במאמר זה השתדלתי לתת את הדברים הכלליים ביותר על "מלכות ישראל" אצל אורי צבי גרינברג. "מלכות ישראל" איננה השקפת או רעיון הבאים בדרך של מחקר והסתכלות, אלא תפיסה חדשה, שבאה כגילוי, כחזון, בשירתו של אורי צבי גרינברג. זוהי ראיה חדשה של כל הדברים והמאורעות. וכל הפרטים, מן הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, מתגלים באור חדש. אנו צריכים להשתדל לברר לעצמנו מהו חזון זה ולסגל אותו לעצמנו. ועל פיו לראות את כל הדברים.

 

כאשר אנו קוראים שוב בשירי אורי צבי גרינברג, אין אנו יכולים שלא להשתומם על הפשטות ועל הגדלות שבחזון זה; ועל הדרך הנפלאה שבה מתגלית מחדש רוח האומה, מבארות הגזע – לדורנו אנו.