איתן

מחבר: ד"ר ישראל שייב

בעקבי השיר א', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"ט

מילות מפתח: אורי צבי גרינברג, אצ"ג,

בשעת הויכוח בכנסת על זכויות הנכים של המחתרת התפרץ אחד מצירי מפא"י בשאלה כלפי נציגי המחתרת לשעבר: "מי שמך?" "מי שלח אתכם?" אין אני יודע את סבת שתיקתם של ראשי המחתרת. אם תדהמה, או ענותנות או סבה אחרת. אך יודע אני שכשם ששתיקתם לא היתה מוכנה מראש כן לא היתה מוכנה מראש קריאתו של אורי צבי גרינברג:

"אני".

השאלה, השתיקה והתשובה לא הוכנו והכל היה בדיוק כפי שצריך הוא להיות למען האמת העמוקה.

ובזה מביא אני לדפוס את מה שכתבתי על אורי צבי גרינברג למלאת לו חמשים שנה. והדברים פורסמו ב"חזית", עתון לוחמי חרות ישראל במחתרת (בסטנסיל), גליון ח', שבט-אדר תש"ד. שם נתפרסמה הרשימה בשם: "אורי צבי גרינברג. ליובלו".

אין אנו רשאים ואין אנו יכולים להכחיש: ישנה לעתים הרגשה, שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו. שורות שירדו מעל דפי ספריו והיו לבשר ודם. ואם יבוא המשורר עצמו ויכריז ויודיע, יסתייג ויתכחש – ללא הועיל. אין הוא שליט עוד בדבריו שכבר אמרם. אין הוא אחראי להם עוד. כל אחריותו היתה ברגע שהצית את הלפיד. לא הוא הממונה לשאת אותו. ואין הוא יכול וגם אין הוא רשאי להחזירו אחורה, לכבותו, להשקיט את האש שהובערה מלפידו. "מיום שניתנה תורה מסיני – אין משגיחין בבת קול", קבעו רבותינו. גורסים גם אנחנו.

ולא רק מפני זה שהוא כבר כתב את מה שכתב והדברים כבר יצאו מרשותו. עמוק, עמוק מזה. הוא גם איננו אדון לשיריו, מפני שהוא "רק" שופר הזהב, שהגניוס הלאומי שמו על פיו. הוא "רק" סנה בוער, שהאלהים הציתו והוא, הסנה, מעביר את האש ואין ביכלתו ואין ברשותו לעכב. אין שואלים אצלו. הוא יכול להודיע בפומבי על איסור העתקת שיריו, על איסור הקראת שיריו. בקיצור: הוא יכול לבצע, ולהפגין ולקיים את בעלותו על כל אותם הדברים הנוגעים לקליפה היורידית, לספר, לנייר. אך תורתו? את זו קיבל מסיני. קיבל. בקולו שמענו. בבת קולו אין אנו משגיחין.

והתורה שהוא קיבלה מסיני כתובה באש-מכתב-אלהים. היא תורת מלחמת העם למלכות עברית בציון. הוא ראה את "עגל הזהב" שעמו רוקד סביבו. הוא ראה את עמו בבכיו על סיר בשר ועל מן קלוקל. הוא ראה את הנחשונים שאך זה עתה היו חלוצים והנה היו למתאוננים ומתלוננים. הוא ראה את המקטירים לאש זרה. הוא ראה את המפחדים מפני עם הארץ העז. הוא ראה אותם ובו עדיין בוער הסנה. ויבא ויצק בשיריו את אש הסנה.

ביאליק שאב ממקורות הקינות בכל הדורות. אורי צבי שאב ממקורות הכיסופים המשיחיים של כל הדורות. אולם – וזה עיקר גדולתו – הוא שלף את הכיסופים מנרתיקי הנשמה והתיכם לשורות ברזל, יצקם לרוכסי סלעים של ביטוי. המלה העברית אצלו איננה עוד בת קול ספרותית, הד להרגשה, ניב לרעיון. לא צליל בלבד. לא חומר לדיקלמציה. האות העברית חזרה להיות אצלו מה שהיתה ב"אותיות דר' עקיבא": גוף ונשמה דבוקים יחד באחדות בראשיתית. רוח פועלת פעולת בשר, ביטון חי ומרטט. כי גם ה"חמרנות" הספרותית, זו הכורעת ברך לחומר המילולי, לבית, לחרוז, לצליל, וגם ה"אידיאליזם" הספרותי, זה העוסק במושגים, במופשט מן החיים – שניהם שנואים עליו. הוא אוהב את החיים עצמם, את זרמם. הוא אוהב את הקונקרט בחיים יותר מאשר היה עד כה בספרות העברית. יותר מטשרניחובסקי, יותר מביאליק.

אולם: הקונקרט הזה מלא אלהות, מלא נשמה, מלא קדושה. סינתיזה כזו בין העולמי ביותר והמוחשי ביותר ידעה היהדות אך ביצירתה העמוקה והשירית ביותר, ב"זוהר". על כן אפשר לדבר על "רעיונות" בשירת שניאור, בשירת טשרניחובסקי, אבל אי אפשר לדבר על "רעיונות" בשירי אורי צבי גרינברג. אין שירתו שירה אינטלקטואלית, כרובה של השירה העברית החדשה. המחשבה איננה מולידה את שירו. היא ילידתו. אבל בינה ישנה בשירתו. כי בינה קודמת למחשבה. בינה טבועה בתוך התופעות. המחשבה האפוסטריורית של הפרשנים רק מוציאה בדרך ההקשה את מה שטבוע כבר בעצם החיים מלאי הבינה. לעתים קרובות בא הסילוף בדרך ההקשה הזו. החיים הם קדושים בכל תא ותא. החיים מלאים בינה בכל עורק ועורק. מבחינה זו כל דיבורים על רציונליזם ואירציונליזם מוטעים הם. אירציונליסטים הם אלה שבשכלם המצומצם אינם תופשים את הבינה שבחיים. אורי צבי גרינברג – וזהו כוחו הנבואי – תופש את החיים בשרשם, באותו מקום שהדם והרוח טרם נפרדו.

הוא גם איננו "קלאסי", כלומר שאיננו מציג "שלמות והרמוניה" בין כחות הנפש השונים, בין כחות החיים השונים. "קלאסיות" כזו בתנאינו אנו, גם בתנאי האנושות כולה וגם בתנאי היהדות, איננה אלא זיוף ואבסטרקציה. החיים אינם קלאסיים. הם פרצו כל גדר. הם איתניים ועל כן גם שירת אורי צבי גרינברג איתנית היא בתוכן ובצורה, בזעם ובחזון. נתמזגו בו בגוף זה איתני ההיסטוריה, מאברהם אבינו שנקרא איתן ועד לאיתני החיים של המאה העשרים, בטכניקה, במהפכה, באמנות.

וכלפי כחות איתניים אלה נלעגים הם כל המעקמים אפם על כפים ופרצים, על גידופים והתקפות הממלאים את ים השירה הזו.

וכזו היא גם תורת השחרור שלו. איתנית עם עומק הבינה. לא געגועים סנטימנטליים, לא אהבה מסוגננת, כי אם כמיהה בשרית ודמית למלכות עברית גדולה. דוד הראובני ושלמה מולכו, אש וחרב. אומץ כמיהתו של רבי יוסף דה לה רינה הוצאו מעולם ערטילאי וגובשו בטאנק ובמטוס. השם המפורש מפי שבתאי צבי לא יצא לשוא, אם יכנס בגופו של בחור עברי שהרבה מאד דינמיט בזרועו ומתחת לבגדו. אין זו "ציונות" לפי טעם הציונים, לא אינלקטואלית, לא קלאסית, לא כלכלית. זוהי ציונות איתנית. כזו גם היתה יציאת מצרים במכות, בקריעת ים, בקולות ועמוד אש. כזו היתה מלחמת יהושע במצווה על השמש. כזו היא מציאות החיים. והמשורר איננו בא לסגנן אותה, את המציאות הזו, להרגיעה, לשוות לה צורה הרמונית. המשורר רוכב על זרמי החיים. הוא והם – אחד. אין זרמי חיים לחוד וזרמי ספרות לחוד. החיים הם איתניים. יש בהם בינה טרום מחשבתית. יש בהם נשמה על "ריאליסטית" (במירכאות כי מסלפים את הוראתה של מלה זו) ויש בהם ממשות של בשר ודם אנטי-"רומנטית" (ואף זו במירכאות). וכזו צריכה גם להיות הציונות, ואז לא יהיה פירושה עוד "ציונות", כי אם "תנועת שחרור עברית", "תנועה למלכות בית דוד".

אנו רואים את עצמנו כתלמידיו, אם הוא רוצה בכך או לא. הכוח האיתני בא ממעינות שאין הוא שולט עליהם והוא מוליד תופעות שאין הוא שולט עליהן. זה סודו של כל איתן.