המשורר בדורותיו

מחבר: ד"ר י. ה. ייבין

בעקבי השיר א', העורך ד"ר י. ה. ייבין, ירושלים תש"ט

תוכן המאמר:
א. התהום ונקודות המפגש
ב. התאמתות הנבואה: מרד השחרור
ג. המשורר עם עמו לעת קרב
ד. ושוב רב המשורר את ריב ירושלים...

מילות מפתח: אורי צבי גרינברג, אצ"ג

א. התהום ונקודות המפגש

ודאי: אפשר לקבוע ללא כל חשש מפני הפלגה בדברים, שעשרים וחמש שנות יצירתו הארצישראלית של אורי צבי גרינברג - מתרפ"ד ועד היום - היו עשרים וחמש שנים של מסה ומריבה קשה בין המשורר לבין דורו - דורותיו; עשרים וחמש שנים של זעם ותוכחה, של שליחת ברקים ורעמים ללב הצבור בשל אוזלת-היד ואוזלת-הבינה, בשל קוצר התפיסה. ואין תימה בדבר: עוצם הרוחק שבין המשורר לבין תקופתו היה כמידת הרוחק העצום שבין חזונו, חזון- הפדות הירושלמי האדיר, לבין ההשגות הפעטעטות, האפורות שהיו רווחות בממשות "הבית הלאומי" הארצישראלי. הוא האביר על כנפי נשרים - ואילו קברניטי הדור זחלו זחילת נמלים. הוא גרס מלכתחילה: כיבוש דוד ומלכות עולה מאל עריש ועד דמשק - והם גרסו "מרכז עובד", "דו לאומיות" - או שלא ידעו בעצמם מה הם גורסים, מתך טשטוש כל המושגים וערפולם; הוא חזה את גדלות הבאות, והם התנהלו בכבדות תוך קטנוניות היום הזה או האתמול-השלשום. ותמיד הגה ודיבר הוא בשפה אחרת משהגו ודברו הם והשרה הלך רוח מנוגד בתכלית להלך - רוחם הם. שעה שהם היו רדומים תוך שאננות, התריע הוא על יום השוד הממשמש ובא בציון, על הדם שיותז מתחת לסכיני ישמעאל. וכשבא היום המר, והדור שקע בכניעת-הבלגה, חזה הוא זריחת דור מורדים ולוחמי-חרות בציון; רעידת אדמה מתחת לרגלי הכובש הנכרי, העתיד לעזוב את הארץ, ורוכבים יהודים חגורי-חרב שישקו סוסיהם מן הפרת. הוא היה קצר-רוח תמיד, דחק את הקץ תמיד - והם ארכי-רוח תמיד... המציאות הוכיחה אחר-כך, שהדין היה עמו, עם קצר- הרוח ודוחק הקץ, כשם שהדין היה עם הרצל וז'בוטינסקי, דוחקי-הקץ וקצרי-הרוח שלפניו: הרוחק העצום שבין חזון הגאולה לבין הממשות של אי-גאולה, של שעבוד גלותי ותלות בזר העוין בציון נהפך אחר-כך לתהום, שבלעה ששת מיליוני נפש מישראל, החלק הגדול והנעלה של האומה, שהושמדו מבלי יכולת להצילן...

וכך היו כל שנות יצירתו הארצישראלית של המשורר קודש למלחמה לחזון אשר נשא בלבו, ואשר נתן לו לראשונה ניסוח מדיני-טריטוריאלי ב"ירושלים של מטה"; היתה זאת מלחמה בלתי פוסקת במכשילים, בממעיטי הדמות, בכפירת הכופרים ובשאננות השאננים, בתועים ובמתעים אחרי אלהי-נכר ואידיאלי-נכר, במסיחי הדעת ובמוסחי הדעת; שנים רבות של זעימת זעמים ורעימת רעמים.

ואף על פי כן - גם במלחמה זו מוצאים אנו תקופות - אמנם, קצרות - של "הפוגה". היו אלו שעות בודדות, בהן נעלם הרוחק בין המשורר לבין הדור - והמשורר ודורו נפגשו. יש לציין שתי נקודות- מיפגש כאלו בין המשורר לתקופתו: האחת - לפני כ"ה שנה, בימי "ירושלים של מטה" ו"הרואיקה", בראשית ההתיישבות החלוצית וההתאחזות החלוצית בקרקע הארץ. השניה - בשלהי המרד האנטי-בריטי ובראשית "מלחמת העצמאות" נגד עממי ישמעאל )והבריטים העומדים מאחריהם( בחורף-אביב תש"ח. אלו היו נקודות, בהן נפגשה משאת-נפשו של המשורר עם מעללי הדור, בהן חזון ומציאות נשקו אהדדי. באותן השעות הנדירות היה המשורר מתפרק מזעמו, חדל מתוכחתו - ומתחיל מעלה כתרים מעל ראשי המגשימים. המשורר השמיט מפיו את שופר-האזעקה על האסונות והסכנות שבממשות וקולו היה קול חצוצרות-התרועה למקרא העדה ולמסע המחנות. אז כאילו נתפשטו קמטי-הזעף על פניו של המשורר, ובקעו כל מעיינות האהבה שזרמו בלבו גם קודם לכן, אלא שהיו סמויים מן העין, חבויים תחת לגלד הנוקשה של דבר המייסר בשער - עתה הם נחשפים לעין כל; והמשורר מוצא לו מכמנים-מכמנים של מלות חבה ועדנה לבני דורו, הממלאים בשעה זו את צו-חזונו שלא מדעתם...

הזכרתי בכוונה רק שתי נקודות-מיפגש שהן בתחום החזון הארצישראלי. פסחתי בכוונה על "נקודת מיפגש" אחרת בין המשורר לבין הדור - מפגש באבל על חללי-השואה, ימי "לישיבה של מטה", "כי זה כבר בכי" ו"כתר קינה". ודאי: גם שם חפף המבע שנתן המשורר לשואה את מאויי הדור, ואף הדור חש בכך ונענה להמיתו העוגבית של המשורר, אפשר - במידה גדולה יותר מאשר בכל זמן אחר. אבל המיפגש ההוא לא היה בתחום החזון הארצישראלי, אלא בתחום שואת-העם בגולה; ממילא אין ענינו לכאן.

יש אפוא לדבר על שתי נקודות-מיפגש בלבד בין המשורר לדורו. ויש צד שוה לשתיהן. שתיהן - נקודות ראשית הן: האחת - ראשית ההגשמה החלוצית, והשניה - ראשית השחרור והעצמאות. שתיהן - אור שחר נוגה עליהן: שם - "בערה יש בתוך היסוד כמו לפני יציאת חמה" )"ירושלים של מטה"(; וכאן - בקיעת השחר, ה"לפנות בוקר" של הגאולה הממלכתית:

ובי חזון-גיל-יום-גדלות והשמש שלו.

אם זה כמלקוש לפנות בקר-אביב-בלבלוב?

("שיר העגול")

אכן, שתי אלה היו נקודות מפגש בלבד, נקודות-מגעים, ולא קוי התמזגות וחפיפה שלמה. לאחר המפגש הקצר חוזר ובא המיפרד העגום וממושך. אז, לפני כ"ה שנה, לאחר התלהבותו של המשורר מעדת היחפים, שהשליכו מאחריהם את כל מנעמי אירופה והלכו להתענות ולקדוח בישימון - הוא התחיל נותן דעתו של המכשולים והמכשילים בדרך הגאולה, ובהם נראה לו, כראש המכשולים - צמצום השגותיהם של המנהיגים, המעטת דמות החזון בעטים של אלו; והוא ראה את התהום שבין הממשות הארצישראלית הדלה-דלת משום ש"לא נצטוינו לגדולות" )"חזון אחד הלגיונות"( וראה את ירושלים המוסיפה לעמוד בשקעונה - וכשעמד על כך היה עוגבו לזעם, ושופרו - לקול תוכחה בשער. ואילו עכשיו - לאחר תקופה קצרה של רנן לקראת אלה - בני הדור הצעיר בציון - שיצאו להתמודדות-ההכרעה הגדולה, אותה הכרעה אשר לה ציפה ואותה חזה כל השנים )השעה, שבה עלינו "לנקוט את הגורל בקרניו", כפי שניסח זאת עוד ב"ספר הקטרוג והאמונה"( - לאחר תקופה קצרה של ראשית-ההתמודדות, כשכבר החלו להסתמן במחוור מיבצעיה, אך גם תחומיה - שוב מתגלה לפניו מיעוט ההישגים שמקורו בקוצר-ההשגות של המנהיגים )כמו אז, כמו לפני כ"ה שנה ממש!(. ובראש לכל: ירושלים לא נגאלה, וכשמתחוור לו הדבר - שוב הוא חוזר לזעמו ולתוכחתו, חוזר לדבר משפטים עם הדור מ"על פני הר הבית"...

אבל על כך, על המפגש והמיפרד האחרון עוד נשוב ונדון בפרוטרוט - בהמשך הדברים...

ב. התאמתות הנבואה: מרד השחרור

בשנת תרצ"ד ערך אצ"ג את "די וועלט", בטאונה של תנועת הצה"ר בפולין. באחד הימים פרסם המשורר באותו שבועות שיר )באידיש(. מוזר ותמוה היה השיר בעיני קוראיו:

- והכנו ליום וספרו לילדים זאת,

כפסוקי נבואה בכל עמק נגון:

הוא יבא זה היום של תגמול ושלם -

זה יום הצבאות.

כלבה תנהרו בין מישור והרים

תדחפו את האויב אל הים הפתוח

- - - - - - - - - - -- - - -- - - -- -

לאנית הקרב הבריטית האחרונה בנמל.

("די וועלט": "פלאוויוס זעגט און בריונים זאגן". גליון ערב סוכות תרצ"ד)

איש לא העלה על דעתו באותם הימים, שבעוד שתי שמיטין בלבד (י"ד שנה) תיהפך נבואתו של אצ"ג למציאות קיימת....

לאחר שנתיים ומחצה פרסם המשורר בארץ ישראל את "ספר הקטרוג והאמונה". אותו ספר, שרובו - קטרוג ותוכחה נבואית לצבור ולמנהיגיו ההבלגתיים, כולל גם כמה פרקי נבואה שבאמונה. בפרקי נבואה אלו כייר המשורר את דמותו של "העלם שנעלם בגופנו", ושעתיד לחזור ולעלות, והוא שיהיה נושא מעש-המרד והכיבוש הקרבי בארץ. בשיר "יבוא זמן" חזה אצ"ג את היום, בו ירגיש השורט הנכרי בככר "רעידת אדמה" למראה עלם עברי כי "איש דינמיט מגזע-מורד, עברו". בשיר החתימה של הספר, "יהודה היום יהודה מחר", הוא מעלה בקולמוסו חזון מרעיד ונשגב של עולי גרדום עבריים - הוא רואה "איך הללו הולכים לתליה ושחרית ירושלים בשעוות פניהם", וגם חזר ותיאר באותו שיר שדווי וגיל משמשים בו יחד, את הבריטים כשהם עוזבים את הארץ, ובגבם "קר וחם כבגבי, בעת כתבי זה השיר".

מקץ שנה ומחצה לפרסום השיר, הוציא שלמה בן יוסף, עולה הגרדום הראשון, את נשמתו בכלא עכו.

מקץ שנים אחדות לפרסום החזון קמו ונהיו לממשות "אנשי דינמיט" עבריים, שיצאו למלחמה על השלטון הנכרי ומוטטו את אשיותיו.

מקץ י"ב שנה עזב החייל הבריטי האחרון שת שטחה של הארץ הנמצא בידי יהודים.

***

ודאי: עלית דור מורדים עברי ופרשת השחרור, שנגולה לעינינו, היה בה משום התאמתות גדולה של נבואת אצ"ג.

כי עלינו לקבוע למען האמת: עיקר התאמתותה של הנבואה אינו במה שמתקיימות הפורענויות שלהן היא מתנבאה, אלא במה שמתקיימות נחמותיה ובשורותיה הטובות. כך היה הדבר בעבר. וכך גם כיום.

התאמתותה ונצחונה הגדול של נבואת ישעיהו היו, קודם כל )כפי שמתחוור לנו מתוך ספרו( במה שניבא להצלת ירושלים מידי סנחריב ולמפלתו של הפולש האשורי - ונבואתו נתקיימה. התאמתות דבריו של ירמיהו בעיקר לא במה שניבא לחורבן בני עמון או מואב, והללו נחרבו באמת, אלא במה שניבא כי בעוד 70 שנה תארע שיבת ציון - ונבואתו הטובה הזאת נתקיימה.

כי דברי ימי האנושות, דברי ימי העמים כולם, כה גדושים אסונות ופורענויות, רווים דם ודמעות, גדולת מלכויות העולם היא כה בת-חלוף, עד שאם יקום כיום הזה אחד מתוכנו וירשום על הניר, למשל, כי יבא יום וכובשים זרים ישתוללו במוסקבה או בלונדון, בשטוקהולם או במדריד - אם יתנבא על כך, בלי לקבוע תאריך לנבואתו - קרוב לודאי שדבריו יתקיימו. כי במוקדם או במאוחר, בעוד 30 שנה או בעוד 300 שנה, בוא יבואו כובשים זרים גם בשערי מוסקבה, גם בשערי לונדון, גם למדריד וגם לשטוקהולם. אך שונה הוא לגמרי דינן של הנבואות הטובות. הטובות בחיי עמים, בחיי ישראל בפרט, נדירות כל כך, שקיומן בממשות הוא הוא תופעת-הפלאים שיש בה משום התאמתותה הגדולה של הנבואה. ודאי: אינני קובע מסמרות: יש וגם חזון הפורענות לעם זה או אחר כה מאופיין בפרטים ובפרטי פרטים, שקיומם של פרטים אלה לעינינו אף הוא מרעיש אותנו עד כדי תדהמה. קשה כיום לקרוא בלי התרעשות-החושים פרטים כגון אלו בחזונו של אצ"ג על אנגליה:

אני חז את נשרי עמלק מן הרינוס

עפים אלי גג הוסטימינסטר הרם.

או:

אני רואה את כל הדו עוקרת עגניך,

("יהודה היום יהודה מחר", ספר הקטרוג והאמונה קס"ח)

ואף על פי כן אין לפקפק בדבר: התאמתות הנבואה - עיקרה בקיום הבשורות הטובות.

יש גם לזכור, שבשעה שהנביאים מתנבאים פורענות לעם, אין הם מתכוונים כלל לבשרו בשורות רעות. ודאי שאין הם מוצאים שום תענוג לעצמם באמירת "דברים בלתי נעימים" לאומתם. כל נבואה רעה בספרי התנ"ך - על תנאי נאמרה וכאזהרה נאמרה: הנביאים מתרים בעמם, שעליו לשוב מדרכו הרעה, לעקור את הגורמים העלולים להמיט עליו אסון, ורק אם לא ישמע העם בקולם ולא יחזור למוטב, תבוא הפורענות. אב טיפוס לכולם - נבואתו של יונה בן אמתי לנינוה. "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". אבל מלך נינוה חוזר בתשובה - ונינוה אינה נהפכת, וכך הייתה גם המרה בנבואות - נבואת ירמיהו? על תנאי. אם לא ישוב העם מדרכו הרעה. לעומת זה היעודים הטובים נאמרים ע"י הנביאים ללא כל תנאי.

ובודאי גם נבואותיו הרעות של אצ"ג, הנבואות על "יום שוד בציון" ועל סכיני ישמעאל - כאזהרות נאמרו: אזהרות לעם, שיתכונן בעוד מועד לקדם פני סכנה. העם, כמובן, לא שמע; זה דרכו של כל עם, מאז ומקדם, שלא לשמוע בקול נביאיו. מלך נינוה שירד מכסאו ולבש שק ואפר היה מקרה בודד, שאין לו אח בתולדות עולם...

התאמתותה הגדולה של נבואת אצ"ג היא אפוא - במה שנבואותיו הטובות נתקיימו לעינינו. הוא התנבא לקימת דור מורדים ולוחמי שחרור בציון - והם קמו. הוא התנבא ליציאת הבריטים מן הארץ ולחידוש הריבונות הישראלית - והדבר קם והיה. ובעצם ימי האבות על השואה, כשמצבנו בארץ היה שפל מכל שפל, ניבא הוא: "ברחובנו יעלוזו" )"כתר קינה"(... ואף דבר זה קם והיה לממשות בה' אייר תש"ט, יום בו שמח הצבור בישראל שמחת אמת על ראשית שחרורו...

ודאי: אין לומר בשום פנים, שבין הנבואה הטובה ובין התקיימותה אינו קיים אלא קשר חיצוני, "כרונולוגי" בלבד: כלומר - שמתחילה באה הנבואה המבשרת טובות, ואחר כך - בעוד שנים אחדות או בעוד אלפי-שנים אחדות, מתקיימת הטובה הזאת. אין להגיד בשום פנים, שהבשורה הטובה בפי הנביא היא ניחוש סתם, כשל אדם המנחש שגשם ירד למחר, והגשם יורד - הגם שאין כל קשר בין הניחוש וירידת הגשם. לאמתו של דבר, קיים בין הנבואה הטובה לבין התקיימותה קשר סיבתי הדוק. הנבואה הטובה בהאמרה - היא גופה הופכת כוח מוטורי פועל, היוצר ממשות. ע"י נבואתו של אצ"ג על עלית דור מורדים, "אנשי דינמיט" וחדורי חוש אדנות - על ידי עצם נבואתו זו עיצב המשורר את דמות הדור שיעלה, כייר את צלם תבניתו של "העלם שנעלם בגופנו" וגזר עליו עליה משטח הכיסופים לתחום הממשות. הנבואה לדרור שיבוא עוררה את הכוסף לדרור. הכוסף - את הרצון לדרור, והרצון - את המעש המשחרר. אפשר להגיד, שאותיות חזונו של אצ"ג הן הן שלבשו במרוצת הימים עור ובשר והפכו לבני אדם חיים, ל"נפשות פועלות" המבצעות את מעש-השחרור, המאמר הפך לבריאה, וכך קרה הפלא שבשר ודם נעשה, כביכול, שותפו של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ונטל חלקו בבריאת דור חדש, אור גאול וגואל. מה רב הפלא שהתחולל כאן לעינינו! מה רב הפלא שאותו משורר דווקא, שעמד משך השנים ברוחק כה עצום מדורו, שהנכר בינו לבין הדור היה כה כביר; המשורר, שהיה שנים רוב מודח ומנודה וכאילו דברו "לא היה קיים" כלל בשדה הספר הרשמי שלנו - אותו המשורר דווקא היה היחיד שעיצב את דמותו של הדור העולה, שעיצב את דמות ההתרחשויות הגואות ועולות - בעוד שכל אנשי הכתב אהובי נפש הדור, ילדי שעשועיו ותפנוקיו, שנגררו בהכנעה ובשפלות ברכים אחרי מרכבת הקברניטים, הם הם שאינם קיימים למעשה ככוח משפיע ומעצב דמות... אכן, מופלאות וטמירות הן דרכי הרוח ואין יודע איזו דרך תשכון הרוח ותחולל את נס הבראשית שלה.

***

אמרנו: נבואת האמת בהתקיימותה )בלשון המשורר: "נבואה-מתקיימת באה"( קשורה בהתקיימותה לא קשר "כרונולוגי" חיצוני בלבד, אלא גם דבוקה בהתקיימותה בקשר סיבתי מהודק. ברי, שדברים אלה נכונים גם לגבי נבואות היעודים והנחמות של נביאי ישראל הקדמונים. אף הם, הנביאים הקדמונים, בהינבאם בימי פורענות וחורבן, כי ישוב ישראל וייגאל - על ידי עצם נבואתם זרעו בלב העם את זרע התוחלת והכוסף לגאולה - אותו הכוסף שלאחר ימים רבים מאד הוליד את הרצון להיגאל. והרצון הוליד את המעשה הגואל. ברי, על כל פנים, שאלמלא התנבאו נביאי ישראל בשעתם על הגאולה, אלמלא עיצבו דמות הגאולה באותיות חזונם הקדוש - שעליו נתחנכו דורי דורות בישראל - לא היה העם מגיע לגאולה. ואף על פי כן דומה שיש בהתאמתותה של הנבואה הטובה שמפי נביאי ישראל הקדמונים - התאמתות שנתגלתה לעיני כל העולם - משום חזיון פלאים, הפלאי שבחזיונות התולדה כולה. חזיון שצריך היה להשפיע עלינו - ועל כל העולם - כהתאמתות מוחשית של כוח פלאי - כוח אלוקי - הנוהג בעולם. חזיון הוא זה - העוקר בפלאיותו כל תפיסה חומרנית ושכלתנית - שטחית של התרחשויות ההיסטוריה.

אך נחזור מחזונם המקודש של נביאי ישראל הקדמונים אל תקופתנו ואל משוררה. ודאי שאין אנו פטורים מלהתעמק גם בחזיון פלאי זה בן זמננו - כיצד אירע בדורנו, על סף חידושה של הממלכתיות הירושלמית הקדומה - כאילו נתחדשה בעמנו ונתלקח מחדש ניצוץ נבואיות קדמונית. כיצד "נבואה מתקיימת-באה"; כיצד, לפי המשורר עצמו

נפתח השיר באותיותיו כרחם האם הלביאה:

פה נולדו וינקו חלב אם כמשד לביאה...

על כן המפנה, שנוי הדבור וחלוף זיו הראיה.

("שיר הדור העולה")

והחזון הוליד את הממשות הגואלת; כיצד דור של מורדים, שעלה מתחילה בחזון שבכתב, נהפך לבשר ודם - לאנשים חיים ופועלים; וחזיון, שנראה רק לפני ט"ו שנה כמופלג מכל הזיה הזיתית ביותר - גירוש הבריטים והנחת ראשית האשיות לאדנותו של ישראל - הפך על ידי פעלם ודמם של אנשים אלה, ילידי - החזון, לממשות חיה וקיימת: לראשיתה של מלכות ישראל.

ג. המשורר עם עמו לעת קרב

כיצד קרה הדבר שביצירתו הארצישראלית של אצ"ג מצויות שתי נקודות - מפגש עם הדור - האחת בראשית דרכו, בימי "ירושלים של מטה", והשניה - בחורף אביב תש"ח, בשלהי המרד האנטי-בריטי ובראשית "מלחמת העצמאות" בעממי ערב?

והרי כבר עמדנו על "הבדלי הקצב" בהליכת המשורר ובהליכתו של הדור, על ההפרש בין חזון הגאולה הנישא על כנפי נשרים לבין זחילת-הנמלים של קברניטי התקופה. הרי "חוק פיסי" פשוט אומר לנו, שאם שני אנשים נפגשים בדרך, עוברת בקו ישר, אחד מהם רץ ואחד מהלך לאיטו, הרי נקודת - פגישתם הראשונה היא גם האחרונה; שהרי עם המשכת הליכתם ילך הרוחק ביניהם ויגדל יותר ויותר, ולעולם לא ייפגשו עוד בשניה.

כיצד אפוא אירע הדבר, שלאחר כ"ה שנות התרחקות והתנכרות גוברת והולכת בין המשורר לבין הדור שוב נזדמנה להם "נקודת-מפגש" בדרכם: כיצד נפגשו ונשקו זה לזה, ולו רק לשעה קלה, החזון והמציאות בציון - לאחר שכבר היו כה מרוחקים ומפורדים זה מזה?

יש למצוא שתי עילות לכך: האחת נעוצה בטבעם של המאורעות עצמם במערבל-שטפם בציון. הווה אומר: אמנם, הדור וקברניטיו התנהלו בכבדות, מתון-מתון, אבל התרחשויות-הימים, שאינן מקבלות מרותו של בשר ודם, אלא מתגלגלות לפי צוו של שר ההיסטוריה, לא התנהלו בעצלתיים כלל וכלל, אלא, אדרבה, דהרו בדהר מסחרר. לדבריהם של המקובלים - והם הם המעמיקים חקור במופלא ממנו - הרי סמוך לבואו של המשיח יוחש קצב המאורעות בעולם במידה עצומה, "כדי שיהא סיפק בידינו להגיע לאחרית הימים, אל הגאולה". והממשות כאילו נותנת צידוק להנחת אנשי-מסתורין זו. מבשרנו חזינו: המאורעות בדור האחרון התגלגלו בשצף-קצב מערבל כל כך, שהם הבליעו בחיי דור אחד בלבד התרחשויות עצומות, שהיה בהן כדי לפרנס חיי עשרות דורות. תוך ל"ה השנים האחרונות, מראשית מלחמת העולם הראשונה )שנת תרע"ד( עברו עלינו דברים שהיה בהם כדי למלא ת"ק שנות היסטוריה במאורעות כבירים. ובעטיו של דהר מסחרר זה של המאורעות, שאף "אחזו בציציות ראשו" של הדור כבד-הרגלים וצנפוהו לעתים שלא בטובתו - אף "הדביקו" ההתרחשויות את חזונו של המשורר לאחר כ"ה שנים והגיעוהו לידי "נקודת מפגש" שניה עם הדור - בראשית יציאת הבריטים ומלחמת ההכרעה בין ישראל לישמעאל על אדמת ישראל...

זהו הסבר הנעוץ בתחום ה"מסתורין" )הגם שהוא ממשי מאד(. אבל יש למצוא לתופעה שעמדנו עליה גם הסבר "ריאלי" מאד )הגם ש"ריאליות" זו היא, לאמתו של דבר, דמיונית ומסתורית מכל מסתורין. העילה האמתת להגלות "נקודת-מפגש" שניה בין המשורר לבין התקופה, או בין החזון לבין המציאות - הייתה: הופעת המורדים לוחמי-החרות. הווה אומר: אמנם, הדור פיגר מאד מאחרי חזון המשורר, ובעוד שהמשורר חזה מלכות ישראל עד הפרת, היו הדור וקברניטיו שקועים במיקוח עם השליט הזר על סרטיפיקטים, ב"מאבק" מלולי ובזחלנות שאינה מילולית אלא ממשית מאד, בטיפוח זעיר-אופי של "הבית הלאומי" שהפך בינתיים לגטו. אבל הנה הופיעו המורדים ועולי הגרדומים ו"נקטו את הגורל בקרניו", כמאמר המשורר, וגרמו לקפיצת-דרך כמעט נסית במהלך הדברים בציון: בתעוזתם, בקורבנם ובדמם הכריחו לוחמי-השחרור את הכובש הבריטי להכריז על יציאתו מן הארץ - ועל ידי כך ממילא לבוא ההתמודדות המכרעת בין ישראל לישמעאל )עם יציאת הבריטים שהישמעאלים היו "ערביי החסות" שלהם...(. כלומר: בעטיה של "קפיצת דרך" זו שהביאו המורדים אירע הדבר, שהדור "הדביק" לבסוף את חזונו של המשורר, וחזון וממשות נפגשו לשעה קלה בארץ ישראל...

והנה באה אותה נקודת-המפגש השניה, ושוב, כמו בתרפ"ד, בימים בהם הייתה בערה בתוך היסוד "כמו לפני יציאת חמה" - שוב עומדים אנו בתקופת שחרית. הפעם זוהי שחרית של ההכרעה הגורלית, שחרית של אדנות ישראל בארצו. ושוב מתפשטים קמטי-הזעף מעל פניו של המשורר. שוב הוא גונז את זעמו, חותם את תוכחתו ומחליף את שופר-האזעקה בחצוצרת התרועה למסע המחנות. שוב המשורר מפויס ודובר אהבה לדורו, אהבה שבאיתגליא, בעוד שבימי התוכחה והקטרוג הייתה אהבתו - אהבה באתכסיא, אהבה סמויה מן העין, אהבה חבויה המפכה מתחת לרובדי הזעם, כאותם נחלי מים המתמשכים מתחת לקרקע.

***

השירים שפרסם המשורר בחורף - אביב תש"ח כנופים הם, וכנפיהם - כנפי שחר. אלה הם שירים של "לפנות בוקר". "קלים" הם ביחס - במידה שאפשר לדבר על קלות אצל משורר כבד הגיגים מתכתיים כאצ"ג. בשוליהם של שירים אלו שוכן הטל - טל הנוער הטוב שאותו מלווה המשורר למערכת-הגורל וטל של בוקר שהשכים לפתע לאומה בשלהי שואתה. אין בשירים אלו משום התמלאות, אלא משום צפייה להתמלאות. בקצבם מורגשים קוצר-נשימתו והלמות לבו של המשורר, שאמנם יודע בידיעה ודאית, מה יהא בגורלה של המערכה, שאמנם יודע הוא, כי -

בניו ובנותיו לגבורות ותהילה ביום רם;

-----------------------------------------

משוש בי ליפי קומתם ואזני לקולם.

----------------------------------------

ותוקע שופר: קם שלטון ישראל מעפר!

("שיר העגול")

ואף על פי כן - חרדה בלבו לבאות... אין אלה שירים של כיבושים, אלא של יציאה לכיבושים, של זניקה ראשונה לקראת תועפות-קרב וניצחון. אין אלה שירים של חיל מפתח, אלא של חיל חוגר לראשית המערכה.

אור של ראשית שחר חופף על כל השירים האלה ומוסך עליהם רכות שברחף - עם כל הגברות המוצקת שבהם.

***

בעקבות המרד של לוחמי השחרור עומדים הבריטים לעזוב את הארץ. ועקב כך הגיעה שעת ההכרעה הגדולה, אותה הכרעה שההנהגה כה פחדה מפניה והתחמקה ממנה תמיד - ואשר המשורר ייחל לה וקרא לה תמיד: "לנקוט את הגורל בקרניו"... עתה ידע המשורר, כי השעה המיוחלת הגיעה, והוא קורא אל שירו:

שר שירי העברי, דרך עוז! מיתרי, למלוא און!

מפרשים למלא מתח! עבותות הספינה, בעבי כוח!

זהו שיר לקראת קרב הגורל, זהו ניגון למסות הכרעה,

זה מסע בראשית וגם שיבת אחרית...- - -

("שיר חוקת חיינו")

עתה מתפשט המשורר מזעמו ותוכחתו. עתה אין הוא מייסר עוד, אלא מתפלל תפלת הצבור כולו:

עלה נס אברהם בכבשן,

עלה נס קריעת ים,

עלה נס כבוש כנען,

עלה נס הר הבית בנגוהות-ברבדיו

שיש בעמק ישותנו מאז

("אל קשת הברית")

ושוב, בשיר אחר, שהוא עצמו מכונה "תפלה בעתה" - מתפלל המשורר, הפעם בתקיפות גוזרנית, כאבותיו האדמו"רים שגזרו, כביכול, על הקב"ה והוא קיים, קורא הוא בתקיפות ר' לוי יצחק מברדיטשבית:

אלוהי, לימין לוחמי, כי לא אביר בהם נלחם. -

--------------------------------------------

ברך אפינו כי יעז לעקור אויב

("תפילה בעתה")

ולבו של המשורר רן לקראת היוצאים למערכה, מקיימי חזונו:

ברכו את ה': בחורי ישראל מדברים את אויבינו בשער!

גילי גיל, ירושלים האם המעטרת!

("שיר ליום ההתגלות")

עתה מרשה המשורר לעצמו להזכיר לדור, כי גם בתוכחתו הקודמת, כמו בתפלתו-רינתו עכשיו, לחשה האהבה, ואלה המשוררים שדברו לדור בשפת חלקות ובישרוהו "תעתועי שלומים"

- - - לא ידעו אהבה;

אבל שנשא קרבכם את לפיד הקטרוג-המעורר

ידע אהבה ודתה, - -

("אל קשת הברית")

והוא אף מציע לדור לחזור ולעיין יחד אתו בשיריו הקודמים, כי אין הם אלא תכניות לקראת מסת-הקרב - -

אך המשורר יודע גם יודע, מי ומי הביאו לידי ההכרעה: אלה היו המורדים, מגרשי הכובש הנכרי שמנע על ידי עצם נוכחותו ורדייתו בארץ את בוא ההתמודדות הגדולה. אז, בשנים האחרונות של הכיבוש, היה מזכיר את המורדים בשיריו דרך רמיזה בלבד. מה שגילה לבו לקולמוסו - את סוד אהבתו הגדולה לאחיו המורדים - לא גילה הקולמוס לתיבת-הסדר ולמכונת-ההדפסה שהוציאה את כתב-העת. אהבתו זו למורדים, אחיו לגזע, לדם ולמבנה-הנפש, נשארה על כורחה - אהבה במסתרים. כך היה מזכיר בדרך רמיזה את "מערת בר יוחאי" - המערה ששימשה מחסה למורד העברי הקדמון, התנא הקנאי - ככינוי למחתרת הלוחמת. עתה, ערב הפינוי, כשהותרו קמעא החרצובות שהטיל הכובש על המלה העברית הנדפסת, הוא כבר מדבר כמעט ב"איתגליא" וקושר כתרים ל"בת ציון" הנערה הארצישראלית המורדת, שהארץ הזאת תהיה לה: "היפה ליפה". אם יבוא המשיח - תהיה הנערה אם לילדים, אך כל עוד לא בא, מחזיקה היא שלח בנדן, כיעל וכיהודית.

המשורר עוד יחזור אל המורדים. עתיד הוא עוד לכתוב את "ספר העדות שלמרד" במלא הרחבות. אך לפי שעה - המרד המתקרב לקצו עם התקרבות קצו של השלטון הבריטי, מערכת-הגורל ומסת הגורל כבר החלה, ודעתו של המשורר נתונה עתה לבנים היוצאים למערכה המכרעת עם ישמעאל. והוא מתאר את גודל השעה על סכנותיה:

טבעת זעמים מסביב, חסן צבא משנאים אדיר

בשקשוק כלי רכב למטה, נמרי פלדה למעלה ואפיקי אש...

ורן סכנה קדמון בפי עולים מים ומעפילי נקיקים;

("שיר ליום ההתגלות")

והמשורר מברך על הכיבושים הראשונים של ראשית אביב תש"ח. הוא יודע:

זה לא זה השיעור של המעש, זה עדין מובלעת

שבבבת העין נכנסת. לא רב ההיקף.

זה לא מלוא כל השטח לנס שיעשה עוד הדור:

-------------------------------------------------

אך כאשר ראינוהו הולך בין ביצות הלוך ועדר -

הלוך ילך וידביר מרחקי גבורות עד ישך עקב יאור

("רק אפס קצהו")

והמשורר שר תהילה לבנים הנותנים את "היקר מן היקר", את החיים, דווקא משום שאוהבים הם את החיים מאד.

לבו של המשורר עם הצעירים היוצאים לקרב אל ההרים. במלים כמעט "דידאקטיות" מסביר הוא להם - משהו מעין הסברתו של הכהן "משוח המלחמה" לפני העם היוצא למלחמה בימים קדמונים - את מהותו של האויב, שאיננו יריב אביר, אלא מחלל מתים ועורף ראשי גיבורים נופלים....

ושוב שר המשורר את תפארת ירושלים, אשר הוא יודע כי היא היא - נקודת המקודש והלהט וצומת-הצמתים של כל המערכה. אין מספר לכינויי היקר שכמעטר בהם המשורר את עיר דוד בשעת סכנתה ומערכתה. היא "הבירה בהרים". היא - "אמנו העיר". היא - "העיר המעוטרת" או "הבירה המעוטרת". ולא זז משם, עד שקראה: "אם כל הארץ". ולא זז משם, עד שקראה: "בירת ים התיכון" ו"סיפח" אליה ואל עיבורה את כל חולות השפלה, שהם "חולותיה". מאמין הוא כי לא זה "אשר בריח החמור" ישלוט בדביר ובהר המוריה. מאמין הוא, שאף אם נתכחש לירושלים, נשוב אליה "בזחילה על גחון"....

ושוב, בשורות כמעט דידאקטיות, מלמד הוא את הדור פרק בהלכות מדינה ומסביר לו, שלכל נמצא - חוק משלו וחוק שיעור קומה משלו: יש שיעור קומה לעשב ושיעור קומה לאורן, יש חוק לבאר ולנהר ולים. ו"מוסר השכל" מכאן: חוק הויתה של אומתנו קובע: עליה לחיות בגודל, כמלכות גדולה, ולא כמדינונת זערערת, כי חוק הויתנו אומר לנו, שאנו - לא באר ולא נהר אלא ים, וחוקנו - חוק ים....

כי אותה האהבה האחת אל הדור, הצועד אותה שעה בעקבות חזונו, מתלבשת אצל המשורר בלבושים שונים ומוצאת לה לשונות מבע שונות: יש שהיא מדברת בלשון תפלה ויש שהיא לובשת צורה של שיעור בתורת מדינה מפי "משורר פדגוג", ובוררת לה שפת משלים פשוטים לשם המחשה והסבר; ויש שאהבה זו מתלבשת בדברי שבח אל היוצאים להתמודדות - אך בכל אלה מפעמת האהבה האחת - אותה האהבה...

אמרתי: המשורר מדבר אל הדור. ליתר דיוק יש להגיד: הוא מדבר לדורותיים. כי שני דורות נבדלים ושונים זה מזה בתכלית רואה הוא עתה בממשות היום הזה: הדור העולה, הדור הצעיר, אשר לו נתונה כל אהבתו של המשורר; הדור, שעוד לפני שנים אחדות הגיד בפניו את מקצת שבחו, כי "אין נאדות בוכים בשכמם", כי דומה הוא ל"יער לבנים האביב" )"צהר בענן"(. אבל הקשיש. בעצם - הרי דור קשיש זה הוא אותו הדור החלוצי ברובו, אשר לו קשר המשורר כתרים לפני כ"ה שנה ב"ירושלים של מטה", ב"הרואיקה". אך בינתיים הספיק אותו דור להסתאב ולהשיל את כל זיו חלומותיו מלפנים. ויודע המשורר, שאם הדור הצעיר אינו "מזנק כלביא על טרפו מסכו" - הרי אשם בכך הדור הקשיש, דור הקברניטים, אשר "בכבדו מכבידהו עקב". והוא בא להגיד עתה לדור ההולך, שימהר "לארוז את צרורו" וללכת...

ודאי: מעיני המשורר לא נעלמה היוליותו של הדור הצעיר. ודאי יודע הוא, שהדור הצעיר כפוף למעשה להנהגתם של בני הדור הקשיש ועושה, רצונם. אבל חש הוא קרבת-נפש לדור הצעיר הארצישראלי, שהוא בן הטריטוריה וספוק תחושה מולדתית אדנותית מתחילת ברייתו, ואינסטינקטים של חופש מקננים בדמו, והוא אף מביא את האינסטינקטים האלה לידי מעשה מבורך - במידה שאין הם נבלמים על ידי הדור הקשיש, ש"מכבידהו עקב".

***

אך יש שתחושה זו של החזון שנהפך לממשות, של דמויות שעוצבו בחזון, שנהפכו לבשר ודם, לדמויות חיות ומהלכות ופועלות; קיצורו של דבר: התחושה של "נבואה מתקיימת באה" מרנינה את לבו של המשורר, וברגעים אלו הוא פונה מן הדור אל שירו עצמו ונכנס אתו, עם שירו-חזונו בדור-שיח, כעם ישות חיה ואומר אליו:

שירי: הנה קרב במחוזות... שניבאת עליו.

("מאז ועד הנה")

אך מיד הוא חוזר מחזונו אל המציאות, שהיא גופה עתה חזון בממשות. המשורר מלווה עתה את עמו בקרב, כשבפיו חצוצרת התרועה למסע המחנות, ובידיו הוא מרים מעל ראש הדור במערכה את עטרתה של ירושלים...

ד. ושוב רב המשורר את ריב ירושלים...

ימי הפיוס בין המשורר לבין תקופתו לא ארכו. רק חדשים מספר שהה שירו של אצ"ג ב"נקודת המפגש".

במהרה חזר ונתגלע המפרד. במהרה חזרה ונפערה התהום בין חזון המשורר, חזון ירושלים הגאולה, חזון המלכות הגדולה, לבין ממשות המדינה הקטנה, "מדינת השפלה".

וכמו תמיד - פעורה תהום זו בנקודת המוקד והצומת של הארץ, בירושלים. בעצם ימי הכיבוש והשחרור נחרבה אותה ירושלים של דוד, זו שבין החומות, נפלה בידי "המלך העמוני" ונעשתה "יודנריין" - כמו בימי אדריינוס קיסר.

וחצוצרת המסע לפני המחנות שוב נשמטת מפי המשורר, כי אין עוד חפץ בה - עם הסתמנות קץ מסע הכיבוש והתחומין שהציבה לו ההנהגה. הוא חוזר לשופר האזעקה, חוזר לזעמו ולקטרוגו. והוא כותב "על פני הר הבית", בו מכייר סיוט של התמלכות "המלך העמוני" בירושלים העיר. והוא מעלה בקולמוסו את "אשמת שרון" )על משקל "אשמת שומרון"(, בהחשיפו את כתב הקטגוריה על הדור והנהגתו, שמכרו את ירושלים במחיר המדינונת, שבגדו ביעודים המקודשים למען הזיה של "מדינת השפלה".

ויש להזכיר: רק לפני שנים אחדות - בשנות כיירו את אבל השואה - כתב המשורר, כי "מטה זעמי נשבר", כי אינו עוד גוף-זעם, אלא "גוף ענן צער". אבל מסתבר, שהמשורר עצמו באמרו זאת, לא ידע את עצמו. על כל פנים, לא ידע, מה יהא חזונו בעוד שנים מספר. כי בשירי הקטרוג האלה על "בגדה", כינוי למשכן העדה השלטת בקריה, ב"בירה" החדשה של ישראל, אנו חוזרים ומוצאים את הזעם הטוב, הגברי, הקשוח, הידוע לנו יפה מימי "כלב בית" ו"ספר הקטרוג והאמונה": אותו חישוף אכזרי של הדברים ושל הפרצופים עד לידי גילוי כל הנעוה שבהם ובמעלליהם, אותו סרקאזם מאכל ומכלה; אותה קריעת כל הלוט מעל מתחסדים ומתהדרים והעמדת הדברים על ערטולם המלא; אותה מאיסה בכל תחליפים לגאולה, בכל פסבדו-גאולה.

יתכן, שהזעם המחלחל עכשיו בשירי הקטרוג של אצ"ג הוא "זעם קר", מפכח יותר - לעומת "הזעם החם" של אותם הימים, אבל הזעם בעינו עומד.

ובראש לכל תובע המשורר עלבונה של ירושלים. בראש לכל הוא - כפי שהיה כל השנים, כפי שהיה לפני כ"ה שנה, בראשית דרכו הארצישראלית, כבימי "ירושלים של מטה" - שופרה ונושא דברה של העיר, אשר בה, כפי שהוא יודע, נתקפל כל גורל האומה והארץ - לתקומה או לאבדן. עתה מתריע הוא על המרת המושגים - ביטוי השאול בנוקשותו החריפה מן המושג הנתעב והסיוטי ביותר על היהדות - המרת הדת. כי יודע המשורר, שלירושלים אין תחליף ולא יתכן שום תחליף, ואך עלוב ועקר יהיה כל ניסיון להמירה בבירה אחרת. אפשר לנו לדמות שהגרמנים יחליפו את ברלין בפרנקפורט, הספרדים - את מדריד בטולידו - ושום שינוי עקרוני לא יחול באומה. אנו יכולים אפילו לצייר לנו בדוחק, שהצרפתים ימירו את פריז בליאון - בלי להחליף את מהותם. אבל המרת ירושלים בעיר אחרת בארץ היא המרת היהדות עצמה באיזו ישות אחרת - כי במשך כל הדורות - גם דורות תולדותינו על אדמת הארץ וגם בדורות גלויותינו נתערתה ירושלים ונארגה במסכת הנפש הישראלית עד כדי כך, זיהתה עצמה עם הנפש הישראלית עד כדי כך, שהמרת ירושלים והחלפתה בעיר אחרת יהא פירושה - סוף לעם ישראל ההיסטורי והחלפתו באומה אחרת, שומרונית, ירבעם בן נבטית, על כל פנים - לא אותה האומה שהייתה קיימת מאברהם עד ימינו... את כל זאת יודע המשורר; כמו כן הוא יודע, שהיה בידי צבא ישראל, שהיה בידי הנוער הישראלי הלוחם, לשחרר את עיר דוד - ורק ההנהגה מ"בגדה" היא שעיכבה. על כן שוב הוא שרוי במסה ומריבה עם דורו ושוב הוא זועם ומוקיע את אשמת שרון המחודשת לעינינו ולעיני ההיסטוריה...

עתה הוא חוזר וקושר כתרים לבני סברו וחלומו, לילידי אותיות חזונו - למורדים - שבדמם ובגרדומם שחררו את הארץ מן הכובש הבריטי. להם נודעת כל אהבתו: אהבת מורד למורדים. והוא מכייר את רקע ההשתפלות הכללית, שעל גבו הופיעו בני חורין זקופי-קומה אלה - את כל הנעוה והנלעג שבהוית הישוב לפני שנים מספר על שלשת דגליו - ה"תכלתוני לבן", האדום והבריטי; מזכיר להנהגה את חטא הסגרת טובי בניה של האומה; מתאר את בדידותם בחייהם ובמותם ואת אסון ההורים, שבניהם אף לא לוו אל קברם...

***

והמשורר יודע, שמלחמת הגאולה עוד לא תמה; היא אך החלה. ויש שהוא חוזה ברוחו ומכייר דמותם של לוחמי השחרור בבאות - אלה שלא ויתרו ולא יוותרו על ירושלים. ולעומת סעודת משתיהם של שרים אלה בבוא יום שררתם, שהיא רחוקה מלבו ובה לא יחד חזונו - מכייר הוא את הסעודה של מחר - סעודת המשחררים אשר עוד יבואו - ושהיא תהיה סעודתו שלו...

שוב הפליג המשורר מדורו למרחקי הבאות, לתחומי המחרת, ולעומת קטנות הממשות ותחליפי הגאולה שבה, מכייר הוא דמות המלכות שעוד לא באה, המלכות שתבוא - והיא תהיה המלכות הגדולה בין היאור והפרת, עטרה ליושנה: מלכות בית דוד בהתחדשותה....