שיחים נמוכים

מחבר: מנחם לוי

מבוע, גיליון ל', 1997

 עד מהרה עורר את סקרנותי אחד התלמידים: יוסף רזניק שמו. תווי פניו העדינים, שחתימת זקן ראשונה החלה נובטת בהם, שפתיו הענוגות, מבט עיניו הישיר - כל אלה, בתוספת לאותה עמקות רוחנית הנסוכה בהתנהגותו - עוררו בי את הרצון לשוחח עמו ביחידות, כדי לתהות על קנקנו. אך חלפו שבועות אחדים עד לאותו בוקר שבו, כבדרך מקרה, יצא הדבר אל הפועל. באותו בוקר ישבתי, כהרגלי, ליד החלון בחדר השינה שלי ושל אשתי, רונית, ולמדתי בסדר, שקבעתי לעצמי. מאז הגענו לכאן, אל הישיבה במרכז הארץ, היה הנוף הנשקף מחלוננו נותן לי השראה ללמוד. רחבה מעוטרת עצי אורן מאחוריה פיסה שחורה של מגרש הכדורסל. מעבר לשולי המגרש הלבנים - שדה בור זרוע קוצים, חורשת איקליפטוסים ירוקה נושקת לתכול הרקיע. הייתי נוהג לקרוא את דף הגמרא, כשאני רושם לעצמי את הנושאים השונים הנידונים בו. אחר-כך, נושא אחר נושא, הייתי מעיין בפירוש רש"י, כשאני נעזר גם במפרשים האחרים. שלב אחר שלב, במאמץ של בירור וניפוי, הייתי מגיע אל שיאו של הלימוד: אל ההגדרות ההלכתיות החבויות בו. כשהייתי חושף אותן, והתמונה הבהירה היתה ניצבת לנגד עיני היתה הרגשת נעימות הולכת ופושטת בכל איברי גופי. לאה מן המאמץ, הייתי עוצם את עיני ושב ופוקח אותן, כדי לטבול באגם המראות הנשקף מן החלון. באותו בוקר, משפקחתי את עיני להביט בנוף, הבחנתי בדמותו החומקת מבניין כיתות הלימוד.

אהה... - נתחדדו מיד האינסטינקטים של המורה שבי - עוזב באמצע השיעור... חומק... מעניין לאן?...

בהחלטה מהירה סגרתי את הספר ופרצתי דרך חדר המגורים החוצה, כשאני מותיר מאחורי את אשתי המופתעת, ומבטה נעוץ בגבי. איגפתי את בניין המגורים של המורים מימין ונעצרתי. משב רוח חם החל גולש מהרי השומרון שבמזרח. מעלי איוושו מחטי האורן. על הארץ התרחשה תנועה גלית של אור וצל. במהירות סקרתי את אזור ביצוע המשימה שלפני ורצתי בקומה שפופה קדימה:

העיקר שלא יבחין בי... האזור הבעייתי הוא מגרש הכדורסל החשוף... צריך לעבור אותו, לעלות על השביל המוליך לחורשה ושם לביים פגישה מקרית. . .

משמאלי, בשולי המגרש, ראיתיו פוסע לאטו, כשמבטו מושפל. ניסיתי להיבלע בין העצמים הפזורים בשטח החשוף, ממש כפי שלמדתי בצבא: נצמדתי לחבית הסימון של מגרש הכדורסל, אחר-כך עמדתי מאחורי עמוד הסל הימני, ומשם המשכתי בריצה מהירה אל תוך שדה הבור הקוצני. כעשרים מטר לפני החורשה עליתי על השביל והזדקפתי. מרוצה, סבתי על עקבי והלכתי לקראתו נינוח.

אך הוא כלל לא טרח לשאת את עיניו ממחברת כתומה, שהחזיק בידיו. . . חשתי כאותו חייל שהסתער על יעד מבוצר, ובדיוק כשהצליח להגיע אליו, אזלו הכדורים במחסניותיו.

כמטר לפניו, רגע לפני ההתנגשות הבלתי נמנעת, קראתי לעברו בקול מופתע:

"יוסף! מה אתה עושה כאן?! אין לכם עכשיו שיעור בגמרא?!..." מבוהל נעצר ונשא את עיניו האפורות-בהירות מן המחברת:

"אני... אני... הולך אל האיקליפטוסים... שם" הצביע אל מאחורי גבי. "לבדך?... באמצע השיעור?..." המשכתי להקשות.

"כן!" התאושש די מהר מההתקפה הפתאומית והתריס לעומתי: "אם המורה אינו בטוח, שישאל את הרב אנגלמן - יש לי שחרור ממנו!" אחר בצעדים נמרצים עקף אותי והמשיך ללכת אל החורשה. מופתע מתגובתו ההחלטית עמדתי, כאותו חייל שפרקו ממנו את נשקו. עוד רגע בחנתי את מראה גוו הדק, את כתפיו השבריריות מעט ואחר-כך, בצעדים מהירים, הדבקתי אותו. הלכתי לצידו בשקט, כשאני חוכך בדעתי, כיצד לפתוח עמו פעם נוספת בשיחה:

"יוסף" שאלתי ברוך "זוכר את אותו לילה, לפני כשבועיים, אז בחדר שלכם, כשדיברנו על תוכניות הרדיו לציבור הדתי?..."

"אההה" המהם בקוצר-רוח כשהוא זורק לעברי מבט חשדני.

"אז כשטענת שאין שם בכלל תוכניות אקטואליה. יותר מדי סיפורי חסידים, דרשות מפולפלות, או ציטטות של פסוקים..." הזכרתי לו את דבריו בנימה של חום והערכה. הפעם השהה מבטו עלי קצת יותר. הצלחתי לפתותו:

"אמרת, שצריך לתת ביטוי גם לבעיות, עמן אנו מתמודדים יום יום, פה בארץ..." כתפיו הצרות התרווחו מעט והוא נעצר. פניו לבשו ארשת של הפתעה והוא הציץ בי בסקרנות. ניכר, שהעובדה שזכרתי, כמעט במדויק, את דבריו מלפני כשבועיים, החמיאה לו. הפעם נראה שהצלחתי. מיהרתי לעמוד לפניו, כשאני חוסם בגופי את השביל.

"זוכר?..."

"כן... " ענה מהסס עדיין. אך לאחר רגע המשיך: "מפחדים להתמודד... מעדיפים להסתתר מאחורי ססמאות, או פסוקים..." בחנתי בהערכה את פניו הבהירות ושאלתי ברוך:

"אבל, יוסף, כבר אז רציתי לשאול אותך: ממה יש לפחד כל-כך?..." "ממה?... מה זאת אומרת ממה?..." הביט בי בתמיהה מהולה ברוגז, כאילו דבר זה היה עלי להבין בעצמי.

"מהם!..." התרצה לבסוף והצביע בידו האוחזת במחברת אל מאחורי גבי. מופתע הסתובבתי, אך לא ראיתי דבר, מלבד גזעיהם של עצי האיקליפטוס הגבוהים המנומרים חום-בהיר. החזרתי אליו את מבטי התמה, אך הוא לא שם-לב לכך והמשיך להרצות לפני את דעותיו בלהט:

"אפשר לחשוב, שאצלנו כבר הכל מובן מאליו, אצלנו הכל כבר ברור. אנחנו הרי שייכים לקבוצה של ה"דתיים", לקבוצה שלנו אין שאלות, לנו כבר אין בעיות... ואני אומר לך..." הגביר את קולו. "שלנו יש בעיה... בעיה אחת והיא: ההסתגרות. אצלנו הכל כבר חתום בספרים. מפחדים להיפתח ולחשוב אחרת. להתמודד עם רעיונות חדשים..." סומק קל הציף את לחייו. שפתיו הענוגות רעדו בהתרגשות. שוב התפעלתי מתווי פניו הנאים. החזרתי לו מבט מבין והוא מעודד המשיך:

"הסתכל עליהם" חזר והרים את ידו האוחזת במחברת והצביע אל מאחורי גבי "תראה איזו יצירה מתפתחת שם ללא מגבלות - ספרות, שירה וקולנוע..." מבטי נצמד לידו הנאה. זרוע בצבע שיש צחור, הפורצת מתוך שרוול חולצתו הכחולה ונמשכת חטובה עד לכף-יד המסתיימת באצבעות ארוכות ודקות גזרה.

"ושלא לדבר על כל הדברים האחרים שהם יוצרים, החורשות והפרדסים שהם נוטעים והערים שהם בונים והמפעלים..." המשיך בשטף דיבורו. עכשיו התחלתי משער למי רומזים דבריו, אך עדיין לא הבנתי, מדוע הוא מצביע לעבר החורשה בכל פעם שהוא מדבר "עליהם".

"סליחה, אבל באמת אינני מבין, למי כוונתך!..." קטעתי את שטף דיבורו, סובבתי את ראשי לאחור וסקרתי בדקדקנות את החורשה שלפנינו. חשבתי, שבכך אעיר את תשומת-לבו. אך במקום זאת, שמעתי אותו רוטן מאחורי גבי בקוצר רוח:

"נו, אל תגיד לי, שאינך מבין..." הצטננה התלהבותו.

הבנתי, ששוב טעיתי, ומכיוון שחששתי לנתק את השיחה בינינו, פניתי אליו בחיוך ואמרתי:

"לדעתי, לא כל דבר מודרני וחדשני הופך אותו להיות אמיתי... צריך לשים לב גם לתוכן".

"ידעתי!" הריע לעומתי בקריאת ניצחון "ידעתי, שבדיוק כך תענה לי!" "אבל, יוסף, זו דעתי: צריך לשים-לב גם אל מה שאומרים ולא רק כיצד..." אך, נראה, שדברי אלה רק הרגיזו אותו עוד יותר. שפתיו הענוגות נשמטו כלפי מטה בבוז, והוא סינן לעברי בלעג:

"איזו צדקות! כולכם באותו ראש: מסתובבים בעולם נפוחים מרוב גאווה, כאילו שרק אצלכם יש תוכן, כאילו שרק לכם יש מה לומר". נרגז ביקש לעקוף אותי ולהמשיך בדרכו, אך אני תפסתי בעדינות בזרועו. "ראה, יוסף, לא התכוונתי לפגוע בך - רק לשוחח".

מששמע אותי מתנצל. עצר, הסתובב לעברי ובחן אותי במבט קשה, כשל מורה המביט בתלמידו הסורר. אחר, בהחלטה פתאומית, פתח את מחברתו הכתומה ותוך כדי עלעול בדפיה אמר:

"הנה, שמע דברים שכתבתי... רוצה לשמוע?" שאל בהתגרות. "בטח... בטח" מיהרתי לענות. זהו אם-כן העניין, יש לי עסק עם בחור הכותב ספרות. נשם נשימה עמוקה והחל קורא לפני בחגיגיות מתוך המחברת הכתומה אחד משיריו. היתה שם ציפור לבנה, סגורה בתוך חדר. ביקשה חלון פתוח, לצאת בעדו אל חורשת האיקליפטוסים הנשקפת ממול, נשאבת מתוך ספרי התלמוד הישנים אל צמרות העצים הגבוהות, לבנות שם קן. קן, שממנו תוכל לעוף למרחבים. הדימוי היה פשוט. גם המשפטים נשמעו נעימים וקצובים, ואני הקשבתי בתשומת-לב לקריאתו. קולו הלך והתרומם בחגיגיות. פניו הוארו. ניכר, שהדימויים נחצבו בכנות מתוכו. התמכרתי לקצב קריאתו. סוף סוף, הבנתי, מדוע הצביע בכל פעם אל עבר החורשה, כשדיבר על ה"הם".

בבית הבא הצליחה הציפור לחמוק מתוך החדר האטום והתעופפה לה חופשית בין העצים. חודרת היתה בעליצות אל מעבה החורשה, כדי לחקור את מסתריה האפלים. אך דווקא שם נסתבכה דרכה. רוח צפונית עזה נשבה בין העצים והטילה אותה בכוח על הקרקע. אחת מכנפיה נשברה. צלילי השיר הפכו רסוקים, הטון החגיגי דעך. את העליצות המשוחררת החליף רצף של דימויים אחרים: גזעים רחבים נתלשים ברוח, שורשיהם קרועים ובמקומם צומחים בנייני העיר רבי הקומות. בחנתי את פניו של יוסף - נהרה מיוחדת שרתה עליהם.

אירוניה דקה. צליל עצוב החל נשזר בין המילים. המשפטים הפכו ארוכים יותר ופרוזאיים. נראה, שגם בחורשה לא מצאה הציפור את מקומה. מאוכזבת מכשלונה ביקשה לעצמה מחבוא. איזה מקום שקט ובטוח בין הבניינים הגבוהים; חצר קטנה ומוסתרת מוקפת שיחים נמוכים. שיחים נמוכים...

הדימוי הזה הזכיר לי משהו... כן... המכתב שנשלח אלי לפני שבועיים... כן, גם בו הוזכרו שיחים נמוכים. נזכרתי במכתב, שאחי יואב שלח אלי מאוסטרליה. תהום של צער נפערה בקרבי. לא... לא... כל זה אינו חדש לי: הרצון להשתחרר... הנדודים... אמנם ללא הדימויים ולא באותה עוצמה, אבל מוכר. לנגד עיני צפה ועלתה דמותו של אחי, יואב... יואבי שלנו. גם הוא רדף אחריו. אחרי הזנב של החופש...

"אני את התפילה שלי איבדתי. לא מוכן לחיות על-פי המוסכמות שמכתיבים לי אחרים" טען באוזני באחד מאותם הוויכוחים הארוכים שבהם הפלגנו אל תוך הלילה...

בהתחלה רק ליטף את החופש, אחר-כך אחז בו בשתי ידיים. מצא לו בצבא חברים חדשים. אחרי השחרור גר בערד כשנתיים והפך עוד יותר קוצני ולועג.

"אותי לא מחייבים הפירושים של חז"ל על התורה. לא מסוגל לרמות את עצמי" טען בלהט.

לפני כחצי שנה, התעופף עם החופש שלו לאוסטרליה.

"מה שמרים אותי מעל פני האדמה זה מוסיקה טובה, מראה של ים סוער, זרימה של נהר, או מרחב של סאוונה שאין לה סוף" כתב אלי במכתבו "זה מה שמרגש אותי באמת. כאן, באמצע השום-מקום הזה, הרחק מן המתח של החיים בארץ, רגוע. אני מרים את ראשי ורואה סביבי שמיים בהירים ומרחב ענקי של שיחי סאוונה נמוכים שאין להם סוף... כאן הזמן זורם לו לאיטו" .

שיחים נמוכים...

עצום עינים ומרוכז בזכרונותי, לא שמתי לב לכך, שקולו של יוסף נשתתק, והשיר הגיע לסיומו. נבוך, מיהרתי לפקוח את עיני וראיתי אותו בוחן אותי בתימהון. בעיניו האפורות נצנץ שביב בהיר של משובה. השפלתי את עיני. עוד רגע נקב אותי במבטו ואחר-כך אמר: "דווקא, אני רואה שהבנת... מצא חן בעיניך?..."

"כן, שיר יפה..." עניתי. פניו זרחו מהנאה. להקה קולנית של דרורים חלפה לידנו. מצפצפת ומריבה על פיסת לחם. הרמתי את מבטי העצוב אל נוכח פניו המתוקים, אך משנתקלתי שוב בשביב הניצחון שבעיניו, מיהרתי להסיטן. כן, הרהרתי לעצמי במרירות, הנה הוא רואני מוטל לפניו - שבוי נוסף... עוד אחד מאלה המנסים להסתער ולכפות עליו את השקפת עולמם. הנה אני מוטל לרגליו...

"רק השיחים הנמוכים האלה שבסוף השיר..." אמרתי בשקט, מנסה להעיר את תשומת ליבו.

"השיחים הפריעו לך?..." זרק לעברי בזחיחות, ומבלי לחכות לתשובתי, הוציא מכיס חולצתו עיפרון צהוב והחל מוחק מילים מהשיר וכותב אחרות במקומן. "כן... אתה יודע... ההסתפקות במקום שקט, אבל נמוך". אך משראיתי שהוא ממשיך במלאכתו מבלי לשים לב לדברי, נשתתקתי.

כמה דקות נמשכה השתיקה בינינו. להקת הדרורים הקולנית התעופפה לכל עבר ורק ציוצים בודדים נשמעו פה ושם. יוסף סיים לתקן את מה שנראה בעיניו כצריך תיקון ושב והביט בי.

"ועכשיו, אם המורה ירשה לי להמשיך ללכת..." אמר בנימה עוקצנית, כשהוא מצביע לעבר החורשה. שוב הבהיקה ידו אל מול עיני.

באותו רגע - למראה יד השיש הנאה. אל מול הוורידים הדקים והכחלחלים המשתרגים עליה ככבישים על-גבי מפת דרכים - לא יכולתי להתאפק. בשתי ידי תפסתי אותה, ועם כל הכאב שבי, לחשתי קרוב אל מול פניו הנדהמות של אחי, של יואב:

"כן... לך-לך מכאן אל החופש... אל השקט ואל השיחים הנמוכים... אבל דע לך... שאל החורשה הזאת שבשיר גם אני אצא... אבל אני..." הרחקתי את פני ממנו והרפיתי מידו.

"שלא כמוכם... אשאר שם גבוה ולא אפול... כי אני, קודם שאני יוצא, חוזר אל חדרי כדי לטבול!..." קבעתי ומיד התחלתי מתרחק.