פשע בלתי נמחל

מחבר: סימה שכטר

מבוע, גיליון כ"ט, 1996

 פייגה היתה לבושה בקפידה גם הפעם. העובדה שרוח נשבה ברחובות לא הפריעה לה בלכתה לעבר תא הטלפון בפינת רחוב המלך ג'ורג'. כמה פגישות כבר ניהלה במשך היום כראש הוועד לתיכנון ובנייה, והנה עליה לתכנן עוד אחת. פייגה חייגה את המספר השמור בראשה בהיסוס מה.

"מקס, ארכיון", ענה אדם זקן.

"ראיתי את המודעה שלכם. כבר כמה פעמים. הרבה פעמים. אבל לא ידעתי אם להתקשר. אתם עוד פתוחים בשעה כזאת?"

"איזו שאלה. בוודאי. אני שמח שצלצלת. את יכולה עוד להגיע. אנחנו ברחוב סלומון 90". המבטא היה פולני, בבירור.

"אני באמת לא יודעת", אמרה פייגה. "אני לגמרי לא בטוחה אם זה יועיל. אם כדאי לי". "נשמח אם תוכלי להגיע. מתי שתוכלי".

פייגה הניחה את השפופרת במקומה והחלה לצעוד לעבר רחוב יפו. עננה שחורה כיסתה את השמים וגשם החל מטפטף בעצלתיים. התנועה התנהלה בכבדות ופנסי הרחוב החלו נדלקים אט אט.

שמעו של מקס היגיע למרחוק בקרב קהילת הניצולים. מקס החזיק בארכיון המקיף ביותר מאז נפתח ארכיון "שם ועד". מקס גם לא היה בררן וקיבל כל עדות, כל פיסת נייר ותמונה. הפעם גם לפייגה היה צורך דחוף בארכיון שכזה. פשטה שמועה כי היינריך ואגנר חי וקיים, ואם לא די בכך, הרי שהשמועה אמרה כי עבר לניו-יורק והקים ארגון, רשת מסועפת, מעין כת או מיסדר אבירים מודרני.

מתאים לו, אמרה פייגה לעצמה בין טיפות הגשם, השקר תמיד ישב לו בנינוחות בין עיניו. מאז ומעולם, פייגה זוכרת את היינריך יושב על מדרגות הבית שממול ואוכל, שם בדרומה של וורשה הבירה. שם מעבר להרי החושך. אז עוד היה נדמה כי הוא אדם ככל האדם, כשצחק ושיחק בכדור עם שאר ילדי השכונה.

פייגה ניעורה מהרהוריה. רחוב המלך ג'ורג' הסתיים ועתה עליה לפנות שמאלה, ולהמשיך ולרדת במורד הרחוב, עד לפינת רחוב סלומון. הצורך בביקור דעך במשהו.

פייגה לא ראתה בביקור הזה הכרח, אבל יתוש טורדני מנע ממנה את שנתה מזה כמה לילות, יתוש שהזכיר לה את היינריך בבגרותו, במדי הצבא הגרמני כחייל בפלוגות הסער. "אנשים משתנים", היא מלמלה לעצמה, מבלי להבין מה היא אומרת. אנשים באמת משתנים, אבל היינריך עבר מטמורפוזה, ומאז עזב את וורשה ונסע לגרמניה ללימודים, לא ניתן היה להכירו. היינריך זה ששיחק בכדור, הפך לאוהד נאמן של הרייך השלישי, לקדוש שבקדושים. הוא זה ששרף את ביתה של פייגה, הוא זה שהסגיר עשרות יהודים ממחבואם. הוא זה שהשתתף בפוגרום האחרון, אחרי המלחמה.

היינריך נחשב למת בעיני פייגה מזה זמן רב. כך היה נוח לכל המעורבים בפרשה. לשם מה להחיותו, שאלה את עצמה. מן הסתם נהרג בתאונה או שנסע לארגנטינה ונמס בחברה המקומית.

עתה הועמדה בפני פייגה עובדה מוגמרת, כי היינריך חי וקיים, ועברו המפואר אינו עומד לו עוד לרועץ בחייו. פייגה פרשה את המטריה מעל ראשה ונכנסה לתוך השלוליות שנקוו באמצע המדרכה. השמש כבר שקעה מזמן.

פייגה חצתה שוב את הרחוב וניצבה בפני רח' סלומון 90 זה הבית, אמרה לעצמה. בית ישן בן מאה שנה. פייגה עלתה לקומה הראשונה. שלוש נקישות, לא יותר. ואם לא יפתחו, אוכל לומר שעשיתי את שלי ואני פטורה ממאמץ נוסף.

הדלת אכן נפתחה לרווחה; ומקס עם שיער שיבה ופנים נחושות, הוא שקיבל את פניה. הוא ידע יפה מיהם הבאים לפתחו.

פייגה תלתה את מעילה על מתלה בכניסה לבית, ונכנסה לאולם שקירותיו כולם מכוסים מדפי ספרים, ובמרכזו שולחן וכסאות.

"היינריך וגנר", אמרה פייגה בשקט. הרצפה היתה מכוסה בשטיח. אולי כדי לבלוע את רעש הצעקות, חשבה פייגה. מקס ניגש לאחד הארונות ושלף תיק עבה כרס.

"כנופית וגנר", אמר ופרש את התיק על השולחן. התמונה הראשונה ששלף היתה של שלושה נערים חייכנים עומדים ליד זוג אופניים.

"זה שבאמצע", אמרה פייגה, "זה שבאמצע, זה היינריך".

"בודאי, זה היינריך וזה בן דודו פרידריך, שגר בגרמניה. וזה שכנו של פרידריך, בעל האופניים".

"זה היינריך, אמרה פיגה והתיישבה.

מקס שלף מעטפה נוספת ושפך את תוכנה על השולחן. פיגה נטלה את התמנות ביד.

"זה היינריך בצבא הגרמני, וזה הינריך בגטו וורשה, וזה היינריך בטרבלינקה, והנה הוא שוב בברלין, לקראת סוף המלחמה", אמרה פייגה. הגשם טפטף על החלון בעצב ומקס שתק. "זה היינריך. שמעתי שהוא חי, שהוא גר בניו-יורק, ושהוא לא מסתתר, ולא מתחבא, אלא חי וקיים".

"יש" פה עוד כמה דברים שאולי תרצי לראות".

פייגה דפדפה בתיקיה. "כנופית וגנר", היה רשום בראש הדף.

"פרידריך וגנר. היינריך וגנר. מריטה ווקסל".

"בטח הכרת את מריטה", אמר מקס, "קראו לה גם קלרה".

"קלרה, בודאי. היא הסגירה שני בני דודים שלי". פייגה עצמה את עיניה והניחה את ראשה בין ידיה.

"מים? קפה?", שאל מקס.

"כבר ראית ושמעת הכל", אמרה פייגה באירוניה. "היינריך וקלרה שרפו את כל מקומות המסתור בגטו שלנו. היינריך הרג מניין יהודים במו ידיו. הוא היה מת כל השנים ועכשיו הוא קם לתחיה. הוא אחראי להרג, לרצח של מאה יהודים. הוא היה אכזר ורע, ואיבד את צלם האדם שלו מיד בתחילת המלחמה".

"הוא עבר ניתוח פלסטי", אמר מקס בתקיפות, "ושינה את שמו, וקיבל תעודות מזוייפות, ואין מי שיטרח לחפש אותו. חל עליו חוק ההתישנות". מקס עמד ליד החלון ומביט בגשם השוטף. "הינריך וגנר גר בניו-יורק. הוא מופיע במדריך הטלפון בשם רוברט אלווין. שמעת בוודאי על מיק כהן".

"מייק כהן בודאי, כבר שנים שלא ראיתי אותו".

"מייק זהה את היינריך במסעדה יוקרתית בניו-יורק ועקב אחריו".

"הוא חי", אמרה פייגה בפנים חיוורות. "הוא באמת חי. צריך ללכת למשטרה".

סדרת רעמים החרידה את הבית והגשם המשיך לרדת בשטף.

"חל עליו חוק ההתיישנות", אמר מקס.

פייגה שתקה.

"מייק מתכנן לקנות אקדח ולירות בו".

"הוא יקבל מאסר עולם. בשביל מה, בשביל מה, ההרוגים כבר אינם".

"מייק ביקש שאארגן לו עזרה. הוא ביקש שנעזור לו, שנעמוד לצידו".

"ההרוגים כבר אינם", מלמלה פייגה, "אינם, אינם".

"מייק ביקש, מה את מוכנה לעשות, איך את יכולה לעזור?"

"מייק יהרוס את כל מה שנשאר לו מהחיים".

"לא נשאר לו שום דבר מהחיים. את יודעת את זה".

"הוא אדם זקן. שייצא לפנסיה".

"יש לך חובה מוסרית לעזור לו לחסל את היינריך".

"אין לי חובה מוסרית לשום דבר. אם כל העולם שותק ואם לאף אחד לא איכפת אין טעם לדבר על זה".

"את בעצמך לא מאמינה בזה".

"אדון מקס, יש עוד עשרות כאלה. היינריך וגנר - זה יפה מאוד שהוא מצא אותו. תשאל אותו אם הוא ילך להרוג את כל השאר גם כן, אם הוא ילך מאחד לשני ויירה בהם".

"הוא רצח מאה יהודים".

"בעיני הוא מת. לפני הרבה זמן. יותר טוב לכולם ככה, שיישאר מת".

"המשטרות סוגרות את המחלקות לטיפול בפשעי הנאצים. זה עולה יותר מדי כסף. מייק ילך ויירה בו וגמרנו".

"בגיל כזה הוא יצטרך לשבת בבית-הסוהר. אחרי כל מה שהוא עבר, חבל על המאמץ. היינריך יהפוך לקדוש. כולם יבכו אותו. אדם ששיקם את חייו והפך לאדם מן היישוב, והוצא להורג ללא משפט".

"היינריך רוצח בדם קר, והוא מסתובב חופשי", אמר מקס.

פייגה כבר היתה לבושה במעיל ועמדה ליד הדלת.

"אני יודעת", קראה לעברו, "אני יודעת, אני יודעת יותר טוב ממך. אני ראיתי את האש ואני ראיתי את הגוויות. אני הייתי שם. תגיד למייק. שאני הייתי שם. ושהיינריך כבר מת בשבילי זה חמישים שנה. וגם מריטה. ושיישארו שניהם מתים. עד לרצח הבא".

הדלת נטרקה ופייגה יצאה אל סופת הרעמים.

מקס עמד במרכז האולם, לבדו, עם אוסף התמונות.