מעשה בעגל

מחבר: אברהם שפירא

מבוע, גיליון י"ז, 1982

 בפאתי מזרח התחיל להיראות האור הראשון של הבוקר. הוא כאילו התקלף מקליפתו כאותו אפרוח המנקר את הקליפה של הביצה שבה יושב ויוצא לאט לאט עד שרואים את האפרוח כולו בפלומתו הצהבהבה. אפשר היה כבר להבחין בין זאב ובין כלב. אלה שמיהרו להתפלל אמרו אחד לשני: אפשר כבר להתפלל. הבר-סמכא ביניהם הוסיף: אפילו למהדרין. הערפילים התקפלו. בכל פעם נהיה יותר ויותר בהיר. החמה; כאותה מטרוניתא הלובשת מחלצות יפות התחילה להראות את אדמומיותה טיפין טיפין בבישנות, בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים, ואחרי דקות מספר נתגלתה במלוא הדרתה. נולד יום חדש.

מתוך הצריפים התחילו לצאת גברים ונשים לכל פינות המשק. קבוצות בנות למחסן; חלק לגן הירק; הלולנית פסעה בפסיעות גסות ללול וכל הזמן רטנה: כמה שאחרתי, כמה שאחרתי... שני בחורים החזיקו משור וגרזן ויצאו לנסירת עצים עבור הרתחת הכביסה; בצעדים חפוזים מיהרה הטבחית למטבח להדליק את 4 הפרימוסים ולהכין קפה ותה עבור האנשים ולהתכונן לבישול.

הבנות ששכנו באוהלים, כששמעו שיש כבר תנועה בחוץ זירזו אחת את השניה לקום, שירבבו ראשיהן מתוך האוהלים. יצאו, קיפלו את יריעות האוהל בכדי לאוורר ולהכניס בהם את קרני השמש הראשונות.

מהצריף "הגדול", ששימש לחדר אוכל וגם לבית כנסת, בקעו קולות של המתפללים הראשונים. חלק רק התחיל בתפילה והיורד לפני התיבה הכריז בקול חזק ובטוח: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". השני החרה החזיק אחריו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא עשני אשה". מהפינה הקיצונית של הצריף שיועד לנשים, שמעו קול צוהל ומתנגן של אשה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשני כרצונו" (בסידור התפילה הברכה הזאת כתובה משום מה באותיות זעירות).

אלה שהתחילו הראשונים בתפילה (מנין ראשון) כבר עמדו ב"קדושה" וצעקו בקול רם: "קדוש, קדוש, קדוש".

ב.

החברים שעמדו לצאת לעבודת חוץ, לפרדס, לקטיף או להכנת בורות להשקייה - מיהרו עוד יותר וכבר הספיקו ל"קנח" ב-"עלינו לשבח", השילו מעליהם את הטליתות, חלצו את התפילין ומיהרו ליטול ידיים ולחטוף ארוחת בוקר קלה לפני יציאתם.

אלה היו המאושרים כי קיבלו אוכל טוב ומיוחד חרף עבודתם המפרכת. את המנותיהם הכינו עוד בערב שהיו מורכבות, כל מנה מ- 7 זיתים, ביצה, ככר לחם קטן (חצי שחור מחיטה - טעים מאוד), קפה שחור, לבן (כרצון איש ואיש) וגולת הכותרת קנקן פודינג (בזה קנחו). האנשים הללו עבדו ב- "טוריה" (כלי מתכת 20X 20 עם ידית ארוכה. באירופה אסרו לעבוד שם עם הכלי בגלל שזה מזיק ללב) וצריך לזה כח פיזי גדול (כי אלה שליבם אינו חזק ביותר פגיעת הכלי הזה חמורה מאוד לליבם), והיו מוכרחים להתחרות, עם הערבים, לרוץ מבור לבור בכדי להספיק את המכסה של 20 בורות ליום, כל בור X 44 מ"ר והמשגיח עומד מעליהם.

סדר העבודה היה כדלקמן: 45 עבדו ו- 15 דקות נחו, הורידו את החולצה תלו אותה על דקות עץ לייבוש כי היתה רטובה כאילו טבלו אותה בבריכה, בסוף 15 הדקות לבשוה בשנית וכך חוזר חלילה כל היום, מ- 7בבוקר עד  4 אחה"צ למעט הפסקה של שעת צהריים.

החברים שנשארו לעבוד במשק היו מוכרחים להסתפק בהקצבה של 3 זיתים, לחם, ריבה, ותה. דג מלוח היה יקר המציאות (רק לשלוש סעודות בשבת) ומעשה שהיה כך היה: חבר אחד איסטניס מטבעו, פנה לאקומונית שעל המטבח ואמר בזו הלשון: "לו היית יכולה לתת לי במקום הזיתים חתיכת דג מלוח, היית מחייה את נפשי". אותה חברה נכמר ליבה עליו (מה הוא בסך הכל מבקש?), נכנסה למחסן הביאה 1 דג מלוח, חתכה אותו לחתיכות דקות ומי שהיה באותו מעמד נהנה מזה. אבל לא כן חשבה האקומונית הקודמת והגישה קובלנה לוועדת החברים על מעשה זה. הביאו את "החוטאת" בפני פלילים, גבו עדויות משני הצדדים וכמובן שהצדק יצא לאור והחברה שעשתה את הדבר ההומני זכתה במשפט ויצאה זכאית. כי היא עשתה דבר הומני מבלי לקחת לעצמה טובת הנאה.

אני תמיד השכמתי קום, הרבה לפני עלות השחר נטלתי את שני הכדים ופניתי לרפת לחלוב את הפרות, (אני נאלצתי להתפלל ביחידות אחרי שחזרתי מ"תנובה") והחברה שעזרה לי לחלוב מהלכת בעקבותי.

בקיץ היו הפרות בחצר, ולקראת החליבה הכנסנו אותן פנימה; פתאום אני רואה שאחת הפרות שרועה על הארץ, רגליה פשוטות קדימה, ראשה מונח על רצפת הבטון, עיניה מזוגגות, מסביב לפיה יז קצף לבן ועדת זבובים חגות מעליה.

אני פונה לחברה ואומר: "את רואה. הפרה הזאת מתה". היא נרתעה לאחור ושאלה בתמיהה: "מנין לך זאת"? ואני מתחיל להסביר לה שפרה לעולם לא שוכבת בצורה כזאת אלא רובצת בשקט ורגליה מתחתיה ומעלה גרה; וחולמת על מנת ה"תערובת" הבאה (אוכל מזין ויקר וטעים המורכב מקמח תירס, קמח חיטה, קמח עצמות ועוד), ובכדי להוכיח את צדקת דברי בעטתי בפרה קלות והראתי לה שהפרה לא נעה ולא זעה. הבעתי את השערתי לסיבת המוות:

א. שהכיש אותה נחש ארסי ולא הגישו לה עזרה בזמן ולכן מתה;

ב. שהיתה לה מחלה פנימית, בעיקר טחול נפוח;

ג. שנדד אצלה בגוף מחט וכשהגיע ללב נפחה הפרה את נשמתה (ומותר אדם מן הבהמה אין...)

גמרנו את החליבה בלא להחליף בינינו אף משפט אחד; העמסתי את שני כדי החלב על גבי החמור וירדתי למושבה למסור את החלב לתנובה ולהזעיק את הוטרינר שיבוא ויעשה "סקציה" ויקבע את סיבת המוות אולי יש כאן מחלה מדבקת;

וכן להודיע לחברת הביטוח.

בדרך פיזמתי לי את השיר "ואולי לא היו הדברים מעולם"... המושבה רחשה כעדת דבורים. בכל מקום ראו קבוצות פועלות ההולכות לקטוף ומדריך בראשה. כל אחת מהקבוצות עבדה אצל פרדסן אחר. אצל סמילנסקי עבדה דוקא קבוצת בנות מ"השומר הצעיר" וזכריה המשגיח הותיק בראש.

היה זה יום ששי והוטרינר הגיע סמוך לכניסת השבת, פתח קרביה של הפרה, הוציא מה שהוציא, ואמר לשלוח את זה מיד ביום ראשון בבוקר ליפו, למעבדות הממשלתיות לבדיקה, שמא מדובר כאן במחלה מדבקת. הוא נתן הוראה מפורשת שמיד בבוקר השכם יש לכרות בור עמוק ולקבור את הפרה, כי יש סכנת הדבקות (פיקוח נפש דוחה שבת).

קבלנו את השבת בתפילה ערה יותר מאשר תמיד. השתדלנו לשיר ולרקוד על מנת להשכיח מה שהיה בבוקר...

אחרי התפילה ניגש אחד החברים לקדש על היין, גמע קצת יין מן הכוס ובשקט בלי לעורר בהלה יצא החוצה והחל להקיא. בינתיים גמעו חברים נוספים מן היין ואני בתוכם....

התברר, שאחת החברות במקום להגיש יין הגישה אחד מהבקבוקים שהכיל קלי היפרמגן (תרופה שמכינים עבור העופות ובמקרה יש לה בדיוק אותו הצבע של יין).

הובהלנו מיד למושבה, עשו לנו שטיפת קיבה ויצאנו מכלל סכנה, מאחר והיתה זאת מנה קטנה שלא הספיקה להזיק. הנזק היחידי שסבלנו אנו "השותים" היה שהפסדנו ארוחת בשר טובה, היחידה במשך השבוע והסתפקנו בשתית לבן במשך הלילה, לפי פקודת הרופא. בשבת בבוקר השכם התפללנו תפילה קצרה בהולה, כדי להספיק לקבור את "מתנו" לפני יציאת החמה;

כרינו בור עמוק מחוץ למחנה, ריפדנוהו בסיד, סחבנו את הנבלה אל פי הבור, דחפנוה פנימה, שפכנו סיד נוסף וכיסינו בעפר ולמעלה התזנו הרבה ליזול.

סעודת השבת התנהלה בעצלתיים בלי אותה שמחה והתלהבות שהיתה אצלנו תמיד. הזמירות הושרו ברוח נכאה, הכל רק בכדי לצאת ידי חובת שמחת שבת. הרגישו את ה"מצב רוח" על פני כלם.

ג.

בשבת אחרי הצהרים התקיימה אסיפת חברים ובה דיברו על מה שקרה לנו במשך היממה האחרונה; היו חברים שטענו שאנו צריכים לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה...

בשלוש הסעידות היתה כבר רוח אחרת. שרנו את הזמירות ברגש רב, אלה שהצטינו תמיד בשירה "הוסיפו הפעם טעם מיוחד. ה"ידיד נפש" ששר ר. היה הפעם לעילא ולעילא. "בני היכלא דכסיפין" ששר ש. היה "שופרא דשופרא". וכשנדלק האור המבשר על בוא שבוע חדש וסוף יציאת השבת, הצטערנו שזה לא נמשך יותר ויותר. ה"מלוה מלכה" נמשך גם כן ברוח טובה ושמחה. והזמר "אל ישועתי אבטח ולא אפחד" התאים לאוירה. ובשיר "ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים". נכנסנו לשבוע חדש והמשכנו בשירים ובריקודים שנמשכו עד שעות הבוקר הקטנות. באחת ממוצאי שבת היה חמסיו כבד ומחניק והנה אנו שומעים רעש בחוץ כאילו גדוד חיילים מתדפק על החלונות והפתחים. יצאנו החוצה וראינו שארבה כבד מתנפל על כל מה שנקרה בדרכו, גייסנו מיד את כל האנשים, כל אחד תפס מה שרק יכול היה ובעיקר פחים ריקים עם מקלות, למען להניס את הארבה. אלה שהגיעו היו רק החלוץ העובר לפני המחנה, וברעש הגדול שהקמנו בכל הסביבה הנסנו את אלה שהיו צריכים להגיע ואלה שכבר הספיקו להגיע רמסנו והשמדנו. נלחמנו בהם כל הלילה שהצלחנו להניסם ולהשמידם. כהשאיר הבוקר, ראינו שהצלחנו להציל את גינת הירק הדלה שלנו לפני שהספיקו הללו להטיל ביציהם בה.

החמור שלנו בלעם עשה הרבה צרות. בלילה כשתקף אותו שעמום, קרע בשיניו הבריאות את החבל שהיה קשור בו, התחמק מעיני השומר ונדד עד למושבה לחפש "הרפתקאות". היה בעל גוף גדול וחזק וגבוה והיה "צרכן" גדול. כולם במושבה הכירוהו ולא פעם באו להגיד לי שהוא עומד במושבה חבול ויצוע וקשור לעץ. כנראה הסתכסך עם איזו "נקבה" בסרבה להתמסר לו ויצא ממנה כשידו על התחתונה...

פעם חזרה חברה שלנו מהמושבה כשהיא עמוסת מצרכים וביניהם סל ביצים. בלעם החמור ראה "מישהו" מרחוק והתחיל לרוץ כמטורף, הפיל אותה עם כל הכבודה וברח. כשהגיעה למחנה פרצה החברה בבכי, ניגשה אלי באגרופים קמוצים וצעקה: "למה אתה לא "מסדר" אותו"?

כנראה הרגיש מי רוכב עליו, אצלי לא היה מצליח לעשות בעיות. היתה אצלנו בחורה רזונת מסכנה שגם היא ביקשה (מי לא ביקש) ממני שאושיב אותה על החמור. גם היא רוצה לטעום את התענוג שברכיבה על החמור. כמובן שמלאתי את רצונה.. אך מה עשה החמור? עשה איתה סיבוב קטן כרצונו ועל יד הכניסה לאורווה הפיל אותה ונכנס ישר לאורווה....כך הכלים בת ישראל כשרה.

המלטה היתה אצלנו חוויה. מי שרק היה פנוי השתתף במאורע. אפילו הכלב בלק לא פסח עליה, הלך מאחד לשני, הסתכל בעיניו כאילו שאל: "מה נשמע", "איך זה מתקדם"?

השמועה עברה חיש מהר במחנה, ש"אמא" (כך קראנו לפרה ההולנדית הטובה והשקטה שהשפיעה עלינו רוב טוב - 30 ליטר חלב ביום) מתכוננת להמלטה, אבל "מקשה לילד". במקום שהרגליים הקדמיות והראש ילכו קודם כנהוג, התחילו לבוא הרגליים האחוריות של העגל, וזה סכנה. לא התמהמהתי הרבה, נטלתי צפרני ורחצתי היטב את ידי הימנית בסבון ומים חמים, מרחתיה בשמן והכנסתי אותה עמוק כמה שרק אפשר. עזרתי לעצמי ביד שמאל מבחוץ בידעי יפה היכן נמצא הוולד ולאט לאט סובבתי אותו ברגליו הקדמיות ובראש למקום הנכון וליציאה הנכונה. על ידי עמדו שני בחורים עם שני חבלים. הסברתי להם שכאשר אני אוציא את ידי ואגיש להם את שתי הרגליים, עליהם לקשור את החבלים על הרגליים וימשכו לאט לאט ובזהירות, אבל שלא ירפו כי הפרה תרצה להחזירן כי זה כואב לה משום שהוולד היה גדול מאוד.

משכנו לאט לאט והתקדמנו, כי הפרה עזרה לנו מאחר והראש היה כבר בחוץ. הפרה נאנחה ועזרה (זו היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי פרה נאנחת, זה לא שכיח). בסוף, לאחר מאמצים קשים הוצאנו עגל ששקל כ- 50 ק"ג.

הכנסנו אותו מיד למקום אחר שהפרה לא תשגיח בו, שפשפנוהו היטב ואחרי 15 דקות קם על רגליו. השקיתי אותו בכמה בקבוקי חלב, קראנו לו "השור הקטן" כי בקושי יכולתי להחזיקו בין רגלי בכדי להניקו... שמונת הימים שהיה אצלנו לא הרפה ממני. רץ אחרי לכל מקום (המחנה היה קטן) אפילו כשהייתי בבגדי שבת הבחין בי. אי אפשר היה לרמות אותו. החברה קראו לי "המינקת". פעם עשינו איזה טריק: העמדנו 12 בחורים בשתי שורות ואני בתווך, הדוק מאוד - ובכל זאת הבחין בי. לא רצה ממני שום דבר. היה שבע - נתנו לו מספיק אוכל - רק רצה להסתכל בפני. היו לו עיני תכלת גדולות וטהורות. תמיד צעד איתי צעד אחרי צעד, כמו בריה מבינה.

ד.

הסופר א.א. קבק כתב בספרו "במשעול הצר": כשיבוא משיח אז תהיינה לבן אדם עיניים טהורות כמו לפרות.

כשהשתתפתי בוועדה הכלכלית שדנה בענינים שונים, הוחלט למכור את העגל לסוחרים ולקצבים (כי הם הרבו במחיר). אני התנגדתי בכל כוחי, אבל ללא הועיל כי הייתי במיעוט.

כשהיו צריכים להוביל אותו "לדרכו האחרונה" לסוחרים ולקצבים, התחננתי לפני החבר'ה: "אל תקשרו אותו ואל תצערו אותו. אני אלווה אותו עד למושבה. הוא ילך אתי פסיעה אחר פסיעה". כשהגעתי למושבה וראיתי מרחוק את הסוחרים שממתינים לנו, התחיל ליבי הולם בי בחוזקה, סובבתי את ראשי, לא רציתי שהעגל יביט בעיני...

התמונה הזאת של הובלת העגל לשחיטה לא משה מעיני ימים רבים. פעם חלמתי שירדתי למושבה והתגנבתי לבית המטבחיים. הסתכלתי על כל הפרות והעגלים ששכבו עקודים והשוחטים מכינים את החלפים לקראת השחיטה, מעבירים שערה על החלף ומנסים אם הוא כשר. כל שוחט וחלפו בידו. החלפים של שוחטי הבהמות הגסות (פרות ופרים) היו ארוכים ולהבם נוצץ ומפיל פחד על המתבונן, והחלפים של הבהמות הדקות (כבשים עזים ועגלים) היו קצרים.

תוך כדי התבוננות זו נזכרתי בגמרא: "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן" והתמונות רצות ומתערבבות זו בזו. לנגד עיני ניצב הבית בחוץ-לארץ, הלימוד בבית המדרש ו"השחיטה" של כל משפחתנו הענפה אפילו ע"י "חרש ושוטה"...

אני עמדתי בפינה למען שהשוחטים לא יבחינו בי וכשראיתי שהשוחט (תימני זקן) מוריד את החלף על צווארו של "העגל שלי" (הוא הכירני מיד והביט עלי בעיניו הכחולות כאילו אמר: "אולי אתה יכול להצילני..), קפצתי ושמתי את ידי על צווארו של העגל. השוחט לא השגיח בי כי עמדתי מאחוריו ורק היד היתה מושטת לפנים. הוא היה עסוק בברכה על "השחיטה" כשעיניו מורמות למעלה וכשגמר את הברכה לא הסתכל והוריד את החלף ישר על ידי. התחילה מהומה גדולה, ואני נצלתי את ההזדמנות וחמקתי מתוך דלת צדדית ונעלמתי..

כשהקיצותי משנתי כל גופי רעד וזעה קרה כיסתה אותי ולא ידעתי את נפשי...

בגלל העייפות הרבה נרדמתי שנית וחלמתי שאני נמצא למרגלות הר סיני. מרחוק נשמעו קולות צחוק ואורגיות שהחרישו את אזני. כשהתקרבתי יותר הרגשתי שמשהו בלתי רגיל מתרחש כאן. במחנה היתה תסיסה רבה. מכל פינות המחנה הגיעו גדודים שלמים של שכורים שנמשכו למרכז. נעמדו וצרחו בקולות משונים ובגרונות ניחרים. היכן אהרון? למה הוא מתחבא? האיש משה נעלם. מי יצא לפנינו ומי יביאנו? אוי ואבוי לנו. אין לנו אלוהים. תפשו את אהרון והביאוהו שיעשה לנו אלוהים אחרים. ממורד ההר גלשו שני בני בליעל, החזיקו באשה ששמלתה היתה קרועה, שערה פרוע והיא צועקת ובוכה בקול מר ומתחננת: אנא, הניחוני, אשת איש אנוכי. והם בשלהם. לא כי את תבואי איתנו. קולה נבלע ברעש שהיה והם נעלמו איתה ורק הד קולה עוד הידהד זמן מה.

ה.

בשטח המחנה הסתובבו הרבה רוכלים והציעו כל מיני פירות וממתקים, אחרים צלו בשר על שיפורים והכריזו על סחורתם בצעקות וברעש מחריש אזניים. האנשים התגודדו סביבם וחיכו עד שהבשר ייצלה ובינתיים לגמו מהיין שבכדיהם.

הנשים החזיקו תינוקות בזרועותיהן: התינוקות צרחו ותבעו את מזונם. הנשים נפנו הצידה, חלצו שד והשתיקון.

הילדים היותר גדולים סחבו את אמהותיהם בשמלותיהן ובבכי דרשו את מזונם. כל השטח היה מלא עשן מחניק ורעש גדול ואחד לא שמע מה השני דובר אליו.

בתוך ההמון נדחקו עוורים ופסחים וצולעים על יריכיהם. ביניהם הרבה מצורעים שבכו ויללו והתחננו שיתנו להם משהו להחיות את נפשם. החמרים שהובילו יין על חמוריהם לעם החוגג, הצליפו בשוטיהם על ראשי האומללים וצעקו: צאו טמאים, התרחקו מהמחנה פן נרצחכם נפש. היללות של האומללים הגבירו עוד יותר את הרעש והמהומה ואלה נסו כל עוד נפשם בם. בפינות צדדיות עמדו אנשים ששחטו כבשים, הפשיטו את עורם והטילון לתוך דוד רותח והכינו סעודה.

בפינה אחרת עקדו פרים, שחטו אותם, הפשיטו את עורם, ניתחו אותם לנתחים וכל משפחה נטלה את חלקה והתפזרו, מי לבשול ומי לצליה. עמוק בתוך ההר, רחוק מההמון, ישבו המשפחות המיוחסות והעשירות ונשיאי העדה. רבוצים על מרבדים יקרים, עליהם פרוסים סדינים לבנים ונקיים, כלי הכסף והזהב (שהוציאו ממצרים) היו מלאים יין, וכשהתרוקנו מלאום שוב מתוך הנאדות שהיו מונחים בצד.

המשרתים הגישו מדי פעם בשר צלוי ומבושל והאנשים הללו אכלו ושתו בשקט ובשלוה ולא שעו לרעש המגיע אליהם. אלה לא התענינו אם משה בושש לבוא ואולי לא יופיע בכלל. טוב להם. תמיד טוב להם. כשבנו את המשכן ודרשו מהם נתנו ביד נדיבה ובלב פתוח, כשחנכו את המשכן הקריבו מזרקי כסף משקלים שבעים שקל בשקל הקודש.

גם כפות זהב מלאי קטורת הקריבו. ועתה אם ידרשו לעגל הזהב שעומדים לעשות, גם כן יתנו. "נתבעים למשכן נותנים, נתבעים לעגל נותנים" (בראשית רבא).

"דתן ואבירם" הלהיבו את העם והכינו אותם לקראת עשיית עגל המסכה. ההתלהבות אחזה בכל חלקי העם. הם צעקו, ושאגו מתוך שמחה. לככר המחנה התחילו לזרום אנשים, נשים וטף ובידיהם חבילות עצים, זרדים, ענפים יבשים, כדי שמן והבעירו אש שלהבותיה עלו השמיימה והאירה את פינות המחנה. הנערים סחבו מאי שם שמלות בלות, שקים קרועים וטבלום בשמן וזרקו לתוך המדורה. הגברים זרקו את קנקני היין שבידיהם והתחילו לשיר. ההתלהבות הלכה וגדלה, הלכה והתחזקה. הנשים התערטלו והתחילו לרקוד ואחריהן הגברים ואחריהם כל העם. צהלו, שאגו עד אובדן חושים וכולם במקהלה שרו זמרו רקדו, כי חג לנו היום. על גבעה עמדו קבוצת בני-בליעל, בידיהם חרבות ופגיונים אותם הניפו אל על וצעקו: הביאו את אהרון שיעשה לנו עגל מסכה. אם לא, דמו בראשו.

כשניגש חור בן אחותו של אהרון והוכיח אותם על המעשה שהם עומדים לעשות, קפץ אחד מהם ודקרו בפגיון שבידו והמיתו (בראשית רבא). והחיפוש אחרי אהרון הלך וגבר. חפשוהו בכל מקום, בכל פינות סתר, עד שמצאו אותו שוכב בין החמורים המובילים יין לעם החוגג והתחילו למשוך אותו למקום המדורה. פניו היו חוורים, זקנו מלא תבן ובוץ, עיניו כבויות מביטות השמיימה ושפתיו ממללות: משה, משה. מרים אחותו נשרכה אחריו כשהיא מניעה בשפתיה הרוטטות: משה, אחינו למה עזבתנו? הפרחחים האיצו באהרון, לעגו לו: תרח זקן, זוז כבר, הרם את רגליך הלאות ותחבו סיכות קטנות לתוך צלעותיו.

כשראוהו החוגגים צעקו אליו: "קום, עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש, אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ויאמר אליהם אהרון: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי".

"ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באוזניהם ויביאו אל אהרון ויקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשוהו עגל מסכה ויאמרו, אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"

אהרון לקח כל נזם ונזם בידו והתבונן ויניחהו בחרט. מרים אחותו ישבה על ידו ולחשה לו חרש: אל תעשה זאת אחי, אהרון ענה לה חרש (שהנוגשים לא ישמעו): אחותי, ירא אנוכי פן יהרגוני כשם שהרגו את חור. מרים הורידה את דמעותיה לתוך החול הלוהט ושתקה.

ערימת הנזמים הלכה וגבהה. החרט התמלא לכל אורכו ורוחבו. מכל הפינות באו אנשים ונשים והביאו את נזמיהם. כל משפחה הכריזה על מספר הנפשות ושם המשפחה. כל אחד נדחק שיגיע אל אהרון שיקח ממנו את נזמו.

מסביב למדורה עמדו חרטומי מצרים ויעשו בלהטיהם. אהרון ביקש שיתנו לו 6 אנשים שירימו את החרט הכבד.

קכ"ה קנטרין של זהב הושלכו לתוך האש, כגמטריא "מסכה". (סנהדרין, ק"א, כפי שמבואר ע"י רש"י בפרשת כי תישא).

כשנשמעה החבטה שהחרט ירד לתחתית הכור, פרץ ההמון בשאגה אדירה. בהתחלה יצאה מהכור להבה כחולה שהתנשאה אל על ולאט לאט נהפכה ללהבה אדומה. לשונות אש רחבים הלכו והתגברו. בכל הסביבה נשמעו פצפוצים. זיקוקין דינור מכל צבעי הקשת התנשאו לגובה רב וחרטומי מצרים עמדו כל הזמן ולחשו לתוך הכור. והנה ראו שמתוך הלהבה הבוערת יצא עגל זהב בתבנית שור ואוכל עשב (מדרש רבא). בראות העם את העגל פרץ בשאגה ובשמחה גדולה ויאמרו:

"אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". התחילו לרקוד סביבו והוא רקד עמהם.

לאהל מועד שהיה מרוחק מהמחנה כשתי פרסאות הוביל שביל שהיה בנוי מאבנים מסוידות למען שיאיר את הדרך להולכים אליו. ערפילים כחולים עטפוהו ודממה שררה סביבו. רק קולו של יהושע בקע ממנו כשהוא מבאר לפני נעריו את ההלכה האחרונה שמסר לו משה לפני עלותו אל ההר. היתה זאת הלכת "סוטה". נערים אחרים שעסקו במלאכות המשכן הטרידוהו כל פעם בשאלות ולא הניחו לו לגמור בשקט את באור ההלכה. לרגעים הפסיק את למודו ועצב חרישי נכנס לליבו ולא נתן לו מנוח. למה זה משה בושש לרדת מההר? אבל הרגיע את עצמו כי זכר את דבריו האחרונים שמשה הגיד לו: "אם אתעכב, אל תכניס דאגה ללבך". ופתאום, נכנסו במרוצה שני נערים ויגידו ליהושע שראו שמשה יורד מההר.

ויצא יהושע מהאהל וירא את משה אדונו יורד מההר ושני לוחות אבנים בידו ופניו זועפים. (לא כתמיד שפניו היו קורנות) ויגש יהושע אל משה ויאמר: "קול מלחמה במחנה". אין זאת קול ענות גבורה אין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע.

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש. ויאמר משה אל אהרון: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה". וידום אהרון.

ומתוך האש יצא קול: "אנוכי יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. לא תעשה כל פסל וכל תמונה ואלוהי מסכה לא תעשה לך."

כששמע העם את דבר יהוה, זע אחורנית וצעק: נעשה ונשמע.

משה אמת ותורתו אמת.