יותר מכולם

מחבר: אליעז כהן

מבוע, גיליון ל', 1997

 היא בכיתה ב'. הוא בכיתה ג'. היא בת שבע, הוא בן תשע וחצי, נשאר שתי כיתות. היא המבריקה מבנות כיתתה, ודאי שממרבית בנות גילה.

מוריו עדכנו אותי, כי הוא אחד הנחשלים מבין שאר חובשי-הספסל בכיתה הטיפולית. התוודעתי לכך מהר משחשבתי.

"דני..." - פניתי אליו בחמימות, שאינני יודע אם הצלחתי, אך בכל כוחי , השתדלתי, שלא תיראה מעושה. - "דניאל!" - תיקן אותי מייד והיישיר לעברי מכת קארטה מהירה.

עד שהאינסטיקטים הזקנים שלי הגיבו, כבר הספיקה מכתו לחדור בעד מותני המרופדת וכאבה הגיע עד שדרתי. נרתעתי מעט לאחור, מעט מאוחר, מדי וניסיתי לחלץ מעצמי חיוך.

למען האמת עצרתי את עצמי מלהשיב לו כגמולו, משום שידעתי שהייתה זו רק משובת ילדות, ואולי מעבר לכך - איזושהי קריאה לחום, לתשומת-לב.

- "הילד סובל מספיק מכדי שאהיה לו לשוטר נוסף" - שכנעתי את עצמי באותה תאוות וכחנות, שחברי לא יכלו אף פעם לעמוד כנגדה. "יתר על-כן" - הוספתי, מרוצה מעצמי בלא לדעת שאת פירות הבאושים של טיעונים אלה אוכל עוד זמן רב - "שכחת שאף אתה היית פעם ילד?" - אני?! - פעם? ילד?! - ניסיתי לדלות ממעמקי זכרוני מתי אי-פעם, בגילאי טרום-ילדותי שלחתי את ידי אל אדם נחמד שניגש לסייע לי?

דני, נו, שיהיה - דניאל, היה עסוק במיון חפצי האישיים ומעט הספרים שהיו מונחים מספר רגעים קודם לכן אחר-כבוד בתיק הצד שלי. וכך התיישבתי לצידו, משתקע במלאכת ההבלים הזו, מנחה אותו ומסביר לו כלילד מוגבל על כל קבוצת פריטים ופרטיה, עד אשר קם בהפגנתיות, זרק על ראשי ערימת לבנים ושאג: "אני יודע, אני יודע!"

ניסיתי להסדיר את קצב נשימתי, אך לשווא. מזה זמן רב שלא אימצתי כל-כך את מערכות הדם והנשימה שלי, כפי שהתעייפו מריצת שני הרחובות המפרידים בין ביתי ובין הספרייה העירונית. כבר יכול הייתי להרגיש את כבדות שרירי-גפי ביום המחרת. האטתי את הליכתי בהקטנת צעדי, ונופו של אילן, שסוכך עלי לשניות אחדות, השיב את רוחי. הבטתי בעצבנות  בשעוני. שתים שלושים וחמש. שוב איחרתי, וידעתי, מה מצפה לי לעת אשר כזו.

בהגיעי לחצר-האחורית - שעשבי הפרא אשר בה היוו ניגוד משווע לכל שייצגה הספרייה, וביניהם גם צרצרים מזמזמים לאהובותיהן, דווקא מתחת לחלונות הדממה שלה - כבר ראיתי את עיניה, התרות אחרי מבעד לחלונות הרחבים.

מבטה של רחל לכדני, והיא חייכה אלי בעינה האחת בעוד האחרת נותרה חמורת-סבר.

הקפתי במהירות את הבנין, טפחתי קלות על לחיי - להתרגע ולהתרענן, ופסעתי פנימה. קרבתי אליה קורן מאושר. רחל, בדיוק כפי שחזיתי בעיני רוחי מספר דקות קודם לכן, ניערה את אמתה השמאלית ובתנועה הפגנתית קירבה את השעון אל מול פניה. פני נתכרכמו, ניסיתי למלט מילה או שתים כדי להסביר את עצמי (למרות שלא היה לי מה לומר) אך היא פסקה - "בוא נתחיל!". ניגשנו אל מקומנו הקבוע, בירכתי הספריה, אפופים ספרים בלים, שעין אדם לא שזפתם מזה יובלות, ורק קצותיהם הקרועים למחצה שיוועו כאצבעות שדופות - "קח אותי!, אותי בחר". התישבנו. לא התפלאתי לראות, כי על השולחן המואר במנורת ניאון לבנה מונחים היו כבר שני ספרי תנ"ך, למולי ולמולה.

רחל כבר דאגה לכל, והדבר היה ניכר מחיוך הניצחון שלה. התחלנו לקרוא את הפרק בדיוק מהמקום בו הפסקנו בשבוע שעבר, לא לפני שערכנו חזרה קצרה בעל-פה. ושוב, היא זוכרת כמעט הכל.

כעבור מספר רגעים עשיתי מעשה שלא יעשה, ורק בזכות תושייתי כי רבה, נחלצו יחסינו ממשבר אמון קשה והרסני. הדבר קרה בעת אשר קראתי בפסוק ל"ד.

חרף דקדקנותי הרגילה מעדתי, וביטאתי ב' דגושה תחת ב' רפויה. צחוק שובב, מתגלגל, פרץ מפיה של רחל. הרגשתי כיצד מסתמקות פני והולכות, עד אשר לא שלטתי עוד ביצרי, וצבטתי בחביבות את אפה החמוד...

תלמידי. כל-כך קטנים, רכים בשנים, וכבר כה שונים הם זו מזה. והפערים רק ילכו ויגדלו, הלוך והעמק עד כי לא יימצא הגשר ששוב יוכל לחבר ביניהם. הם לא יחיו אותם החיים, לא יחוו אותן חוויות, לא יהיו להם אותן אהבות.

רחל, בטוחני, תשבור כמה לבבות במהלך בגרותה, ואילו דני - אני מקווה שלא, אך ליבי אומר לי - לבבו ייקרע, חדריו ייאטמו, עד אשר יחדל לפעום בקרבו...

הקושי הגדול הוא לבוא אל דניאל, ללמוד בביתו. הדבר מתחייב מבניית תכנית-החונכות שלו עמדי, אך עם כל החשיבות שבכך אין זו משימה קלה כלל ועיקר.

למרות זאת, ישנם רגעים בהם מתפוגג הסבל הזה ונעלם כעננת אבק. אני מגיע לבית-ספרו, וכבר מרחוק רואהו סובב את החצר, לראות, האם אבוא או שמא אכזיבנו. עיניו העכבריות מתרוצצות אנה ואנה עד שהן קולטות אותי. על פניו מתפשטת אט אט ארשת מחויכת של שמחה ומזימה, והוא רץ בכל כוחו עד, שכשני מטר לפני, אני רואה אותו נפרד מן הקרקע ומזנק לעברי - "טראח!... אני קולט את גופו הקטן והגמיש ובקושי נשאר עומד על רגלי. "בוא תחרות עד הבית!" - הוא שואג ופותח בריצה קופצנית, כשהוא זורק לעברי מבטי עליונות. אני אפילו איני מנסה את כוחי בתחום מאוס זה. כעבור כחמש דקות של דידוי בעקבותיו, אני מגיע אל הרחוב, בקצהו נחבא ביתו.

בתוך פתחו, בצדו החשוך, נחבא דניאל. אני יודע זאת, משום שבכל פעם שכף רגלי הימנית חוצה את קו-הפתח, הוא מפתיע אותי ומבהילני בדיוק באותו האופן. בפעם הראשונה עשיתי עצמי נבהל כהוגן, והוא נתן כפו בכפי והתחלנו להעפיל בגרם-המדרגות.

חדר-המדרגות היה מזוהם, ואך בקושי רב הצלחתי לשמור על צחצחות בגדי. בכל פעם שהעפלנו אל ביתו הרגשתי, איך אופפת אותי הזוהמה ומאיימת לפלוש אל תוכי. הגענו לקומה השלישית, האור הצטמצם כמעט לגמרי, גיששתי באפילה למצוא את כפתור האור אך דניאל הקדימני.

המשכנו לעלות.

עם הגיענו אל הקומה השלישית שוב נפל מבטי אל דלת הדירה הראשונה בקומה, שתמיד היתה פתוחה למחצה.

"או... פה לא נכנסים" - אמר דניאל במן רצינות תהומית, שלא היתה אופיינית לו.

"יש מי שגר פה?!" אני שואל בקול ומספיק להגניב מבט מסוקרן מבעד לפתח.

- ספה חומה מפוספסת, חבולה, טלוויזיה צבעונית, מאפרות רבות מפוזרות, חלקן הפוכות: דניאל מושך אותי מאחור - "בוא אל תיכנס. פה יש נרקומן!".

- אני ניטע במקומי, משותק לרגע, אחר מתנער ושואל אותו שוב - "נרקומן אמרת? ומה זה?! - אני בוחן אותו, מקווה שלא יוכל להשיב לי. - "זה איש מסוכן וגדול, גדול כזה, ויש לו הרבה מחלות. אסור להתקרב אליו!".

- "אתה מכיר אותו?". קולי רועד.

- "בטח, הוא גדול ומפחיד, ותמיד בא הנה ועושה רעש ביחד עם החברים והחברות שלו...".

לקחתי את ראשו בידי ואימצתי אותו אלי. "מסכן שלי" - אמרתי בלבי, מחנק החל להצטבר בגרוני, מחנק של כאב ורחמים על דניאל.

טעיתי בו, בדניאל. הוא, כנראה, יהיה חזק הרבה יותר מששיערתי, ואולי אף ייחלץ ממעגל הסבל והמסכנות הסובב אותו. אני על-כל פנים לא ארפה מהשתדלותי.

אני מתקשה לעקור רגלי מפתח-השאול הלזה, אך דניאל מושך אותי אל עבר דירתו.

- "נו, יש לנו המון מה להספיק!' - אני מסיט את שערו המשתרבב לתוך עיניו, שחורות כעורב, ואנו נכנסים לביתו, לאחר שעברנו את בדיקות הביטחון הקפדניות של סבתו.

"אני שונא אותה" - הוא אומר לי בקול, ואני טופח על כתפו הצרה בגערה, ומסביר לו, שאין מדברים כך על סבתא. - "אבל אני שונא אותה!" - הוא מתעקש ונצמד אלי. ילדון מלא שנאה הוא אל עולמו הקרוב אליו, ומלא ערגה אל כל מה שמחוצה לו - עולם שאולי אני מייצגו בעיניו. סבתו היא הדמות החזקה בבית. הדבר ניכר מיד, ואין היא נותנת לנו מנוחה. לאחר תקרובת ססגונית של מאכלי-המזרח, צפיחיות בשמן ובדבש ותה-עשבים שאדיו הריחניים לחלחו את עיני, היא עדיין מכרכרת סביבנו, זורקת הערות אל דניאל, ברוסית בניב בוכארי כבד. אני מדמה לראות בפניה העוויות ארסיות כל שהן. אולי...

ליוויתי את רחל אל ביתה. הימים מתקצרים עתה, והליל פושט עלינו בטלפיו השתלטניים. לאור מנורות-הרחוב נראו צללינו מלווים אותנו, צילי הגדול מאיים להגן על שלה הקטן.

רוח סתיו קלילה פילסה דרכה בינותינו, מבדרת את שערה הזהוב, הארוך. 

צחקנו המון. רחל שעשעה אותי ביותר, הן בדיבורה והן בשתיקותיה, תגובותיה. איך בלילה הכל פושט צורתו הרגילה ולובש כזו מסתוריות, יופי אפל נסוך בה, מותיר לדמיון מקום של כבוד. אני בודה קטעי סיפורים, ומרעיפם באוזניה הכרויות, פיה הפתוח בתימהון של חידוש, עיניה המרוכזות, המעונינות. אנחנו חולפים על פניו של הגן הציבורי, שני ילדים משחקים בכדור ורחל משתתקת, מנסה לבטל לגמרי את נוכחותה ולהסתתר בי.

"הם ילדים רעים" - היא לוחשת לי, ואני תמה על החלטיות קביעתה. "כי הם בכיתה שלי, והם כל היום מפריעים לכולם, ומציקים לכל הילדים" - מנמקת רחל בבהירות. אני עוצר מתחת לפנס רחוב מזדקן, שרק הילתו הצהובה היא הדר שיבתו.

גם רחל עוצרת, תולה בי עינים עגולות, שואלות. אני מתחיל לספר לה על ילדים, שלא זכו לכל מה שזכתה היא, על ילדים ללא הורים, על מציאות שאני עצמי למדתיה רק לאחרונה. ראיתי סימני שאלה ותמיהה מקיפים אותה, מתחילים ללחוץ בשני הנימים הדקים, הרועדים ברקתה הימנית. הרפיתי.

חשבתי - מעז יצא מתוק; מהמתוק, חלילה, דבר לא ייוותר...

הגענו אל ביתה. בית פרטי גדול, שיחי ורדים מטופחים מקדמים אותנו בריחם הטוב. דלת אלון שחורה, רחבה, חוסמת את דרכנו.

אנחנו נכנסים, והפעם אני הוא שמנסה להסתתר ברחל. אביה קם מעם הפסנתר, מתקרב אלינו ברגליים אינסופיות.

"שלום", הוא פולט נמהרות, "אתה המורה של רחל לתנ"ך, הלא כן?!" קולי נשנק, אני מהנהן לאות הסכמה. ידו נשארת סמוך לגופו, שום ניסיון ליצירת מגע, לא עמי, לא עם בתו. אני מביט בתכולת הסלון הרחב, עיני נלכדות באש האח המבוערת, שם נשמע קול התבקעותם של גזרי-זית. קר לי. אני פונה לצאת. רחל אינה אומרת דבר, ואביה רק נועץ בגבי את עיני הקרח התכול שלו, אותן עיניים שברחל מצליח אני להמיסן.

"להתראות" - אני אומר ויוצא החוצה. שיני נוקשות.

אביו של דניאל נהרג לפני כשלוש שנים, שנה לאחר שעלו לארץ. עובד-משא פשוט בנמל אשדוד, עד שמכולה נפלה מן השמיים ומחצה את תום הילוכו.

מבטו החם, העמוק, נח עלי מן המדף השמוט מעל הטלוויזיה, בסלון דירתם, ואף מתמונה קטנה, צבעונית, במטבח. דמותו משרה נינוחות בבית, ונוכחותו עדיין מורגשת היטב, מרחפת בחלל. אנו מסיימים לתרגל בחשבון  פשוט. בחודש האחרון חל שיפור רב ביחסו של דניאל ללימודים וביחסים בינינו. אני נפרד ממנו בחום ויוצא אל חדר המדרגות, המטיל חיתיתו עלי שוב. אני חולף על פניה של הדלת הפתוחה למחצה, דלת דירתו האפילה של הנרקומן, וממהר לצאת מן הבניין. אני מגיע לפתח הרחוב. בפינה הנגדית עומדת נערת-רחוב, רועדת מקור, מנסה להפיח רוח-חיים בסיגריה ובאיבריה הכבויים.

כאב, זעם ורחמים ממלאים אותי, כשאני בא אל רחובו של דניאל.

בליל-שבת, לילה ארוך ארוך של שלהי-החורף, חלמתי על שדירת עצים קדומים, מכסים צלעה האחת של דרך כורכר במקום כלשהו בקיץ.

בשולי הדרך ראיתי שתי נקודות שחורות. האחת גדולה ועגולה מחברתה. הנקודות הלכו וגדלו, הלכו והתבהרו, עד שזיהיתי בדרך הילוכן את דניאל ואותי.

אנחנו צועדים יחדיו, השמש מלטפת את עורפינו, ועצי החרוב שלשמאלנו מבשמים את האוויר בריחם. אני מצביע אל תוך פארותיו של אחד מהם, אל פנים אמירו בו משתלשלים חרובים תפוחים, נוטפי-דבש. דניאל מחלץ עצמותיו וכהרף-עיין לופת את גזעו החרב ומטפס בו כקופיף. רגלו מחטיאה ענף קטן, וליבי מחסיר פעימה, אך הוא מוצא בד אחר ונאחז בו. הוא ממשיך לטפס עד שהוא מגיע אל הפרות השחורים המגרים. הוא שולח ידו אל אחד מהם והחרוב מתעורר לחיים.

אני חש, שמשהו כאן אינו כשורה, רוצה לצעוק לו לרדת, אך מתחרט. החרוב מתחיל להתפתל בין ידיו של דניאל כנחש, והדבש הנוטף מפיו צורב בהן כארס צפעוני. עוד נחשים קטנים, שחורים, מתחילים לסגור על דניאל, מביטים בו בעיניהם העיוורות ושולחים את לשון-דובשם אליו, לסלקו משלוות-מנוחתם במרומים. דניאל נאבק בהם באדישות, תולש אותם משערותיו, מכתפו, מבין אצבעות-ידיו, ואני אין לאל-ידי לעשות דבר, עומד אני משותק מפחד למרגלותיו, אפילו את ידי אינני שולח לקלוט אותו בנפילת-קפיצתו.

הוא מתקמר כחתול ומנתר למטה, נוחת בגמישות.

חרוב עסיסי תקוע לו בפיו, והדבש ניגר על צוואריו ובגדיו. הוא מושיט לעברי את ידו, המלאה שרידי חרוב ודבש, ואני מלקק מתוכה בהנאה. אנחנו ממשיכים בדרך הכורכר.

השמש נוטה ומימינה וצללים מתחילים להיגלות, בתחילה כמלווים  גוצים, ולבסוף ארוכי גפיים, גו וצוואר, כמורי-דרך. דניאל מתחיל להשתעשע במרדף אחרי צלו שלו.

אני אינני מפגר אחריו ורץ כמותו. הוא מנתר בגמישותו לנטות ולדרוך על צלו, לנסות ולרמוס את בבואתו השחורה השטוחה.

אני רואה אותו במעשיו ומשתעשע, אינני מוחה בו.

בעיקול הראשון, שבו אנו נתקלים, מתקצרים צללינו ושבים לגוציותם. דניאל מנתר במהירות ממקומו והופ... רגליו נוגעות בראש צילו הפחוס והוא נעלם! - אני עוצר מיד, רוכן על גרגירי-הכורכר האפרפרים, מנסה להשיבו, אך דבר לא נותר, דניאל איננו, גם צילו נעלם.

- האדמה פתחה את פיה הקדמון ותבלעם חיים. אני זועק לתוכה - "דניאל...!" רעד קל מלווה באבק דק וצהוב חודר אל עיני ומסמאן.

אני עומד על ברכי, מגשש את דרכי בחוסר ביטחון. למרות סמאוני, אני רואה הכל באור בהיר, צהבהב. נשארתי רועד כולי, עומד על רגלי. בסוף המשכתי ללכת, עד שהגעתי לשכונת-עוני. השכונה מוכרת, מזכירה את רחובו של דניאל. זרזיף דק של גשם חם יורד עלי, ופתאום אני מגלה כי מעיל גשם ארוך עוטפני. סנדלי מבוססות בזוהמת הרחוב, והמים, באין ניקוז, מתערבבים, נעשים ערימות ערימות מבאישות. רוח נינוחה שורה עלי, כאילו דבר אינו נוגע לי. היא מתגברת בתוכי, כובשת את כולי עד שאני מגיע הלום-אהבה אל פינת הרחוב, שאותו אני מצליח לזהות כרחובו  של דניאל. שום רגש כאב, זעם או רחמים אינו מצליח להפיג את חום האהבה שגבר עלי. אני מפנה מבטי ימינה ושם עומדת נערת-הרחוב, מעשנת קטורת ריחנית ודקה, המושכת אותי אליה כבמטה קסם. היא שולחת ידה אלי, ואני את שלי נותן בתוכה ומובל אחריה, עולה במעלות ביתו של דניאל. בכל מדרגה קור דוקר חודר בי, אך אינני רוצה ואינני יכול להישמט מאחיזתה. אני מרגיש, שדבר נורא עומד לקרות. אני מביט בכף ידה הקטנה הילדותית הסוגרת עלי, ואנחנו כבר עומדים אל מול הדלת האפילה. אני רוצה לצעוק, וקולי אובד, ומתוך השחור מופיעה דמות גדולה; צינור של חרובים סוגר על זרועו האדירה ומזרק ממולא בדבש מבעבע נעוץ בה, שערו השחור נשמט על עיני העורב שלו.

"הבאתי לנו אורח" היא אומרת. אני מנסה למלט ציוץ של פחד מגרוני המת, ולתוך אזני ניתך צחוקה המתגלגל השובב, המוכר עד להחריד. היא מתחילה לצדד את פניה אלי, ואני מתעורר.

מיד עם צאת השבת, לאחר הבדלה חפוזה, בה אצרתי את נשמתי היתרה לבלתי תשוב אל מקורה, התיישבתי אל מכתבתי וחשבתי על כל אשר למדתי בחיי - מהורי, ממורי, מרבותי, מחברי; מכל המציאות הסובבת אותי. - לימודים שהם חיצוניים לי, וידיעות שהן מודעות בקרבי. ומתלמידי - יותר מכולם.

שלפתי את עטי.

הוא בן תשע וחצי. היא בת שבע...