בשם הא-ל נקמות

(ע"פ ירמיהו י"א)

מחבר: איתמר ברנר

מבוע, גיליון ל"ז, 2002

 א.

הנערים שחורי השער הציצו מבין התאנים המתייבשות שעל הגג. הרחוב היה ריק, והאשפה התגלגלה בה לבדה. העננים האפורים שנתלו מעל לכפר מאז ששב לפני שבועיים, רבצו גבוהים ודרוכים, כאילו ממתינים לפקודה נסתרת. הזהירו אותם: אף מילה. הנביא ארוך הזקן הלך מהם והלאה, המצנפת שעל ראשו מטילה צל על הפנים הקמוצות. גבו היה גאה למרות כפיפותו, וידיו התנופפו לצד גופו כשהלך בתכליתיות. הבוקר, כך נאמר להם, יוכלו לראות איך הכל מסתיים, והלילה יוכלו שוב לישון בשקט.

הגברים חיכו מאחרי הגורן, בצד השני של הרחוב הארוך שהיוה את הכפר. הם חיכו לו, רובצים בשקט על ברכיהם, שקועים איש איש במחשבותיו. לא לסוג הזה של פרסום ייחלו. כאשר זרקו אותו לפני שבע שנים מהכפר, קיוו שאיתו יסתלקו הצרות: הנפילה על הפנים בעיניים גלויות, איומות. העמידה ליד בימת הכפר בידיים מונפות לשמיים ובצעקה. הלחישה הקטלנית בשם הא-ל. והעננים. העננים האפורים הללו, שלא עזבו את הכפר מהיום בו דיבר לראשונה בשם ה', ועד ליום בו שלחו אותו על-מנת שלא לראותו שוב. אלא שהצרות רק התחילו אז: העננים אכן הסתלקו יחד איתו, אך השם ענתות נעשה מילה נרדפת לנבואות הפורענות שהמשיך לשלח בכל הארץ מירושלים. כולם ידעו כי הנביא הסורר, נביא הזעם שסרב לענות טוב בשם השם ככל השאר, והוכיח ללא הרף את הארץ על הפרת הברית - נולד בענתות. לכן, כאשר שב לפתע לפני שבועיים לכפר, ונכנס בשתיקה לבית חלקיהו מן הכהנים השומם, ידעו כי אין ברירה.

כל אחד מהם אחז בידו כלי מלאכה: מגל, קלשון, אלת-נפצים. כאשר יגש אל המעיין לטבול, כבכל בוקר, יהרגו אותו. הם חייבים. חייבים זאת לנשותיהם ולילדיהם, לתבואה הצהובה שבשדות מסביב, לשקט שלהם: לעצמם. אם הוא ימות, ימותו גם העננים הכועסים שבשמיים, ימותו הדברים הקשים שאמר, המלחמות, הנקמה, הפחד. הדברים ישובו להיות פשוטים כשהיו: שגרת העבודה סביב מעגל השנה הרגוע, חגיגת הפסח, הסוכות, ימי ההילולים באביב, הקרבנות לא-להים, טקסי המילה והקבורה, המתנות לבעל בסתיו. ושוב העבודה. איש לא יזכור את ענתות, איש לא יזכיר את שם הכפר מחוץ לו, והם יוכלו שוב לספר מאין הם בלא חשש, ואולי אפילו עם טיפת גאוה. בשביל כל זה - עליו למות. מבטם הדרוך התמקד בדמות הכפופה, המרוחקת. עוד שלושה רגעים. עוד שניים. הם יפלו עליו יחד, והוא יהיה כל-כך מופתע, שהוא ימות עוד בטרם ידע מאין באו. לשם כך התייחסו אליו בצורה כה יפה. לפיכך חייכו אליו, כשעבר לידם ברחוב, מאז ההחלטה. על כן לא הגיבו לזעקת האימה שהשמיע בצהרי יום רביעי אחד בככר הכפר, קרא להם לשוב ולזעוק לאלוהים בטרם תבוא רעה, אשר ממנה לא יוכלו לברוח, ובעצמו פנה לשמים בתפילה תובענית שיסלח וירחם. ולכן לא הזכיר איש את העננים, שישבו שם למעלה כמו כלב למרגלות אדונו.

ב.

מושך את עצמו בכח, ירמיהו חש את רגליו כבדות יותר עם כל צעד. עיניו היו אדומות מבכי, מחוסר שינה. כל הלילה ישב ליד המדורה שבמרכז חדר המגורים היחיד, הגדול, אשר בבית אביו הישן, מוקף באבק שהצטבר משנים שעברו. הוא צעק, התחנן, בכה, השתולל על הקרקע המלוכלכת. ואז ישב בשקט, בריכוז, ממתין לתשובה הא-לוקית. התשובה שמאנה לבוא. לאחר שעה של נעיצת עיניים כאובה באש המתעמעמת, פרץ בתפילה שבורת לב: הם השתנו, הם כבר לא מתנגדים, הם שותקים ומקשיבים לדבריו. אמת, אין הם עדיין נכונים לשוב. אמת, פסילי הבעל והאשרה עדיין ניצבים במרכז הכפר, ממול לבמה, כמו ביום בו פנה משם ירושליימה, לפני שנים. אבל בשתיקתם יש אות, יש סימן ופתח לתשובה... ואז, בחבטה שלא זכר כמותה זמן רב, נפל על פניו, ומחזה חד נגול מול עיניו: אסיפת הכפר, בחושך, בתוך בית-הבד. הפרטים היו חדים ומדויקים, מהפנים הכעוסות ועד לכוכבים הקרים שבחלון. הוא שמע, מבועת, את ההחלטה הקשה והנחרצת, את התכנית הפשוטה והקטלנית, ואת המועד: בוקרו של יום מחר. בעוד המחזה מתעמעם ונעלם מעיניו, צרח בגרון נקרע: לאאאא!

הוא מצא את עצמו על ברכיו, לצד האש. המציאות החלה לקבל את צורתה הרגילה. אז פתח את פיו לצעוק, אבל רק יבבה שבורה פרצה החוצה. מלות התפילה כמו יצאו בעצמן מתוך הבכי, אומללות, מבולבלות: הוא פנה לאלוהיו שישנה, שיתן סימן כי כל זה עוד לא סופי, כי הוא יכול להחזרם בתשובה עדיין. הוא התחנן לרחמים, רחמים על נשמתם, על חייהם הפגיעים כל-כך, ועל עצמו. הבכי היה מבולבל, והוא לא יכול היה להפסיק ממנו. ירמיהו, חדר אליו הקול פתאום. נופל על פניו משותק, חש כי אינו יכול לומר דבר. הקול היה רך, אך סופי: ואתה, ירמיהו, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה, ואל תשא בעדם רנה ותפילה, כי אינני שומע בקראם אלי, בעד רעתם.

עכשיו, בהלכו יחידי במרכז הכפר, נזכר במחזה הצורב, התקשחו פניו שוב. דברי הא-ל היו סופיים. נשמתם של אנשי הכפר מכורה הייתה לחלוטין להחלטתם, החלטתם לשים קץ לחייו, לנבואתו. אפילו לו, שחייו היו קודש לתפילה בעד העם הזה ולתוכחה בהם, לא ניתנה רשות לומר דבר. הם מאנו לשוב אל הברית, לחדול מחטאי הגזל, הרצח, האלוהים האחרים. מחטא החרשות. הם ראו רק את השחור שבעננים, ולא הבינו שהזעם והכח שעצורים בהם - עוד נתונים בידיו, מגינים עליהם מהשמים עצמם. העלבונות שספג במשך השנים כאילו התמקדו כולם באנשים הללו. עליהם ניתן לו הצו שלא להתחנן. הם אלו שרצו את מותו באופן סופי ומוחלט. הם קיוו לפגוע בו, בנביא האלוהים, ועל כן עליהם ליפול אל מול זעמו של האל. צעדיו התרחבו עתה, וכעסו של האלוהים הציף אותו. הוא התקרב לקצה השני של הכפר, וכבר יכול היה לראות את השיחים הירוקים שליד המעיין. משהו בער בו, ערפילי. כמה צעדים לפני הגורן, עצר פתאום. ללא סיבה פנה שמאלה, עבר בין שני בתים, והחל נדחף, מטפס בגבעה שמעל הכפר. ללא מחשבה צעד בנחישות עד לראשה, והסתובב. הכפר שכב כולו תחתיו, למרגלות הגבעה: כשלושים בתים דומים בצורתם, במה, שני פסלים, בית-בד בצד האחד, רחוב ארוך, וגורן גדולה בקצה השני. והאנשים הקטנים שלמטה, אלו שרצו להרוג את דבר האל בכלי עבודתם העלובים. ירמיהו חש פגוע וכעוס, וגורלו הנורא הכה בו: עליו לשאת את דבר האל, ולשאת את השנאה, את העלבון האיום של העולם אליו. אליו, שיודע את דבר האלוהים, שמעז לספר את האמת האלוהית האיומה לכל אוזן. בוער, נשא את פניו לשמיים ולחש: ה' צבאות שופט צדק, בוחן כליות ולב, אראה נקמתך מהם, כי אליך גיליתי את ריבי... ואז, מפתיעים כתמיד, הופיעו בו דברי האלוהים, והוא פתח את פיו בקריאה חזקה למטה: לכן כה אמר ה' על אנשי ענתות המבקשים את נפשי, לאמר לא תנבא בשם ה' ולא תמות בידנו: כה אמר ה' צבאות, הנני פקד עליהם; הבחורים ימתו בחרב, בניהם ובנותיהם ימתו ברעב. ושארית לא תהיה להם, כי אביא רעה אל אנשי ענתות, שנת פקדתם.

הכל נהיה שקט בשדות ענתות. בעננים הקודרים נפתח חור דרכו הציצו, כחולים מאוד, השמים.