פרץ

מחבר: חנה בת שחר

מבוע, גיליון כ"ט, 1996

 "...ותקח המילדת ותקשר על-ידו שני לאמר, זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה-פרצת עליך פרץ". (וישב לח, כח-כט)

א.

כשחזרה ריקה מבית החולים, שוטטה בביה כזרה. "רק שבוע חלף מאז" - התבוננה מופתעת בלוח-הקיר. רזה היתה וחלושה וכשהיתה מרגישה שמבטו של קובי נח עליה, היתה משפילה עיניה שלא יבחין בחלל שנתהווה בקרבה. את התינוק, את הנפל, לא העזה להזכיר.

בזהירות היתה הולכת בחדרים. מזיזה חפצים מכאן לכאן. הכל נראה זר לה. אור חיוור שתעה בבית, מאיר את האפלולית שדהתה אט-אט. במסדרון הלבינה דלתו המוגפת של החדר השלישי. זה החדר שהיה שמור לתינוק. ריקה זכרה את בית החולים. בכי התינוקות עוד המה באוזניה. יצאה למרפסת. בין הבתים נשר אור בין ערביים אפור ושרבי. פרחי הגרניום נבלו בעציצים. עלי כותרתם נטפו כטיפות של דם קרוש על האדמה הצמאה.

"למה לא השקת את העציצים בהעדרי". התרעמה על קובי.

"אלו עציצים". בהה בה בהבעת תימהון.

שערו נראה לה אפור מתמיד. רכון על ספריו ואור המנורה נוגה על פניו. קמטים חדשים מכווצים את מצחו.

יותר ויותר חשה כמה הוא מופלג ממנה, שרוי לעצמו. חוזר היה בשעות הערב המאוחרות, עמוס בקונטרסים וספרים. היתה עורכת את השולחן לפניו, טועמת אף היא כזית, ומתבוננת בשולחן שביניהם. יש והיה שולח מבטו ומתבונן בה. ארשת פניו כמי ששב ממרחק רב: "מה יש לך ריקה", שואל, "למה את כועסת. הלא לא רצית בילד. עכשיו לא יהווה מכשול". שתקה, מתכווצת, כאילו הצליף בה. לו היה צועק עליה, מתרעם, היה קל יותר.

קמה להדיח את הכלים. היה בא ועומד מאחוריה. מעסה את כתפיה בידיו העייפות. "הנח". היתה משתמטת. חומקת מפניו אל המרפסת. שם עומדת לבדה, נושמת את אוויר הלילה הקייצי והיבש, כמנסה להחם בו את גווה.

בבוקר היה קובי משכים והיא עודנה מכורבלת בשמיכה. גם כך יכלה לשמוע את הקומקום רותח וריח הקפה מתפשט מהמטבח. לבוש במקטרונו, תיקו בידו, היה מתקרב אליה להיפרד. מגשש על פני השמיכה באצבעותיו הקשות כמנסה לחדור אליה. היתה עוצמת עיניה בחוזקה וחושבת: מה לי. הלא אהבתי אותו. אותם רגעים חשתי עדנה בזרועותיו.

חולפים הימים חדגווניים ועוקבים כפסי הווילון הצהוב שהקיפה בחדר הלידה. מעבר לווילון היו הצעקות, הכאבים וגם מאי שם אותה פעייה רכה, משחררת. והדממה הרבה מסביבה.

עם מטלית האבק בידה היתה עוברת בחדרים. גם כאן שלטה הדממה. הרהיטים נראו כמנמנמים. השמש גיששה דרכה אליהם מבין חרכי התריס. ורק ספריו של קובי, כך נדמה, היו בתנועה מתמדת. מתגבבים ומתגוונים. כבונים עצמם למגדלים חסרי צורה. בכל מקום שתפננה, ספריו מונחים. כבר לא נותר מהם מקום. ויום אחד חזר קובי הביתה, עמוס בספריו, כהרגלו, ולא מצא מקום להניחם. פתח את דלת החדר השלישי, החדר השמור לתינוק, והתקין בו אצטבאות לספריו. ריקה לא מחתה. האזינה להלמות הפטיש בקיר כלקול קורא. למה? הלואי והיתה יודעת.

לאחר מכן היתה עוברת בחדר, המטלית בידה, נתקלת בקונטרסים ומתנדנדת. ריח תפל עמד באוויר. ריח סיד וחלל ללא-שימוש. אולם כשהפשילה את התריס, זרם אור רב פנימה, נוף ההרים נגלה אליה מכאן. רכסים חשופים, קלויים בשמש הקיץ. צמחיית ביתה דלילה, ואי פה אי שם עצי ברוש שדופים כמברשות קשות.

התבוננה בחדר שרצפתו עירומה ומרובבת עדיין כתמי מלט ישנים, בכתליו החשופים ובתקרתו הלבנה והמרוחקה. ווילונת לא כיסו את החלון והשמש האריכה לשהות בתוכו. ל

חדר הזה העבירה כעבור זמן גם את כן-הציור שלה ואת הצבעים. מנסה לשוב אל עיסוקה הישן. מערבבת צבעים על הפלטה ובוהה אל הנוף ואל הבד הריק. יש וניתזו נטפי צבע והכתימו את הרצפה ואת הקירות. היתה כורה אוזן כתוהה: התעלה מהם מחאה. או התקרה האם בכי תינוקות תגלגל בפיה?

אך הרצפה שתקה. עמוסה בקונטרסיו של קובי. וגם הקירות, מבליטים על בטנם את ערמות הדפים המצהיבים.

ב.

וכך הפך החדר השלישי למבצרה האחרון. כאן לא תשלוט הדממה. הצבעים יתערבבו, יצעקו, יפצעו את הקירות. כמה זמן עוד תשתוק הרצפה המוכתמת. מתי תרד התקרה ותמלא את החלל!

בקרן זווית ערמה את צבעיה. והתמונות הלא-גמורות נאספו. חלקן עדיין רק משורטטות. קווים לא גמורים, רעיונות, או רק ראשיתן, וללא צבע. קובי היה חוזר עם ערב והקונטרסים מסתירים את פניו. שתיקה סובבה בחדרים כרוח חמסין חמה. והיא, עד שיחשיך, היתה מציירת קו-לקו, תו- לתו, כבוראת שפת מילים חדשה.

וערב אחד, סוף קיץ היה, צלצל פעמון הדלת. מתון מתון הסיר קובי עיניו מהעיתון. איש קטן עמד בפתח. כחוש, חליפתו אפורה ומזוודה ירוקה בידו. "פרץ זיידמן" הציג את עצמו. וחייך קלות: "קרוב משפחה של בעלך".

קובי קיפל את עיתונו וקם לקראתו.

"מלוצרן הגעתי." אמר האורח. "הקרובים דורשים בשלומך."

לוצרן, הופתעה ריקה. אכן ידעה שבלוצרן התגורר קובי זמן קצר לאחר המלחמה. עדיין ילד היה אז. אבל קרובים. הן קרוביו הושמדו כולם.

הדליקה אור בסלון כאילו חגיגה פרצה לחדר. פרץ ישב בכורסא ואת מגבעתו הניח על שפת השולחן. קובי ממולו, ידיו הריקות, גדולות ועילגות על ברכיו. הציץ בו בעיניים קרועות מתימהון.

"תשתו משהו." הפרה ריקה את השתיקה.

פרץ העביר מבטו אליה.

"כן", הודה לה. ואל קובי פנה כמתנצל: "רק לתקופה קצרה באתי אליכם, לנסיון".

קובי שישב זקוף בכסאו, נרכן קמעה: "קרובים אמרת", תהה בנימוס. ריקה חזרה לחדר ומזגה את הסודה בכוסות גבוהות. גם גרביו של האורח ירוקות, שמה לפתע לב, והצטחקה בינה לבינה, נפעמת. מאזינה לתסיסה החרישית של הסודה בכוסות. פרץ לקח מידה את המשקה ומצץ מהקשית. אחר החל מפרט את השמות. הדוד רב ברוך קורץ ואחיו שמואל, אתה זוכר. ואת אחותם בטי? היא ברחה בזמן המלחמה לאנטוורפן. אחר כך נלקחה למחנות. ואת מנואל הסוציאליסט. ובתו הצעירה סופי. הלא בלי ספק הוא זוכר את סופי...

בהדגשה ובחשיבות ציין את השמות. קובי זע באי שקט. מעביר ידו על מצחו. היסוס קשוב נמתח על פניו. שכחת, שכחת, גיחך פרץ כמלגלג. משלב את ידיו הדקות בחיקו ומשפיל את עיניו בביישנות, כבוש להתגאות בידיעותיו. אחר, כמעט בלחישה, שאל את קובי למעשיו. קובי התעשת וענה בגמגום. קם והביא כמה מקונטרסיו ופתחם על השולחן.

יושבת בפינת הספה, חשה ריקה באור המנורה הנוטף עליהם ועוטפם יחד. קמה ויצאה אל המרפסת הפתוחה. החשיכה זרמה, נמסכת מגושי שיחים כהים. ליל תשרי חם. כוכבים מלוא שמים וחרמש ירח דק. שירת צרצרים באוויר הרווי טל ומתיקות. אור פנס הרחוב נח על קטע הכביש המוליך אל השדרה המרוחקת. לפתע זכרה את טיוליה עם קובי שם. את הספסל שהותירו מאחוריהם לאחר שהתוודה לפניה על אהבתו. כיצד נתגלה אליהם אופק השקיעה מבין העצים הצפופים, וורוד וחגיגי. ומאוחר יותר, צועדים בין שורות הברושים, והיא נשענת על זרועו, נושאת בטן עמוסה ומשתרכת במשעולי העפר. והימים האחרונים, השדרות מה רחקו מהם - קובי חוזר הביתה לבדו, שפוף כנושא על כתפיו את נטל ההר כולו.

מאחוריה בחדר השתתקו הקולות. האור הצהוב עדיין מלחך בלאות את פניהם. קובי לועס את זווית פיו ומעיין בקונטרס לעצמו. ופרץ, מנמנם, וסנטרו שמוט על חזהו.

בהבחינו בה התנער קובי וקם: "מאוחר. נשכב לישון?"

ונדמה לה משום מה שמתעלם מנוכחותו של פרץ. כאילו אינו אלא אשליה. אבל הנה מזוודתו הירוקה, רכוסה ותפוחה, כבדה בלי ספק. ופרץ עצמו, מקופל בכורסא כחבילה שהגיעה ליעדה.

הוציאה כלי לבן מהארון ורמזה לקובי שיעזור לה. קובי עפעף, כובש פיהוק ומבטו אדיש. "נפתח את המיטה המתקפלת." הציעה. יחד מתחו את המזרן, מיצבים את כרעי-המיטה בחדר השלישי, בין המדפים וערמות הספרים. פרץ הודה להם בנענוע ראש. מטלטל גופו הדק אל מזוודתו הירוקה. משתאה הביטה ריקה אחריו. מהות ילדותית מעוררת חמלה, או גיחוך, נשבו מגופו השברירי.

ג.

אותו לילה ביקש קובי את קרבתה ולא נעתרה לו. חשה עינים זרות עוקבות אחריה מגבה. "איני מרגישה טוב", התחמקה, פולטת שיעול משתנק. וקובי שתק. הווילונות נעו ברוח החמה. לפתע רצתה לומר לו: "פרץ זה דומה לתינוק", אך נזהרה מהמילים, כמו להסיר תחבושת מפצע נגוע. עוד ביקשה לומר: דבר קובי. אמור את דעתך עלי. הטח בי את האמת. למה אתה שותק.

אחר חשבה: לו היה דורש אותי בתוקף, האם הייתי נענית לו.

שכבה מרוחקת ממנו, מכורבלת בשמיכה. מאזינה לרחשי הבית. דשדוש נעליו של פרץ בחדר האמבטיה, זרימת המים בכיור. קילוח דקיק של חשמל זרם בסדק הדלת המוגפת. אחר כבה האור. עצמה עיניה וראתה את פרץ שרוע בחדר השלישי. בוחן את חזותן הנלעגת של תמונותיה הלא-גמורות. ממשש בעיניו את זיזי הצבע הבולטים. צינה חלפה בגבה. חסרת מנוחה התהפכה על הכר. שומעת את קובי הישן לצידה גונח ומתנשם מלהטו שלא נפוג. מבעד לחרכי התריס הסתנן לעברה אור הירח כאצבעות מאשימות. נברה בעצמה ומצאה את תוכה נבוב. רק אותן עיניים דוקרות בגבה כראשי סיכות.

למחרת השכימה מוקדם מהרגיל. התלבשה והתאפרה מול הראי. הן אורח בביתם ויש להעמיד פנים. פרץ, בחלוק פסים, דשדש למטבח. בסנטרו צצו זיפים בהירים, כנער שזקנו החל לצמוח. קובי לטש בו עיניים סקרניות, אך לא העיר דבר. ישבו לסעוד. פרץ בכסאה, ממול קובי, והיא במעומד, שותה את הקפה. למבטו של קובי ענתה: "אינני רעבה." ונעצה מבטה בחלון בלי לראות מאומה. קובי שאל פתאום: "איך תבלה את היום", ונרכן אל פרץ, לא פנה אליה עוד. מזוית עינה ראתה אותו, קצר רוח, משתדל להקשיב לפרץ שגמגם תשובה לא ברורה. אפילו לא המתין עד שיסיים. הדף את כסאו וקם. צעדיו נחפזים במסדרון. כמה הוא ממהר להשאירה לבדה עם הפרץ הזה! חזר ותיקו הישן בידו. דוחס בו את גליונות הניר והספרים. נפרד מהם בנענוע ראש סתמי. את התיק קנתה לו ליום השנה לנישואיהם. אז עוד היו מחייכים זה אל זה בבקרים, ושיחה היתה עניין פשוט, מובן מאליו. עתה התיק פרום ומראהו דהוי ומשופשף. וגם היא, המילים שקלחו מתוכה כלו. חלל נתהווה בה ואין ממה להתמלא.

פרץ לבדו נותר ליד השולחן. את רגליו הקצרות מתח וחיצץ בין שיניו. התבוננה וראתה: עדיין הגרבים ירוקות. לבסוף קם ופנה למסדרון. שמעה את דשדושו עד לסף החדר השלישי, שם נעצר, כמתיירא מדממתו. אך לבסוף נכנס והפשיל את התריס. גורר חפצים ומעורר את הקולות. הקשיבה, תוהה מה יגלה שם. רק תמונות לא-גמורות, רק קונטרסים מצהיבים. שיעולו המכעכע ענה לה. נוגח בחציצת הקיר שביניהם.

כבדרך אגב עברה גם היא במסדרון. מגניבה מבט: המיטה מוצעת, המזוודה פתוחה למרגלותיה. ופרץ משתופף מעליה, נובר בה בהתלהבות. כעכבר המתחפר במחילתו.

ד.

אותו ערב סיפר להם פרץ על נערתו, יושב על שפת הכורסא, לחייו סמוקות ומבט לח:

"נערתי מחכה לי." אמר בהתרגשות.

בעיני רוחה ניסתה לדמיין אותה: שברירית בודאי, ודקת גוו כמוהו. גולשת על הרי האלפים המושלגים.

"פרץ מאורס". בקשה לומר לקובי, ונזכרה בתקופת אירוסיהם. לו יכלה להאחז בזמן החולף ולא לגלוש מעליו ברגלים שהפכו קרח.

קובי נשען על מסעד הכסא מעשן באדישות. עשן הסיגריה אפף את דמותו המהורהרת. למרות שנוכח עמם בחדר דומה שרוחו מהם והלאה. אולי בין כותלי המכון ממנו בא. למבטה לא שעה כלל.

"מתגעגע", שחה לפרץ מלב אל לב.

פרץ הפשיל שפתיו בחיוך מבוייש.

"ארוסתי הבטיחה לכתוב לי", אמר, "המרחק לא יפריד ביננו".

האומנם כך. היא עצמה תרד אל תיבת המכתבים, תעלה אליו את הדואר. מעטפה וורודה, מבושמת. דפים עדינים, מרשרשים, כפרחי כותרת של פרח, ינשרו מתוכה, רוגשים למגע אצבעותיו.

קובי נשף בהתמדה מהסיגריה. עיניו מצועפות מעבר לעשן המתאבך. ריקה חשה את העשן נכרך על צוארה, אופף אותה עד מחנק. קמה ויצאה למרפסת. הלבנה החצויה שטה בעננים סמיכים. רוח הסעירה את העצים והצללים. כוכב בשמיים התנוצץ ודעך. הושיטה את ידיה על המעקה דרוכת צפייה. ממטרה בגינה הסמוכה התיזה מימיה, אוויר צונן חלף מתחתה ולפתע פגע בה. רטט חלף בגופה הכבוי, חמק בחיקה ומגעו ניטל ממנה.

למחרת חלה פרץ. שיעולו הטורדני רדפם ביום ובליל. גלתה כתמי דם באסלה ונבהלה. כמו בבואת עצמה נשקפה אליה בראי עקום.

הוא קרא לה לחדרו וקולו החולה עורר בה תקווה. הן לא לנצח ישאר בביתם. בחדרו מוגף התריסים עמד ריח חריף של סממני מרפא. שוכב במיטתו, קטן, מכווץ, וממחטה מרובבת לחוצה לפיו.

מגששת אל החלון, להזרים אוויר צח לחדר, נתקלה בלבניו המזוהמים, פזורים בין כרעי המיטה ועל ערמות הקונטרסים. מזוודתו הירוקה נשענה פתוחה על תמונותיה. מה רבה העזובה! בחילה תוקפת אותה. "אכין לך כוס תה," פלטה משתנקת ונמלטה מהחדר.

נשענת על לוח השיש במטבח, ערפל בעיניה ואוזניה הומות, חשה שוב את גל הבחילה גואה. בבית החולים גער בה הרופא: "אל תעשי שטויות!" מתיז את ה"טו" עד שכלימה כיסתה את פניה. מתוך אדי-האתר נרכנה אליה אחות חמורת-סבר, מורטת מתחתיה את הסדין ספוג בדמה, גושים שחורים, כהים. חגור סינר פלסטיק, כקצב, חפר הרופא בקרביה. המנורה המסנוורת מאירה עליה כזרקור לגלות את הפושעת. הם התלחשו ביניהם, דיברו עליה. והרופא עמד ושירבט בניירותיו, לא מביט בה. גם כשהסביר לה איך נחנק עוברה בחבל טבורה.

מוסעת באלונקה בין מיטות היולדות כאילו אשמתה לראווה מוצגת. וקובי מרחוק, מקשיב להסבריו השקטים של הרופא. האחיות עם שחר מביאוות כוס תה וחזה, הנפוח מחלב, זועק לבכי התינוקות במסדרון. קולו של פרץ בוקע אליה בפעייה יבבנית. כוס התה לא יציבה בידה חזרה לחדרו. מכווץ הוא שוכב בפאת מיטתו, חיוור ורגליו מקופלות. ביקש ממנה והגיפה את התריס. שמעה את אנחתו הכבושה בחדר החשוך וביקשה בליבה רחמים עליו, ולא נמצאו לה.

ה.

בערב קם וישב עימם אל השולחן. דל בשר, חיוור, מספר על לוצרן כאדם המתגעגע לנוף מולדת ישן. "אתה זוכר את לוצרן?" שואל את קובי, כמנסה לעורר את זכרונו. וקובי, שקוע במחשבותיו, נשא אליו מבט עמום. מנער את בלוריתו המוכספת כטורד מעליו זבוב עיקש.

מדיחה את הכלים, היתה ריקה מקשיבה לו. מסננת ממבטאו הזר מילים. בלוצרן החל אוסף ספרים ישנים ותשמישי קדושה. תחילה מצא מכתבים ששרדו אצל אמו.

כמזכיר נשכחות דיבר ועיניו נשואות אליהם. פניו החלקות כפני ילד. קורא בשמות קרוביהם שניספו כמשנן מדף כתוב. קובי לא הרים מבטו. כמתעתע היה פרץ בעיניו. באדישות המשיך לאכול, וכאילו לא אליו דבריו של פרץ, רק אליה מכוונים. אומנם שמות אלה ואחרים זיהתה מסיפוריו של קובי. אותם ימים שהיתה מתעניינת בילדותו ומנסה לשתף את עצמה בזכרונותיו. בן ארבע היה כשהביאה אותו מדאם מדלאן לכפר קטן, בחבל שאמבון שבצרפת. אותם ימים שקהילות נמחו בלהט הנורא, בילה הוא בנוף פסטורלי, בין בתי כפר קטנים ובדממה מושלגת. גם דודתו הסתתרה איתו, אבל רק לתקופה קצרה.

אותם ימים שהיה חוזר הביתה בכהיון חושים כבד. שרוי בהרהוריו כבתהום. אי אפשר היה למשותו משם. בלילות הקרים היתה מקלפת את מבטו החרש מעליה ומחפשת בו את החום. ללא אהבה, ללא חשק. רחוק היה ממנה והיא חשה עצמה מרוקנת משניהם.

ואז החלה בורחת אל דף הציור. לשרטט בו את המראות שבחלון, שלא יימחקו גם הם. עדות להיותם ולא רק בליבה פנימה. אך הדף קלטם ללא תנועה, נעדרי חיות וכחנוקים באיבם. הם רחקו ממנה. ההרים לבשו סלעים אפורים. אדמה צחיחה וצמחי בתה קשים. מראה הנוף לא עורר בה עור ריגוש. רק חומרה ויובש. יש ושורשיה חשו צימאון. גם זה חלף.

ואילו סיפוריו של פרץ. על אמו שהיתה בת ארבע עשרה כשפרצה המלחמה. על מדאם מדלאן שבערב פסח היה הדוד שמואל מוכר לה את החמץ. לפעמים היה גם מלווה לה כסף מזומן. סוחר מוצלח, או בנקאי, דבריו לעו. ונוכח שתיקתו של קובי, התכווץ לבסוף בכסאו ונדם. ורק מפעם לפעם היה עדיין מתנער במעין טרוניה: אינך זוכר, אינך זוכר. לפעמים כבולם את כעסו, לפעמים אפילו ברוך: "זה היה כפר קטן ויפה, מדאם מדלאן הביאה אותך עם אמא. נסעתם ברכבת. ירד שלג. איש לא נראה. אמא עטפה אותך במעילה הקצר. אתה היית קטן ושולי המעיל נגררו בשביל הרטוב". קובי מעפעף, מפהק, ניכר שהוא משועמם. ואומנם קולו של פרץ מונוטוני. בוהה ניכחו ואט-אט תופח ביניהם, כניזון משתיקתם.

ואם כי ביקשה להרגיע את עצמה: לא בה האשם, לא בה. מכבה רתיחתו של קומקום, מוזגת קפה ריחני, שואלת אם טעימה העוגה. ושיעולו של פרץ מבליע את שאלתה. שיעול חולה, נאלח, ממלא את הרווח שבין המילים. את השתיקות שהתרבו. מתבוננת סביב, נדמה לה: סדקים נפרצים בקיר.

יש והיה מתאושש וקם ממיטת חוליו. מתרוצץ נמרץ במסדרון ואל חדרו. ממרק את מגבעתו בחפת שרוולו ורוכס את חליפתו המגוהצת. בלשון מבולבלת מספר לה על עסקים. גם את ארוסתו מזכיר, מצפה שתגיע לכאן ותצטרף אליו, או הוא יסע אליה. מהמקרר נוטל תפוח וזולל בתאבון. שמש מוזרה צוחקת בעיניו המאודמות. עוקבת אחריו בהשתאות ראתה שהינה ארז את חפציו במזוודתו הירוקה. עתה מראהו כסוכן-נוסע.

משתוממת היא נפרדת ממנו ליד הדלת. צחקוקו העליז מעלה על פניה, כמעט בעל כורחה, חיוך נבוך. שואל אם קשר עניבתו עשוי כהלכה. כמעט היתה שולחת ידה לתקן לו. כה סמוך עמד אליה.

"לאן?" ביקשה לעכבו.

והוא בעליצות טופח על מזוודתו הירוקה.

"הכל ארזתי", מודיע, "את ה"שמות" אביא לבית הכנסת לגניזה".

"כה הרבה?" היא משתוממת.

"אוסף שלם. גם מכתבים. גם כתבי יד ישנים". "

של מי הם".

והתשובה הבלתי נמנעת:

"של המשפחה, כמובן. מהקרובים". ומגחך פתאום: "הלא כאן אין לאיש צורך בהם".

ו.

שעות הערב הגיעו ועדיין לא חזר. את ארוחת-הערב סעדו היא וקובי לבדם. קובי סגר את הספר בלי לעיין בו. אכלו בשתיקה. בחלון החשוך נשבה רוח. כבר סתיו ועץ הצפצפה עומד בשלכת. צווח ומכה ענפיו העירומים בשמשת הזכוכית.

"לפרץ אין מעיל", הגתה ריקה חרש.

קובי לא ענה. מבטו על השולחן.

עוד מעט חורף", חזרה וטענה אין אונים.

"מה אכפת לי פרץ זה", התפרץ פתאום קובי, "איני חייב לדאוג לו".

"הוא קרובך", התלעלעה. הכל נראה בעיניה תפל כל כך. "אינך שומע את שיעולו בלילות.

יאשימו אותנו".

"מי יאשים?" "כולם. קרוביך".

"אין לי קרובים", רטן וידיו התאגרפו על השולחן. "אמרתי לך. אין לי".

"אבל לפרץ מכתבים מקרוביך". נמצאה לה הוכחה.

"שקר. זיוף. פרץ זה תמים או אדיוט."

"אם כך, מה אתה מחפש בספריך, ובקונטרסים".

רק עדות", אמר. "עדות למה שהיה".

"ופרץ?"

"פרץ מלוצרן". סתם ולא פירש.

והיא כה קיוותה שיספר לה על לוצרן זו. ועל מאדם מדלאן, ועל דודתו, הנערה, שהיתה עימו בילדותו בחבל שאברון. בשעת לילה מאוחרת חזר פרץ. נמוך, חפוי, ומדיו פרועים. כמו יום תמים נדד ללא תכלית במבוי סתום. ניכר, משימתו לא צלחה בידו. עדיין מזוודתו מלאה כשהיתה.

החורף מתקרב וציפורים עצבניות מתמרנות בתכלת הדהויה. להקות נודדות בדרכן לארצות אחרות. בליבה קיוותה שגם פרץ יתעופף עימן. בערבים קר בביתם והחלונות עדיין פרוצים. באוזני קובי כבר חדלה להתאונן. בלילות אינם משוחחים עוד אודות פרץ, האורח שכבש את חדרם השלישי. את האטליה שלה ואת ספרייתו של קובי. "את רוצה שאגרש אותו?" שאל אותה פעם קובי. "לא. לאן יילך", השיבה ריקה. "הלא אנו קרוביו היחידים".

אבל הבית המלא ממנו, דחק אותה החוצה. להימלט מנוכחותו. תחילה למרפסת. בעציצים נבלו פרחי הגרניום, גבעוליהם יבשו כקוצים. על החבלים מתאווררים בגדי החורף, וריח הנפטלין נודף מהם, חריף כזיכרון ישן. הביטה בראי: הבגדים שוב הולמים את מידותיה. כאילו דבר לא ארע. בטנה שטוחה, ואילו ריח גופה כסממני מרפא.

ובאופק מתעבים ענני הנוצה. רובצים בכבדות מפוחמה. השלכת זורמת בשולי המדרכות הלחות. טופפת בסנדלים חשה את האדמה מתגבהת וטופחת מתחתיה. השמיים מנמיכים וצמרמורת חולפת בעור העולם.

חוזרת הביתה והנה פרץ מתרוצץ בחדרו כעכבר באוניה טובעת. הכתלים צרים מהכילו והרצפה כמו נשחקת בנעליו. מה יבקש? האם חושש מפני החורף הקרב? יש ומגרד את כתמי הצבע מהקירות. הרחש חולף בקיר כאסיר החופר מחילה בכלאו. או שנוטל מקונטרסיו של קובי, מעלעל בהם וטורף את הדפים. סח לעצמו כאדם מוכה הרהורים, ונשען על האדן להמשיך ולקרוא באור היום הדועך. וגם אחר כך, מתהלך שקוע בשרעפיו, שפתיו ממלמלות. אחר מתנער ועומד בפתח.

קובי שב הביתה. לאחרונה כחש מאד. גוו שח תחת משא הקונטרסים. מתחת למצחו החיוור מבטו רושף. ולרגע נצמדים מבטיהם. ונדמה הינה יכפוף קובי את קומתו אל פרץ, הנה יפתח לפניו את סגור ליבו וידברו סוף סוף מלב אל לב. אך קובי שותק, כדרכו. ורק פלט בזעף חרישי: "הנח לספרים." ומיד משך בכתפיו, גורר עצמו בהילוך יגע אל השולחן.

ריקה אינה מציירת. כן-הציור שלה נדחק אל קרן-זווית. גם צבעיה בחדרו של פרץ, והמכחולים, והתמונות הלא-גמורות. מידי בוקר היא עומדת במטבח ומבשלת. ישמין אצלה הפרץ הזה!

ובוקר אחד נכנס למטבח ועמד מאחוריה. והיא, ליד הכיור, קוצצת ירקות למרק. חשה בחומו הזר נוגע בה ונדרכה. פעימות חזהו הצר רטטו בגבה. אותו רעד מוזר של ירכיו הצנומות.

"ריקה, אני מפריע?"

בידה הפנויה החליקה על סינורה הרטוב. ציפורניה ננעצו בקשוא החלקלק.

"מה, מה", גמגמו שפתיה. "אני... איני רוצה להפריע".

"לא, למה".

הבעה מוטרדת חלפה על פניו. חיוור וזיעה מבצבצת על מצחו. עיניו דבקו בה וחיוך מטומטם נקרש על שפתיו הזקופות. עתה שמה לב: אכן דומה לקובי, כקרובו ממש. אותו חיתוך שפתים להם. אך מה לו? ריגוש מוזר חמק בדמה. לא יתכן, חשבה. ביקשה לטורדו מעליה כחרק מסוכן. "צא לטייל", אמרה, "מזג האוויר יפה בחוץ. צא".

עווית חלפה על פניו המתוחים. כמין רכיכה שפוחדת מהאור.

אותו ערב חזר פרץ ודן בנושא. בקול אחר שאל את קובי היכן יוכל לשכור לו חדר לחודשי החורף.

קובי נעץ בו מבט גלוי: "חדר?"

אדמומית פרחה בלחייו של פרץ. כבאותו ערב שסיפר להם על ארוסתו.

"כלומר, אני מפריע כאן לכם".

קובי בלע כף מרק וריווח מרפקיו: "למה?"

לבסוף פסק באדיבות: "הרגש את עצמך כמו בבית", מתעלם ממבטיה של ריקה.

ז.

לכבוד שבת שלח לה קובי זר של סיפנים אדומים. קלפה את הניר ברגשות מעורבים. האם כוונתו להזכיר לה ימים אחרים. במשך שבועות לאחר חתונתם היה שולח לה פרחים לשבת.

פרץ נכנס למטבח, הציץ בזר. "מבעלי." הראתה לו בשמץ גאווה, וגם כמתגוננת. מנפנפת בפרחים כבדגל. וחשה עצמה נלעגת שמשתפת ברגשותיה את פרץ זה.

לא הגיב. נטל תפוח מהמקרר ונעץ בו את שיניו העכבריות. מוצץ את העסיס. יותר ויותר חשה כמה חדר לשתיקתם. דבק בה כאילו גם שלו היא. מהלך ביניהם כצל ומצותת לדממה שמסביב. שומר את רחש צעדיהם, את איוושוש שמלתה, את זרימת המים בביוב.

סידרה את הפרחים באגרטל והציבה אותם בטבור השולחן. גבעוליים ותמירים. תפרחתם חתומה ומסתופפת בעלים. פתחה את החלון. לו תבוא רוח ותישוב בפרחים, תטלטל את תפרחתם החסומה.

כבולש אחריה חצה פרץ את החדר. קונטרס בחיקו ומחצית התפוח בידו. הציץ בה כביבול באקראי ויצא אל המרפסת. לאחרונה חשה באורחו המוזר עימה. כממתין על סיפה תמיד. ויש ובמפתיע תסב ראשה ותיתקל במבטו. דבק בה. זוחל על גבה, על ירכיה. תשוקה מבהילה נשתכנה בפיו הקמור. פעם לא התאפקה ושאלה אותו על נערתו. מדוע לא קיבל ממנה מכתב. "האינך מתגעגע אליה?" שאלה.

"הלא רק לנסיון באתי הנה", השיב, "והיא רגילה ללוצרן, המקום הזה לא יתאים לה".

נשענה על האדן. שמי סתיו לבנים תפחו מעל לרכסי ההרים החשופים. נוף טרשים המצפה לגשם. לאחר היורה יוריקו השדות ויופיעו פרחי הסתיו. קובי לא יראה אותם. ספון בספרייתו שבמכון. רושם טיוטות או מעלעל בספרים. נובר בהם כמחפש אחר שורשיו הכרותים. לנוטעם מחדש בנוף הזה שפריו המצומק מתייבש ונחנק בתוכה.

"אינני רוצחת", ייללה פנימה. אך ראתה עצמה כורכת במו ידיה את חבל טבורה על צואר תינוקה. לא רצית בו, לחש בה קול מוכיח. חסומה היית כסייפן הזה, באגרטל. סוגרת את פרחיך מפני השורשים, מפני הפרי.

רוח לא נשבה בעד החלון. זקופים עמדו הגבעולים ופרחיהם ספונים בעליהם. במרפסת שרוע פרץ בכיסא הקש הקלוע ופסי צל מבתרים את דמותו. מפותל ושותק. כך ממתין לה בשמש הסתיו הקלושה. פרץ. משכה סייפן מהזר וביתקה ניצן סגור. מגששת בהסח הדעת בין עלי הכותרת הפריכים. כאגלי-דם קטופים נשרו מבין אצבעותיה אי הדרך ללב הפרח, חסומה ונפלאה ממנה.

ח.

בליל שבת שכבו בחדרם החשוך והדלת מוגפת. מרוחקים זה מזה וצל זוחל ביניהם. רוח המתה בתריסים. רצי אור הלבנה תעו בחדר. מגששים על פניהם כפנסים. ליל מר-חשוון לח נח על העיר. האוויר טעון גשם. עצרה נשימתה והאזינה. צעדיו של פרץ במסדרון. בגמישות חדשה מפלס דרכו בחשיכה. הולך וקרב אל דלתם. "אמור לו שיילך", סיננה באפס קול, "סלק אותו מכאן".

האם שמע קובי. הרוח טלטלה את רפרפות התריס. בשריקה זועפת חלפה בעצים. הביטה לעברו. רטיות חושך חיתלו את דמותו, את כתפיו, את ידיו. הן נחו לצידי גופו רגועות ושותקות. נשימותיו קצובות, עולות ויורדות בוויתור יגע.

"הלא הוא אינו קרובך", תבעה במפגיע.

עתה הסב ראשו אליה:

"כבר אמרתי לך. אינני זוכר". ו

אולי בכל זאת הוא קרובו, חשבה בפחד. וחשה גל חום גואה בה: גם התינוק בא אליה כאורח. לא צפוי ולא רצוי.

"קובי", לאטה, נועצת ציפורניה בכר, "קובי!"

טיפופו של פרץ נדם ליד דלתם כמצותת. הרוח שככה והיתה דממה קשובה ומוכפלת. עיני קובי זרחו באפילה, אך מבטו ריחף אי שם, הרחק ממנה. לא עוד ביקש את קרבתה. נינוח ושקט כניזון ממעיין אחר.

"הו אתה!" קראה שוטמת, "לך לא אכפת!"

חמתה בערה בה. כל גופה בער. משכה את השמיכה מעליה, קמה ועמדה יחפה ורועדת על הרצפה הקרה. בכותנתה לעורה מגששת דרכה אל הדלת.

"לאן ריקה", קולו המנומנם פגע בה. "פרץ שם. התינוק ייבהל..." נדהמת נצמדה אל הדלת. דרוכה כבפני כיתת יורים. המילים לא יפגעו בה, לא יפגעו. רגע ארוך ודומם חצה ביניהם את החדר. גופה שח. מגובנת ורועדת שבה אל שפת המיטה.

מכבר ידעה: משהו נדם בה. ורק רחמה נעור לעיתים ומתגעש בה כנהר הסמבטיון. מתוכו היא שולחת יד אל קובי. מנסה להאחז במה שנותר. אך הינה הזר חוצץ ביניהם. מתבסס, מכה שורשים, כצמח שתול על פלגי המים המאוררים.