שברי לוחות

מחבר: הרב חיים סבתו

מבוע, גיליון כ"ה, 1993-1994

 פרק ראשון

סבי, זכרונו לברכה, חכם מחכמי ארם צובא היה. וארם צובא עיר של חכמים וסופרים היתה. כל חכם וחכם מחכמיה נתייחד במלבושו ונתייחד בתוארו. מעולם לא נתעטף חכם בארם צובא בגלימה שאינה שלו. אינו דומה קופטן של חכם בית המדרש לקופטן של מורה הוראה, ואינה דומה מצנפת של אב בית דין למצנפת של חכם באשי, והבקיאים היו מבחינים אף בין

אבנט של בעל אגדה לאבנט של מי שיורד לעומק הדין.

נבדלים היו המצנפות, הקופטנים, הגלימות והאבנטים באריגיהם, בגוניהם, בקישוטיהם, בציציהם, בכפתורים שעליהם, בפתילים המשתלשלים מהם ובקיפולים שנתקפלו.

כשם שמלבושיהם של החכמים אינם שווים, כך תאריהם אינם שווים. תארים רבים היו לחכמים שם. ולא היה מי שייחד תואר פלוני לחכם פלוני, ואף על פי כן כל חכם נקרא בתואר שהיה הולמו. חכם אחד נקרא סבא דמשפטים, ואחר נקרא המזכה את הרבים, יש שנקרא ראש על אר"ץ רבה, ויש שנקרא זקן ויושב בישיבה, וכיוצא באלה תארים. לעוסקים בקבלה היו קוראים מרי דעובדא על שם מעשיהם, שבעלי מופתים היו. ואף שהיו בעלי מופתים, לא יצאו מכלל חכמי ארם צובא שחריפים הם ואוהבים מילתא דבדיחותא. כך היה מספר הרב המקובל רבי מרדכי עטיא, זכר צדיק לברכה, מחבר הספרים ארצות החיים, מחסה ועוז, ועוד חיבורים: פעם אחת נאספו בביתי כמה סופרי סת"ם ודיברנו מענייני כתיבת סת"ם. סיפרתי להם, אדם אחד חש בעיניו, הלך אצל החכם, אמר לו החכם, הבא לי מזוזות ביתך. הביא לו. בדק החכם את המזוזות, ומצא שתיבת "וראיתם" בפסוק, "וראיתם אותו וזכרתם" שבמזוזת השער, מחוקה. נתפעלו כל הסופרים מן המופת. אמרתי להם, סופרי סת"ם אתם? עמי ארצות אתם! הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם" בפרשת ציצית נאמר, ופרשת ציצית אינה נכתבת כלל במזוזה. הוסיף חכם מרדכי ואמר: בוא וראה כמה חביבים מופתים על ישראל. כמה פעמים סיפרתי מעשה זה, ולא ראיתי מי שלא נתפעל מן המופת, עד שהזכרתיו שהפסוק הזה אינו נזכר כלל במזוזה. וכי יש לך אדם מישראל שאינו יודע שפרשת ציצית אינה נכתבת במזוזה, אלא מתוך שחביבים מופתים על ישראל משתכחת תורתם.

והיו חכמים שזכו לתואר שהיו מזכירים אותו ברתת, עניש וקטיל. חכם שזכה לתואר זה היו יראים ממנו בני הקהילה, וגם הישמעאלים היו יראים אותו. חכם אברהם ענתבי זכר צדיק לברכה, נודע בשערים כעניש וקטיל. שמענו מתלמיד חכם זקן מזקני ארם צובא: חכם אברהם ענתבי היה מגיד שעורים בהלכה בפני חבורת תלמידים מובחרת וכולם תלמידי חכמים אלא שלא נסמכו עדיין. לעת זקנותו המופלגת נתנמנם באחד מן משיעורים. החלו התלמידים משיחים ביניהם. פתח אחד ואמר: לכשייפטר רבינו לבית עולמו אני אדרוש אחריו להספידו, אמר אחר, לא כי, אני אדרוש אחריו; וכן אמרו כולם. ניעור הרב פתאום, הקפיד ואמר: חייכם שאני דורש על כולכם. היתה כשגגה שיצאה מפי השליט, ולא יצתה שנה לכל אותם תלמידים. הוא שאמרו חכמים נשיכתם נשיכת נחש, ועקיצתם עקיצת עקרב, וכל דבריהם גחלי אש.

ועוד תואר אחד נכבד מאוד היה בארם צובא, חכם, מעיין. חכם שזכה לתואר זה, חשוב היה בין החכמים. סבי זכרונו לברכה נקרא מעיין. משזכה לתואר זה לא היה מן הנושאים והנותנים בבית המדרש, אלא יושב במקומו הקבוע, רקתו על כף ימינו נשענת, עיניו עצומות, והוא יושב ושותק. וכשגמרו כל חכמי בית המדרש לשאול ולהשיב, להקשות ולתרץ, לעלות לרקיע ולירד תהומות, ועדיין סוגיא עמומה בידם, היה פוקח את עיניו, מניע ידו בתנועה קלה כלפי מעלה, כמבקש רשות להשיב, ותיכף שקט בית המדרש. רגע קודם לכן געש ורעש מתלמידי חכמים המנצחים זה את זה בהלכה עד שנטו הכתלים ליפול, ופתאום דמם בית המדרש. השיקו כולם שפתותיהם זו לזו, ועשו אוזנם כאפרכסת לשמוע דברי החכם המעיין. סבא היה מציע את כל הסוגיא כאילו לא שמע אף תירוץ מן התירוצים שנאמרו, וכאילו אין הוא משיב לאף אחת מן הקושיות שהקשו, אלא שמתוך דבריו הנאמרים בנחת, מיתרצות כל הקושיות, ונפרכים כל התירוצים, והסוגיא מתחוורת כשמלה. ולא היה מי שישיב אחריו כלום, שאחר שביאר הוא את הסוגיא אין לה ביאור אחר. פעמים הזכיר ברמז דברי חכם מחכמי בית המדרש וקילסם, ואותו חכם נעשה לו אותו היום כיום טוב, וכבודו בעיני חבריו מארד נישא ורם.

אחר כמה שנים נוסף לו לסבי עוד שבח על שבחו, ונקרא מעיין פשטן. משתבח היה בעצמו, שיכול הוא ללמד את כל תורת העיון התלמודי ב"פאג'ה ונוץ במציעא". היינו, בדף וחצי מן התלמוד במסכת בבא מציעא. ויראה היתה לתלמידים מפניו. ידעו הם, מי שגרס בלא עיון מעמיק לא נחשב אצלו לכלום, אפילו אם קרא הרבה ושנה הרבה. מעשה בתלמיד אחד שישב וגרס לפניו כמה שנים, ביקש לעלות לארץ-ישראל, ונתאווה לשמוע דעת רבו עליו. שאל אותו: חכם, מה אני? הניע סבי את ראשו בתנועה קלה מימין לשמאל. הבין התלמיד, הוסיף ושאל, של שיריין לחצאין? ושוב מניע סבי את ראשו ללא מלה, רביעית ההין? שאל בחרדה, והחכם חוזר על אותה תנועה. קורטוב של דבש - שואל שוב, והחכם בשלו, לא נתאפק ופרצה שאלה מפיו, חכם כמה? ולא כלום, משיב סבא וחוזר לתלמודו.

עוד מילדותו נודע סבי זכרונו לברכה בחריפותו. זקן אחד סח לי מעשה נאה על ימי ילדותו. וכך אמר: כשנכנס זקנך לכותאב לתלמוד תורה, בן שלוש שנים היה. ופיקח גדול היה. ובכותאב לימדו אותיות אלפא ביתא. לימד המלמד אות אלף, וקרא לכל תלמיד ותלמיד בשמו לומר אחריו אלף. בא הראשון אמר אלף, בא השני אמר אלף, וכן השלישי, וכן כולם. כיוון שהגיע תורו של זקנך, לא קם. בא המלמד אצלו: אמר לו: אמור אלף. אמר לו, אין אני רוצה לומר אלף. אמר לו, ומפני מה אי אתה רוצה לומר אלף. אמר לו, מפני שאין אני רוצה. הסביר לו המלמד פנים: אתה, שתלמיד חכם תהיה, איך לא תלמד ב"ך אותיות, והוא, בסירובו. גער בו, והוא מסרב. העמידו בפינת הכותאב, והוא מסרב. מתחו על הספסל, והלקהו ברצועה קטנה של עגל ט"ל מלקיות כנגד ט"ל תיבות שבפסוק "והוא רחום יכפר עון" כשמשלשין אותו, ועדין הוא בסירובו. שלח המלמד לקרוא לאביו. ואביו, חכם גדול היה, ונתעטף, ובא אצלו. אמר לו, אתה שפיקח אתה מה ראית לשטות זו, ולא קל יותר לומר אלף מלסבול כל אותם בזיונות, גערות ומלקות. אמור אלף ותיפטר. השיב לו זקנך, אבא, כל דבריך אמת. לומר אלף קל יותר, אבל אם אכנע ואומר אלף יאמר לי אמור בית ואחריה גימל ודלת, ומקרא ומשנה ותלמוד ואין ליגיעה סוף, ואילו אם לא אומר אלף אסבול גערות ומלקות, אבל יסתיים תלמודי ויסתיימו סבלותי. מה ששנו חכמים שתורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו, נתקיים בו בסבא. מה ששנו בסיפא של משנה: ונותנת לו אחרית ותקווה בזקנותו - על כך נתגלגל המעשה שלפנינו.

פרק שני

כמנהג הרבה מן החכמים בארם צובא לא נתפרנס סבי מן התורה. סוחר אריגים היה. עושה כמה שעות בחנותו ושאר היום בתלמודו. מה שהיה מתמיה בארץ-ישראל, היה מצוי בארם צובא, שכורכים היו אחר הרמב"ם, ולא רצו להתפרנס מן התורה. פעם אחת בא חכם אחד מארץ-ישראל לקבץ ממון כדי להוציא ספר הלכות שעשה. וחכם גדול היה ומחברון בא. נכנס לבית המדרש, ושאל את החכמים הלכה שהיו מצטערים עליה בארץ- ישראל, בדין נטילת ידיים לסעודה שלוש פעמים רצופין או סירוגין. לא נמצא בידם. אמרו לו: אנו אין בידינו, חכם אחד יש בינינו, מעיין, אפשר הוא ישיב לך. שאל אותם: והיכן הוא עומד. אמרו לו: בשוק של אריגים. הלך אצלו לשוק, מצאו שהיה מתלבט בין גלילי אריג סטין, מין משי מבריק, שערביי הכפרים אוהבים אותו לפי שנשותיהם אוהבות אותו והם קונים להן ממנו דורון ליום חגיהם. שאל אותו: אפשר מצויה הלכה זו בידך. השיב לו. אמר לו החכם מארץ-ישראל: זו מנין לך. אמר לו: המתן לי, שיש לי סרסרות אחת לעשות בגליל אריג זה, ואחר כך אשיב לך. המתין לו. הלך למקום שהלך, מכר לסרסור מה שמכר, וחזר לחנותו. נטלו לחכם הישראלי בידו, והלך עמו לבית המדרש, טיפס על האיצטבא, הוריד מן הארון ספר "נהר שלום", הראה לו, וחזר לחנותו. חזר השליח לבית המדרש, ובלשון הזה אמר להם. וכי נטרפה עליכם דעתכם חס ושלום, כל כך הרבה יש בידכם ואתם מניחים אותו שיתלבט בין גלילים של אריגים. כבר אמרנו, שמה שהיה מתמיה לחכם מארץ-ישראל, לא היה מתמיה בעיניהם. שכן שנינו, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון.

משסגר חנותו, חזר לתלמודו וישב בין חכמי בית המדרש. לשאלות גיטין ועגונות היו מצרפים אותו לבית הדין, ושאר היום היה מלמד תלמוד בעיון. כשבא שליח מארץ-ישראל שלחו אותו אצלו. נשא ונתן עמו במילי דשמיא ובמילי בעלמא, ותיכף תהה על קנקנו, ושלח להם ברמז: ארי שאמרתם נעשה שועל, או אשריך ארץ הקודש שאף אם שכר תורה אין ליושבים בה, שכר ישיבת ארץ-ישראל יש להם, ורמזים אחרים מעין אלה.

אבל עיקר פרסומו של סבי היה כדרשן. ולא דרשן כאותם דרשנים של היום שבעוונותיהם ניטל זיו של דרשה שחביבה היתה על ישראל, אלא דרשן כאותם שאמרו עליהם חכמים שהניחו הבריות שוני משנה ולומדי הלכות ורצו אצלם, והיו מחבבין את התורה על ישראל, ונוטעים בהם אמונה ויראת אלוקים, ומחזקים את לבם בשעת פורעניות, ומרווים את צמאונם בציפיה לישועה. מאותם דרשנים היה סבי זכרונו לברכה. ומן המובחרים שבהם, לפי שהיה מעיין. לא היתה הדרשה לא כהרצאה, ולא כסיפור, ולא כשיחה, ולא כנאום, דרשה היתה.

בשבת שהיו מכריזין ראש חודש אחר תפילת המנחה היתה הדרשה. רבים רבים היו נאספים לשמוע את הדרוש, ובהם חכמים מחוכמים, למדנים חריפים, סוחרים ובעלי מלאכה, וכולם שותים בצמא את דבריו. וכך היתה דרכו בדרשותיו. פותח בפסוק מן הפרשה, מערים עליו כמה וכמה קושיות בלשון, בסגנון ובעניין, אחר כך מביא פסוק מן ההפטרה, וגם עליו מקשה כמה קושיות עד שנדמה היה שלא הותיר בפסוקים הללו תיבה אחת שהיא מבוארת. אז, עזב את הפסוקים לנפשם, ופתח מחדש את הדרשה ברעיון מתוך דברי הרמב"ם או הרמב"ן נחמני בפירושו לתורה, או מספר העיקרים, או מחובות הלבבות, ואמר אותם בלשונם מלה במלה. ומקפידים היו הקהל על הדרשן שיאמר מלה במלה על פה, והמעיין בספר בתוך הדרוש נחשב בעיניהם כעם הארץ. ומעשה שסיפר אדמו"ר אחד של חסידים כשעלה לארץ-ישראל, ונתכבד לדרוש בקהל קדוש ספרדיים, גילו לו מנהגם. ישב כל הלילה לשנן על פה הפסוקים והמדרשות עד שאבד קולו ולא יכול היה לדרוש כלל. סבי, זכרונו לברכה, היה דורש על פה מדרשות ארוכים מדברי רבותינו ופרקים שלמים מן הרמב"ם. תיכף היה מטעים את הרעיון שהביא במדרשי אגדה ובמאמרים מן התלמוד, וכורך אותם עם מה שאירע באותו שבוע, וכאן היה עובר ללשון ערבי, או צרפתי, הכול לפי השומעים, ומתבל במילתא דבדיחותא, וחוזר ללשון הקודש, ומוכיח שכל הקושיות שהקשה מתישבות מעצמן, וכל הפסוקים מתבארים מאליהם, וחותם סוף הדרשה בראשה כמין חומר, ומסיים בציפיה למשיח צדקנו, יבוא ויגאלנו, יאסוף גלויותינו, יבנה היכלנו, במהרה בימינו, יראו עינינו וישמח לבנו, אמן ואמן. ומעולם לא נזקק לא למשל ולא לגימטריא ולא לנוטריקון כדי להטעים את דבריו, שהיה הקהל טועם בהם כל מיני טעמים של עונג שבת, מעין עולם הבא. המלים נצצו כמרגליות, המשפטים קלחו כמים זכים, מדרשי האגדה כפיוטים ולשון הרמב"ם כשירה. ואף הוא נהנה הנאה מרובה מן הדרשה. והיה בוחן בעיניו את הציבור לראות איך היא בעיניהם. ואף שהיה אומר שאין הוא מכין דרשה קודם שרואה פני הציבור, אין הדברים כפשוטם, שבעינינו ראינו אותו מלטש כל רעיון וכל מלה שבדרוש. אחר הדרוש, כשהיה הולך מבית הכנסת לביתו, נהגו בו כבוד גדול. כל הקהל היו עומדים כמין שתי שורות, מרכינים ראשם ביראת כבוד, ונוטלים ידיו לנשקם. אף הוא היה מניח ידו על ראשם לברכה, אשרי עין ראתה אלה. ילד הייתי, וכשלמדתי במסכת יומא על הכבוד שנהגו בכהן גדול ביום הכיפורים כשיצא בשלום מבית קודשי הקדשים, דוגמא עשיתי לי מיציאתו של סבא לאחר הדרשה.

זקן אחד היה מקפיד לבוא לכל דרשה של סבא. פעם אחת סיפר לנו, שלמד עם סבא בכותאב, ושם שמע את דרשתו הראשונה. מעשה, ומתה ציפור שהיו משתעשעים בה ילדי הכותאב. נתאבלו כל הילדים, והיה מר להם. מתוך חיבתם ומתוך צערם עשו לציפור שעשועיהם לוויה ומספד וקבורה. סבא, שבן ארבע שנים היה באותו פרק, עמד על ארגז של פירות, ודרש עליה בקול נהי כדרך המספידים, ופתח בפסוק: "ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא". ועוד סיפר לנו על דרשותיו לכבוד שרי הממשלה שהיו באים לבקר את הקהילה, ולכבוד הגאונים שהיו מתמנים ראש על ארץ רבה ביום הכתרתם.

כשנפטר חכם גדול אב בית דין, היו מזמינים אותו לדרוש עליו, ותמיד פתח בפסוק מעין המאורע. פעם אחת פתח מספד מר על חכם שנפטר בחצי ימיו בפסוק: "אל תאחרו אותי, וה' הצליח דרכי, שלחוני ואלכה לאדוני" וגעו כל הקהל בבכיה. כך יצא שמעו של סבא לשם ולתהילה ולתפארת בקהילת ארם צובא.

אהבת ציון וציפיה לגאולה מילאו את כל חדרי לבו. געגועים של ממש היה מתגעגע לארץ-ישראל. האהבה והגעגועים פרצו מתוכו ונתפשטו ומילאו את כל הבית. שליחים שהיו עולים מהתם להכא עוררו את האהבה. כשנצנצו אורות גאולה בארץ-ישראל, ונתקבצו גלויותינו בחסדי השם, גבר חסדו עלינו, וזכינו גם אנו לעלות לארץ חמדה. שמחה גדולה שמח על כל בית שנבנה בארץ-ישראל ועל כל עץ שניטע בה. בימים הראשונים לעלייתנו נתלוויתי אליו לטיול ברחובות ירושלים. נעמד הוא פתאום, והתבונן בשני ילדים בעת שעשועיהם, שמע ילד אחד אומר לחבירו איזה דבר. התרגש מאוד סבא לשמוע ילדים בארץ-ישראל מדברים ביניהם עברית. לשון הקודש אהובה הייתה על סבא, ובחלב דיברו בה תלמידי חכמים ואנשי מעשה. נתרגש, קרא לילד ואמר לו, בני, מה אמרת, שנה דבריך ואשמעם. הרים הילד את ראשו, ואמר מיד, "מה איכפת לך". סבא, שקפדן היה חייך.

פרק שלישי

אחר כמה שבועות שישבנו בירושלים, ביקש סבי זכרונו לברכה לקבוע מקום לתפילה. כמה וכמה בתי כנסיות היו בשכונת בית מזמיל. מהם של אשכנזים ומהם של ספרדים. משל האשכנזים היו של חסידים ושל מתנגדים. ולא החסידים היו חסידים, ולא המתנגדים היו מתנגדים. אלא מה הפרש בין בית הכנסת של חסידים ובית הכנסת של מתנגדים, שבשל חסידים היו שותים כוסית יי"ש אחר התפילה, ויארצייט של אדמו"רים אין אומרים בו תחנון. ושל מתנגדים לא היו שותים כוסית יי"ש אחר התפילה, ויארצייט של אדמו"רים אומרים בו תחנון. ומשל הספרדים היו בתי כנסת של בבלים ושל מרוקנים-מקנסים, ושל מרוקנים-פאסים, ושל מרוקנים-אטלסים, ושל תוניסים, ושל יוצאי אלג'יר, ושל יוצאי טנז'יר, ושל לובים ושל סתם ירושלמים. ולא כללנו התימנים בכלל, לפי שעדה בפני עצמה הם. ושמות נאים היו להם: זכרון קדושים, ושבת אחים, ויד אחים, ואהבה ואחוה, ואמרי נועם, ורווח והצלה, ומזמור לדוד, ותהלה לדוד, ומשכיל לדוד, ושושנים לדוד, ואף על פי כן לא היו קוראים אותם בשמותיהם, אלא על שם המתפללים בהם, מרוקנים, תוניסאים, וכדומה.

ואף על פי שכל בית כנסת על שם מקום פלוני היה נקרא, היו כל בתי כנסיות מעורבבים במנהגיהם ובלולים בנוסחיהם. פעם אומרים מזמור פלוני, ופעם אין אומרים. יש מתפללים עם תפילין בתשעה באב כמנהג מקובלים בירושלים וכדעת הגאונים, יש מניחים אותם בביתם כמנהג קהילות ספרד בחוץ לארץ, ויש מניחים אותם במנחה. הללו לולביהם עירומים, והללו מקשטים אותם בציצים וחוטי צבעונים. אלו מפייטים פיוטי רבי דוד חסין, ואלו מפייטים בקשות רבי ישראל נג'ארה. כללו של דבר, כל בתי כנסיות מעורבבים היו מבני כל הקהילות שנתקבצו בארץ. שהיו מרוקנים מתפללים בבית הכנסת של בבליים, ובבליים בבית הכנסת של תוניסאים, וכן על זה הדרך. מוסיף עליהם יוצאי שושן, ומשהד, והבוכרים, והתורכים, והג'ורג'ים, והיוונים, והאיטלקים, שלא היה להם בית כנסת מיוחד בשכונתם, והיו מתפללים בכל בתי כנסיות. וכל אדם בא ומחזורו בידו. מחזור דפוס ששון בבגדד, ומחזור דפוס ליבורנו, ומחזור כמנהג איטליאנו נדפס בוינציא, ודפוס מרקש, ודפוס קושטא שנדפס תחת רשות אדוננו, השולטן עבדול חמיד ירום הודו ויתנשא, ודפוס קהיר של המדפיס במטריצות חדשות יוסף יחזקאל, ודפוס האחים חדד בג'רבא ועוד ועוד. וכל אחד מנהגו אתו. פעמים שידו על העליונה, ופעמים יד חברו גוברת עליו. והנוסחים מתבלבלים, והפיוטים מתערבבים, והניגונים מסתבכים, ונעשה בית הכנסת תורות תורות, מנהגות מנהגות, מחלוקות ומריבות. אלו עומדים, ואלו יושבים, אלו לוחשים, ואלו מזמרים. אלו ואלו צועקים ומתווכחים, וכולם לשם שמים נתכוונו. שכל אחד סבור שמנהג קהילתו משובח הוא משל חברו, ומתאמץ להעמידו על תלו, משום אל תטוש תורת אמך. הצד השווה בבתי כנסיות של ספרדים שתורות שלהם, תיקים יש להם, ולא מעילים של קטיפה כמנהג אשכנזים. עשירים עושים אותם של כסף ושל זהב, עניים עושים אותם של עץ. ועוד, שקורין לתפילת י"ח עמידה, ושאומרים פיטום הקטורת קודם מנחה, ופיוטי רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול בראש השנה וביום הכיפורים, ואין משיחין בקריאת התורה.

סבא רגיל היה בנוסח ארם צובא. ודקדקן בנוסח היה, וקפדן בדקדוק היה, ויודע נגן היה. לפיכך, קשה היה בעיניו לקבוע את מקומו באחד מבתי כנסיות הללו. ובכל שבת ושבת הלכנו למקום אחר, ולא ערב בעיניו. אף הם לא הכירוהו, ולא נשאו את פניו, קל וחומר שלא ביקשו אותו לדרוש. כיוון שלא ביקשו אותו, כבש דרשותיו ולא דרש. וניכר היה על פניו שדרשותיו כבושות אצלו. בשעות הצהרים הכין את הדרשה וליטש את סגנונה, כמנהגו שנים הרבה, וכשהגיעה שעת המנחה, ולא היתה אחריה דרשה, והמתפללים יצאו לשוח בדברים בטלים עד סעודה שלישית, ידענו שנזכר הוא בארם צובא כשהוא עומד לפני התיבה, מהרהר כמה רגעים בדומיה, והדרשה קולחת מפיו. הלכנו ללוותו מבית הכנסת לביתו והוא דומם. שבתות הרבה נדדנו בין בתי כנסיות, עד שקבענו את תפילתנו בבית הכנסת שער השמים שבמעברה, מעברת האסבסטונים. ומה טעם קבענו תפילתנו שם, משום מעשה שהיה. קודם שנבאר המעשה נבאר ענין המעברה.

כשרבו העולים לארץ-ישראל, יוסף השם עליהם, נתמלאו כל השיכונים בבית מזמיל. מה עשו העושים, בנו צריפים קלים מאסבסט בנחל שלרגלי ההר. כסבורים היו שישכנו את העולים שם לזמן קצר, ויעבירו אותם לבתים של ממש. על שם החלום קראו למקום מעברה, ועל שם פתרונו - אסבסטונים.

באו למעברה עולים מהונגריה, ומרומניה, ומפאס, ומאטלס, וממקנס, ומתוניס ומאלג'יר. מקום ששלומי ישראל שם, צריך בית תפילה. ייחדו להם שני צריפים, קבעו עליה מנורות של שמונה קנים, ועשאום בתי כנסיות. אחד כמנהג אשכנז, ואחד כמנהג ספרד. אותו של מנהג אשכנז, עולי הונגריה ועולי רומניה התפללו שם, ועמהם אדמו"ר אחד של נדבורנא, שחסידים רבים היו לו ברומניה. נוהג היה לערוך בכל ליל שבת "טיש" לחסידים אחר התפילה. עורכים היו שולחן, טועמים טעימה משיירי הרבי, שותים לחיים, ושרים ניגונים. האדמו"ר אומר תורה, והחסידים מרקדים רקידה. כשעלה האדמו"ר לארץ, והשתכן במעברה, ביקש להמשיך מנהגו, אלא שלא היו לו שם אלא חמשה-ששה חסידים שלו, וארבעה מהם קרוביו, בנו, גיסו, דודו ובן דודו. בכל ליל שבת היה מבקש ארבעה שישלימו מניין. וכיון שהיו המתפללים יודעים מנהגו, היו נשמטין ממנו, שהיה מאריך ב"טיש" בדברי תורה ובניגונים. לפיכך, היה הולך לו אצל הספרדיים. כמה וכמה פעמים נזדמנתי אצלו להשלים מניין. ואף שטרחה היתה בדבר, ותורה שאמר לא הבנתי, שבלשון יידיש אמרה ואין אני שומע לשון זאת, אף על פי כן לא יכולתי לראות בצערו והלכתי עמו. לא ידעתי אותה שעה שבעצת מגלגל המעשים עוד ייפגשו האדמו"ר וסבא זכרונם לברכה במעשה שלפנינו.

פרק רביעי

בית הכנסת הספרדי נקרא "שער השמים' ונתקבצו בו עולי פאס ומקנס וקזבלנקה ולא היינו מבחינים ביניהם אילולא מעשה שהיה.

אותו מעשה אירע ביום הכיפורים, ובאותו יום הכיפורים גם אנו התפללנו שם. ומה טעם התפללנו שם, דבר זה נתגלגל על ידי שאלת פסק. וכיצד נתגלגל? כמנהג הגבאים, ביקשו גם המסדרים בשער השמים לנאות את בית הכנסת לכבוד הימים הנוראים. ממון נתאסף בידם מנדבות העולים לתורה ומהילולא של רבי שמעון. מנדבות העולים כיצד, שכל מי שעולה לתורה בשבת עושה לו החזן מי שבירך, ומשברך (כך היו החלבים אומרים) אותו ואת משפחתו בבנים שיחיו, ובנכסים שירבו, ובברכת אליהו הנביא זכור לטוב. ומוסיף: שישלח לו השם יתברך מהרה רפואה שלמה מן השמים ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, אל נא רפא נא לו, וזכות רבי שמעון תגן בעדו. ועוד מוסיף לו טומוס של ברכות כיד השם הטובה עליו, וכפי שיעלה על דעתו באותה שעה. ואחר שגומר עליו את כל הברכות כולן, מרכין החזן את ראשו אצל העולה, ואומר בלחישה הנשמעת מסוף בית הכנסת ועד סופו שהתנדב סך... והעולה אומר מה שאומר, ברצונו ושלא ברצונו. המרבה מרבה והממעיט ממעיט, הכל לפי המברך והמתברך, וכבוד העלייה שזכה בה. אם הרבה החזן בברכות, מרבה לו כנגד במעות. ואם יש בלבו עליו או על הגבאי שהעלהו חמישי ולא משלים, ממעט. ואם עת שמחה לו, אומר בניגון של קריאת התורה סך פלוני לבית הכנסת, ושוהה מעט דרך חשיבות, ואומר, סך פלוני לקורא בתורה, ושוהה מעט ואומר, וסך פלוני לתלמוד תורה, ועוד מעות למתן בסתר ועוד לשמש. אם הנדבה מועטה, אומרה החזן בלחישה, ואם ראויה היא להתכבד, מכריז עליה בקול גדול. והקהל אומר: חזק וברוך. צנועים שבהן לא רצו לאכול זכויותיהם בחייהם, וכשהיה החזן מכריז: שהתנדב, היו אומרים: כמתנת ידו. כיוון שראו אוהבי הכבוד כן, התחילו אף הם אומרים: כמתנת ידו, כמו שעושים הצנועים, שדרך אוהבי הכבוד שלא די להם בממון וכבוד, ולא נחה דעתם עליהם עד שיתנו להם כבוד, שיחשוב העולם שמושכים הם את ידם מן הכבוד. ועוד עתידים אנו לספר מחלוקת שנתגלגלה על ידי נדבת הבר מצוה, ואיך ביטל סבי זכרונו לברכה את המנהגים הללו כשנתמנה רב עליהם.

ממון שנתקבל מהילולא של רבי שמעון, כיצד. נהגו בשער השמים שעושים הילולא לכבוד ריבי שמעון בר יוחאי בליל ל"ג בעומר. ובני מרוקו חשובה אצלם הילולא דריבי שמעון. ומדליקים נרות הרבה לכבוד ריבי שמעון וריבי אלעזר בנו, ולכבוד ריבי מאיר בעל-הנס, ולכבוד הצדיקים שבכל הדורות, ולכבוד צדיקי מרוקו: הצדיק ריבי יעקב אבוחצירא, והצדיק ריבי עמרם די וואן, והצדיק ריבי חיים פינטו שעשה ספר שנות חיים, והצדיק ריבי דוד בן ברוך מאזרו, וריבי דוד ומשה. ובין כל נר ונר שרים פזמונים ותשבחות לכבוד ריבי שמעון, שיסד הפייטן המפואר בפייטני מרוקו ריבי דוד חסין בספר תהלה לדוד שהדפיס באמשטרדם, וחזר נינו ריבי אהרון חסין והדפיסו בקזבלנקה, ושותים ערק אל מחיא, שמביאים עולי מרוקו עמהם. ואוכלים מיני חביתות שקורין עג'ה שעושים אותן מבשר וביצים ושומן, ועוגיות מסוכר מקוקוס ודבש עליהם, שצרים מהן צורות נאות כמין מגדלים. כיוון ששותים, שמחים. כיוון ששמחים, שותים עוד. כיוון ששותים עוד, מתוספת שמחה על שמחתם, ואוכלים עוד מיני חמוצים וחריפים ונעשים צמאים, ושותים עוד, ושרים בערבית מוגרבית שיר ידידות לכבוד האהובים הצדיקים ובו מוזכרים שלושה עשר צדיקים וכך שרים: "מסית אנוור יא לכיאן, מרית בללי כאן, ורג'עת וקלבי פרחאן, קבל זיארתי מול ואזאן ללעזיז ריבי עמרם בין דייוואן" ומתרגם אני ללשוננו: "הלכתי לבקר אחי, לצדיק סיפרתי מה שאירע, חזרתי ולבי שמח, נתקבלה תפילתי מול ואזאן, לפני האהוב רבי עמרם בן דיוואן".

ועל הסעודה עומדת מרת פרחה בוזגלו מוואזאן. ומגישה מאכלים ומשקאות, ואומרת: וא עלינה סעודה דריבי שמעון, וכי זו סעודה, בוואזאן היינו עושים סעודה. מוחזקת היתה הילולא זו בידי משפחת בוזגלו שבעה דורות מפני נס שנעשה לאם המשפחה. כשעלו לוואזאן לקבר רבי עמרם, והלכו במדבר, התנפלו עליהם ערביים בדרך, ונטלו כל ממונם, ולקחו את אם המשפחה עמהם, והלכו. צעקה היא, זכות ריבי שמעון וריבי עמרם תגן בעדי, וחזרה כמה פעמים על השם ריבי שמעון. תיכף נשמטה מעל החמור, ולא השגיחו בה ערביים, וברחה. ולפיכך החזיקו בהילולא זו. ומרת פרחה בוזגלו היתה שוחטת שבעה עשר כבשים, ופותחת חבית עראק אל מחיא לכבוד ההילולא, ואילו כאן במעברה מגישה היא חביתיות ועוגות. שם היו שלוש מאות איש ואשה מסובין לסעודה וכאן שלושה מניינים. וכל ההילולא לכבוד אדוננו רבי שמעון שהיה ניזון מחרובים ומי מעיין י"ג שנים שנטמן במערה.

וקוראים המסובין מהספר הזוהר שסגולה יש בו שהקורא אותו זוכה להארה מן האותיות ואף שאינו מבין. והחכם דורש להם גימטריאות ומעשי נסים של צדיקים קדמונים, כמו המעשה של נחום איש גם זו ושל רבי ישראל אבוחצירא שחצה את הנהר על מחצלת כשקמו עליו אויבים, ועוד מעשיות של צדיקים. וכל המרבה בנדבה, זוכה ומדליק נר לכבוד הצדיקים. והכול מתנדבים ביד פתוחה ובשמחת לבב שהדלקת נר לכבוד הצדיק סגולה היא לבנים ולפרנסה. לבסוף מכריז החזן כלפי כולם: "זכותו תכון מענא, אחנא וישראל כוונא, הודו לה' כי טוב" זכותו תגן בעדנו, אנחנו וישראל אחינו.

בין כך ובין כך נתקבץ ממון בידי הגבאים וביקשו לנאות את בית הכנסת. קנו סיד לבן, וסיידו את הצריף, קנו ספסלים חדשים, ותיקנו את ארון הקודש שרעוע היה, וחיזקו אותו בלוחות עץ חדשים. על הארון היו שני לוחות עשויים עץ דוגמת שני לוחות הברית, ועשרת הדיברות כתובים עליהם בראשי פרקים אנכי ה' וכנגדו לא תרצח, שכל השופך דמים ממעט את השכינה כביכול. לא יהיה וכנגדו לא תנאף, שהעובד עבודה זרה מנאף אחר השכינה. לא תישא וכנגדו לא תגנוב, שהגונב עתיד שיישבע לשקר. זכור את וכנגדו לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד עדות שקר בבריאה. כבד את וכנגדו לא תחמוד, שהחומד סופו שמוליד בן שאינו מכבד את אביו. הארון ישן היה ואף הלוחות שנעשו לנוי ישנים היו, ונשברו קצותיהם, האותיות שעליהם ניטשטשו, וכתב שלהם נראה מחוק. החליפו אותם הגבאים, ונתנו במקומם לוחות חדשים ונאים, ועשו עליהם עשרת הדיברות מאותיות נחושת נוצצות כעין קלל. נתעוררה אצלם שאלה, מה יעשו בשברי הלוחות הישנים. הללו אומרים, תשמישי קדושה הם וצריכים גניזה, והללו אומרים נוי מצוה הם ואינם טעונם גניזה. לא היה להם מי שישאלו אותו, ולא שחסרו תלמידי חכמים במעברה, שהרי רבי אהרון חסין היה שם, ורב אב בית דין במוגאדור ואגפיה היה, ונינו של רבי דוד חסין היה, ורבי יעקב ברדוגו היה שם, ורבי דוד סבאג, אלא שכיוון שניטלטלו ממקומם ונעקרו ממושבם לא היו החכמים ניכרים, מפני הדרך שממעטת את השם. אתה מוצא באברהם אבינו כשהלך לארץ-ישראל, הבטיחו הקדוש ברוך הוא, "ואגדלה שמך", מפני שהדרך ממעטת את השם. הוא שזכה לברכה נתגדל שמו, מי שלא זכה לברכה, לא נתגדל שמו. ומה שאמרו חכמים, שחכם העולה לארץ-ישראל חשוב כשני חכמים בחוצה לארץ, לא אמרו אלא שחכמתו מתגדלת אבל שמו מתמעט. ומעשים בכל יום שכמה וכמה חכמים שהיו גדולי גדולים בקהילות שלהם בחוץ לארץ, ומשעלו לירושלים לא נחשבו לכלום. לא ידעו הגבאים את מי ישאלו. היה שם אחד ששמע על סבי שפוסק הלכות הוא. אמר להם, לכו אצלו. באו אצלו שני גבאים. פתחתי אני את הדלת לפניהם, והכנסתי אותם. אחר מלות נמוסין וכבוד שאל אותם סבי: מה מבקשים מעלתכם, השיבו לו: גבאי בית הכנסת שער השמים אנחנו, ושאלה בהלכה אנו מבקשים לשאול. יורה לנו כבודו הדין לאמיתו. אורו פניו של סבי. בארם צובא היה פוסק בענייני גיטין ועגונות, יבום וחליצה, ירושות ושותפויות, ואילו בארץ-ישראל לא באה לפניו אף שאלה אחת ואף לא בהלכות אבלות, או בדין סכין חולבת שנפלה לקדירה של בשר. וכאן, באה אצלו סוף סוף שאלה בהלכה.

נתעטף ואמר להם: יציעו מעלתכם את שאלתם. אמרו לו, שברי לוחות שנעשו לנוי וישנים הם, מה ייעשה בהם. השיב להם מיניה וביה. אינם צריכים לכלום, אך תנו אותם לצד הלוחות החדשים, ותיכף הראה לה בתלמוד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. התפעלו הגבאים, ואמרו דברי שבח ודברי כבוד. והוסיפו: כבודו מוזמן להתפלל עמנו ביום הכיפורים, ונפטרו לשלום. לאחר שליוויתי אותם לדרכם, חזרתי אצל סבי, אמר לי, לשאלה זו, רב הם צריכים? בארץ צובא, נער מן הכותאב שלמד פרשה רש"י, היה משיב להם. הוסיף ואמר לי בניגון של פלפול, היה להם להקשות שאין לוחות הברית כלוחות שנעשו לנוי, ואין דין ארון העדות כארון הקודש של בית הכנסת, והייתי משיב להם על פי דין, אין הנידון דומה לראיה, ועוד הייתי מראה להם שלוחות אלה אין דינם כפרוכת שכתב השולחן ערוך שצריכה גניזה, שכבר כתבו האחרונים שאותה פרוכת עטפו בה ספרי תורה, אבל לוחות אלה אינם אלא לנוי, וכיוון שאינם מחוברים לארון אין דינם כמוהו, ואינם צריכים לכלום. אלא שדרך רמז הבאתי ששברי לוחות בצד לוחות הם. ויכלו להקשות שאם כך מה טעם לא אמרתי שיניחום בארון, אלא שהלכה פסוקה היא שאין מניחים בארון קודש יריעות פסולות, שלא להורידו מקדושתו. כיוון שהם לא הקשו כלום, אף אני לא השבתי כלום, והנחתי אותם על פי דעתם. "הון מה פי חד בישאל ומה פי חד ביג'וב". כאן, אין מי ששואל ואין מי שישיב.

סוף סוף, כיון שהזמינו אותו דרך כבוד להתפלל עמם, נענה להם, לפי שכל בתי הכנסיות שווים היו בעיניו. כלומר, שלא ערבו בעיניו, לפי שלא התפללו כמנהג ארם צובא. ובפרט, בימים הנוראים שכל אדם כרוך בגעגועים אחר תפלות כנוסח קהילתו ונוסח אחר אינו מעלה חן לפניו, שאין מעורר לתשובה אלא ניגון של בית אבא.

וכך סיבב מסובב הסיבות שהתפללנו בבית הכנסת שער השמים באותו יום הכיפורים שאירע בו המעשה. ובין תפילת לחש לחזרה של מוסף אירע.

פרק חמישי

בית הכנסת שער השמים היה מלא אדם ביום הכיפורים. לא היה מי שגר במעברה ולא בא לתפילה, אנשים ונשים זקנים וטף. רובם באו להתפלל כל היום כולו, ומיעוטם לא באו אלא לכל נדרי ולתפילת נעילה. עמדו האנשים צפופים, ובתענית היו, ואף על פי כן לא אמר אדם צר לי המקום שאעמוד. וכבר הביאו המסדרים ספסלים ממועדון הנוער "תקותנו", ומבית הספר ישורון, וכסאות מסניף עמידר, ומהמרפאה של קופת חולים, ומכל מקום שיש שם כסאות, והניחום בין השורות, ועדיין לא הספיקו המקומות. מי שהקדים ישב, ומי שנתאחר עמד. וכולם לבושים לבנים ועטופים לבנים שעבודת היום בבגדי לבן. בית הכנסת נתמלא ג'לביות לבנות, וחליפות לבנות, ומנעלים מבד לבן, וכיפות לבנות ואף הפסים שעל הטליתות, לבנים היו ולא שחורים שלא לערבב מידת החסד, וכולם בקיאין בתפילה. מי שיודע לקרוא קורא, ומי שלא יודע לקרוא, חוזר אחר החזן. וכולם עונים בקול רם ובנעימה כמנהג מרוקו. החזן אומר פסוק, והם עונים אמן. כשאומר: ה' שפתי תפתח, עונים אחריו: ופי יגיד תהילתך, כשאומר: אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, עונים אחריו: עליהם השלום. ומנעים החזן תפילת שחרית בנעימות נפלאות, וכשמגיע לסליחות, מתחלף לו הניגון לניגוני סליחות. שניגוני סליחות נוגים הם, וצער יש בהם, מעורב מצער השכינה, וצער הגלות, וצער החטא, אבל ייאוש אין בהם. יורדים הניגונים למעמקי הלב, ומשתפים אתו ביגונו, ועולים להרהורי תשובה, ומסתלסלים בחשבון הנפש שלה, עד שחוזרים ומנצנצים בזיק של תקווה. כדרך ניגונים של סליחות כך דרך פיוטים של סליחות. פותחים בצער וביגון, וחותמים בסליחה ופיוס. וכובד הראש ניכר על הקהל, ועונים: אמן יהא שמיה רבה, בכל כוחם, כדי לקרוע גזר דין של שבעים שנה, וחוזרים ומונים כמי שמונה מטבעות זהב: יתברך ישתבח, ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר, ויתעלה ויתהלל, ולא נחה דעתם עד שאומרים: שמיה דקודשא בריך הוא. ומרכינים ראשם לווידוי, ומכים באגרופם על לבם: אשמנו, בגדנו, גזלנו ונזכרים בעוונותיהם באנחה בלב נשבר, והכול בוכים. אלו בוכים על ייסורי הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה. יש גונחים על צער השכינה המעוללת בעפר בעוונותינו, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים אף הם עמהם. שכך דרכה של בכייה, שהיא גוררת בכייה אחרת אחריה, כמו שקרינו באגדה על רבן גמליאל שאשה אחת שגרה בשכונתו מת בנה והיתה בוכה עליו בכל לילה, והיה קולה נשמע, ושמע רבן גמליאל בכייתה, וזכר חרבן בית המקדש ובכה עד שנשרו ריסי עיניו. זקנים שבבית הכנסת, דמעותיהם נושרות על זקניהם הלבנים ונתלות עליהם ונוצצות שם כמין מרגליות שתלויות על הזקן.

ואף מן העזרה נשמע קול בכייה של נשים צדקניות, זו עומדת בזווית זו נאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת, זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, ומתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אמותיהן בוכות. שכך דרכם של ילדים, כיוון שרואים אביהם ואמם בוכים, בוכים אף הם. ותינוקות בוכים, שהגיע זמנם לאכול ואין משגיחים בהם, כיוון שרואות אמותיהם שהם בוכים, משתקות אותם בנזיפה, כיון ששומעים תינוקות גערת אמותיהם, מגביהים את קולם ובוכים יותר.

והחזן מכריז בטעמי המקרא: "ויעבור ה' על פניו", והקהל מרכין את ראשו דרך כבוד, וכיוון שמשלים החזן את הפסוק ואומר: "ויקרא", מיד נערים כולם וקוראים בקול, כאיש אחד בלב אחד: ה' ה', אל רחום וחנון, מונים י"ג מידות של רחמים, והקול בוקע לבבות. ואחר הסליחות שרים כולם בנעימה של פיוס, כמובטחים בחנינה: כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל עוונותיכם לפני ה' תטהרו, ותיבת 'תטהרו' אומרים אותה בקול רם, ומאריכים בה הרבה. המכוונים מכוונים לדברי רבי עקיבא במשנה: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר, מקוה ישראל ה', מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. ומי שאינם מכוונים, מכוונים עצמם לכוונת המכוונים, והפסוק הזה חוזרים אותו כ"ו פעמים ביום הכיפורים כנגד שם הויה ברוך הוא. ואחר כך שרים הפיוטים בנעימה נאה כמנהג הקהילות. נבדלים בני פאס, ובני מקנס, ובני אטלס, במנהגים ובפיוטים, אבל בפיוטי סליחות של ראש השנה ויום הכיפורים שווים הם. ובני מרוקו מלאים אהבת השם, ואהבת תורה, ואהבת ישראל, ובעלי התרגשות והתפעלות הם. וכשמזמרים, מזמרים בכל כוחם, וכשנאנחים ובוכים, נאנחים בכל לבם, וכשמתפייסים ושמחים, שמחים בכל מאודם. לב מי לא ימס כמים ביום הנורא הזה, ומי לא ייכנע ויתרצה לפני אביו שבשמים.

אחר תפילת לחש של מוסף וקודם החזרה אירע המעשה, כשעמד החזן לומר ברתת פיוט, ה' שמעתי שמעך יראתי, שנכתבה בקדושה ובטהרה, וכל קהילות ספרד מפייטים אותו באימה ביום הכיפורים קודם החזרה, חוץ מבני ארם צובא שאין מפסיקים בשום דבר בין תפלת לחש לחזרה.

כדוגמת הפיוט הזה עשה הפייטן רבי דוד חסין פיוט אחר. רבי דוד חסין גדול שבפייטנים של מרוקו היה. וספר פיוטים גדול עשה. תהלה לדוד נקרא. ובאמשטרדם נדפס. וכל פיוט ופיוט שבו מלא אש להבה וחרדת קודש מאהבת השם ומאהבת ארץ-ישראל. אף הוא עשה פיוטים כנגד רבי שמעון בר יוחאי, וכנגד טבריה, וכנגד ירושלים עיר הקודש. ובכולם חתום הוא בראשי חרוזות. אומרים היו על רבי דוד חסין שכל דיבוריו, בין של קודש ובין של חול, בחרוזים היו. ועוד אמרו עליו שלא שח מימיו שיחת חולין ביום השבת, ולא מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים. הוא שפייט את הפיוט הנודע, המלא געגועים: אוחיל יום יום אשתאה, נפשי תמיד צופיה, מתי אבוא ואראה, אדמת קודש טבריה. והוא שפייט הפיוט הנחמד לברית מילה: אערוך מהלל ניבי. אנשי עירו מספרים, שעני מרוד היה, ותלמיד חכם מובהק היה, וכל הלכות שחיטה שגורות היו בפיו על פה. ביקש להתמנות שוחט, ולא הניחוהו, לפי שהיתה השחיטה מוחזקת ביד שלוש משפחות. ולפי שציערוהו, אין אנו מזכירים אותם בשמותם. הוא, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, לא נתווכח עמהם. מה עשה ברוב יגונו ועניותו? ישב לו לילה לילה בבית המדרש, ושורר כל הלכות שחיטה וטרפות בחרוזים. ביתו של רבי רפאל ברדוגו, אב בית דין, המכונה המלאך רפאל, סמוך לבית המדרש היה. שמע את השירה והשתומם. תיכף עשהו לממונה על השוחטים. לימים, צירף רבי דוד פיוט זה לספרו תהלה לדוד.

הוא רבי דוד חסין ששמו הולך מסוף מרוקו ועד סופה, עשה פיוט נורא, ומקצת מן הקהילות מפייטים אותו קודם החזרה של מוסף ביום הכיפורים. ועל פיוט זה רגש בית הכנסת.

פרק שישי

קודם החזרה התחיל החזן בפזמון ה' שמעתי שמעך יראתי. כיוון שבא לפייט את השורה הראשונה ואמר 'ה' שמעת ונרגזתי, יום בו תפקדני, זחלתי וחלתי יום בו תדינני' - קפץ אחד מן הקהל ואמר שורה מן הפיוט של רבי דוד חסין. נבהל החזן ושתק. תיכף קם אחד כנגדו ואמר: חזן, חזן, פתח פיך ויאירו דבריך. עמדו שניים מראשי הקהל ודפקו על המחזורים. כבוד, כבוד רבותי, כבוד בית הכנסת. קמו שלושה כנגדם, שמטו מהם את המחזורים וקראו, כבוד רבי דוד חסין! עמדו אחרים וצעקו: במקנס כך קוראים. לעגו אחרים לעומתם, בפאס עיר מלוכה אין אומרים כן. קם אחד מן הקהל, תיקן מצנפתו, הניח יד ימינו על אוזנו, עשה מעשה והחל מסלסל בפיוטו של רבי דוד חסין. כמה מן הקהל עשו אחריו. החזן שעל התיבה לא ידע מה יעשה והכול קוראים לו: חזן, חזן, מוסף! מוסף! רבותי! רבותי! אלו עומדים ואלו יושבים, אלו דופקים ואלו קוראים, אלו צועקים ואלו משתקים, עד שנעשה כל בית הכנסת מצה ומריבה. דפק החזן על התיבה ואמר: מוסף. ואחרים חוזרים וצועקים את הפיוט בקול גדול. הללו מגביהים קולם והללו מגביהים קולם. אמר אחד לחברו: עירי גדולה מעירך, והלה השיבו לא כי, אלא עירי גדולה. תפס זה בבגדו של זה, וזה שמט כובעו של זה, וכמעט שבאו לידי קטטה.

בתוך כך היה עומד לו איש זקן בעל צורה. בגדיו לבנים, קומתו נאה, זקנו לבן ויורד על פי מידותיו ועיניו גדולות ותכולות, יפות וטובות מאוד, וכולו אומר כבוד. בשעת המריבה היה מניע את ראשו לכאן ולכאן. אני, שעמדתי לצדו, שמעתי אותו ממלמל, רבי דוד, אפשר רבי דוד. חדש הייתי בבית הכנסת, ולא הכרתי אותו. הקהל מעורבב היה מכמה קהילות ומכמה ארצות ולפיכך גם אחרים לא הכירו אותו. מתפלל אחד שמע אותו כאילו הוא אומר: מי הוא רבי דוד? שיתקו בנזיפה, אמר לו, מי אתה שתדבר בנעים זמירות ישראל. לא נתקררה דעתו עד שדחפו בידו. לא ידע החופז, שמקנאתו לרבי דוד, ביזה זקן נכבד ביום הכיפורים. כך היא דרכה של קנאה, שמעבירה את האדם על דעתו. אותו זקן, רבי אהרו חסין היה, בנו של רבי רפאל חסין, בנו של רבי אברהם חסין, בנו של הפייטן רבי דוד חסין, בעל תהלה לדוד. כל זמן המריבה ישבתי ליד סבא זכרונו לברכה. רגיל היה בארם צובא להנהיג קהילתו ביד רמה. התבוננתי בו לראות מה יעשה כאן. והוא היה כאיש נדהם. לא אמר ולא כלום. אמת, גם בארם צובא לא שרר תמיד שלום. כשטעה החזן בדקדוק איזו תיבה בקריאת התורה, והניד את הנח או הניח את הנד, היו הקהל מחזירין אותו בגערה. והוא היה חוזר וקורא, ודווקא כמו שאמר תחילה. כאומר, אתם בשלכם ואני בשלי. ויש שסבר יחיד מיחידי הקהל שקולו נאה יותר מכפי שסבור העולם, והיה מסלסל 'עננו' שבסליחות, ואחרים היו משתקים אותו בנזיפה, וכיוצא באלו דברי ריבות. מכל מקום מריבה בין שחרית למוסף ביום הכיפורים לא ראינו מעולם. עד אותה שעה נתרגשנו מן התפילה, ואף שלא הכרנו, לא את הפיוטים ולא את הניגונים, ואין דרכו של אדם להתרגש בתפילה אלא מפיוטים של בית אבא, אף על פי כן, תפילה שיצאה מן הלבבות, נכנסה ללבנו, ועתה הכול מתרגשים ומתגוששים והקדושה פרחה לה. כל זמן המריבה שתק סבא, עד שדחפו את רבי אהרון חסין. באותו רגע אמר לי: הלוא הוא רבי אהרון! ואז, קם ממקומו והלך לתיבה. הליכתו גאה ותקיפה היתה, ועשתה רושם בבית הכנסת. תיכף שקט בית הכנסת. עמד סבא לפני התיבה, החזיר פניו לקהל, הרהר כמה רגעים כדרך שהיה נוהג לפני דרוש, התבונן סביב סביב בעיניו השחורות והחודרות. פתח ואמר בעיניים דומעות: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים, ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים. שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל השם". אחי ורעי, מימי לא הפסקתי בין תפילת לחש לחזרה, ואף לא בפיוטים, וכל שכן שלא בדברים בטלים. ומימי לא הוכחתי את הקהל ביום הכיפורים. שביום הכיפורים מתקדשים ישראל כשרפים, ואסור להזכיר עוונותיהם אלא להרצות זכויותיהם לפני המקום אלא שמשנה אני ממנהגי מפני השלום. שגדול השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא עליו. וכך החל סבא מדבר עמם, דברי תוכחות ודברי פיוסין, דברים קשים כגידין ואמירות רכות ונעימות. הקהל, שיראי אלוקי באמת היו, ושטן המריבות הוא שריקד בפניהם, ואף הוא כוחו רופף ביום זה, קיבלו את תוכחתו.

דורשי רשומות אומרים שהשטן בגימטריא, שס"ד, כנגד ימות החמה, יום אחד בשנה, שהוא יום הכיפורים, אינו שולט. איני יודע אם נאמרו הדברים דרך רמז או דרך סוד, אנו אין לנו עסק בנסתרות, וכמדומה שראו אותו מרקד אף ביום הכיפורים. גימטריא במקומה עומדת, ושטן בדרכו הולך, מכל מקום, כוחו רופף ביום זה. הלך סבא אצל רבי אהרון חסין, נטלו, והושיבו ליד ארון הקודש. אותו אדם שביזהו, בא אצלו, נטל ידיו ונשקם. אף הקהל נשקו קצתם את קצתם ונתפייסו. וזה, שבח הוא ליהודי מרוקו שאינם נוטרים שנאתם, ואם הקפידו וכעסו זה על זה, מתפייסים ונעשים אוהבים בכל לבם. עמד סבא ואמר: חזן, בכבוד מוסף! עמדו כולם למוסף, וחזרה התפילה לסדרה. אחר התפילה נשקתי ידיו של סבא, והוספתי ונשקתי ידיו של רבי אהרון חסין. הניח ידו על ראשי לברכני, נשקני על מצחי, וזימן אותי לבוא אצלו. מאז אותו מעשה, נקשרה אהבה גדולה בין סבא לבין רבי אהרון חסין. בכל שבת אחר התפלה, היו מדברים בדברי תורה. רבי אהרון היה מספר לסבי פסקים שפסק כשהיה אב בית דין לאלקצאר ואגפיה, וסבא היה מתווכח עמו, ומספר לו מדרשותיו בארם צובא.

במוצאי יום הכיפורים ביקשו גבאי הקהל את סבא להיות להם לרב, רב בית הכנסת שער השמים. התנה עמם שרבי אהרון חסין יישב עמו. היה סבא מכבדו הרבה, אף שמחמת זקנותו וטלטולי הדרך שכח רבי אהרון מקצת תלמודו. ביקשו את סבא שידרוש להם בכל שבת אחר מנחה. התנה עמהם, שיהא הוא דורש שלוש שבתות ורבי אהרון שבת אחת. מאז אותו מעשה, קבע סבי זכרונו לברכה את מקום תפילתנו, בבית הכנסת שער השמים, במעברת האסבסטונים. כמה מנהגות הנהיג להם, וכמה תקנות התקין להם. והיה פוסק להם בשאלות הנצרכות, כמו שאלות ספר תורה שנמצאה בו טעות בזמן הקריאה, שהן שאלות שהרבנים חוששין מהם הרבה לפי שאין בידם לפתוח ספרים והרב צריך לחתוך הדין תיכף, שכל הקהל ממתין וספר תורה פתוח. ויש טעויות שמוציאין ספר אחר בשבילן, ויש שאין מוציאין, ויש שמראין לתינוק, ויש שמברכים ברכה אחרת, ויש שאין מברכין.

כמה ממנהגות ארם צובא הנהיג להם סבא וקיבלו עליהם. כמו המנהג שלא להפסיק בשום פיוט בין תפילת לחש לחזרה, אלא לומר אותם אחר החזרה. ועוד ביטל המנהג למכור העליות בממון. שפעם אחת ביקשו למכור 'מפטיר', היה שם נער אחד שהתקין עצמו כמה חודשים לקרוא את ההפטרה בשבת שהגיע למצוות. והיה אחר מעלה כנגדו ומבקש ליקח את ההפטרה. חביבה היא קריאת הפטרה על הרבה מן המתפללים מכמה טעמים, מהם ראויים ומהם שאינם ראויים. היה אביו הולך ומוסיף, כדי שלא יצטער בנו, ושכנגדו מוסיף עוד, סוף דבר קנה אבי הנער את ההפטרה בממון הרבה. ואותו אדם, לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו. אחר השבת קרא לו סבי זכרונו לברכה ואמר לו: אין אתה חייב ליתן אלא הסך הראשון שביקשת לנדב. ערערו הגבאים על הוראה זו, וטענו להפסד כספי הקדש. סבא, שתקיף בדעתו היה כדרך חכמי ארם צובא שתקיפים הם, אמר להם, שאלה של הלכה היא, ואני פוסק הלכות בבית הכנסת ולא אתם. והם בשלהם: עסק של גבאות הוא ואנו הממונים על כספי ציבור. והוא לא זז מדעתו. אחר כמה שבתות שלא דרש מחמת הקפדה, הלכו כל הגבאים לביתו ופייסוהו. מאז אותו מעשה נתבטל מנהג מכירת העליות בבית הכנסת.

הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זכר צדיק לברכה, גאון גדול היה ובעל לב רגש היה. אהבה רבה אהב כל אחד מישראל, אהבה יתרה היתה לו לתלמידי חכמים. שלוחים שהיו מהלכים מארץ צובא לארץ-ישראל היו מספרים לרב הראשי על סבא שחכם מעיין הוא. היה סבא שולח שאלות והרב הראשי משיב לו וקשרי אהבה וידידות נקשרו ביניהם.

משעלינו לארץ-ישראל היה סבא טרוד בענייניו ולא עלתה על דעתו לילך לרב הראשי.

בשנה שנפטר הרב הרצוג, אבל כבד ירד על עולם הרבנות ומספד גדול קשרו לו בירושלים. הודיעו שיספידוהו בהיכל שלמה בירושלים. שמע סבא וביקש לילך. הלכתי עמו. עמדנו בין המונים שבאו לכבודו.

הראני סבא אדם אחד נשוא פנים, ואמר לי, לך אמור לו, שאני מבקש להספיד את הרב הראשי בכמה מלים. ואמור לו שיש בידי כמה דברי שאמר לי ואותם דברים שאינם ידועים לציבור, ומפני כבודו רצוני לאומרם.

אותו אדם, שהראני סבא עליו מנקיי הדעת בירושלים היה, מוקיר רבנן ורחים רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן. מן הבודד שהכיר בסבא כשעלה לארץ. וידע מעלתו. לבו לב חם של חסידים וידיו רב לו ביישובה של ארץ-ישראל. היה הוא ממונה מטעם הסוכנות על עולים לארץ-ישראל. אמרתי לו את דברי סבא, אמר לי, נכדו של החכם אתה, אדם גדול הוא סבך ודרשן מופלג הוא, אבל כאן אין מכירים מעלתו. רבים הרבנים המפורסמים המספידים כאן ואי אפשר לי לומר למסדרים שידרוש רב שאין מכירין אותו. החזרתי שליחותי לסבא. היה סבא עומד בין המון אנשים שבאו לכבודו של הנפטר. ודוחקים אותו מכאן ומכאן. כיוון שאמרתי מה שאמר לי אותו נשוא פנים, שתק. שתק וכאב. ראיתי שכאב גדול כאב באותה שעה. אך לא אמר ולא כלום, והקשיב לדברי הרבנים שדיברו מעל הבמה. לימים אמר לי, אותה שעה היו שם כל הרבנים וראשי הישיבות בארץ- ישראל. אילו נתנו לי שני רגעים לדרוש... ביקש להמשיך ושתק.

פרק שביעי

כל אותם הימים ביקשתי לבקר את רבי אהרון חסין. משתוקק הייתי לשמוע על מקנס, ומוגאדור וזיארו ושאר ערי מרוקו שהיו בהם קהילות גדולות, ובתי דינים, וישיבות ותלמודי תורה. ועוד טעם אחד כמוס היה לי. ידעתי שרבי אהרון נין לפייטן המופלא רבי דוד חסין וידעתי שיש בידו כתיבות יד של רבי דוד שלא נתפרסמו מעולם. ואני, שחובב פיוטים הייתי, ביקשתי לראותם.

יום אחד קרא לי סבא, נתן בידי ספר "קצות החושן" ואמר לי, לך אצל רבי אהרון חסין במעברה, ותן לו ספר זה, שביקש לעיין בו, ולא נמצא בידו. שמחתי על השליחות הזאת, והלכתי למעברה. המעברה, צריפים צריפים היתה עשויה, ועל שמם קראו לה אזבסטונים. מונחים היו הצריפים על חלקות מרובעות של בטון, וצבועים בתכלת ובוורוד. בחורף היתה המעברה שקועה בבוץ. מי גשמים ירדו מן ההרים נתקבצו בתוכה. אבנים וקרשים היו פזורים בבוץ ומדלגים היו עליהם כדי להגיע לצריפים. כל צריף חצוי היה לשתי דירות. בכל דירה חדר גדול וחדר קטן. בחדר הקטן היו כיור ופתיליה. בלילה, היו פורשים מזרנים ושמיכות, וביום, מקפלים אותם ועושים כל צרכיהם. הצריף של רבי אהרון, סמוך לבית הכנסת היה. דילגתי על גבי אבנים והגעתי אליו. רבי אהרון פתח לי. עיניו היו מאירות ושוחקות. עטור היה מצנפת עגולה שחורה, עטוף גלימה לבנה, חגור אבנט תכלת רחב, ועל כתפיו היה מונח סודרא דרבנן, סודר משי אדום ומבהיק שהיה נהוג אצל חכמי מרוקו. נשקני על ראשי וקרא: ברוך הבא בשם ה', ברכנוכם מבית ה'. נכנסתי. על הכתלים ראיתי ציור של רבי שמעון בר יוחאי וציור של הרמב"ם ושתי קערות נחושת נוצצות. עוד ראיתי שטיח אחד נאה מאוד, עשוי משבצות משבצות של אריג, משבצות ירוקות ואדומות, ורקום עליו באותיות של זהב: על כן משחך שמן ששון מחבריך. בפינת החדר תלוי היה מדף ועליו פמוטות של כסף וחנוכיה של נחושת, ועל הקיר נשען מטה עץ מגולף וגולת כסף על ראשו. ראה רבי אהרון שאני מתבונן במטה, אמר לי: ואת המטה הזה תיקח בידיך. לקחתי את המטה, גלגלתי אותו בידי וראיתי פסוק מגולף עליו - ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון. אמר לי: אנשי אלקצאר אוהבי תורה, וביום בוא הבשורה, בו הוכללתי בשורה, לעלות ציון בחבורה, לראות באורה, נתנו לי מטה הגבורה, אלוקי לטובה להם זוכרה, נצרה הקהילה ושומרה. עטף את ידי בכף ידו ואמר עוד: והשטיח הזה, בו תחזה מחזה, והפסוק מעשה רוקם מזה ומזה, ארגו לי בני קהילתי, קהילת מוגאדור יפתי, אחותי רעיתי, המכבדים אותי, לשנות ששים הגעתי, ומכרת יצאתי, ובאתי לשיבה, יזכו לאחרית טובה. ומנורת החנוכה ושמונת הקנים, יקרה היא לי מכל מטמונים, מזכרת לי וירושה, מאבותי מורשה, ממו"ר אבי לו הקדושה, ירש מאביו ואביו מאביו ואביו מזיו יהודה והדרו, נעים זמירות ישראל ומשוררו, הפייטן המופלא, לו הגדולה, רבי דוד חסין יה, עני מרוד היה, ונודד בקהילות נודעות לאסוף מעות, ומטבל לחמו בדמעות, להדפיס ספריו ומזמוריו עד אמשטרדם הגיע, ושם אור הנדיב סבאג עליו הופיע, ונגלה לנו בספרו הדרו וגודלו, אשרי חלקו ומהללו עומד לפני כיסא הכבוד בפיוטים, ומלאכי השרת לפניו שטים.

הוציא מכיס חלוקו קופסת טבק מהודרת ומכסף היתה עשויה. כיבד אותי בטבק ואמר: וזו לי מנחה שלוחה, ממורי ורבי אלופי ומיודעי רבי חיים ברדוגו זכר צדיק לברכה, צולל במים עמוקים, בש"ס ופוסקים. לפניו למדתי ארבעה טורים ולפני הארי אנו גורים, וכשסמך ידיו עלי בחמלה, ושכלי דל מנמלה, נתן לי זאת למתנה, שבשפלנו זכר לנו והיא לנו למנה.

חזר ואמר: ברוך הבא בשם השם. יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. הביא לפני עוגיות תופינים מקוקוס וסוכריות צבעוניות קטנות מפוזרות עליהם. ועיגולי עיסת תמרים ששקדים משוקעים בהם. אמרתי: סבא ביקש לשלוח ספר זה למעלתו. נטל את הספר ופתח אותו בסימן י"ז. אחר כך אמר, מחילה מכבודו, קם ממקומו הביא ארגז עץ אחד, פתח אותו והוציא ממנו קופסא מפח שהיתה נעולה. נטל מפתח מעל צוארו ופתח את התיבה. הוציא ממנה חבילה עטופה וקשורה. הסיר העטיפה, התיר הקשרים והוציא גלילים עטופים בניר חום וכרוכים בסרטים אדומים. התיר אותם בזהירות ופרש לפני מגילה של נייר. הראה לי שכתוב בראשה: "זבח תודה" - שאלות ותשובות ופסקי דינים מחודשים, על ד' חלקים משולחן ערוך. מאת הצב"י אהרון בן חסין. והראה לי התשובה שבה הזכיר ספר קצות החושן. חזר והוציא משם תכריך אחר של כתבים וידעתי שהם פיוטים של רבי דוד חסין שלא נדפסו. נתרגשתי. כל אותו זמן הוא מבקש להראות לי חידושים ותשובות שעשה, ואני מבקש לראות פיוטי זקנו. מה שאנו מבקשים לראות אין מראים לנו ובמה שמראים לנו אין אנו מתבוננים.

שח לי. במקנאס דיין הייתי, ובאלקצאר אב בית דין. מומחיות שלי הלכות שחיטה וטרפות היתה, ולא היו מטריפים בהמה בעיר, קודם שיבואו אצלי, וכל שוחט הראה סכינו לפני. אף אני פלפלתי בישיבה של חכמים בחידושי רבי רפאל ברדוגו. והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתם מסיני. אחר תפילת שחרית ישבנו לארבע אמות של הלכה ופלפלנו בסוגיא עד שהיינו מסיקים הלכה למעשה, ומעיינים, בתלמודים ובראשונים, בבית יוסף ובפוסקים.

האירו פניו יותר ואמר, ספר גדול הדפסתי במקנאס, מטה אהרון נקרא, על שמי. ובו שאלות ותשובות וחידושי דינים על שולחן ערוך יורה דעה, והרבה הבאתי שם מהמלאך רפאל ברדוגו.

פניו שהאירו, נתעמעמו קמעא, ועיניו הטובות נמלאו דמעות ואמר: עוד תכריך כתבים בידי, חידושים בהלכות שחיטה, זבח תודה קראתיו. מבקש אני להדפיסו. ואין מי שיסייע בעדי. הוסיף ואמר, יאמין לי כבודו, זקנתי ושבתי, אך עוד כוחי במתני לצאת ולבוא במלחמתה של תורה. ככוחי אז כן כוחי עתה. אלא שספרי אינם אתי, ותלמידי חכמים שאפלפל אתם בהלכה אין כאן, שמעברה זו מעורבבת היא מכמה קהילות וכמה ארצות, מהם מחוסרי עבודה ומהם מרובי עבודה. העובדים בפרנסתם טרודים, ושאינם עובדים טרודים על שאינם עובדים, והאמהות פניהם מושחרות בין תנור וכיריים, והחכמים אינם ניכרים, ירחם המרחם.

כבר אמרו רבותינו, שלוש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא נתנם אלא על ידי ייסורים. ארץ-ישראל, תורה ועולם הבא. הלוא תראה חכם סימון צרפתי, שהיה שונה הלכות בבית הכנסת בעלי מלאכה במוגאדור, נעשה כאן חופר גומות בהרים, אומרים, עתידים לנטוע שם אילנות לעטר ארץ-ישראל בפירות. וטרוד הוא בעבודתו מעלות השחר ועד השקיעה. וחכם פרץ עטיא, שהיה דורש במוגאדור, נעשה עוזר לפקיד בקופת חולים. אך מרובים חסדיו שזיכה אותנו לנשום אווירה של ארץ- ישראל ולראות יופיה של ירושלים.

הוסיף ואמר לי, בכל לילה, אחר שבני ביתי לנים, מוציא אני את תכריך זבח תודה, מעתיק ובודק, מגיה ומתקן כפי כוחי. מובטחני שתיכף שייצא הספר לאור, יראו אותו הרבנים הגדולים שבארץ-ישראל ויקחו אותי מהמעברה הזאת ויעשו אותי דיין באחת מערי ישראל, ואשוב ואחדש בתורה ובהוראה כפי כוחי. ואין אני מבקש כבוד לעצמי, שכבר זקנתי ושבתי וראיתי שכבוד הבל הבלים הוא. אלא שרצוני ללמוד וללמד לפסוק ולחדש בתורה בכדי לתקן את כל חלקי נשמתי. וכבר כתב הרב חיד"א שאין אדם מתקן כל חלקי נשמתו עד שיוציא לאור כל חידושים שחידש.

ביקשתי ממנו שישאיל לי פיוטי רבי דוד, או שייתן לי רשות להעתיקם, ולא נענה לי. אמר לי, כבר היו אצלנו במעברה, כמה מחשובי האוניברסיטה בירושלים, וביקשו שאתן להם כתבים של מורי זקני, וידפיסום. אמרתי להם, אדרבה ואדרבה, שמחה גדולה שמחתוני, ידפיסו מעלתכם את כתבי רבי דוד, וייאות העולם לאורו. אבל תנאי אחד עשיתי עמם. שידפיסו עם הפיוטים ספר זבח תודה שעשיתי בעניותי. נתווכחו עמי הרבה ואמרו שממונם מועט וצרכי האוניברסיטה מרובים, וספרי תשובות אינם נצרכים כעת. השבתי להם, שפסקי הלכות צרכי הדור הם, ושבח להם לפיוטי רבי דוד שיהיו נדפסים עם התשובות והפסקים. שכן במרוקו, חכמים שעושים פסקים, הם שעושים פיוטים, שהפיוטים שבח הם לבורא יתברך, ומשמחים אלוקים ואנשים והדינים המחודשים הם פריו של האדם וחלקו בכל עמלו ועליהם נאמר, פקודי ה' ישרים משמחי לב.

השיבו מה שהשיבו. וחזרתי והוכחתי להם את דברי בטוב טעם ודעת ובראיות נוכחות מן המקרא ומן המדרש. סוף דבר, אמרו שידונו בדבר בוועד הכללי של האוניברסיטה ויודיעוני. לפיכך, אין אני מוציא תכריך זה מתחת ידי. וכשאני מצטער הרבה אני פותח פיוטי רבי דוד וקורא בשבח ארץ-ישראל. רבים ייסוריה, ואף על פי כן טובה הארץ מאוד מאוד. פתח וקרא לפני פיוט אחד ארוך שראשי שורותיו: "אני דויד בן חסין חזק": "אערוך שיר וזמרה, לכבוד ארץ יקרה טהורה, בנעימה קדושה בשפה ברורה... דירתם כמה טובה ורחבה, בטבור עולם עיר גבוהה ובצורה, נפלאה אהבתה לעוצם קדושתה טובתה. אוירה מחכים מרבה חכמה וסברה, נפוצותינו כנס וכמו צאתי מקנס, עשה לי נס, והחזר ליושנה מהרה עטרה". כך המשיך וקרא כל הפיוט, נתרגש וזלגו עיניו דמעות מחיבתה של ארץ-ישראל. אף אני נתרגשתי. נשקתי את ידו ונפטרתי ממנו לשלום.

פרק שמיני

ערב שבת קודש פרשת כי תישא את ראש בני ישראל נפטר האדמו"ר מנדבורנא. מנהג ירושלים שאין מלינים בה את המת מפני קדושתה. לפיכך הוצרכו ללוותו קודם השבת. נתאספו ליד צריף בית הכנסת "שער השמים" חמישה שישה מחסידיו, ובהם בנו וגיסו, ודודו ובן דודו, להתעסק בכבודו. ערב שבת היה ויום המעונן היה ונתרוצצו לקבץ אנשים לכבודו של הנפטר. לפי שנוהג הייתי להשלים מניין בשולחן-שבת שלו, קראו לי לבוא לכבודו. באתי. ראתה אותי הרבנית, פרצה בבכי מר ונאנחה. פרצה מפיה זעקה, רבי, שאלפים של חסידים היו לו ברומניה, נפטר בירושלים, ואין מנין ללוותו. מי מכירו כאן, מי מכיר אבותיו הקדושים, מי יודע מעשיו, אבותיו הקדושים בגן עדן יבואו וילוו אותו. הם יבואו ויספידו אותו. הם יספרו מעשיו. וכך היתה הולכת ובוכה.

לא נמצא מי שיספיד אותו. אמרתי להם אקרא לכם את סבי, והוא יספיד אותו, שסבי דרשן מופלג הוא, וכשנפטר שר וגדול בארם צובא לא היה דורש עליו אלא הוא. רצתי לקרוא לסבא. אותה שעה היה יושב וקורא פרשה תרגום ופירוש הרמב"ן, כדרכו בכל ערב שבת. ביקשתי ממנו לבוא ולהספיד את האדמו"ר מנדבורנא. נענה לי. קם להתלבש במלבושי כבוד שלו, ומדקדק בלבושו היה. ביקש להתאים חליפה עניבה ומגבעת ולהבריק מנעליו. נטל מספריים ותיקן זקנו. התעטף בצעיף על צווארו. ראה שהצעיף אפור והחליפה שחורה, חזר והחליף את החליפה. נמצא הכובע שאינו מתאים. החליף אף אותו. ראה מעין אבק על הכובע. נטל מברשת וניער את האבק. וכל בגד ובגד קודם שלבשו, בדק שאין בו רבב, שכל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. דחקתי בו שהשעה דוחקת היתה והוא בשלו. ראה שהמגבעת קמט יש בה, חזר והחליף אותה באחרת. נתעטף בסודר ובא אתי למעברה. עמדנו ליד צריף בית הכנסת, גשמים החלו מנטפים, מניין חסידים שנצטרפו אליהם כמה זקנים מן המעברה עמדו לכבודו של האדמו"ר. ניכר בהם שהם נחפזים לכבודה של שבת קודש ומתעכבים לכבודו של הנפטר.

מיום שעלה סבא לארץ-ישראל לא דרש על נפטר. עמד ופתח בקול בוכים: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון". למלך, שנפגמה מרגלית בכתרו, ביקש אומנים שלו לתקן אותה, באו כל האומנים הגדולים ולא עלתה בידם, בא הדיוט ותיקנה. שאל המלך לחכמיו, מפני מה כל האומנים נתעסקו באותה מרגלית ולא עלתה בידם, ואותו הדיוט עלתה בידו, אמרו לו, אותם אומנים יודעים מעלתו של מלך וערכה של מרגלית, ונבהלו שמא יפגמו בכתרו של מלך. אבל ההדיוט לא ראה אלא אבן פגומה ותיקן אותה. והנמשל, אדמו"ר (ולא הזכיר שם עירו שמא לא יבטאנה יפה), הרבה חכמים ראויים לדרוש עליו, ולא קראו לנו אלא שהדיוט אינו פוגם. למרגלית שאבדה, כל מקום שנמצאת מרגלית שמה, לא אבדה אלא לבעליה, אף אדמו"ר כל מקום שנמצא, תורתו עמו, לא אבד אלא לנו. מבטאו מבטא ספרדי היה, ולא הבינו דבריו לא הרבנית ולא כמה מן החסידים, אבל התרגשו מדבריו. נתחמם בהספד ודרש בכבודה של ארץ-ישראל. גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ-ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו. אף שיורדים מכבודם שהיה בחוץ לארץ ומתגלגלים בעפר ארץ-ישראל, כדאי הוא. אדמו"ר כמה חסידים היו לו ברומניה, וברום עולם ישב, אמרו חכמים כל השוכן בארץ-ישראל עוונותיו מחולין, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא. וכל הקבור בה נתכפר לו, שנאמר וכפר אדמתו עמו. ואינו דומה קולטתו בחיים לקולטתו אחר מותו ואעפי"כ גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק.

ובא הנושא, כך היו דרשני חלב אומרים כשפתחו בנושא הדרוש, היזהרו בזקן ששכח תלמודו שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אמרה תורה, אין בארון רק שני לוחות אבנים. כתיב אין וכתיב רק, אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ומה ריבה, ריבה שברי לוחות שאף הם מונחים בארון.

ותמיהה גדולה יש בדבר.

מצינו, כשמשבח המקום ברוך הוא את משה רבינו עליו השלום אמר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' וגומר, ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ודרשו רבותינו, ששיבר את הלוחות לעיניהם. והסכים המקום על ידו שנאמר, אשר שברת, יישר כוחך ששיברת. ויש לתמוה איך מלאו לבו למשה רבינו עליו השלום לשבר לוחות מעשה אלוקים כ"ו .דורות מיום בריאת עולם תלויים כל מעשי בראשית במאמרו ומחכים למתן תורה, ומשה משברם, והלוא המקום ברוך הוא אמר לו, לך רד כי שיחת עמך, עשו להם עגל מסיכה, ואף על פי כן נתן בידיו את הלוחות ולא אמר לו לשברם, ואיך עמד משה ושיברם, אבל המעיין יראה שנאמר: ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות, ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ידע משה שעבדו לעגל, שכן אמר לו המקום, אבל כיון שראה שמרקדים לפניו מחולות, עמד ושיבר את הלוחות, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. ואם כן איך אמרו זכרונם לברכה, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, והלוא שברים אלו מזכרת עוון הם לנו.

ועוד אשאל מכם רבותי, ישראל שבאותו הדור שזכו לקבל תורה מפי הגבורה, ונדמו לנביאים, ואמרו נעשה ונשמע עד שקשרו מלאכי השרת שני כתרים לראשו של כל אחד ואחד, איך נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונכשל בעוון העגל, עוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו?

דרשו רבותינו - כשיצאו ישראל ממצרים, במ"ט שערי טומאה היו משוקעים, ובכל יום ויום יצאו משער טומאה ונכנסו לשער טהרה עד שהגיעו למ"ט שערי טהרה וקיבלו תורה מסיני. עלייה זו, חוץ מדרך הטבע היתה. שאיך אפשר שידלג אדם ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי טהרה במ"ט ימים. הוא שאמר הנביא יחזקאל, ואעבור עלייך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עלייך, ואכסה ערוותך, ואשבע לך, ואבוא בברית אותך נאום ה' אלוקים ותהיי לי. וארחצך במים, ואשטוף דמייך מעלייך, ואסוכך בשמן, ואלבישך רקמה, ואנעילך תחש, ואחבשך בשש, ואכסך משי, ואעדך עדי, ואתנה צמידים על ידייך, ורביד על גרונך, ואתן נזם על אפך, ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך, ותעדי זהב וכסף, ומלבושך שש ורקמה, סלת ודבש ושמן אכלת, ותיפי במאד מאד, ותצלחי למלוכה. וכיוון שעלייה זו שלא כדרך הטבע היתה, נפלו ממנה. שמה שזכה לו אדם בלא עמל וטורח, אינו מתקיים בידו. ולפיכך נכשלו ישראל והוצרכו לטרוח ולתקן ארבעים שנה עד שעלו למדרגתם. ודבר זה נרמז בלוחות. לוחות ראשונים נשברו כשנפלו ישראל מדרגתם ולוחות שניים שנאמר בהם פסל לך, וטרח בהם משה - הם נתקיימו בידם.

ואם תאמר, אם כן מה צורך בלוחות ראשונים, שמדרגתם גבוהה, אם נשברים הם. ומה טעם העלם ישתבח שמו למ"ט שערי טהרה, אם נפלו מהם.

אמרו רבותינו דרך רמז שעובר במעי עמו מלמדים אותו את כל התורה כולה, שנאמר 'מי יתנני כירחי קדם, כימי אלו-ה ישמרני, בהלו נרו עלי ראשי, לאורו אלך חושך' כיוון שבא לצאת לאוויר העולם, מכה מלאך על סנטרו ומשכחו. וכל ימיו עמל הוא לקנות תורה ששכח. ואף כאן יש לשאול, מה טעם יש בלימוד תורה אם ישכחנה.

אלא חפץ הקב"ה בטובתם של ישראל והביאם למדרגתם העליונה במ"ט שערי טהרה, ואף שיפלו ממנה, כל ימיהם ישתוקקו לחזור ולהתעלות אליה. שהרי לא חדשה היא אצלם. לפיכך ציוותה תורה, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כדי שיידעו ישראל מדרגתם קודם החטא וישתוקקו לשוב אליה, הוי - היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

הקהל שנחפזים היו, החלו רומזים לו, אבל הוא עמד ודרש כפי דרכו. דומה הוא שלא במעברה הוא נמצא, אלא בחצר בית הכנסת עזרא הסופר בארם צובא, ולא שישה שבעה חסידים מקשיבים לו, אלא קהל גדול. אחר שגמר הדרוש אמר לי, יפה דרשתי? גמלנו חסד עם המת ולווינו אותו.

אחר הלוויה, אמר לי סבא, כיוון שבאנו למעברה, בוא עמי ונבקר את רבי אהרון חסין, שמעתי שחלה. הלכנו אצלו. שוכב היה על מיטתו וקורא תהלים. כיון שראה את סבא, זקף. ניכר בו שחלש היה. תיכף נתווכחו בדבר הלכה והאירו פניו. חרזו ממקרא למשנה וממשנה לתלמוד ומתלמוד לפוסקים והיו הדברים מאירים. נתאמץ רבי אהרון חסין, עמד על רגליו ואמר, סוגיא זו קרוב לשלושים שנה לא נתעסקתי בה וזוכר אני לשונה כאילו היום שניתי אותה. לפני שלושים ושתים שנה, באה לפנינו בבית דין אלקצאר שאלה קשה זו בהלכה, ונתייגעו בה כל בעלי תריסין. ושבעה שבועות שקלו וטרו בה. עד שהעיר ה' עיני ונתחדש לי חידוש עמוק בסוגית יבמות. ושמחו כל החכמים ועשו לי כבוד גדול. ואף חכמי ירושלים שמעו ושלחו לי יישר. אותו היום התחלתי לכתוב קונטרס שלי זבח תודה, ולקבץ בו חידושים שחידשתי בהלכה. אם אזכה לראותו בדפוס בחיי, איני יודע, אבל יודע אני ברור שיבוא יום ויעסקו בו חובשי בית המדרש. החל מרצה לפני סבא כל אותו חידוש. השיב לו סבא מסוגיא במקום אחר והקשה על דבריו מלשון הרמב"ם. אמר סבא, בארם צובא ידעו הצורבים שאם יש שאלה על לשון הרמב"ם, באים אצלי. שהרבה יש מפלפלים ברמב"ם אך נוטים מדרך הישר. והרמב"ם, לשונו לשון זהב, לא הוסיף תיבה אחת שלא לצורך ולא השמיט אות אחת ממקומה. וכשהייתי קורא לפניהם את לשון הרמב"ם כצורתו, כבר היו מיתרצות אצלם כמה קושיות, וכשהייתי מסבירו בכמה מלים, היתה כל הסוגיא מתחוורת כשלמה. רבי אהרון חסין נתאמץ והשיב לו והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני. אותה שעה ראיתי את פניהם מאירות באור תורה. משעה שבא סבא לארץ-ישראל לא ראיתי את פניו מאירות ואת עיניו שמחות כאותה שעה. בתוך הדברים חזר רבי אהרון וביקש ממני שיודפס ספרו. שאם לא זכה בחייו יזכה אחר מותו. וסיפר שבניו הבטיחוהו, שישתדלו בזה. שאלתי אותו על פיוטי זקנו. הקפיד ואמר, מנוי וגמור עמי, מי שידפיס ספרי, ידפיס פיוטי רבי דוד עמו. באנו ליפרד ממנו. סיפר לו סבא על האדמו"ר שנפטר ועל הדרשה שדרש לכבודו, ומה שפתח, היזהרו בזקן ששכח תלמודו, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. נאנח רבי אהרן חסין ואמר לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ונתכוון לאדמו"ר. נתאחרה השעה ונתקרבה השבת. התחלתי דוחק בסבא. השיב לי, הנח לי ואפטר מרבי אהרון, מי יודע אימתי אראנו, והיכן אראנו. כיוון שנפטר ממנו, נתאנח סבא ואמר, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, ונתכוון לרבי אהרון. עלינו מן המעברה בשתיקה כבדה. תשוש היה סבא מן הדרך ומן הדרוש, וביותר מן ההתרגשות. הגענו לביתנו סמוך להדלקת נרות. כמה מקרובינו היו שם מתעסקים בשבת. ביקש סבא שאספר להם מה שדרש לכבודו של האדמו"ר. פתחתי ואמרתי: היזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ביקשתי להמשיך בדרוש. רמז לי סבא שאינו חש בטוב. לקחנו אותו למיטתו. אותו שבוע לווינו את סבא זכרונו לברכה לבית עולמו.