מסיפורי ירושלים

סיפורה של חעשה די לעקאך מאכערקע

מחבר: דב גנוחסקי

מבוע, גיליון ל"ח, 2003

 סיפור זה שמעתי ורשמתי מפיו של ר' אברהם דינוביץ זיכרונו לברכה, ששמע את עיקרו מפי בנימין הויסמן, שכמובן היה בעצמו חלק מהסיפור, ולחלקו היה דינוביץ עצמו עד ראיה ושמיעה בימי מגורי משפחתו בעיר העתיקה, שם ניהלה אמו גיטל דינוביץ את אחד מעסקי סיטונאות המזון הגדולים בירושלים עוד בימי התורכים, שאף היא והוא נעשו חלק מהסיפור הזה.

הנה ראיתם כבר את הסכנה הניצבת בפני כל מי שמספר מסיפורי ירושלים. מתחילים בסיפור אחד, ואם לא שמים לב, גולשים לסיפורים אחרים כהנה וכהנה, עד שהסיפור הראשון נשכח. יכלתי לספר כהנה וכהנה על גיטל דינוביץ ועל בנה, אבל נניח להם להזדמנות אחרת. נחזור לעיקר הסיפור.

איש היה בקובנה שבליטא, אז כמובן חלק מרוסיה של הצאר, ושמו שמואל-אשר הויסמן, ולו אשה – חיה תעשה – ושלש בנות, אבל פרנסה, זו לא נמצאה לו בקובנה. התקופה היא בשנות התשעים למאה הי"ט, כאשר רבבות יהודים היגרו מ"תחום המושב" שהוקצה ליהודי רוסיה אל מעבר לים, לאמריקה. אחותה של חעשה אכן היגרה עם משפחתה לאמריקה, ומשם כתבה לקובנה כי כשם שבעלה הסתדר שם בעבודה כלשהי במוסד יהודי, כך יוכל גם בעלה שמואל-אשר למצוא עבודה דומה. בהתייעצות משפחתית הוחלט שקודם יסע אל הבלתי נודע שמעבר לים שמואל-אשר, ואחרי שיסתדר שם ויחסוך את הסכום הנדרש לכך יביא אליו את אשתו ובנותיו. פרוטה אל פרוטה הם חסכו את דמי הנסיעה לאמריקה והוצאות הדרך עבור שמואל-אשר, וכשהצטבר הסכום הנדרש הוא יצא בדרכו אל "ארץ הזהב", "די גולדענע מדינה", הרחוקה. בקובנה נותרו אשתו ובנותיו, שהמתינו להודעה ממנו כי הגיע בשלום לאמריקה, ואחר-כך, כעבור זמן, לכרטיסי הנסיעה עבורן.

אבל מסעו של שמואל-אשר הויסמן הוביל אותו לא לאמריקה אלא לירושלים. האם כך היה הענין מתוכנן במחשבתו מלכתחילה, או שמא רק אחרי שיצא לדרכו שינה את דעתו ואת כיוון נסיעתו? לא נדע. בגפו הגיע לירושלים, מצא לעצמו מקום לימודים בישיבת "עץ חיים" בחצר "החורבה", והודיע במכתב לביתו בקובנה שהנה הגיע למחוז חפצו, לא זה המקורי, והוא מבקש שהאשה והבנות יארזו את חפציהן המועטים ויעלו בעקבותיו לעיר הקודש.

כשהגיעה הידיעה לקובנה, חשכו עיניה של חעשה הויסמן. היא, שלאמריקה לא רצתה לנסוע ולא הסכימה לכך אלא בכוח פיתוייה של אחותה, וכוח השכנוע שהפעילה יחד עם לחצי המשפחה, ובעיקר בשל העוני המרוד והרעב המקרקר – היא תעקור עכשיו לירושלים עם שלשת הבנות, זו העיר שפרנסה בוודאי שאין בה, ואיש בקובנה אינו יודע מה עושים שם, והכל כדי לעמול ולנסות לפרנס שם בעל שיושב ולומד בישיבה. היא אמרה "לא" רבתי, ולא רק שאמרה אותו, אלא כתבה אותו, באריכות ככל שידעה, אל בעלה בירושלים, ותבעה ממנו לחזור מיד אל ביתו ומשפחתו. אם לא יחזור, כך היא כתבה, היא תובעת ממנו גט פטורין. לפי הסיפור, היא כתבה את המכתב בעצמה, שכן – דבר לא כל-כך מצוי אותם ימים – ידעה קרוא וכתוב באידיש. בענין זה, אם לא ניזהר, נגלוש בקלות לענין אחר לגמרי, לרמת השכלתן של בנות ישראל שבליטא, בארץ-ישראל ובירושלים.

שלוש שנים ארוכות התכתבו רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ורבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, וככתוב על "אוהל" מצבתו של "רבן של כל בני הגולה", בענינם של בני הזוג הויסמן. הוא אומר "ירושלים", היא אומרת "קובנה", הוא טוען שעל פי ההלכה עליה לעלות אחריו לארץ-ישראל, והיא טוענת כלפיו כי הטעה אותה בכוונה תחילה, ועליו או לחזור או לשלוח לה גט, ופשרה אין.

כעבור כל השנים הללו, כשראה רבי שמואל סלנט שאין לדבר סוף, והבין בחכמתו מחליפת המכתבים ומסיפורי הבעל כי לזוג רק שלוש בנות בוגרות ושניהם מייחלים כבר שנים רבות לבן זכר, כתב לרבי יצחק אלחנן שימסור בטובו לאשה, כי הוא, רבה של ירושלים, מברך אותה ומבטיח לה על דברתו כי אם תוותר, תעלה לירושלים ותתאחד בה עם בעלה, או אז ברצות השם יתברכו בבן זכר. הוא, רבי שמואל סלנט, מבטיח וערב לקיום הברכה. שמעה האשה חעשה את ברכת רבי שמואל, אליה צירף רבי יצחק אלחנן את ברכתו שלו והסביר לה מיהו רבי שמואל שכדאי לסמוך על דבריו וברכתו, ונכנעה. ארזה את מעט מטלטליה, נטלה את בנותיה ועלתה לירושלים.

כשהגיעו האשה הבנות לנמל יפו באחד מימי שנת תרנ"ז, 1897, נדהמו לגלות כי שמואל-אשר הויסמן לא ירד מירושלים לקבל את פניהן, ובמקומו באה ליפו שכנה משכנותיו בירושלים. הוא עצמו, הסבירה השכנה, נדר קבל עם ועדה ליד הכותל המערבי כי לעולם לא יציג את כף רגלו מחוץ לירושלים, בוודאי כדי למנוע אפשרות שיצוו עליו או שיתפתה חלילה לחזור לליטא.

ואכן, כעבור פחות משנה מעלייתה של חעשה ארצה נתקיימה ברכותו של רבי שמואל, ולזוג נולד בשעה טובה בן זכר, הלא הוא בנימין בן-ציון הויסמן שבו התחלנו. רבי שמואל סלנט היה הסנדק בבריתו, ופשר שמותיו הלא ברור וגלוי. אבל מכל זה, פרנסה עדיין לא היתה.

חעשה הויסמן היתה מפורסמת עוד בקובנה במגדנותיה. אופת עוגות היתה, ושמן וטעמן הלכו לפניהן. נמלכה בדעתה והגיעה למסקנה שמה שהיה טוב בקובנה, יהיה טוב גם בירושלים. היא החליטה לעסוק באפיית עוגות ולוקשין, דהיינו אטריות מתוקות. כדי להוציא את המחשבה אל הפועל היתה זקוקה למקום, לחנות. לכולל וילנה, כפי שנקרא ה"כולל" של יוצאי ליטא וזאמוט, היו כמה וכמה חנויות ברחוב היהודים, בסביבות חצר "החורבה". רחוב היהודים היה מרכז החיים המסחריים בירושלים היהודית כולה, בתוך החומות ולימים לא רבים גם מחוצה להן. היו בו כמה עסקים סיטונאיים גדולים, כגון זה של גיטל דינוביץ שכבר הוזכרה, של האחים בנזימן, של חיים רקובר ועוד. הרחוב שקק חיי מסחר ערים, והיו בו כמובן גם חנויות קמעונאיות רבות, בעיקר של מוצרי מזון, ובעלי מלאכה זעירים רבים.

ברחוב זה נתנה חעשה הויסמן עיניה בחנות קטנה מחנויות כולל וילנה, ממש מימין לכניסה לחצר "החורבה", שהיתה בחזקת אמו של המגיד הירושלמי רבי בן-ציון יאדלר, והיתה פנויה אותה שעה. לא, לא נסטה ולו לרגע לעסוק באותו "מגיד" מפורסם ואמו, ואף לא בהסבר מושג וענין ה"חזקה". חעשה התענינה כיצד ואיך שוכרים אותה, ונאמר לה כי "דמי החזקה", בערך מה שהיום קרוי "דמי מפתח", לחנות הזו הם עשרה נפוליונים, סכום עתק, ובמיוחד לאשה שאין לה אפילו נפוליון אחד בארנקה.

הלכה חעשה הויסמן אצל ר' יושקה זיו, כפי שנקרא בפי כל, "ממונה" כולל וילנה. "ממונה" ב"כולל" היה כמובן בראש ובראשונה אחראי לרכוש הכולל ולעניני הכספים שלו, לרבות מתן דמי ה"חלוקה" לחברי הכולל, אבל מילא גם תפקידים רבים ושונים אחרים בטיפול בבני הכולל ובעיותיהם, ככל שידו וקופת הכולל השיגו. היום לא היו קוראים לו "ממונה" אלא "מנכ"ל" ומתחתיו היה בוודאי צוות שלם לעסוק בניני הכולל ולכלות את כספו. לא כך אז, ור' יושקה ניהל את "כולל וילנה" פחות או יותר מכיס קפוטתו, ושלא על מנת לקבל פרס. קובנה, אולי מן הראוי להזכיר, היתה "שייכת" ל"כולל וילנה", וכך ממילא נמנתה עליו גם משפחת הויסמן. אז מה בנוגע לחנות? שאלה חעשה הויסמן. שמע ר' יושקה זיו את תכניותיה, ואמר לה כי קבל תקבל את החנות, ואשר לעשרת הנפוליונים, יקדים לה הכולל הלוואה כדי שתוכל לתפוס בה חזקה, וגם בענין שכר הדירה כבר ישתוו בלי בעיות. כך קיבלה חעשה את החנות ברחוב היהודים שמימין לכניסה לחצר "החורבה" והתחילה בה במלאכתה. החנות שמשמאל לכניסה היתה בחזקתו של בערל שוסטער, הסנדלר. חיש מהר יצא שמם של חעשה, עוגותיה והאטריות שלה בעיר, והפרנסה היתה מצויה בביתה, לעתים בדוחק, לעתים ברווחה, אבל העיקר שהיתה מצויה. כמנהגם, הדביקו לה הירושלמיים כינוי על-שם עיסוקה, "חעשה די לעקאח מאכערקע". מי שאינו יודע "לקח" בכלל ו"לקח ירושלמי" בפרט מה הם, יצטרך להסתפק בהגדרה הסתמית "מין עוגה", ולחפש לטעום טעימה ממנה כדי להכירה באמת.

חנות ממש מול הכניסה ל"חורבה" היתה חנות הדגים המלוחים של אסתר ברוכ'קע, דהיינו אסתר אשתו של ברוך ברגמן. חנות? בקושי כוך, ועיקרה חבית הדגים המלוחים הפתוחה שהוצבה ברחוב ליד פתח החנות, ועוד חבית או שתיים בתוכה פנימה. החבית שבחוץ היתה מכופפת משהו קדימה, למען יראו הכל את מה שבתוכה, וריח הדגים המלוחים התערבב בריחות העוגות והעטרן מהחנויות שממול. אלתר דיסקין, לימים אחד מבעלי החברה "כספי דיסקין וקפלן", חברת המסחר הגדולה שבעליה ירשו את עסקיו של הקומיסיונר וילהלם גרוס, היה אותו זמן ילד. הוא סיפר לא פעם כי בילדותו, כשהיה הולך מביתו ל"חדר" בחצר ה"חורבה", אמו היתה נותנת לו לארוחתו פת חרבה בלבד, שכן יותר לא היה לה לתת לו, וגם זה לא בכל יום. בדרכו היה עובר כמובן ליד חנות הדגים המלוחים הזו, היה מסתכל כה וכה לראות שאין מי שמשגיח במעשיו – וטובל את הפרוסה היבשה בציר הדגים המלוחים של אסתר ברוכ'קע.

עברו כמה ימים מפתיחת החנות החדשה של חעשה די לעקקאח מאכערקע, והשכנה שממול, מוכרת הדגים המלוחים, הסירה את השק שחגרה תמיד למותניה במקום סינור, בו נגבה ידיה שמתחתיו החזיקה אותן כשלא היו עסוקות במלאכת הדגים, עברה את הרחוב ובאה להתוודע אל השכנה החדשה. עמדו השתיים ושוחחו האחת עם רעותה, החליפו כמקובל מידע משפחתי ואחר במקום "כרטיסי ביקור" שאיש כמובן לא ידע מהם, ולבסוף הגיעו לעניני עסק. כמה שילמה חעשה עבור החזקה בחנות, ביקשה אסתר לדעת. היא ענתה לה, "עשרה נפוליונים", ועוד הוסיפה כמה מילות שבח בזכותו של ממונה הכולל, שכה עזר לה בשעת דחקה. מוכרת הדגים המלוחים נותרה פעורת פה מתדהמה. "עשרה נפוליונים?" היא חזרה ושאלה, כשידיה העצבניות מחפשות את סינור השק שלא היה חגור למתניה. "עשרה נפוליונים!". ואז היא אמרה לשכנה החדשה, "איך קוראים לך, תעשה די לעקאח מאכערקע? שטויות. צריך לקרוא לך חעשה די משוגענע. לשלם עשרה נפוליונים בעד חנות שדמי החזרה שלה אינם אפילו שלשה נפוליונים!". הסיפור עשה לו כנפיים, אך את תכליתו, האם הוריד ר' יושקה זיו לחעשה את דמי החזקה והחזיר לה את העודף, איננו יודעים.

העסקים, כפי שאמרנו, הלכו. לא מי יודע מה, אבל הלכו. ירושלמיים קנו עוגות ואטריות מוכנים או בלית ברירה או מרוב עושר, וזה לא קרה בכל יום. אורחים בלתי צפויים שלחו את בעלת הבית נחפזת למטבח, ולאו דווקא ל"קונדיטוריה" שמסביב לפינה, כאשר כזו כבר היתה. מיוחדים ומיוחסים בין קוני עוגות ה"לקח" של חעשה היו שכניה, גבאי ה"חורבה" הסמוכה. הללו נהגו כל אימת שנבחר גבאי חדש להצטרף למנינם, לכבדו בעוגה מיוחדת, "טורט" אמיתי. עוגה כזו, שכדי לקנות אותה לא היו הגבאים זקוקים לשלוח למרחקים אלא לגשת לחנות הקטנה בכניסה לחצרם, עלתה ב-1896 10 גרוש תורכיים ומעלה. לא בזול.

כנהוג אצל יהודים, חעשה לא נותרה זמן רב יחידה בשוק העוגות. לא חלפו ימים רבים ומנוחה, בתו של רבי וועלוועל מינסקער, פתחה אף היא חנות עוגות מתחרה ברחוב היהודים, מרחק כמה צעדים מן "החורבה" ומחנותה של חעשה. אולם הטועמים, ה"פיין שמעקערים" בירושלים החליטו, בעקבות גבאי ה"חורבה", שעוגותיה של חעשה עדיפות במחיר ובטעם, והעניקו לה מקום ראשון בשוק העוגות.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היתה לחנות העוגות של חעשה עדנה שהיתה קשורה אך בעקיפין בעוגות. החנות היתה צרה מאד – ועמוקה מאד, ונמשכה הרחק אל מתחת לחצר ה"חורבה". אורכה היה בניגוד מוחלט לרוחבה. כשפרצה המלחמה, התחילו התורכים להחרים את הסחורות ממחסני וחנויות נתיני האויב. הם נטלו מכל הבא ליד, אבל במיוחד חיפשו מוצרי מזון.  סוכר, קמח, וכיוצא באלה. ה"מלאי" הזעום של חעשה הויסמן לא היה ראוי לשם הזה. לעומת זאת, המלאי הגדול של שכנתה הסיטונאית גיטל דינוביץ, נתינת האויב הרוסי שמאוחר יותר אף גורשה בשל כך על ידי התורכים היא ומשפחתה מן הארץ למצרים, היה בהחלט בסכנת החרמה. העבירה גיטל את שקי הסוכר שלה לעומק חנותה של אופת העוגות, והציבו לפני המחבוא ארון גדול וכבד. כשנזקקו לכמות סוכר לא היו מזיזים את הארון, אלא היו שולחים את בנימין, בן הזקונים, לטפס מעליו לתוך המחבוא ולהוציא ממנו בסתר את הכמות הנדרשת.

בנימין הויסמן המשיך בעסקי האפייה, אבל לא של עוגות אלא בעיקר של לחם וחלות, ולא בחנות הצרה ברחוב היהודים אלא במאפייה של ממש. את תחילת עבודתו במקצוע האפייה עוד עשה בחנותה הקטנה של אמו, אחר כך עברה מאפייתו למשך שנים רבות ל"בתי וורנר", ומשם ל"רחוב וינברג" במאה שערים. את הרחוב הזה, על שמו של 'משה ויטנברג, מבוני ונדיבי ירושלים הגדולים ו"בעל הבית" של ראש הממשלה שרון בעיר העתיקה, אל תחפשו במפה. הוא נמצא במאה שערים, אך שמו הוסב ל"שערי משה", כשם השכונה שבנה שם אותו ויטנברג. המאפייה התפרסמה בטיב תוצרתה ובחידושיה – הויסמן היה כנראה הראשון שאפה בארץ צנימים בצורה תעשייתית. אמו של בנימין, חעשה, המשיכה להחזיק את חנותה ברחוב היהודים ועשתה זאת במשך כיובל שנים, עד נפילת הרובע היהודי בתש"ח. את דברי המאפה שהמשיכה למכור בחנותה בשנים האחרונת לקיומה כבר סיפק לה בנה ממאפייתו המודרנית.

בנו של בנימין, שמואל – בן יחיד ואח לשלש בנות, ממש כאביו – נפל במלחמת העצמאות באחת מעמדות שמואל הנביא. נפילתו היתה מכה קשה לסבתו, שאהבה אותו ביותר שכן נקרא על שם בעלה שנפטר שנים רבות לפני כן. חיה חעשה הויסמן האריכה ימים – אף זאת, אמרו, מברכתו של רבי שמואל סלנט – ונפטרה חודשים מספר לפני יום הולדתה המאה.