זושא

מחבר: אמיליה רואי

מבוע, גיליון כ"ח, 1995

 מוקדש לראובן וברטה פוירשטיין

אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון - אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא". שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם. (מ. בובר: "אור הגנוז")

א.

הוא עמד ליד הדלת כמו ילד ביישן. עיניו שמחות מהפתעת הביקור. אדם כבן 70, שברירי, חיוור, פניו עדינות, שערו לבן כשלג. הוא לבש מעיל שחור ארוך ולראשו כיפה שחורה. החדר היה נקי להפליא ומרוהט בדלות נזירית: מיטת ברזל, מכוסה בסמיכה, לידה מיטה נוספת עם ערימת בגדים מסודרת, שולחן עמוס ספרי קודש, שלושה כסאות, שידה ומטבחון קטנטן.

באנו אל ביתו של זושא במושבה "אור-יהושע", כי נחמן התעקש, שאכתוב את סיפורו.

בדרכנו למושבה כבר הספיק נחמן לספר על העלם הצעיר, אשר הגיע לעיירתו בפולין לפני למעלה מחמישים שנה. יפה תואר היה זושא ונחשב לעילוי, כי היה בקיא בתורה ופירושיה, הכיר את הש"ס כולו ואף היה טובל ברזי הקבלה. עוד לימד את עצמו גרמנית, צרפתית ויוונית. הוא בא מכפר אחר, כדי להתחתן עם בלומה, נערה רפת-שכל בעיירה. מלאכתו של שדכן. הוא חי עימה יובל שנים, עד שנפטרה לפני שש שנים. כל אותן השנים טיפל בה זושא במסירות ובאהבה. בנעוריו חלם להיות רב, אך עני היה, ונהיה מורה לילדי הכפר. את הנדוניה שקיבל מחותנו העשיר, סוחר הבהמות, נתן לשתי אחיותיו, כדי לעזור להן להגיע לחופה וקידושין.

אמו נפטרה באותה שנה שבה התחתן, ושתי אחיותיו עברו עם בעליהן למחוז אחר. לא שמרו עימו קשר, נתרחקו.

זושא ובלומה היו אוכלים בבית הוריה של בלומה, כי בלומה לא היתה מסוגלת לבשל. גם נוהגת היתה לישון שם, במיטתה של אמה. בזמן מלחמת העולם נדדו לרוסיה. הוריה של בלומה נפטרו. אחרי המלחמה עלו ארצה עם שניים מאחיה.

"אדם בעל גורל על-אנושי" - אמר נחמן - "הוא מצא דרך לחיות עם האישה הזאת, - אפילו לדבר לא יכלה - ואהב אותה אהבה שרוחשים לתינוקת. וכך אהבה אותו גם היא. זאת הסתכלות שאיננו רגילים אליה. שלא נתפסת אצלנו. נשמה מחפשת נשמה. המפגש."

ואולי אוסיף מילים אחדות על מלווי: כאשר הגעתי לירושלים ללמוד ספרות, לפני שנות דור, פגשתי את חנה. שכרתי חדר בעיר. פעם חליתי. באו חנה ובעלה נחמן, שעתה זה סיים את לימודיו ברפואה, וטיפלו בי במסירות. קשרנו קשרי ידידות.

זושא פתח בשיחה, אך בטרם הספקנו להתיישב, הגיע שכן וקרא לגברים לתפילת מנחה. נחמן הלך עם השכן, אך זושא התעכב.

"ומה שמה של האורחת?" - שאל.

"הנריאטה" - עניתי.

"הנריאטה" - אמר, בעיניו נדלק זיק של שמחה מהולה בגעגועים. "כשהייתי ילד נסעתי עם משפחתי לעיירה בקרבת פראג. הינו פליטים עניים. במקום התגוררו לא יותר משלוש משפחות יהודיות, יהודיות בשם בלבד. אבי היה מבקר בביתו של הרוקח היהודי, לשחק עמו שחמט. באתי עם אבא, עמדתי והסתכלתי, ילד בישן מאוד הייתי. בתו של הרוקח היתה טמירה ויפת תואר, שערה שחור ועיניה כחולות. מעולם לא ראתה ילד בעל פיאות. בקושי ידעה ילד יהודי מהו. היא באה אלי וליטפה את פיאותי, שערותי, ואף את לחיי." - זושא הפסיק לדבר, ליטף בלי משים את פיאותיו הלבנות, את שערו, את לחייו, חיוך של רוך נסוך על פניו. "אני רואה את הכל בתמונות" - הסביר - "אני חי את הזכרונות כאילו אני חי אותם עכשיו. - בתו של הרוקח חייכה אלי. היא הביאה לי תה ועוגה... היא הביאה לי... אחר כך גם נתנה לי חבילת עוגות לקחת לביתי...

בבית שאלה אמא מה הבאתי ומה קבלתי. מסרתי לה את חבילת העוגות. ואני תמיד זוכר את עצמי בעיניה של בת הרוקח, כאילו ריחמה על הילד, הקטן והביישן. - שמה היה הנריאטה." -

ב.

"אני חייב לגשת לבית הכנסת" - התנצל - "אחרת אין מניין. אגלה לכן, שכבר התפללתי מנחה, לכן לא מיהרתי, אבל עלי ללכת." - הוא חבש את מגבעתו השחורה מעל הכיפה ויצא.

יצאתי גם אני לטייל במושבה. סביב הבית צמחה גדר חיה מקושטת בפרחים כתומים וסגולים, בצבע זועק. ברחובות הרדומים בין הבתים הנמוכים התהלכו זקנים בודדים בטיול של ערב, או בדרכם מהמכולת ובידיהם סלים. רגליי החזירוני לביתו של זושא.

אחרי התפילה חזרו נחמן וזושא, ובו ברגע שנכנסו כבה החשמל. מיד ניגש זושא לפמוטי השבת שעמדו על השידה, והדליק שני נרות. הנרות הדולקים האירו את התמונה שעל הקיר, מעל הפמוטים, תמונה בגודל של גלויה. "הנה לכם תמונתה של בלומה" - הוא לקח את התמונה, והראה לנו תצלום של אישה בעלת ארשת פנים נטולת כל הבעה.

"כמה תמימה וטהורה היתה" - אמר - "יש אנשים אשר מכסים את עיניהם בראותם את הרע. גם זו סגולה. אבל ישנם אחרים, שאפילו אינם צריכים לעצום עיניהם, כי הם רואים רק את הטוב והיפה, - וראו לאיזו מדרגה גבוהה הם מתעלים. אלה הם הקדושים באמת" - המשיך בהיסוס מה - אכן "בקרבתם נתקדש" - סיכם בפשטות. אחר כך סיפר על מחלת אשתו, על ביקור האחות, על העובדת הסוציאלית מקופת חולים. שתיהן הפצירו בו למוסרה למוסד, שהרי לא היה ביכולתו, לא הפיזית ולא הנפשית לטפל בה בגפו. הוא סירב, והן עזבו. איש מבני משפחתה של בלומה לא בא לעזור. זושא לבדו היה מרים אותה, רוחץ אותה ומאכיל אותה. וכך עד יום מותה.

"מרגיש אני ירידיה מתמדת מבחינה נפשית" - אמר בעצב - "קשה לי לזכור, אני מדלג, מתבלבל ואני מבקש מחילתכם. לא רגיל לביקורים. כל הזמן אין עימדי איש.... תודה לכם על הביקור, תודה. תודה. סיפר לי נחמן, שאת חפצה לכתוב עליי. אבל איני ראוי לזה. אני "גורנישט", קנה רצוץ, לא מה שהייתי."

נחמן קם ללכת. חיכתה לו פגישה בתל-אביב. אבל זושא המשיך לדבר. הוא שר ביידיש על שבע השנים הטובות. וסיפר איך פעם כילד שיחק עם ילדי הכפר:

"שפכנו מים על הקרח בשביל הראשי והתחבאנו כדי לשבוע נחת, צחקנו כאשר האנשים החליקו ונפלו על הקרח. - בא אבי והיכני מכות. לא בכיתי, היבעתי חרטה. הבטחתי שלא אעשה זאת שוב, ואבא ממשיך להכותני. - "לא בגלל מה שעשית, אני מכה אותך" - אמר - "אלא משום שלא היית זושא." "כמו רבי זוסיא, נכון?" - אמרתי. ומיד הוספתי: "אמר רבי זוסיא: "לא על כך אני מצטער שמא ישאלוני בעולם הבא למה לא הייתי משה רבינו עליו השלום ולא אדע מה להשיב, אלא מפחד אני שמא ישאלוני למה לא הייתי זוסיא, ולא יהיה לי מה להשיב."

חנה הביאה חבילת קלמנטינות ואגוזים, אבל זושא סירב לקבלם באומרו: "הנה קלמנטינות שקיבלתי עכשיו מהשכן, שקרא לי לתפילה" - והגיש לנו אותן.

"גדולה מצוות הקבלה ממצוות הנתינה" - התעקש, עד שלקחנו מידו את הפרי. זושא נתקף שיעול צרוד. הוצאתי שקית סוכריות. היצעתי לו, והוא לקח אחת.

נחמן מיהר למכוניתו, וזושא ליווה אותנו, שופע חיוכים ודיבורים, עוד החזיק בידו של נחמן ובידית הרכב עד שהצלחנו להינתק.

"כך יושב אדם לבדו כל היום מבלי לדבר" - אמר נחמן - "כשבא לו בן שיחה, איזה צמאון!" - הוא נאנח. - "ואיזו אידיאליזאציה הוא עושה מהאשה המסכנה הזאת. ...מעניין. מעניין. ...הוא סרב לקבל מתנה, שלדעתו ניתנה מתוך רחמנות, - כאילו רצה בכך למרוד בגורל. - והוא אומר על עצמו שהוא "גורנישט", וש"בקרבתה התקדש".

"זה סיפור שמיימי" - חזר ואמר - "סיפור שמיימי."

כשחזרתי ל"אור-יהושע" שוב היה זה אחרי הצהורים - לקראת תפילת המנחה. פרחיה הכתומים והסגולים של הגדר החיה הובילו אותי אל ביתו של זושא. עבר רק כשבוע מאז ביקורי הראשון, ובכל זאת חשתי שינוי. הבאתי עימי מכשיר הקלטה.

דלת הבית היתה סגורה. דפקתי בה.

זושא פתח. הפעם חבש על ראשו כובע פרוה חום, כמו של איכר רוסי פשוט. הוא הסתכל בי, מופתע, חייך בביישנות, כאילו לא ידע איך להתייחס לביקורי. כבר הכין את עצמו ללכת לתפילה.

"תכנסי" - אמר - "תכנסי אם את כבר כאן. את באת במיוחד רק כדי לראות אותי?" - תהה.

"אינך זוכר אותי?" - שאלתי.

"וודאי אני זוכר. הנריאטה" - ענה - "את הסוכריה מבית המרקחת אשר נתת לי, לא אכלתי. עדיין שמורה אצלי. בגלל הזיכרון הראשון שלי. סיפרתי לך על הנריאטה?" - הנהנתי בראשי.

"רצית לכתוב עלי, אני זוכר. אבל זה כבר בלתי אפשרי. איני מסוגל לדבר על תולדות חיי מבלי להתרגש ולבכות. שמעת וודאי את הסיפור מנחמן, את יכולה לכתוב לפי זה..." -

"חשבתי להקליט את סיפורך מפיך" - אמרתי.

"אי אפשר" - קבע בפשטות - "כל חיי אמרתי בליבי: זושא לא יזיל דמעה! - ועכשיו כבר אינני יכול להחזיק את עצמי כזושא. את מבינה ... גם אני ניסיתי פעם לכתוב את סיפור חיי, אבל זה לא יצא כמו שרציתי. לכן קרעתי את הדפים והשמדתי הכל."

הוא הרים ספר תהילים שהיה מונח על השולחן.

"מדוע אומרים תמיד, שספר תהילים הוא קריאה טובה לנשים?" - הייתי קורא תהילים עם בלומה. - - מדוע כתוב: "שקריאה בתהילים סגולה לנשים הרות שלא תפלנה?" מדוע? ...מהו מעשה ההפלה? זה כמו מעשה של כתיבה או יצירה. . . .אדם מלא בפנים ורוצה להוציא את דבריו כמו שהם בתוכו. אבל לא תמיד הם יוצאים כפי שרצה, אז הם נופלים ממה שהיו." "שבי מעט" - הזמין אותי לשבת ליד השולחן - "רק לא אוכל לדבר הרבה. אסור לי. יש לי כאבי ראש נוראים, הרופא נתן לי כדורים נגד הכאב. שלושה ביום. וכאשר אני לוקח כדור, אסור לי להתרגש במשך שעה תמימה, ...רק עכשיו לקחתי כדור."

הוא דיבר בקושי רב. ביקשתי ללכת ולבוא בפעם אחרת. אך הוא הפציר בי להישאר.

"אני, שבמשך כל חיי אף פעם לא הייתי חולה." - התנצל - "רק היא..." - הוא העיף מבט על תמונת אשתו שעל הקיר - "רק היא היתה תמיד חולנית. במיוחד בשנים האחרונות. איך הצלחתי לטפל בה? איך מוצא בן אדם כוחות נסתרים, כשהוא זקוק להם?... והיא היתה כבדה... ואני חלש." "היינו ארבעה אחים ושתי אחיות" - החל זושא לספר - הבנים ישנו במיטה אחת. חלינו בשחפת. שלושת אחי מתו באותו חורף נורא, ואני נשארתי לבדי עם אחיותי. גולדה, הגדולה תמיד היתה אומרת, שאני "קואטש" כזה - את יודעת מה זה "קואטש"? - משום שהייתי קשור לסינר של אמא ... הייתי קרוב יותר לקטנה, למיר'לה..."

זושא לבש את מעילו ועטף צעיף של צמר סביב צווארו.

"זושא לא יזיל דמעה" - כך תמיד אמרתי... אבל עכשיו ... איך יכולתי לטפל בבלומה?" - חזר על דבריו - "קשה לתפוס."

ג.

הוא הוריד מן הקיר את דיוקן אשתו, אותו ראיתי כבר בביקורי הקודם. לקחתי לידי את תמונת האישה חסרת ההבעה.

"איך יכולתי? - איך יכולתי?" - קולו של זושא היה מיוסר, ידיו רעדו ועיניו לא הסתירו את סערת הרגשות שתקפה אותו.

הסתכלתי בתמונת האישה, שעדיין החזקתי בידי.

"לא." - אמר בשקט - "לא הבנת." הוא נטל ממני את התמונה והביט בה ארוכות.

"איך יכולתי לברוח ממנה? איך? ובליל כלולותינו! אוי - איזה חטא חטאתי. איזה חטא!" כל גופו הזדעזע מעוצמת הזכרון והכאב. - "לעולם לא סיפרתי את הסיפור הנורא הזה לאיש" - אמר בלחישה, ואז, כמעיין המתגבר, הפורץ כל מחסום, נשתפכו המילים: "הייתי בן שבע עשרה שנה, כמו יוסף הצדיק כאשר נמכר על ידי אחיו, ובאתי לחופה במעיל חדש, וטרם זכיתי לראות את כלתי. סיפרו לי, ששמה בלומה, ושהנדוניה תשמש לאחיותי למצוא להן חתן. גרתי בבית אמא עם שתי אחיותי. אבי כבר לא היה בין החיים. באותם הימים רעבנו לפת לחם, ואמא היתה שוב ושוב משיחה את דאגותיה לגורל בנותיה שהגיעו לפרקן. מי יסכים לקחתן? זו השאלה שהדהדה בראשי, והנה הוצעה דרך מוצאי ושמחתי.

הגנבתי מבט לעבר הנערה, שעמדה לצידי מתחת לחופה. ראשה היה עטוף בשביס לבן כבד. פניה לא ראיתי, כי מכוסות היו בהינומה עבה. ליבי דפק במהירות וחשתי את הסומק העולה על לחיי. דקלמתי בליבי פסוקי אהבה מתוך "שיר השירים" שהכנתי לקראת המעמד, וחשבתי על הלילה, על לאה ועל רחל, ואהבה וחרדה מלאוני חליפות."

"ובלילה" - שעה ארוכה שתק זושא, מנענע בראשו שוב ושוב. "בלילה" - זושא נאנח - "גיליתי, שלא את לאה ולא את רחל קידשתי בטבעת זו. - נתקפתי בהלה, - ואני, - - אני ברחתי כל עוד נפשי בי. כל הלילה נסתי דרך היערות. רציתי להתרחק כמה שיותר, ובאור הבוקר הגעתי לכפר מבודד. שם הסתתרתי בביתם של איכרים.

והנה, כעבור מספר ימים, הגיעו לכפר אחיה של בלומה. שלושה בריונים בעלי גוף. הם זעמו על העלבון שגרמתי להם, ועל הפגיעה הצורבת בכבוד אחותם ובכבוד המשפחה. חיפשו אחרי בכל מקום, עד שלבסוף מצאוני. אחד האחים היה איש אלים וחסר רחמנות במיוחד. הוא כפת את ידי בשרשראות ברזל, ואף כרך סביב צווארי חבל ארוך. הוא עלה על סוסתו וקשר את החבל לאוכף של הסוסה. כך הובילוני דרך היערות. מנחיתים עלי מידי פעם צליפות שוט. שיירתנו המבישה נעצרה ליד ביתה של בלומה. שיחררוני מהחבל ומהשרשראות, והשליכוני לתוך החצר. שם ישבה בלומה, מביטה בי בעיניה התכולות, ריקות מהבעה. - עיניה היו יפיפיות, אך מבטן היה נעוץ אי-שם במרחקים. - כאילו אינה מבינה כלל מה מתרחש. כאילו באה מעולם אחר ומבקשת לחזור שמה. - הייתי אחוז בושה וכלימה. הדם נטף מפצעיי והכתים את מעילי החדש הקרוע. מכות פטיש הלמו בראשי, אך הכאבים היו כאין וכאפס לעומת הבושה שחשתי. - איך יכולתי לברוח ממנה? - איך יכולתי לברוח מברית הקודש של נישואינו? ועוד בליל כלולותינו!" - זושא נאנח עמוקות - "וכל אותה שעה בלומה יושבת ומסתכלת בי בעיניה אלה. עדיין לבשה שמלת חופתה, עדיין חבשה לראשה השביס הכבד. רק ההינומה חסרה. מאז נשארתי אצל בלומה, ולא עזבתי אותה, אפילו לא ליום אחד. - - - אבל ייסורי המצפון ... רגשי האשמה רודפים אותי עד היום הזה - - - ועיניה. תראי את עיניה." -

זושא החזיר את התמונה לקיר.

עכשיו כבר אי אפשר היה לדחות את שעת התפילה. יצאנו. לוויתי אותו כברת דרך.

"סעי בזהירות" - נפרד זושא ממני, וניגש לבית-הכנסת.

אחרי כחודשיים עברתי שוב ליד "אור-יהושע", - הפעם עם בעלי. נכנסנו למושבה. חיפשתי את ביתו של זושא ולא מצאתיו. מצאתי את הגדר החיה עם הפרחים הכתומים והסגולים. גם את בית-הכנסת מצאתי. אך את זושא לא מצאתי.

שאלתי את נחמן. אף הוא ביקר במושבה, ואף הוא לא מצא את זושא. "מחר אטלפן לאחי לשאול." - אמר.

עברו חודשים ולא שמעתי מנחמן, עד שאמש הזמינה אותנו חנה אל ביתם.

"את יודעת, שהוא איננו" - אמר בקול נמוך. - "אף פעם לא ראיתי לוויה כמו שלו. כל המושבה היתה שם, על אף הגשם השוטף."

"תכתבי עליו עכשיו" - הוסיף, ספק כשאלה, ספק כקביעת עובדה - "ותהא זו כפרה לכולנו."

רשמה גליקל מהמלין בזכרונותיה:

בניסן תע"ט עמדה אישה אחת על נהר המוזיל וניקתה כלים. זה היה בלילה בערך בשעה עשר. פתאום היה אור כמו ביום. אז ראתה האישה בשמיים והנה הם פתוחים ... ומשם קפצו ניצוצות ואחר כך נסגרו השמיים שוב, כאילו פרש אחד עליהם וילון, ונעשה חושך גמור.

השי"ת יתן שיהיה הכל לטובה. אמן.